בג"ץ 33193-09-26 — אסראא אבו עאדי נ. המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 33193-09-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. אסראא אבו עאדי 2. מחמד אלחטיב 3. יחיא אלחטיב נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית 2. שר הביטחון עתירה למתן צו על תנאי תאריך ישיבה: א' חשוון התשפ"ז (12.10.2026) בשם העותרים: עו"ד נאדין אבו ערפה בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. עניינה של העתירה שלפנינו בצו החרמה והריסה שהוציא המשיב 1 (להלן: המפקד הצבאי או המשיב) מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945, ביחס לדירה שבה התגורר עבד אללה מחמוד סעוד אלחטיב (להלן בהתאמה: הצו, תקנה 119 או התקנה ו-המפגע), אשר ביצע, יחד עם מפגעים נוספים, פיגוע טרור שכלל ניסיון לשיגור רקטי לעבר התיישבות ישראלית באזור יהודה ושומרון. הרקע לעתירה 2. המפגע מואשם בעבירות של ניסיון גרימת מוות בכוונה בצוותא; נשיאת, החזקת וייצור נשק בצוותא; חברות בהתאחדות בלתי מותרת; סחר ברחפנים; נשיאת או החזקת צעצוע מסוכן; ושיבוש הליכי משפט. בכל הנוגע לפיגוע שבגינו הוצא הצו, בכתב האישום מתואר כי המפגע עסק בייצור מטענים ורקטות מזה שנים. על מנת להביע את תמיכתו בארגון הטרור חמאס ובטבח שביצע בשבעה באוקטובר 2023, ובתקווה להביא להפסקת הלחימה שמנהלת מדינת ישראל בעזה, המפגע הקים חולייה, יחד עם שניים אחרים (שבהמשך, הצטרף אליה אדם שלישי, אחיה של העותרת 1, רעייתו של המפגע), במטרה להוציא לפועל שיגורי רקטות לעבר מטרות ישראליות בתדירות גבוהה. המפגע בנה את הרקטות ואת מערכות ההפעלה שלהן וערך ניסויים לשיגור המתוכנן. ביום 17.9.2025, תחת הנחיית המפגע, שניים מחברי החולייה הגיעו לנקודה סמוכה לעיר מודיעין עילית, כיוונו שתי רקטות לעבר העיר וביצעו את הפעולות הנדרשות לשיגורן. לאחר מכן, למרבה המזל, אחת הרקטות נפלה ואגב כך הרסה את מנגנון ההפעלה של הרקטה השנייה. כתוצאה מכך, הרקטות לא שוגרו בסופו של דבר לעבר מודיעין עילית (להלן: הפיגוע). יצוין כי כתב האישום מונה מעשים פליליים נוספים ופיגוע נוסף שביצע המפגע, שאינו עומד במרכזו של הצו. יוער בקצרה כי על-פי המתואר ביחס לפיגוע הנוסף, ביום 9.10.2023, יומיים לאחר השבעה באוקטובר 2023, הטיל המפגע מטען חבלה שהכין מרחפן לעבר אנשים ביישוב שדה אפרים. המטען התפוצץ באוויר מעל לאותם אנשים ולא פגע בהם. 3. המפגע התגורר עם העותרת 1, רעייתו (להלן: העותרת), והעותרים 3-2, שני ילדיהם הקטינים, בדירה אשר נמצאת בחלק הדרום-מזרחי של קומת הקרקע במבנה, שבבעלות אביה של העותרת, בן שתי קומות וקומת גג בכפר נעמה (להלן: הדירה ו-המבנה, בהתאמה). בקומת הקרקע במבנה ישנה דירה נוספת שאינה מאוכלסת; בקומה הראשונה במבנה מתגוררים הורי העותרת ושני אחיה; ובקומת הגג מתגורר אחיה של העותרת (שמשתייך לחולייה שצוינה לעיל). על-פי הצו העדכני מושא העתירה, הקומות והדירה בקומת הקרקע, שבהן לא התגורר המפגע, אינן מיועדות להריסה. 4. ביום 25.8.2026 הודיע המשיב על כוונתו להחרים ולהרוס את קומת הקרקע במבנה (כולל הדירה שאינה מאוכלסת) מכוח תקנה 119, בשל הפיגוע שביצע המפגע (להלן: ההודעה). בהודעה פורטו הנימוקים להפעלת התקנה במקרה הנדון וניתנה אפשרות להגיש השגה עד יום 28.8.2026. כן צורפה להודעה חוות-דעת הנדסית. 5. ביום 13.8.2023 הגישה העותרת השגה על ההודעה, שבמסגרתה טענה, בין היתר, כי המפגע התגורר רק בדירה אחת המצויה בקומת הקרקע במבנה ולכן אין הצדקה להרוס קומה זו במלואה; כי ההודעה נמסרה בשיהוי, בחלוף חודשים רבים מאז שאירע הפיגוע והוגש כתב אישום נגד המפגע, באופן שלא עולה בקנה אחד עם התכלית ההרתעתית של תקנה 119; וכי לא מתקיימות הנסיבות החמורות הנדרשות לצורך הפעלת הסמכות שבתקנה, שכן הפיגוע לא גרם למוות או לפציעה של איש. בהשגה נטענו גם טענות עקרוניות נגד השימוש בתקנה 119. ביום 7.9.2026 נמסר לעותרת מענה מנומק מטעם המשיב, שבמסגרתו