פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 41417-07-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופט עופר גרוסקופף
העותרים:
1. פלוני
2. פלוני
3. פלוני
נגד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
2. בית הדין הרבני האזורי באשדוד
3. פלונית
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד רונית ברנט
פסק-דין
השופט עופר גרוסקופף:
העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי באשדוד (להלן: בית הדין הרבני האזורי) מיום 3.1.2026, בו נדחתה תביעה לביטול צווי ירושה שניתנו לגבי עיזבונם של הורי המשיבה 3 (להלן: המשיבה), ונגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 16.4.2026, בגדרו נדחה ערעור על פסק הדין האמור.
בתמצית, ביום 28.1.1991 נפטרה אמה של המשיבה (להלן: המנוחה), וביום 10.11.1991 ניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי צו ירושה לגבי עיזבונה, אשר כלל זכויות בבית ההורים הנמצא בקרית מלאכי (להלן: בית ההורים). במסגרת צו הירושה נקבע כי העיזבון יועבר בשלמותו למשיבה, וזאת לאחר שיתר היורשים, אבי המשיבה (להלן: המנוח) ואחיה של המשיבה, הסתלקו מהעיזבון לטובתה. ביום 6.12.1992 נפטר גם המנוח, ובהתאם להסתלקות נוספת של יתר היורשים לטובת המשיבה, גם עיזבונו עבר בשלמותו אליה (על פי צו ירושה של בית הדין הרבני מיום 18.4.1993). למרות האמור, במהלך השנים מאז פטירת ההורים, המשיבה לא התגוררה בביתם, ומי שהתגוררה בו הייתה אחותה של המשיבה (להלן: האחות), יחד עם בני משפחתה (עליהם נמנים העותרים. להלן: העותרים). לאחר שבשנת 2012 נפטרה האחות, המשיבה ביקשה לממש את זכויותיה בבית ההורים, ובחודש מאי 2024 היא הגישה תביעה לסילוק העותרים מבית ההורים. על רקע האמור, העותרים הגישו לבית הדין הרבני האזורי בקשה לביטול צווי הירושה.
במסגרת הבקשה לביטול צווי הירושה טענו העותרים כי היורשים הסתלקו מהעיזבון לטובת המשיבה למראית עין בלבד, על רקע מצבם הכלכלי והחשש כי יאבדו את הזכויות בבית ההורים. עוד נטען, כי כל היורשים הסכימו בעל פה לכך שהאחות ובני משפחתה יתגוררו בבית ההורים, ולאחר שמצבם הכלכלי ישתפר – הזכויות בבית ההורים גם יעברו אליה. כן נטען, כי במועד בו ניתנו צווי הירושה לא שהו כל היורשים בישראל, וחלקם אף לא נתנו את הסכמתם לכך שכלל הזכויות בעיזבון יועברו למשיבה. לבסוף, העותרים טענו כי במועד בו הסתלק המנוח מעיזבון המנוחה, הוא לא היה כשיר מבחינה רפואית לעשות כן.
ביום 3.1.2026 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, בו נדחתה תביעתם של העותרים לביטול צווי הירושה (להלן: פסק הדין האזורי). בתמצית, בית הדין הרבני האזורי קבע כי צווי הירושה ניתנו כדין, לאחר שבית הדין בחן בשעתו כנדרש את הבקשות לצווי ירושה, וקיבל את הסכמתם המפורשת של היורשים להעברת חלקם בעיזבון למשיבה. עוד נקבע, כי לטענות שהועלו ביחס לכשירותו של המנוח אין בסיס בחומר הראיות, ולכן דינן להידחות. יצוין, כי במסגרת ההליך שהתנהל לפני בית הדין הרבני האזורי ביקשו העותרים כי תישמע עדותה של אחות נוספת של המשיבה (להלן: האחות הנוספת). בית הדין דחה את הבקשה בנימוק כי מדובר במי שיש לה עניין בביטול צווי הירושה, המבקשת להשמיע את עדותה לקראת סיומו של ההליך, מבלי שיש לה משקל משפטי או הלכתי (יוער, כי בקשת רשות ערעור ובקשה לסתירת דיון שהוגשו ביחס להחלטה זו נדחו בהחלטותיו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.12.2025 ומיום 7.12.2025).