התקבלה ההשגה באופן חלקי, במובן זה שנקבע כי הצו לא יחול על הדירה שאינה מאוכלסת בקומת הקרקע של המבנה, אלא רק על הדירה שבה התגורר המפגע. במענה הובהר כי סמכות המשיב לפי תקנה 119 מופעלת באופן זהיר ומידתי, רק באותם מקרים חריגים המתאימים לכך; וכי בעניינו של המפגע מדובר בפיגוע חריג בעל פוטנציאל רצחני, שאך במקרה לא הביא לפציעתם או למותם של ישראלים, ובנסיבות אלו אין קושי בהפעלת הסמכות האמורה. בנוסף, הוסבר כי במסירת ההודעה לא נפל שיהוי שמצדיק את ביטולה, שכן העיתוי הראוי למסירת הודעות מסוג זה נגזר מהנסיבות הקונקרטיות של המקרה; ובמקרה דנן, המשימות הרבות שעמדו לפתחם של גורמי הביטחון במועדים הרלוונטיים (ובעת הנוכחית) וההיערכות שנדרשה להוצאת הצו – הצדיקו את הוצאת הצו ומסירת ההודעה במועד שבו נמסרו. עוד צוין, כי צו ההריסה לא ימומש בפועל עד יום 10.9.2026. למענה צורפה חוות-דעת הנדסית מתוקנת, שבה צוין, בין היתר, כי הריסת הדירה צפויה להתבצע באמצעות "חבלה חמה משולבת אמצעים מכאניים"; כי לא תתבצע פגיעה יזומה ברכיבי שלד מבטון מזוין או בתשתיות משותפות לדירות אחרות במבנה; כי קיימת היתכנות לנזק למבנה ול"רכיבי מבנה לא קונסטרוקטיביים" במבנים סמוכים, אך יינקטו צעדים קפדניים בתכנון והביצוע של ההריסה על מנת שהסבירות לנזק תהיה נמוכה; וכי ייעשה מאמץ לנקוט באמצעים שימנעו פגיעה בתשתיות או בזגוגיות סמוכות. 6. ביום 11.9.2026 הוגשה העתירה דנן ולצִדה בקשה למתן צו ביניים וצו ארעי, שלפיו לא ימומש צו ההריסה עד להכרעה בעתירה. ביום 11.9.2026 הורתה חברתי, השופטת ר' רונן, על מתן צו ארעי כמבוקש. טענות הצדדים 7. העותרים טוענים כי השתהות המשיב בהוצאת הצו מחייבת את ביטולו. הודגש כי הפיגוע אירע כאחד-עשר חודשים לפני הוצאת הצו וכי כתב אישום נגד המפגע הוגש כתשעה חודשים קודם לכן; כך שמלוא התשתית העובדתית שעליה מבוסס הצו עמדה בפני המשיב זמן רב, לכל המאוחר ממועד הגשת כתב האישום. לטענת העותרים, חלוף הזמן בין המעשה המיוחס למפגע לבין הפעלת הסמכות לפי תקנה 119, מעלה חשד כי ההריסה נועדה לשרת מטרות עונשיות ולא מטרות הרתעתיות, שעליהן מבוססת התקנה. על-פי הנטען, האמור אף מנוגד לטענתם העקבית של המשיבים, שלפיה מימוש הסמכות הנדונה סמוך ככל הניתן למועד הפיגוע משרת את התכלית ההרתעתית האמורה. בנוסף, העותרים טוענים כי הפיגוע לא עומד ברף המחמיר הנדרש להפעלת הסמכות שבתקנה 119. לטענתם, הפיגוע לא הוביל לנזקים או לפגיעה בחיי אדם, ואף נותר, כך נטען, בשלב התכנון ולא הוצא אל הפועל. עוד נטען כי בשים לב לכל האמור לעיל, וכן לנוכח נסיבותיהם של העותרים, ובהם שני ילדים קטינים, אשר לא היו מעורבים או מודעים למעשיו של המפגע – הפעלת התקנה אינה מידתית בענייננו. לחילופין, נטען כי אם ייקבע שיש להותיר את הצו על כנו, יש להורות על צמצומו לחדר אחד בלבד בדירה. בעתירתם מעלים העותרים גם טענות עקרוניות שונות באשר לחוקיות סמכות המפקד הצבאי להחרים ולהרוס מבנים מכוח תקנה 119. בתוך כך, נטען כי ההריסה משמעה ענישה קולקטיבית של חפים מפשע; כי התקנה אינה חוקתית ומנוגדת לדין הבינלאומי; וכי הלכה למעשה, ההריסה אינה משרתת את מטרתה ההרתעתית. 8. המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת המשיב. המשיבים מציינים, כי טענותיהם העקרוניות של העותרים נגד חוקיות תקנה 119 נדונו ונדחו פעמים רבות בפסיקתו של בית משפט זה וכי אין מקום לשוב ולדון בהן. הודגש כי הפעלת הסמכות שבתקנה מבוססת על הערכה מקצועית של גורמי הביטחון כי שימוש בה מרתיע מפגעים פוטנציאליים מלבצע פיגועים. 9. לטענת המשיבים, הסמכות שקבועה בתקנה 119 אינה מוגבלת לפיגוע שגרם למוות או פציעה. הודגש כי בענייננו, ההחלטה על הפעלת הסמכות הנדונה התקבלה באישור ראש הממשלה ושר הביטחון, לנוכח העובדה שמדובר בפיגוע אסטרטגי, בעל פוטנציאל רצחני במיוחד, שלא צלח אך בשל תקלה טכנית, ושהתממשותו הייתה עלולה להביא למותם של רבים ולהשלכות כבדות משקל על המצב הביטחוני בכללותו; בפרט כאשר גורמי הביטחון עוסקים במניעת התלקחות זירות לחימה נוספות, ובהן באזור יהודה ושומרון. 10. המשיבים טוענים עוד כי עיתוי הוצאת הצו ומסירת ההודעה הוא עניין המסור לשיקול דעתם של גורמי הביטחון, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. הוסבר כי במטה לביטחון לאומי (המל"ל) מקודמת עבודת מטה בעניין אימוץ מדיניות כללית להריסת בתי מפגעים שהפיגועים שביצעו הסתיימו ללא נפגעים; וכי בהינתן שטרם הושלמה עבודת מטה זו, התקבל במקרה דנן, כאמור, אישור פרטני של הדרגים הבכירים ביותר – ראש הממשלה ושר הביטחון – להפעלת הסמכות להריסת דירת המפגע. לטענת המשיבים, הצרכים הביטחוניים בתקופה הרלוונטית לפיגוע (ואף בעת הנוכחית), חייבו הקצאת משאבים ניכרת לפעילות מבצעית בזירות לחימה שונות, באופן שהשפיע על מידת הזמינות של הגורמים הבכירים האמורים ושל גורמי הביטחון שהתייחסותם נדרשה לקידום הליכי הוצאת הצו בנוגע לדירת המפגע. כמו כן, הודגש כי בית משפט זה כבר אישר צווי הריסה שהוצאו בחלוף פרק זמן דומה לפרק הזמן בענייננו. 11. לבסוף, טוענים המשיבים כי החלטת המפקד הצבאי על הוצאת הצו ניתנה לאחר שקילת מלוא השיקולים הרלוונטיים, לרבות העדר מעורבותם של העותרים וגיל ילדיו של המפגע; וכי ההחלטה אינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הן בכתובים הן בדיון שהתקיים לפנינו ביום 12.10.2026, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, וכך אציע לחבריי להורות. 13. טענותיהם העקרוניות של העותרים ביחס לחוקיות תקנה 119 וסמכותו של המשיב לעשות בה שימוש דינן להידחות. כידוע, טענות אלו נדונו ונדחו בשורת פסקי דין של בית משפט זה (ראו, מני רבים: בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (31.12.2014); בג"ץ 7040/15 חמאד נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית (12.11.2015)), ואין מקום לשוב ולהידרש אליהן בכל עתירה שעניינה הפעלת הסמכות שבתקנה 119 (ראו, למשל: בג"ץ 6279-09-26 חסון נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פס' 9 (14.9.2026) (להלן: עניין חסון); בג"ץ 74821-12-24 ראגח נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פס' 11-10 (21.1.2025‏) (להלן: עניין ראגח)). 14. פיגועי הטרור שמבוצעים במדינת ישראל מזה שנים רבות – ובשנים האחרונות, על רקע הלחימה בחזיתות שונות מאז אירועי השבעה באוקטובר 2023 – מחייבים הרתעה של מפגעים פוטנציאליים מפני ביצוע פיגועים נוספים בעתיד. כפי שכבר נפסק, בהינתן תכליתה ההרתעתית של תקנה 119, הפעלת סמכות המשיב על-פיה, במקרים המתאימים לכך, היא בבחינת הכרח בל יגונה; וזאת חרף התוצאה הקשה הכרוכה בכך, של פגיעה ברכוש ובקניין של בני משפחה של מפגע שלא היו מעורבים במעשיו (ראו, למשל: עניין חסון, בפס' 10; בג"ץ 3231/23 דארחואגא נ' אלוף פיקוד מרכז, פס' 10 (9.5.2023) (להלן: עניין דארחואגא); בג"ץ 6905/18 נאג'י נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פס' 22 (2.12.2018)). 15. לצד זאת, מובן כי המפקד הצבאי נדרש להפעיל את סמכותו הנדונה באופן סביר ומידתי, בשים לב למכלול נסיבות המקרה שלפניו, לרבות חומרת המעשים המיוחסים למפגע; עוצמת התשתית הראייתית הקיימת נגדו; והמאפיינים של יתר דיירי הבית המיועד להריסה ומעורבותם במעשים (ראו, מני רבים: עניין חסון, בפס' 11; עניין דארחואגא, בפס' 12; בג"ץ 6420/19 אלעצאפרה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פס' 9 (12.11.2019) (להלן: עניין אלעצאפרה)). 