על פסק הדין האזורי, וכן על ההחלטה שלא לשמוע את עדותה של האחות הנוספת, הגישו העותרים ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אשר נדחה ביום 16.4.2026 (להלן, ביחד עם פסק הדין האזורי: פסקי הדין). בית הדין הרבני הגדול קבע, בין השאר, כי לא הוכח שהאחות הייתה במצוקה כלכלית; ושלא ניתן הסבר מדוע האחות לא דרשה לקבל מיתר היורשים מסמך שיש בו כדי להעיד על כך שההסתלקות שלהם לטובת המשיבה נעשתה למראית עין בלבד. לבסוף, נקבע כי לא נפל פגם בכך שבית הדין הרבני האזורי לא שמע את עדותה של האחות הנוספת, משעה שאין לעדותה בנסיבות העניין נפקות הלכתית או חוקית.
מכאן העתירה שלפנינו במסגרתה מבקשים העותרים כי נורה על ביטול פסקי הדין ועל החזרת ההליך לבית הדין הרבני האזורי, וכן כי נורה לו לשמוע את עדותה של האחות הנוספת במסגרת הליך זה. טענתם המרכזית של העותרים היא כי הסתלקותם של היורשים לטובת המשיבה נעשתה למראית עין. לביסוס עמדתם ציינו העותרים כי במשך למעלה משלושה עשורים הם גרו בבית ההורים מבלי שנרשמה כל התנגדות לכך, ולמעשה במהלך תקופה זו הם נהגו בבית ההורים כמנהג בעלים, ואף השקיעו בו תשומות רבות. עוד נטען, כי בית הדין הרבני האזורי טעה בכך שלא שמע את עדותה של האחות הנוספת, שכן היא מחזיקה במידע חשוב שביכולתו לשפוך אור על המחלוקת בין הצדדים.
דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים. התערבות בהחלטותיהם תיעשה רק במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ראו מיני רבים: בג"ץ 39203-10-25 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 10 (23.11.2025); בג"ץ 31-05-26 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 13 (28.5.2026)). לאחר שעיינו בעתירה ובחומר שהונח לפנינו, לא שוכנעו כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו.
טענות העותרים בעתירה מתמקדות בשלושה היבטים: הקביעה לפיה לא הוכח כי היורשים הסתלקו לטובת המשיבה למראית עין בלבד; הקביעה לפיה לא הוכח כי המנוח לא היה כשיר להסתלק לטובתה של המשיבה עקב מצבו הרפואי; וההחלטה שלא לשמוע את עדותה של האחות הנוספת במסגרת ההליך. אשר לשני ההיבטים הראשונים, קביעותיהם של בתי הדין ניתנו לאחר שעיינו בחומר שהונח לפניהם, בחנו את הראיות ומצאו כי לא עלה בידי העותרים להוכיח את גרסתם. מאחר שטענותיהם של העותרים בהקשר זה הן טענות ערעוריות מובהקות, אין הצדקה כי נבחן אותן לגופם של דברים (ראו: בג"ץ 589/24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 7 (18.2.2024); בג"ץ 73527-11-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (10.12.2024)). אשר לקביעות הנוגעות לשמיעת עדותה של האחות הנוספת במסגרת ההליך, ולטענה כי אלו הביאו לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, די אם נציין כי גם בית הדין הרבני האזורי וגם בית הדין הרבני הגדול סברו כי עדותה אינה נושאת משקל המצדיק היעתרות לבקשה בשלב הדיוני בו הוגשה. המדובר בקביעה המתייחסת לנסיבותיו הפרטניות של ההליך דנן, והמבוססת על ההיכרות של בתי הדין עם ההליך. במצב דברים זה, בין אם צדקו בתי הדין הרבניים בהחלטתם הדיונית, ובין אם לאו (ואיננו נוקטים עמדה לכאן או לכאן בעניין זה), בוודאי שאין מקום להתערבותנו לפי אמות המידה הנהוגות להפעלת ביקורת שיפוטית על ידי בית משפט זה על מערכת בתי הדין הרבניים (ראו והשוו: בג"ץ 10655/08 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פסקאות ו'-ט' )25.1.2009(; בג"ץ 5219/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 6 (28.8.2013); בג"ץ 1312/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 2 (4.7.2017)).
סוף דבר: דין העתירה להידחות. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ה' אלול תשפ"ו (18 אוגוסט 2026).
יצחק עמית
נשיא
דפנה ברק-ארז
שופטת
עופר גרוסקופף
שופט