16. בענייננו, כפי שאבהיר להלן, הצו שהוציא המשיב ביחס לדירה הוא סביר ומידתי, ואין מקום להתערב בשיקול דעתו. 17. כזכור, העותרים טוענים כי המעשים של המפגע אינם עומדים ברף המחמיר הנדרש לצורך הפעלת הסמכות שבתקנה 119, מפני שהם לא הובילו לפציעה או למוות של איש, ואף לא עברו, כך נטען, את שלב התכנון; וכי בנסיבות אלו, הפעלת הסמכות האמורה על-ידי המשיב אינה מידתית. יש לדחות טענה זו. 18. אמנם ככלל, הוצאת צווי החרמה והריסה של בתי מפגעים נעשית כאשר תוצאות מעשיהם של המפגעים הן קטלניות, היינו, מסתיימות באובדן חיי אדם, או מובילות לפציעה משמעותית. אולם, כפי שנקבע לא מכבר בדעת רוב בבג"ץ 6083-10-25 צנובר נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פס' 5 (4.11.2025) (להלן: עניין צנובר), אין בעצם העובדה שפיגוע לא הביא לידי מוות או פציעה כדי להביא לביטול צו החרמה והריסה כבענייננו; ועשויות להיות נסיבות שבהן – חרף היעדר תוצאה קטלנית כאמור – חומרת המעשים תצדיק, באופן מיוחד וחריג, את הפעלת הסמכות שבתקנה 119. כך, בעניין צנובר, נדון צו הריסה שהוצא ביחס לדירת מפגע אשר ייצר חמישה מטעני חבלה והניח אותם באוטובוסים באזור בת-ים וחולון, במטרה להביא למותם של אזרחים ישראליים; בסופו של דבר, המטענים התפוצצו בשעות הערב, כשהאוטובוסים היו ריקים מנוסעים, ולפיכך לא נפגע איש. נקבע שם כי "חומרת המעשים הללו והכוונה הזדונית שמאחוריהם – פיגוע המוני שעלול היה להסתיים במותם של עשרות, אם לא מאות, אזרחי המדינה – מעמידה את המעשים הללו בשורה אחת עם מעשי טרור שמביאים למות קורבנותיהם" וכי "מטעם זה, קיימת הצדקה מיוחדת וחריגה להוצאת הצו, על אף שברגיל צווים המורים על החרמה והריסה של בתי מגורים ודירות ניתנים – וזוכים לאישורינו – רק כאשר הם מוצאים בתגובה לפיגוע רצחני או, למצער, במענה לפיגוע אשר גורם לקורבנותיו פגיעות גוף קשות" (בפס' 5). עוד אוסיף, כי נוכח התכלית ההרתעתית של התקנה, אכן אין נפקא מינה אם הפיגוע נכשל, או צלח והביא לאבדות בנפש. יפים לענייננו דבריו של השופט י' אלרון (אליהן הצטרף השופט ד' מינץ) בפסק הדין בבג"ץ 1653/24 אלמוחתסב נ' מפקד פיקוד העורף (20.3.2024): "יודגש כי עסקינן בהליך מינהלי בעל תכלית הרתעתית, ולא במשפט הפלילי שבו קיימת הבחנה ברורה בין ניסיון לביצוע עבירה, לבין הביצוע המושלם של העבירה. [...] חשיבותה של הבחנה זו כאשר אנו בוחנים האם יש עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב 1 בהפעלת תקנה 119 – אינה כה משמעותית. כך, מאחר שתקנה 119 מקדמת, בראש ובראשונה, את מטרת הרתעת הרבים. לעניין ההרתעה עבריין שעשה הכול על מנת להשלים את מעשהו אולם לא הצליח להשלימו, כמוהו כמי שביצע עבירה מוגמרת. הריסת הבית ממילא אינה עונש, ותכליתה הרתעתית במהותה. משכך, איני רואה להציב הגבלה קשיחה על סמכותו של המשיב 1 לפי תקנה 119 ולאפשר שימוש בה רק במקרים שבהם המחבל הצליח במזימתו להמית את הקורבן" (בפס' 5; ההדגשה אינה במקור; וראו גם דנג"ץ 2551/24 אלמוחתסב נ' מפקד פיקוד העורף (27.3.2024), שבמסגרתו נדחתה בקשה לדיון נוסף בפסק דין זה). 19. בענייננו, מעשיו של המפגע הם בעלי חומרה מופלגת ופוטנציאל רצחני בהיקפים נרחבים. כאמור לעיל, על-פי המתואר בכתב האישום, וכפי שעולה מהתגובה המקדמית, המפגע חקר ולמד במשך שנים על ייצור רקטות, חומרי נפץ ומערכות להפעלתן. בהמשך לכך, גייס המפגע אנשים נוספים והקים עִמם חולייה שמטרתה לשגר רקטות לעבר ערים ויישובים ישראלים כדי להביא למותם של אזרחים ישראלים ולזרוע פחד בקרבם. שיגור הרקטות תוכנן להתבצע בתדירות תכופה, של אחת לכמה ימים. על מנת להוציא רעיון זדוני זה מן הכוח אל הפועל, ייצר המפגע רקטות וערך ניסויים רבים שבמסגרתם בחן את פעילות הרקטות ומערכות הפעלתן, ואף פעל לשכלול הרקטות על מנת להביאן לרמת דיוק מרבית. ברשות המפגע והחולייה היו רקטות רבות מוכנות לשיגור ועוד רבות בשלבי הכנה מתקדמים, וכן ציוד וחומרי נפץ שצריכים היו להספיק לייצור מספר רב של רקטות נוספות. במסגרת פעילותם, הצטיידו המפגע וחברי החולייה בנשק ובאמצעים אחרים לטובת הימלטות או התבצרות, ותכננו לבצע ירי לעבר כוחות הביטחון אם וכאשר יאותרו. הנה כי כן, מדובר באירוע אסטרטגי, שבו המפגע, שהיה "הרוח החיה" מאחורי החולייה, פעל באופן שיטתי על-פי מתווה ייחודי ומתוכנן בקפידה, כדי להוציא לפועל את תוכניתו וכוונותיו הרצחניות. מעשיו עברו את שלב התכנון, והוצאו למעשה אל הפועל, ואך במקרה, ובאורח נס, לא צלח הפיגוע ומעשיו של המפגע לא עלו בחיי אדם. אם כן, ענייננו נמנה עם אותם מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם החומרה המופלגת של המעשים מעמידה אותם "בשורה אחת עם מעשי טרור שמביאים למות קורבנותיהם" (עניין צנובר, בפס' 5), ומצדיקה את הפעלת הסמכות שבתקנה 119, חרף העובדה שמעשים אלו לא הובילו לפציעה או למוות. 20. העותרים מוסיפים וטוענים כי הצו אינו מידתי, בשים לב לכך שהם לא היו מעורבים במעשי המפגע, ומאחר שילדי המפגע, שמתגוררים בדירה, קטינים. אלא שאף טענה זו אין מקום לקבל. אכן, השיקולים בדבר העדר מעורבות כאמור, או מגורי קטינים בבית המיועד להריסה, רלוונטיים לעניין ההחלטה אם להפעיל את הסמכות שבתקנה 119. אולם אין בהם, כשלעצמם, כדי לשלול בהכרח שימוש בתקנה זו (ראו, מני רבים: עניין אלעצאפרה, בפס' 13; עניין דארחואגא, בפס' 16). אין לכחד, הצו מוביל לתוצאה קשה, בפרט עבור ילדיו הקטינים של המפגע. אולם, "מטבע הדברים מקום שעסקינן בבתי מגורים, יהיו לא פעם קטינים בין דריהם, והצורך בהרתעה בעינו עומד" (בג"ץ 2828/16 אבו זיד נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית, פס' ז' (7.7.2016)). וזאת יש לזכור: תוצאה קשה זו של פגיעה בקניין וברכוש, נועדה להציל חיי אדם בעתיד באמצעות מניעת התרחשותם של פיגועים נוספים. בהקשר זה יצוין כי, כפי שנקבע לא אחת, מקום בו מתקיימת זיקת מגורים של מפגע לכלל הדירה, המשמשת יחידת מגורים אחת, אטימה או הריסה של חדר אחד בלבד עלולים לאיין את האפקט ההרתעתי של ההריסה (ראו, למשל: עניין דארחואגא, בפס' 18; בג"ץ 8315/23 צפדי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פס' 22 (5.12.2023‏); בג"ץ 47096-01-25 אללה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פס' 11 (18.2.2025‏)). לנוכח האמור, ובשים לב לחומרה המופלגת של מעשי המפגע, איני סבורה כי מגורי קטינים בדירה והעדר מעורבותם של העותרים במעשי המפגע גוברים על שיקולי ההרתעה בענייננו ומטים את הכף לעבר קבלת העתירה, או צמצום היקף הצו לאטימת לחדר אחד בלבד. 21. העותרים מוסיפים כי השיהוי שנפל במסירת ההודעה ובהוצאת הצו פוגם בסבירות הצו ומצדיק את ביטולו. ברם, אף טענה זו אין בידי לקבל. 22. אמנם על המשיב להפעיל את סמכותו הנדונה באופן מהיר, בהתחשב בתכלית ההרתעתית העומדת בבסיסה. עם זאת, שיקול דעתו של המשיב בעניין עיתוי הפעלת הסמכות האמורה נבחן על-פי נסיבות המקרה הקונקרטי (ראו, מני רבים: בג"ץ 62805-08-25 הימוני נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פס' 8 (21.9.2025) (עניין הימוני); בג"ץ 5376/16 אבו חדיר נ' שר הביטחון, פס' ל"ה והאסמכתאות שם (4.7.2017)). בענייננו, בין המועד שבו אירע הפיגוע (17.9.2025), או המועד שבו הוגש כתב האישום (27.11.2025), לבין מועד מסירת ההודעה לידי העותרים (25.8.2026), חלף אמנם פרק זמן לא מבוטל. אולם, כאמור בתגובה המקדמית, עיכוב זה נבע מאילוצים ביטחוניים שונים הנובעים מהלחימה שמנהלת מדינת ישראל בזירות שונות, שמשפיעים על זמינות גורמי הביטחון לקבל החלטה מושכלת על בסיס מכלול השיקולים הרלוונטיים. יתרה מכך, לדברי המשיבים, לנוכח חריגוּת הוצאת הצו בנסיבות כבענייננו, שבהן הפיגוע לא הוביל לפציעה או למוות, התבקש והתקבל במקרה הנדון אישור פרטני של ראש הממשלה ושר הביטחון להפעלת הסמכות הנדונה, באופן שהאריך, מטבע הדברים, את ההליך הדרוש להוצאת הצו. בנסיבות אלו, אין בשיהוי הנטען כדי להצדיק את התערבותנו בשיקול דעתו של המפקד הצבאי (ראו והשוו למקרים שבהם בית משפט זה אישר צווי הריסה שהוצאו בסד זמנים דומה לענייננו, ומטעמים דומים: עניין הימוני, בפס' 8; בג"ץ 5839/15 סידר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פס' ז' לפסק הדין של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (15.10.2015); עניין ראגח, בפס' 14; בג"ץ 61599-02-25 שחרור נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פס' 4 לפסק הדין של השופט י' אלרון (24.3.2025); בג"ץ 83907-11-25 דואסי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פס' 10 (1.1.2026)). עוד אציין, כי עמדת הגורמים המקצועיים הינה כי בנסיבות העניין אין בעיכוב האמור במסירת ההודעה לידי העותרים כדי לאיין את המטרה ההרתעתית שעומדת בבסיס הצו, ולא מצאתי עילה להתערב בקביעה מקצועית זו. 23. לסיכום, לנוכח חומרת מעשיו של המפגע; התשתית הראייתית הקיימת נגדו (עליה אין חולק); תחימת הצו לדירה בלבד; ונקיטת צעדים למזעור הנזק לשאר המבנה ולמבנים סמוכים – הגעתי למסקנה כי הצו שהוצא ביחס לדירה עומד בדרישת המידתיות, ונחוץ להרתעת מפגעים פוטנציאליים, ולפיכך אין עילה להתערב בהחלטת המשיב. 24. בשים לב לכל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את העתירה. יעל וילנר שופטת השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט השופטת רות רונן: 1. עמדתי העקרונית בדבר השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן: תקנה 119 או התקנה) פורטה על ידי בהרחבה בעבר (בג"ץ 3231/23 דארחואגא נ' אלוף פיקוד המרכז, פסקאות 5-2 לחוות דעתי ‏(‏9.5.2023‏)‏‏ (להלן: עניין דארחואגא))‏. בתמצית בלבד – ציינתי כי בשורה ארוכה של פסקי דין הכיר בית משפט זה בקיומה של סמכות לבצע הריסת בתים מכוח התקנה, וכי לצד זאת הובעו גם עמדות המסתייגות מהשימוש בה (פסקאות 4-2 לחוות דעתי). כפי שעשיתי בעניין דארחואגא, אניח גם במקרה דנן כי השימוש בתקנה 119 הוא חוקי במישור הסמכות, בכפוף להערותיי שם (פסקה 5 לחוות דעתי). עם זאת, עצם קיומה של סמכות להורות על הריסה אינו גורע מחובתו של המשיב 1 (להלן: המפקד הצבאי) להפעילה בסבירות ובמידתיות. בכלל זה, נקבע כי על המפקד הצבאי לבחון בקפידה את מכלול הנסיבות ולהפעיל את סמכותו באופן זהיר, מידתי ומצומצם, ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה (בג"ץ 6517/23 חרושה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית‏, פסקה 23 לפסק דינו של השופט י' כשר (‏2.10.2023‏)‏‏; בג"ץ 7787/22 עאבד נ' המפקד הצבאי לאיו"ש, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ ‏(‏14.12.2022‏)‏). הפעלת הסמכות צריכה להיעשות בשים לב לתכליתה ההרתעתית של תקנה 119, הפועלת בשני מישורים: הרתעת המפגע הפוטנציאלי מביצוע מעשה טרור; והרתעת בני משפחתם של מפגעים פוטנציאליים, במטרה לתמרץ אותם לפעול כדי למנוע ממפגעים פוטנציאליים בעתיד לבצע את מעשה הטרור (בג"ץ 1125/16 מרעי נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית, פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת ע' ברון ‏(‏31.3.2016‏)‏; ‏בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון, פסקאות 14-13 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג ‏(‏31.12.2014‏)‏‏‏). 2. המפקד הצבאי נדרש אפוא בעת קבלת החלטה על הריסה, לשקול מגוון שיקולים, ובכלל זה – המצב הביטחוני העדכני והצורך בהרתעה; חומרת המעשים המיוחסים למפגע (כאשר ככלל רק מעשים בדרגת חומרה גבוהה יצדיקו נקיטה בצעד הקיצוני של הריסה); עוצמת הראיות נגדו; זיקת המגורים של המפגע לבית המיועד להריסה; מספרם ומאפייניהם של יתר דיירי הבית והפגיעה הצפויה בהם כתוצאה מההריסה; ומידת המעורבות של יתר דיירי הבית במעשים המיוחסים למפגע (בג"ץ 5290/14 קואסמה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ‏(‏11.8.2014‏); בג"ץ 4597/14 עואודה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 18 ‏(‏1.7.2014‏)‏‏). כן יינתן משקל לשאלה האם המפקד הצבאי השתהה בביצוע ההריסה – כאשר מרחק הזמן בין מעשיו של המפגע לבין ביצוע ההריסה משליך על האפקטיביות של ההריסה (בג"ץ 752/20 עטאונה נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת ע' ברון ‏(5.5.2020‏)). 3. כפי שהדגשתי בעניין דארחואגא, אף שתכלית ההריסה אינה עונשית אלא הרתעתית, הריסת בית תהיה אפשרית רק כאשר ישנו קשר בין המפגע שביצע את מעשה הטרור לבין הבית המיועד להריסה. תנאי זה מעוגן בלשון תקנה 119 המחייבת זיקת מגורים כתנאי להפעלת הסמכות, וכך נגזר מחובתו של המפקד הצבאי להפעיל את סמכותו במידתיות (ראו עניין דארחואגא, פסקאות 12-11 לחוות דעתי). כך, אף שהריסת ביתה של משפחת המפגע שאין למפגע כל קשר אליו עשויה לכאורה לשרת את התכלית ההרתעתית; בהיעדר כל קשר כאמור – ההריסה עושה שימוש בדיירי הבית כאמצעי בלבד "למען יראו וייראו", וחורגת מהכלל לפיו "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כ"ד ט"ז). לכן, הריסה כזו אינה יכולה להיות מידתית. 4. ואולם לטעמי, לצורך בחינת מידתיות ההריסה יש לבחון לא רק את הקשר של המפגע לבית שעתיד להיהרס, אלא גם את הקשר בין מעשה הטרור לבין דיירי הבית המיועד להריסה. לשם כך יש לבחון כל מקרה ומקרה בהתאם למכלול נסיבותיו, תוך מתן דגש לשני שיקולים עיקריים: עוצמת זיקת המגורים של המפגע לבית המיועד להריסה; ומידת הידיעה והמעורבות של בני המשפחה האחרים המתגוררים בבית בהתייחס למעשים המיוחסים למפגע (עניין דארחואגא, פסקאות 13-12 לחוות דעתי). 5. אשר לשיקול הראשון – מעבר לקביעה כי קיימת זיקת מגורים כתנאי להפעלת הסמכות, עוצמת זיקת המגורים של המפגע לבית, עשויה להיות רלוונטית גם לביסוס הקשר הנדרש ליתר בני המשפחה המתגוררים בבית, לצורך בחינת מידתיות ההריסה. זאת שכן ההריסה מכוונת קודם כל כלפי נכס של המפגע. הפגיעה שנגרמת ליתר דיירי הבית אינה ענישה עצמאית של חפים מפשע, אלא תוצאה ה"נגזרת" באופן טבעי ממגוריהם המשותפים בביתו של מי שביצע מעשה טרור. זאת, בדומה לנזק ולפגיעה שנגרמים לא אחת לבני משפחתו של עבריין כתוצאה מעונש המוטל עליו (בג"ץ 7007-10-25 סמארה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 10 לחוות דעתי (2.11.2025) (להלן: עניין סמארה)). על כן, ככל שזיקת המגורים של המפגע לבית היא ישירה וחזקה יותר, כך תגבר הנטייה לקבוע כי מתקיים הקשר הדרוש לצורך הקביעה כי הריסת הבית מידתית. כך למשל, מבלי לקבוע מסמרות, יש מקום לשיטתי להבחין בין בית שהינו בבעלות המפגע עצמו המתפקד כראש המשפחה החיה בבית, לבין מפגע המתארח לעיתים בבית של אחרים (הוריו למשל) או שהוא גר בבית ההורים כדייר נלווה בלבד (עניין דארחואגא, פסקה 20 לחוות דעתי). 6. אשר לשיקול השני – ההלכה הנוהגת קובעת כי היעדר ראיה בדבר מעורבותם של דיירי הבית במעשים המיוחסים למפגע אינו מונע מהמפקד הצבאי להפעיל את סמכותו; אך נפסק כי זהו שיקול רלוונטי שעשוי להשפיע על היקף צו ההריסה (בג"ץ 87/23 גמגום נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 16 לפסק דינו של השופט נ' סולברג ‏(‏5.2.2023‏); בג"ץ 4853/20 אבו בכר נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 4 לפסק דינו של השופט מ' מזוז ‏(‏10.8.2020‏)‏; עניין דארחואגא, פסקה 8 לחוות דעתי‏‏). ואכן, אני סבורה כי שיקול זה משרת את התכלית ההרתעתית העומדת ביסוד תקנה 119, ככל שהיא מופנית כלפי בני משפחתו של המפגע הפוטנציאלי. זאת שכן לא ניתן להרתיע את מי שלא ידע ולא יכול היה לדעת על אודות מעשה הטרור ולא יכול היה לפעול למניעתו. הריסת ביתם של בני המשפחה שלא היו מעורבים במעשה הטרור אף עלולה להחליש את התמריץ שהתקנה ביקשה לייצר – לפיו בני המשפחה יפעלו באופן אקטיבי כדי להניא את המפגע מתוכניתו. זאת מאחר שהיא מעבירה מסר לפיו בין אם בני המשפחה יסייעו למפגע ובין אם לאו – ביתם ייהרס. אני סבורה כי שקילת מעורבותם של בני ביתו של המפגע נועדה – גם מעבר לטעם ההרתעתי – למנוע, או לפחות לצמצם, את הקושי שמעוררת הפגיעה הנלווית של צו ההריסה בהם עליו עמדתי לעיל. כך, בעוד שהיעדר כל ידיעה מצד בני ביתו של המפגע על מעשה הטרור מחליש את הקשר הנדרש לביסוס מידתיות ההריסה; הרי ככל שמעורבותם במעשה גדולה יותר, הקשר האמור מתחזק וגוברת הנטייה לקבוע כי הריסת הבית היא מידתית (ראו עניין דארחואגא, פסקאות 13-12 לחוות דעתי; עניין סמארה, פסקה 8 לחוות דעתי). 7. יישום של מכלול אמות המידה האלה על נסיבות המקרה שלפנינו הוביל אותי – לא בלי התלבטות – למסקנה כי אין עילה להתערבותנו בהחלטתו של המפקד הצבאי במקרה דנן. ראשית, מבחינת הזיקה של המפגע לדירה המיועדת להריסה – הרי שמדובר בדירה בה המפגע מתגורר עם העותרים – אשתו ושני ילדיו הקטינים – ואיתם בלבד. לכן, אף שהדירה אינה בבעלותו של המפגע, מגוריו הקבועים בה עם אשתו וילדיו מבססים זיקת מגורים ישירה וברורה בינו לבין הדירה (בג"ץ 8886/18 ג'ברין נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 9 לפסק דינו של השופט י' עמית ‏(‏10.1.2019‏); בג"ץ 1490/20 שבלי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 17 לפסק דינה של חברתי השופטת י' וילנר ‏(‏30.3.2020‏)‏‏). הריסת הדירה תהיה לכן הריסה של דירתו של המפגע (אשר במקרה דנן נותר בחיים ואף יהיה מודע לכך). יוער כי העתירה אינה מעלה טענות קונקרטיות לגבי פגיעה אפשרית בבעלים הפורמלי של הדירה, והטענות בה הופנו בעיקרן לפגיעה ברעייתו וילדיו של המפגע שגרים עמו בדירה – אליהם נתייחס עתה. 8. שנית, באשר לעותרים המתגוררים בדירה – אכן לא נטען למעורבות כלשהי שלהם במעשיו של המפגע או אף לידיעה שלהם על אודותיהם. כפי שהבהרתי לעיל, היעדר טענה למעורבות או ידיעה מצד העותרים מקשה על הקביעה כי ההריסה מידתית – הן מאחר שהעדר מעורבות מקהה כאמור את האפקט ההרתעתי של ההריסה, הן בשל ההשפעה של העדר המעורבות על הקשר הדרוש בין המעשים המיוחסים למפגע לבין דיירי הדירה המיועדת להריסה. עם זאת, אני סבורה כי במקרה דנן יש בזיקת המגורים הברורה בין המפגע לדירה כדי לצמצם את הקושי האמור. חיזוק נוסף למידתיות הצו נובע מכך שההריסה מוגבלת אך ורק לדירת המגורים של המפגע, תוך נקיטת אמצעים הנדסיים שנועדו להקטנת הסיכון לנזק בסביבת הדירה. כל אלה יישקלו לצד השיקולים הנוספים שפורטו לעיל. 9. באשר לחומרת מעשיו של המפגע – הרי מחד גיסא, המעשים אכן לא גרמו בפועל לתוצאות הקטלניות שהוא שאף לגרום להן. ואולם, חרף האמור מגלמים המעשים המיוחסים למפגע חומרה יתרה, חומרה שניתן לה משקל משמעותי בהחלטת המפקד הצבאי. כך, אף שתוצאותיה הקטלניות של התוכנית נמנעו בסופו של דבר, אני סבורה כי היקפם ושיטתיותם של המעשים לקידום התוכנית, הזמן הממושך לאורכו הם בוצעו, לצד פוטנציאל ההרס והפגיעה ההמונית שהיו גלומים בתוכנית, שהתממשותם נמנעה רק במקרה – מציבים את המעשים המיוחסים למפגע ברף חומרה גבוה ביותר (ראו בפסקה 19 לחוות דעתה של חברתי השופטת י' וילנר). על כן, אני סבורה כי בענייננו מדובר במפגע שביצע מעשים בעלי חומרה רבה מאוד; וכי הוכח קשר ברור והדוק בינו לבין הדירה המיועדת להריסה. קשר מבוסס זה, לצד מיקודו של צו ההריסה לדירה שבה מתגורר המפגע עם משפחתו הגרעינית מתוך המבנה כולו, מצמצם את הפגיעה שתיגרם מהצו ומחזק את מידתיות האמצעי שנבחר. 10. לבסוף, אוסיף כי אין בשיהוי שחל בין מעשיו של המפגע להוצאת הצו כדי לשנות מהמסקנה לפיה אין מקום להתערב בהחלטת המפקד הצבאי. עיכוב בהוצאת צו ההריסה אכן עלול כאמור להחליש את האפקט ההרתעתי העומד ביסודו. יחד עם זאת, יש לאפשר למפקד הצבאי שהות מספקת לגיבוש עמדתו ולקבלת האישורים הנדרשים, וזאת בפרט בנסיבותיו החריגות של המקרה דנן (ראו בפסקה 22 לחוות דעתה של חברתי השופטת י' וילנר). בשים לב להסברים שניתנו על ידי המשיבים לעיכוב; ולאור עמדתם המקצועית כי אין בעיכוב זה כדי לאיין את תכליתו ההרתעתית של הצו, איני סבורה כי די בו כדי להצדיק את התערבותנו בהחלטה. 11. סוף דבר: על יסוד כלל האמור לעיל, אני מצרפת את דעתי לזו של חברתי, לפיה דין העתירה להידחות. רות רונן שופטת הוחלט לדחות את העתירה כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, י"ח חשוון תשפ"ז (29 אוקטובר 2026). יעל וילנר שופטת יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת