קלינטיקה בע"מ נ. צחי פנטון

דבבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 33022-10-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערערת: קלינטיקה בע"מ נגד המשיבים: 1. צחי פנטון 2. בן ציון בן שהום המשיבות הפורמליות: 1. אביב כלבו לבנין (1999) בע"מ 2. אחים לוי - יבואני קרמיקה בע"מ 3. אריחי איריס (1995) בע"מ 4. הספקה לתעשיה בועז - עופר בע"מ 5. חגי מכשור רפואי וסעודי בע"מ 6. כורש סנטר מוצרי בנין ובית בע"מ 7. מדוקס בע"מ (פורמלי) 8. מדיפן אספקה וציוד רפואי לבתי חולים בע"מ 9. מזרע מדיקל בע"מ 10. מיה תעשיות מזון מ.ת.מ בע"מ 11. ענבר דוד ובנו בע"מ 12. קבוצת נדי לרכב בע"מ 13. ר.פ.א מדיקל (1990) בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.8.2025 בת"צ 43239-10-22 שניתן על ידי סגנית הנשיא כב' השופטת תמר בזק רפפורט תאריך ישיבה: א' בניסן התשפ"ו (19.3.2026) בשם המערערת: עו"ד ירון גרשון בשם המשיבים: עו"ד אסף פינק; עו"ד איתי ארגוב פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגנית הנשיא, כב' השופטת תמר בזק רפפורט) מיום 13.8.2025 בת"צ 43239-10-22, בגדרו נתקבלה בקשת המבקשים המייצגים להסתלקות מתוגמלת. רקע והשתלשלות העניינים ביום 26.10.2022 הגישו המשיבים 1 ו-2, מר צחי פנטון ומר בן ציון בן שוהם (להלן: המבקשים המייצגים) בקשה לאישור תובענה כייצוגית, נגד 14 משיבות (להלן: המשיבות), וביניהן המערערת, קלינטיקה בע"מ (להלן: קלינטיקה), לפי פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשע"ו-2006: "תביעה בקשר למפגע סביבתי נגד גורם המפגע; לענין זה, 'גורם המפגע', 'מפגע סביבתי' – כמשמעותם בחוק למניעת מפגעים סביבתיים" (להלן, בהתאמה: פרט 6, חוק תובענות ייצוגיות ו-בקשת האישור). בבקשה נטען כי המשיבות, יצרניות או יבואניות של מוצרים הנמכרים באריזות, מפרות את חובתן ולא ממלאות את חובתן למחזר פסולת אריזות, לא באופן עצמאי, ולא באמצעות התקשרות עם גוף מחזור מוכר, בניגוד לסעיף 9(א) לחוק להסדרת הטיפול באריזות, תשע"א-2011 (להלן: חוק האריזות), וכי כתוצאה מכך נגרמו לחברי הקבוצה נזקים סביבתיים ונזקים בלתי ממוניים. המבקשים המייצגים טענו כי הפרת החובה האמורה, עולה לכדי מפגע סביבתי כהגדרתו בחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992 (לעיל ולהלן: החוק למניעת מפגעים סביבתיים), ומכאן שבקשת האישור נופלת לגדרי פרט 6. ביום 26.2.2023 הוגשה תשובת קלינטיקה לבקשת האישור, בה טענה כי יש לדחותה (להלן: התשובה לבקשת האישור). לאחר הגשת תשובות המשיבות לבקשת האישור, הגישו המבקשים המייצגים בקשות מוסכמות להסתלקות מבקשת האישור ביחס למרבית המשיבות (בחלקן מתוגמלות ובחלקן לא מתוגמלות). בבקשות ההסתלקות המתוגמלות צוין כי בעקבות בקשת האישור התקשרו המשיבות הרלוונטיות (המשיבות 3-1, 5, 9 ו-11) עם גוף מחזור מוכר לפי חוק האריזות, ואף התחייבו לשלם לו תשלום רטרואקטיבי ביחס לשנים שלא היו קשורות עימו בהסכם, כך שהושגה מטרתה של בקשת האישור. על כן, התבקש בית המשפט לפסוק למבקשים המייצגים תשלום גמול ושכר טרחה לבאי-כוחם. קלינטיקה אף היא התקשרה עם גוף מחזור מוכר, חברת ת.מ.י.ר. (להלן: תאגיד תמיר), ושילמה לו בעבור דמי טיפול באופן רטרואקטיבי. אך בשונה מהמשיבות האחרות, היא לא הסכימה להגשת הודעת הסתלקות מוסכמת. לאור זאת, הגישו המבקשים המייצגים ביום 11.5.2025 בקשה (לא מוסכמת) להסתלקות מתוגמלת מבקשת האישור ביחס אליה (להלן: בקשת ההסתלקות). ביום 21.7.2025 הוגשה תגובתה של קלינטיקה לבקשת ההסתלקות, במסגרתה התנגדה לפסיקת תשלומי גמול ושכר טרחה למבקשים המייצגים ובאי כוחם (להלן: התגובה לבקשת ההסתלקות). קלינטיקה טענה כי התקשרה לראשונה בהסכם עם תאגיד תמיר עוד לפני הגשת בקשת האישור, אך מכל מקום העובדה שלא התקשרה קודם לכן בהסכם עם תאגיד מחזור מוכר אינה עולה כדי מפגע סביבתי, כהגדרתו בחוק למניעת מפגעים סביבתיים, ומשכך בקשת האישור לא נכנסת לגדרי פרט 6. קלינטיקה טענה כי ההתקשרות עם תאגיד תמיר לא השפיעה כלל על היקף המחזור שמבוצע על ידה. זאת מאחר שלפני למעלה מעשור היא התקשרה עם תאגיד אמניר (ששמו שונה בהמשך לאינפניה מחזור בע"מ. להלן: תאגיד אמניר), ותאגיד זה ממחזר את פסולת האריזות שלה. על כן, קלינטיקה התנגדה לתשלום תגמול המבקשים המייצגים ואף עתרה לחייבם בהוצאותיה. ביום 13.8.2025 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בקשר למשיבות לגביהן נתבקשה הסתלקות מבקשת האישור (להלן: פסק הדין), בו אושרו בקשות ההסתלקות, לרבות תשלומי הגמול ושכר הטרחה, וזאת גם בעניינה של קלינטיקה. בעיקרו של דבר, משום שבעקבות בקשת האישור התקשרו המשיבות עם גוף מחזור מוכר, ואף שילמו לו תשלומים רטרואקטיביים בגין התקופה שלא היו קשורות עימו בהסכם. בית המשפט דחה את טענות קלינטיקה וקבע שבהתאם לחוק האריזות, התקשרות עם גוף מחזור מוכר מהווה סטנדרט אובייקטיבי, וגוף שלא יעמוד בו עשוי להיחשב לגורם מפגע שיצר מפגע סביבתי. משכך, נקבע כי למבקשים המייצגים הייתה עילת תביעה לכאורה נגד קלינטיקה, וכי מאחר שבעקבות בקשת האישור התקשרה קלינטיקה עם גוף מחזור מוכר (תאגיד תמיר), הרי שהבקשה ההסתלקות מקיימת את התנאים הקבועים בחוק לאישור בקשה להסתלקות מתוגמלת. בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי קלינטיקה תשלם גמול בסך 3,448 ש"ח למבקשים המייצגים; ושכר טרחה לבאי-כוח המייצגים בסך של 12,000 ש"ח. יצויין כי קביעת סכום זה נעשתה בהתאם למתווה תגמול שקבע בית המשפט קמא בהליך מקביל, הנגזר מדמי הטיפול השנתיים ששולמו לגוף המחזור המוכר (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מכאן הערעור שלפנינו. קלינטיקה סבורה כי בית המשפט המחוזי נתפס לכלל שגגה בכך שנעתר לבקשת ההסתלקות המתוגמלת, וכי היה עליו לדחותה תוך חיוב המבקשים המייצגים בהוצאותיה. נטען כי בקשת האישור לא הצביעה על עילת תביעה לכאורה, וכי בקשת ההסתלקות לא הניבה תועלת לחברי הקבוצה, ומשכך ההליך אינו עומד בתנאים הנדרשים לאישור הסתלקות מתוגמלת. אשר לעילת תביעה לכאורה, קלינטיקה טענה כי היא הייתה קשורה בהסכם עם תאגיד אמניר, ומחזרה באמצעותה את הפסולת שהיא ייצרה, ומשהפסולת מוחזרה, מובן כי היא לא גרמה ל"זיהום על ידי פסולת" ובהתאם אין תחולה לפרט 6, כך שאין ולו עילת תביעה לכאורית נגדה. בפרט, הודגש בהקשר זה, כי בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 3397/23 גלידת שטראוס בע"מ נ' ג'ובראן (3.11.2024) (להלן: עניין שטראוס), אי התקשרות עם תאגיד מחזור מוכר, כשלעצמה, לא יכולה להיחשב למפגע סביבתי על פי החוק למניעת מפגעים. אשר לשיקול שענייננו התועלת שצמחה לחברי הקבוצה, קלינטיקה עומדת על כך שלא נפסק פיצוי כלשהו לטובת חברי הקבוצה; ועל הפער הממשי בין סכום התביעה כפי שהופיע בבקשת האישור, לבין הסכומים ששולמו לתאגיד תמיר בסופו של יום. כל אלו, כך נטען, ממחישים כי בקשת ההסתלקות לא הניבה תועלת כלשהי בעבור חברי הקבוצה. לבסוף, וללא קשר להסתלקות המתוגמלת, נטען כי לבית המשפט המחוזי לא הייתה הסמכות המקומית לדון בבקשת האישור, וכי בית המשפט המחוזי שגה משלא נעתר לבקשת המחיקה שהגישה קלינטיקה בעניין זה. ביום 19.3.2026 התקיים דיון קדם-ערעור בפניי בנוכחות הצדדים, במסגרתו הצעתי לקלינטיקה להסכים למחיקת הערעור ללא צו להוצאות, אך זו הודיעה, לאחר ששקלה את הדברים, כי היא עומדת על ערעורה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות המערערת, ושמעתי את עמדות הצדדים בדיון קדם-הערעור, אציע לחברי ולחברתי לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדחות את הערעור. כידוע, בהתאם לסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגית, בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית כרוכה באישור בית המשפט. כמו כן, בית המשפט מוסמך לפסוק למבקש המייצג המסתלק ולבא-כוחו תשלום גמול ושכר טרחה תוך שעליו לשקול שני שיקולים עיקריים: (1) אם ההליך גילה עילת תביעה לכאורה (ככל שטרם הוכרעה בקשת האישור עצמה); (2) אם בעקבות הגשת ההליך הושגה תועלת בעבור חברי הקבוצה (סעיפים 16(א)(1)-(2) לחוק תובענות ייצוגיות; ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 26 (5.8.2018) (להלן: עניין מרקיט); ע"א 3283/21 עיריית תל אביב-יפו נ' תנועת אומ"ץ - אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי, פסקאות 16-12 (3.4.2022) (להלן: עניין עיריית תל אביב-יפו)). כן יש לשקול "שיקולי רוחב", הנוגעים להשפעתה של הסתלקות מתוגמלת על האינטרס של הקבוצה והציבור הרחב, וכן על מוסד התובענה הייצוגית בכללותו (עניין מרקיט, בפסקאות 27-28; ע"א 3283/21 עניין עיריית תל אביב-יפו, בפסקה 16). עם זאת, על פי דין, הסתלקות מתוגמלת היא החריג לכלל, ויש להורות על תגמול רק במקרים המתאימים לכך (עניין מרקיט, בפסקה 26). זאת, בעיקרו של דבר, נוכח החשש כי הסתלקות מתוגמלת תהווה תמריץ להגשת תביעות סחטניות (ראו: דו"ח הצוות הבין-משרדי: משרד המשפטים דו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 29-30 (2023); וכן: הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 16), התשפ"ד-2024, ה"ח הממשלה, 1271, 1287-1286 במסגרתה מוצע לבטל כליל את האפשרות להסתלקות מתוגמלת. לדיון בבעיית הסחטנות בתובענות ייצוגיות ראו: אלון קלמנט "גבולות התביעה הייצוגית בעוולות המוניות" משפטים לד 301, 331-329 (2004)). כמבואר לעיל, קלינטיקה מיקדה את עיקר טיעוניה בהתקיימותו של התנאי הראשון. כאמור, התנאי הראשון לאישור הסתלקות מתוגמלת מורה כי, בהסתלקות עובר להכרעה בבקשת האישור, על המבקשים המייצגים להראות כי הבקשה "הראתה עילת תביעה לכאורה". תנאי זה תכליתו לוודא כי אין עסקינן ב"תובענה ייצוגית שסיכוייה קלושים" (ע"א 4714/13 דיאב נ' חברת איי דיגיטל סטור בע"מ, פסקה 6 (29.9.2013), וזאת, במטרה למנוע הגשת תביעות סרק שנועדו "לסחוט" מנתבעים הסכמה להסתלקות מתוגמלת (ראו: עניין מרקיט, פסקה 25; כן ראו והשוו: רע"א 2292/22 ש. שסטוביץ בע"מ נ' רוה, פסקה 17 (12.2.2023); דברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10) (הסדרי פשרה והסתלקות), התשע"ו-2016, ה"ח הכנסת, 117-116; אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 68-65 (2015) (להלן: קלמנט, פשרה והסתלקות)). רף הוכחה זה הינו רף ראייתי נמוך בעליל. אכן, בשלב זה בית המשפט נדרש, בעיקרו של דבר, "לוודא כי אין עסקינן בתביעת סרק, אלא בתובענה שלכתחילה עמדה ביסודה עילת תביעה לכאורה ואולם לאחר הגשתה התברר כי אין עוד תוחלת בהמשך ניהול ההליך" (עניין מרקיט, בפסקה 25; ראו גם: עניין עיריית תל אביב-יפו, פסקה 14). המלומדים עו"ד אביאל פלינט וד"ר חגי וינצקי, מציינים כי ראוי לאשר בקשה להסתלקות מתוגמלת כאשר בקשת האישור שבבסיס ההליך היא כזו אשר "הייתה סיבה ממשית להגיש אותה, אך בשל סיבות כלשהן התברר כי הסתלקות היא אפשרות מועדפת יותר מפשרה" (אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 702 (2017) (להלן: פלינט וויניצקי)). אשר לתנאי השני – תנאי זה מתקיים, בעיקרו של דבר, בשני סוגים של מקרים: (1) כאשר הסדר ההסתלקות הניב תועלת לחברי הקבוצה, כגון כאשר הושבו כספים שנגבו שלא כדין; (2) כאשר הסדר ההסתלקות הניב תועלת לציבור, כגון, כאשר הגורם הנתבע משנה את התנהלותו מעתה ואילך. בצד זאת, ייתכנו מקרים נוספים בהם יהיה ראוי לאשר הסתלקות מתוגמלת בסכומים צנועים. כך, כאשר הסדר ההסתלקות לא הניב תועלת לחברי הקבוצה או לציבור, ניתן יהיה להעניק תשלום לטובת המבקש המייצג ובא-כוחו בגין ההוצאות שהוציאו על מנת ליזום את ההליך הייצוגי, ככל שמדובר בהליך שהיה מקום להגישו על פי המידע שהיה מצוי בידי המבקש המייצג ערב הגשתו (ת"צ (מרכז) 1157-09-14 ברחד נ' מטריקס אי. טי. בע"מ, פסקה 13 לפסק דיני (26.1.2016). ליישום שיקולים אלו בפסיקת הערכאות הדיוניות ראו: ת"צ (כלכלית ת"א) 36103-04-20 לוי נ' תמר פטרוליום בע"מ, פסקאות 13-12 (14.6.2021) (כב' השופטת רות רונן); ת"צ (מחוזי ת"א) 59059-11-21 סרור נ' רפאל א.ג. יזמות בע"מ, פסקה 11 (23.1.2022) (סגן הנשיא (כתוארו אז) כב' השופט חאלד כבוב); ת"צ (מחוזי ת"א) 73063-06-23 וקסלמן נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פסקאות 56-55 (10.4.2025) (כב' השופטת נועה גרוסמן)). לבסוף, ככל שנמצא כי מדובר במקרה העומד בתנאים להסתלקות מתוגמלת, אזי גובה הגמול ושכר הטרחה ייפסק לאור העקרונות המנחים הקבועים בסעיפים 23-22 לחוק תובענות ייצוגיות (עניין מרקיט, בפסקה 29; רע"א 107/24 ברק נ' ש.ר. שילר שיווק בע"מ, פסקה 7 (30.1.2024); קלמנט, פשרה והסתלקות, בעמ' 88). ומהתם להכא. כזכור, טענתה המרכזית של קלינטיקה נוגעת לתנאי הראשון, ולפיה לא התגבשה ולו עילה לכאורית כנגדה, זאת משום שאין עסקינן במפגע סביבתי, כך שענייננו אינו נופל לגדרי פרט 6. בענייננו, ובהינתן שבבקשת הסתלקות עסקינן, איני סבור כי יש להיכנס לעובי הקורה, ולבצע בחינה מעמיקה של השאלה האם בקשת האישור עמדה בתנאים שנמנו לקיומו של "מפגע סביבתי" בעניין שטראוס (ראו: שם, בפסקה 30). בחינה כאמור, דורשת השקעת משאבים רבה מטעם הצדדים ומבית המשפט, ועלולה לחייב שמיעת ראיות וייתכן שאף הגשת חוות דעת מומחים. משכך, הליך ההסתלקות, המאופיין ברף ביקורת שיפוטית נמוך יחסית של "עילת תביעה לכאורה", אינו האכסניה הראויה לכך. בענייננו, לא מצאתי כל עילת התערבות בקביעת בית המשפט המחוזי כי לכאורה, הייתה עילה המאפשרת ניהול תובענה ייצוגית נגד קלינטיקה. די שאזכיר כי הגדרת "מפגע סביבתי", בו עוסק פרט 6 לתוספת השנייה, כוללת "זיהום על ידי פסולת... בניגוד לחיקוק". אין חולק כי קלינטיקה לא עמדה בחובתה על פי דין להתקשר עם גוף מוכר בהתאם לסעיף 9 לחוק האריזות, וטענתה המרכזית היא כי חרף מחדלה זה, לא נגרם "מפגע סביבתי" מאחר שהתקשרה בשעתו עם גורם אחר, שאינו מאושר (תאגיד אמניר). על פני הדברים, הדבר עדיין עלול להוות "מפגע סביבתי" לפי החלופה האמורה. ודוק, "חוק האריזות נועד [...] לצמצם את כמות פסולת האריזות, למנוע את הטמנתה ולעודד שימוש חוזר באריזות, לשם הקטנת ההשפעה השלילית הסביבתית של אריזות ופסולת אריזות ופסולת אריזות" ולכן "אי ציות לחוק של יצרנים ויבואנים [...] מגביל[] מחד את המשאבים לטיפול בכלל פסולת האריזות, [...] ומאידך מקטי[ן] את כמות החומר המגיע למיחזור" (המשרד להגנת הסביבה בחינה רגולטורית לתיקון החוק להסדרת הטיפול באריזות 23-21 (2025)). מכאן, שברמה הלכאורית הדרושה, התנאי הראשון התקיים. משכך, יש לעבור לשיקול השני בבחינת הסתלקות מתוגמלת – קיומה של תרומה לקבוצה. אין צורך להכביר מילים על חשיבותו הציבורית של הנושא עליו נסובה בקשת האישור – איכות הסביבה (ראו: ע"א 4354/22 פרופ' אלון טל נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פסקאות 30-23 (12.10.2023); רע"א 8356/22 היועצת המשפטית לממשלה נ' גולן, פסקה 40 (25.8.2025)). לתובענה הייצוגית יש תפקיד חשוב ביותר בענייני איכות הסביבה ובאמצעותה המחוקק "'מגייס' את הפרטים לפעול לצד הרשויות במלאכת האכיפה של דיני הסביבה" (עניין שטראוס, בפסקה 38. ראו גם: אילאיל גביזון ודורין לוסטיג "המפנה החוקתי בליטגציית משבר האקלים: במלאת שני עשורים לפסק הדין בעניין אדם טבע ודין נ' ראש הממשלה (2004)" עיוני משפט מו 349, 409-405 (2024); ראובן לסטר ודן לבני דיני איכות סביבה בישראל 47-45 (2024)). אך לאחרונה עמד בית משפט זה על הנזק החברתי שנגרם כתוצאה מכך שיצרני ויבואני אריזות לא מתקשרים עם גוף מוכר לפי חוק האריזות: הבעיה המרכזית עמה מתמודדת [ת.מ.י.ר] – אשר עומדת בלב העתירה – היא תופעת ה'טרמפיסטים' (free riders): מצב שבו פרטים או גורמים שונים נהנים ממשאב או משירות ציבורי מבלי לתרום למימון עלותו, ובכך מטילים נטל בלתי הוגן על אלה שנושאים במימון העלויות. בהקשר של חוק האריזות, מדובר ביצרנים ויבואנים החייבים על פי החוק להתקשר עם גוף מוכר ולשלם דמי טיפול בגין האריזות ופסולת האריזות שהם מכניסים לשוק, אך לא עושים כן. גורמים אלו נהנים בפועל משירותי האיסוף והמחזוּר של העותרת – שכן, אחרי שאריזות הושלכו לפחי האיסוף לא ניתן להבחין בין אריזות של יצרנים או יבואנים שהתקשרו עם גוף מוכר לבין אלו אשר לא התקשרו עם גוף מוכר ואשר לא נושאים עקב כך במימון עלויות האיסוף והמחזוּר. 'טרמפיסטים' אלה מטילים נטל בלתי הוגן על היצרנים והיבואנים המצייתים לחוק, פוגעים בתחרות ובשוויון, ואף תורמים לעלייה ביוקר המחיה, שכן העלויות העודפות שבאות מהם מגולגלות לתוך מחיר המוצרים לצרכן. (בג"ץ 19271-04-25 ת.מ.י.ר. - תאגיד מחזור יצרנים בישראל בע"מ נ' שר הכלכלה, פסקה 6 (4.6.2026)). הנה כי כן, התקשרות קלינטיקה עם גוף מוכר (תאגיד תמיר), ותשלום רטרואקטיבי בגין השנים בהן נמנעה מלעשות כן, מיטיב עם חברי הקבוצה המיוצגת (שהוגדרה בבקשת האישור ככלל הציבור בישראל, ולמצער, כמחצית מהציבור בישראל, העוסק במחזור הפסולת האישית שלו), ולפי קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא (פסקה 19 לפסק הדין) קלינטיקה עשתה כן בעקבות הגשת התובענה הייצוגית (וראו: קלמנט, פשרה והסתלקות, בעמ' 68). כאמור לעיל, בכך יש כדי להבטיח שקלינטיקה ויצרנים ויבואנים אחרים יקיימו את חובותיהן על פי חוק האריזות, וימנעו את זיהום הסביבה בישראל בפסולת אריזות. בהינתן היקפו הכספי המצומצם של ההתקשרות עם תאגיד תמיר, נדמה גם שמדובר במקרה בו ראוי שלא לנהל הליך לאישור הסדר פשרה, המצריך הקדשת משאבים רבה הרבה יותר מצד בית המשפט, וההסתלקות היא הפתרון עדיף (ראו: פלינט וויניצקי, בעמ' 704). משכך, השיקול השני להסתלקות מתוגמלת מתקיים גם הוא במקרה דנן. אשר לשיעור הגמול ושכר הטרחה שנפסק, אזכיר כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בפסיקת גמול ושכר טרחה, וערכאת הערעור תטה שלא להתערב בהחלטות אלו, אף שמתחם ההתערבות בהליכים ייצוגים רחב יותר מאשר בהליכים אזרחיים רגילים (ע"א 1582/20 חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ, פסקה 78 (29.12.2021); ע"א 234/24 עמית פולק מטלון ושות' עורכי דין נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, פסקה 22 (1.10.2024)). במקרה דנן, לא מצאתי כל עילה להתערב בתשלומי הגמול ושכר הטרחה שפסק בית המשפט קמא, זאת בפרט, בהינתן שנעשה על פי מתווה תגמול שקבע בית המשפט קמא במטרה ליצור אחידות בין כלל הנתבעים נגדם ננקטו הליכים ייצוגיים באותה עילה (מתווה עליו לא השיג כל נתבע אחר פרט למערערת), ובהינתן סכום התגמול הנמוך שהושת על המערערת. סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור, ונחייב את קלינטיקה בהוצאות המבקשים המייצגים בקשר לערעור בסך של 15,000 ש"ח. עופר גרוסקופף שופט השופטת רות רונן: אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי השופט ע' גרוסקופף. עם זאת, אוסיף מספר הערות שיפורטו להלן. הטעם שניצב בבסיס בקשת ההסתלקות המתוגמלת שהגישו המשיבים (הם מבקשי האישור), היה השינוי שחל בהתנהלות המערערת בנושא התובענה הייצוגית לאחר הגשת בקשת האישור. שינוי זה נבע מהתקשרותה של המערערת עם גוף מוכר לעניין סעיף 9(א) לחוק להסדרת הטיפול באריזות, התשע"א-2011 (להלן: חוק האריזות) – חברת ת.מ.י.ר – תאגיד מיחזור יצרנים בישראל בע"מ (להלן: חברת תמיר); וכן מהסדרת תשלום דמי הטיפול מול חברת תמיר באופן רטרואקטיבי. בנסיבות אלה, סברו המשיבים, בהמלצת בית המשפט, כי מטרתו העיקרית של ההליך הייצוגי הושגה ועל כן התייתר הצורך בהמשך בירורו. בקשת ההסתלקות הוגשה – ובהמשך גם אושרה – בלא הסכמת המערערת. המערערת מצדה עמדה על הכרעה בבקשת סילוק שהגישה קודם לכן; ואף סברה כי אישור בקשת הסתלקות מחייב את חיוב המשיבים בהוצאות (ולא את זיכוים בגמול ובשכר טרחה). לטענתה, ההליך הייצוגי התבסס על הנחה שגויה לפיה היא אינה מטפלת כנדרש בפסולת האריזות. זאת, הגם שלשיטתה התקשרותה עם תמיר לא שינתה את היקף המיחזור שביצעה לפני כן. המערערת טענה כי לא הוכח בבקשת האישור שהיא גרמה ל"מפגע סביבתי"; וכי גם לא הוכחה הפרת הוראת דין – שני תנאים הנדרשים לגישתה לצורך הגשת בקשת אישור לפי פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. בכל הנוגע לטענות המערערת לפיהן היא לא הפרה את הדין – אכן אין בשינוי התנהלותו של הנתבע כשלעצמו כדי להעיד בהכרח על אי-חוקיות שדבקה בהתנהלות שקדמה לו. החלטתו של נתבע ייצוגי לשנות את אופן פעולתו עשויה לנבוע ממגוון שיקולים – משפטיים, עסקיים או מעשיים – ואין בה, כשלעצמה, משום הודאה כי התנהלותו הקודמת הפרה את הדין. כך במיוחד כאשר הדין אינו מכתיב דרך פעולה אחת ויחידה, אלא מאפשר לבחור בין חלופות שכל אחת מהן עולה בקנה אחד עם דרישותיו. בנסיבות כאלה, עצם בחירתו של הנתבע לעבור מחלופת פעולה אחת לאחרת אינה מלמדת בהכרח כי הדרך שבה פעל קודם לכן הייתה בלתי חוקית. זאת, אף אם על פני הדברים ניתן – במישור הקשר הסיבתי – לשייך את השינוי האמור להגשת התובענה; ואף אם שינוי זה נועד לצמצם את החשיפה המשפטית שבה מצוי הנתבע לאור הגשתה של בקשת האישור. דברים אלה באו לידי ביטוי, למשל, בע"א 665/23 מדינת ישראל – רשות המיסים נ' כהנא (בפסקאות 88-87 לחוות דעתה של השופטת י' וילנר ובפסקה 9 לחוות דעתי ‏(23.4.2026‏) (להלן: עניין כהנא)). הדברים נאמרו שם אמנם ביחס לרשות; אולם הם יפים מכוח מקל וחומר גם ביחס לנתבע "רגיל". כך, בעוד רשות ציבורית רשאית לפעול רק בהתאם להסמכה בדין, נתבע פרטי רשאי לפעול בכל דרך שאינה אסורה על פי הדין. על כן, על פני הדברים, לנתבע פרטי עשויות להיות דרכים מגוונות לפעול בהתאם לדין, יותר מאשר לרשות. יחד עם זאת, והגם שכאמור אין בשינוי התנהגות לבדו משום הודאה באי-חוקיות – על הנתבע להביא בחשבון במסגרת שיקוליו כי לשינוי כאמור עשויות להיות השלכות. השלכות אלה יכולות להיות רלוונטיות לעניין המשך בירורו של ההליך הייצוגי; ושינוי ההתנהגות אף עשוי להשליך על אפשרות חיובו כתוצאה מכך בתשלום גמול ושכר טרחה. כך, כאשר התובע המייצג סבור כי שינוי התנהלותו של הנתבע הביא לכך שההליך הייצוגי מיצה את עצמו – הוא עשוי לבקש להסתלק מבקשת האישור. יתרה מכך, הוא אף עשוי לבקש כי ייפסקו לזכותו גמול ושכר טרחה בטענה כי שינוי ההתנהלות של הנתבע השיג את אחת התכליות המרכזיות שבבסיס ההליך הייצוגי שהוא הגיש – קרי אכיפת הדין (ראו והשוו, ביחס להשפעת הודעת חדילה שמגישה רשות לעניין גמול ושכר טרחה: עניין כהנא, בפסקה 20 לחוות דעתי; והשוו גם להחלטתי בבש"א (תל אביב-יפו) 30948/08 זמיר נ' עיריית רמלה, פסקה 15 (6.1.2009)). ודוקו – תהיה אשר תהיה עמדת הנתבע אשר שינה את התנהלותו, מנקודת מבטו של מבקש האישור, הוא הביא לשינוי לטובה במצבה של הקבוצה אותה הוא מייצג, והוא זכאי בשל כך לפסיקת גמול ושכר טרחה. כאשר מדובר בנתבע שסבור שמדובר בבקשת אישור שאין בה ממש – עליו לקבל החלטה: הוא רשאי לשנות את התנהלותו, תוך שהוא נוטל על עצמו סיכון שמבקש האישור יסתלק מהבקשה כתוצאה מכך ושבית המשפט יפסוק לזכות מבקש האישור גמול ושכר טרחה משום שהביא לשינוי בהתנהלות הנתבע; או שהנתבע יכול לבחור לעמוד על המשך בירור טענותיו (תוך נטילת הסיכון שהן יידחו). כך או אחרת, בבואו להכריע בבקשת ההסתלקות המתוגמלת שהוגשה (בין אם בהסכמה ובין אם לאו), יהיה על בית המשפט לבחון את השיקולים העיקריים עליהם עמד חברי בחוות דעתו. בתוך כך יהיה עליו לבחון האם ההליך הייצוגי גילה עילת תביעה לכאורה – ככל שטרם הוכרעה בקשת האישור עצמה; וכן האם הושגה תועלת לחברי הקבוצה המיוצגת בעקבות הגשתו. כן נדרש בית המשפט לבחון "שיקולי רוחב" הנוגעים לאינטרס הקבוצה, הציבור הרחב ומוסד התובענה הייצוגית (שם, בפסקה 7). במסגרת הבחינה האמורה ובדיקת התועלת לחברי הקבוצה, יהיה מקום להביא בחשבון את השאלה מהו השינוי בהתנהגות הנתבע אותו "השיגה" בקשת האישור; האם שינוי זה נבע מהגשתה של בקשה זו (כלומר, האם קיים קשר סיבתי בין השניים); והאם מדובר בשינוי שהוא רצוי מנקודת מבטם של חברי הקבוצה (שכן לא כל שינוי, גם אם הוא קשור לבקשת אישור שהוגשה – משפר בהכרח את מצב הקבוצה, וודאי שלא ניתן לקבוע זאת כל עוד בקשת האישור לא התבררה לגופה; והנתבע עומד על חוקיות מעשיו שקדמו לשינוי). בנוסף יביא בית המשפט בחשבון את העובדה שלא בכל מקרה שבו הנתבע משנה את התנהגותו (אף בהנחה שמדובר בשינוי רצוי), פירוש הדבר כי ההליך הייצוגי מיצה את עצמו. זאת מאחר שהשינוי בהתנהלות פועל מכאן ולהבא, ואין בו כדי לפצות את קבוצת הנפגעים מהתנהלות הנתבע בטרם נעשה השינוי. כך צוין בהקשר זה ברע"א 52009-09-24 כ.נ. מחסני השוק בע"מ נ' רשף, פסקה 19 ‏(13.5.2025‏):‏ "ועדיין, אין לומר כי יש להגיע לתוצאה זו – דחיית בקשת האישור בשל כך שההליך מיצה את עצמו – בכל מקרה שבו תוקנו הליקויים שבבסיס הבקשה. רחוק מכך. כאשר תיקון התנהגות הנתבע פועל מעתה ואילך (דהיינו, באופן פרוספקטיבי), ואין בו כדי לתקן את הפגיעות המשמעותיות שגרמו ההפרות שהתרחשו בעבר, הרי שקיימת הצדקה מלאה לניהול התובענה הייצוגית גופה לצורך ריפוי פגיעות אלה. דוגמה אחת לכך היא המצב בו נגרמו נזקים לחברי הקבוצה בגין הפרות העבר, ואין בתיקון דרכיו של הנתבע כדי לפצותם על כך; דוגמה שנייה היא כאשר הנתבע הפיק בעבר טובת הנאה שלא כדין על חשבון חברי הקבוצה, ושינוי ההתנהלות אינו מביא להשבת התעשרות זו לחברי הקבוצה". בית המשפט יבחן אם כן בנסיבות כאלה האם ובאיזה אופן הגשים ההליך הייצוגי את תכליותיו של מוסד התובענה הייצוגית, בפרט בכל הנוגע לפיצוי חברי הקבוצה המיוצגת; וכן האם יש ערך בהמשך בירור ההליך הייצוגי. בכפוף לאמור לעיל, אני מסכימה כאמור לחוות דעתו של חברי. רות רונן שופטת השופט יחיאל כשר: אף אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, הן למסקנתו והן לכלל נימוקיו. אבקש אפוא להוסיף מספר מילים ביחס לנקודה אחת שהעלתה חברתי, השופטת ר' רונן, הנוגעת למשקל שיש ליתן לשינוי התנהגותו של המשיב לאחר הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. במוקד חוות דעתה של חברתי, השופטת ר' רונן, עומדת הסיטואציה שבה משיב לבקשה לאישור תובענה כייצוגית משנה את התנהגותו לאחר הגשת הבקשה, אך בד בבד כופר בכך שהתנהלותו שקדמה להגשת הבקשה הייתה מנוגדת לדין. כפי שמציינת חברתי, גם במצב כזה עשוי שינוי ההתנהגות להוביל את המבקש לעתור להסתלקות מהבקשה, בטענה כי השינוי נבע מהגשתה ומקדם את טובת הקבוצה, ומשכך מצדיק לזכות אותו בגמול ובשכר טרחה לבא-כוחו, בהתאם לסעיף 16(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). מנגד, ואף זאת מציינת חברתי, לשינוי התנהגותו של המשיב לאחר הגשת בקשת האישור עשויות להיות סיבות רבות ומגוונות, שאינן קשורות בהכרח להכרה, ולו חלקית, בקיומו של פגם בהתנהלות שקדמה להגשת הבקשה. כך, למשל, משיב עשוי לבחור לשנות את התנהלותו מטעמים עסקיים-מסחריים גרידא – כגון הרצון להימנע מפגיעה במוניטין או בתדמיתו הציבורית – אף אם הוא סבור כי לא נפל כל פגם בהתנהלותו הקודמת; משיב עשוי לחשוש מעלויות ניהולו של ההליך המשפטי, ולפיכך לבכר לשנות את מדיניותו על-פני המשך התדיינות, וזאת אף אם הוא סמוך ובטוח בצדקת עמדתו; משיב עשוי לפעול משיקולי זהירות עסקית צופה פני עתיד, במטרה לצמצם חשיפה לתביעות דומות בעתיד, מבלי שיש בכך משום הודאה בטענות שהועלו נגדו בהליך הנוכחי; ואף שיקולים חיצוניים – כדוגמת דרישות מצד מבטחים, רגולטורים, או גורמים עסקיים אחרים – עשויים להביא משיב לשנות את מדיניותו, מבלי שהדבר ילמד מאומה על אי-חוקיות שקדמה לשינוי. איני חולק על חברתי כי גם כאשר המשיב כופר באחריותו, שינוי התנהגות שנבע מהגשת הבקשה עשוי להצדיק פסיקת גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות, מקום בו יש בדבר משום תועלת לחברי הקבוצה. לצד זאת, יש לזכור כי תנאי זה הוא רק אחד משני התנאים הקבועים בסעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות: ככל שבקשת ההסתלקות הוגשה בטרם אושרה התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט לקבוע – לצד התועלת שהביאה הבקשה לחברי הקבוצה – כי המבקש הצליח להראות קיומה של עילת תביעה לכאורה (ראו: סעיף 16(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות; וכן פסקה 8 לפסק דינו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, והאסמכתאות שם). ואולם, סבורני כי במקרה שבו משיב לבקשה לאישור תובענה כייצוגית משנה את התנהגותו לאחר הגשתה, אך ממשיך לכפור באחריותו, קיים חשש כי תיווצר נטייה להסיק מעצם שינוי ההתנהגות ש-"היו דברים בגו" – דהיינו, שבבסיס בקשת האישור עמדה עילה טובה (או למצער עילת תביעה לכאורה, כדרישת סעיף 16(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). נטייה זו, אף שהיא טבעית, מחייבת לדעתי זהירות יתרה, כדי שלא נלך שבי אחריה. חשש דומה עומד בבסיס כלל ראייתי הקיים בדיני הראיות הפדרליים בארה"ב, השולל את קבילותה של ראיה הנוגעת לאמצעים שננקטו לאחר גרימת הנזק מושא התביעה, על מנת למנוע את הישנותו (Fed. R. Evid. 407). ביסוד כלל זה עומד החשש מפני השפעתה הבלתי-ראויה של ראיה כזו על חבר המושבעים, אשר עלול להסיק מעצם נקיטת האמצעי המתקן כי הנתבע הכיר, ולו במשתמע, באחריותו לנזק. מעבר לכך, ביסוד הכלל האמור עומד גם טעם נוסף, שעניינו מדיניות משפטית: מתן משקל ראייתי לנקיטת אמצעים מתקנים לאחר מעשה עלול להרתיע נתבעים פוטנציאליים מנקיטת אמצעי בטיחות ראויים, מחשש שהדבר "יעמוד להם לרועץ" בהליך משפטי (להרחבה ראו: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 403-402 (2021);Dan M. Kahan, The Economics – Conventional, Behavioral, and Political – of Subsequent Remedial Measures Evidence, 110 Colum. L. Rev. 1616, 1617, 1622–1624 (2010)). כמו כן, בפסיקתו של בית משפט זה נקבעה הלכה ברורה שלפיה נקיטת אמצעי זהירות לאחר האירוע מושא התביעה תאונה אינה מעידה בהכרח על רשלנות באי-נקיטת אותם אמצעים קודם לכן (ראו: ע"א 559/77 למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 649, 652 (1979); ע"א 3709/22 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקה 52 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (8.6.2023); ע"א 7224/21 מדינת ישראל משרד הביטחון נ' פלוני (6.8.2023); ע"א 7224/21 מדינת ישראל משרד הביטחון נ' פלוני, פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' עמית (6.8.2023)). דומני כי אותם טעמי מדיניות העומדים ביסוד הכללים המפורטים לעיל יפים גם לענייננו. גם בהקשר בו עסקינן קיים חשש כי ידיעת המשיב שלפיה שינוי בהתנהגותו עלול להתפרש כהודאה בכך שהטענות שנטענו כנגדו בבקשת האישור היו מבוססות, תרתיע משיבים פוטנציאליים מלשנות את התנהגותם לאחר הגשת הבקשה, אף כאשר יש בשינוי ההתנהגות כדי להיטיב עם חברי הקבוצה. אי לכך, סבורני כי דווקא במקרים שבהם עסקינן – מקרים שבהם משיב לבקשה לאישור תובענה כייצוגית משנה את התנהגותו לאחר הגשתה, אך ממשיך לכפור באחריותו – קיים טעם מוגבר להקפיד על התקיימותו של התנאי הנוסף הקבוע בסעיף 16(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו קיומה של עילת תביעה לכאורה. ודוק, ער אני לכך שהרף לבחינת קיומה של עילת תביעה לכאורה הוא, כהגדרתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, "רף ראייתי נמוך בעליל" (פסקה 8 לפסק דינו), המתמצה בהוכחה כי: "...אין עסקינן בתביעת סרק, אלא בתובענה שלכתחילה עמדה ביסודה עילת תביעה לכאורה, ואולם לאחר הגשתה התברר כי אין עוד תוחלת בהמשך ניהול ההליך" (ע"א 8114/14 מרקיט ישראל בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 25 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (5.8.2018); וראו גם: ע"א 37370-11-25 נונה דיי נ' שירותי בריאות כללית הנהלה ראשית, פסקה 13 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (24.6.2026)). אינני מבקש לשנות רף זה, וגם לדעתי אין להפוך את הדיון בהתקיימות עילת תביעה לכאורה, במסגרת אישורה של הסתלקות מתוגמלת, לזירה העיקרית בהליך. עם זאת, על רקע הדברים שאמרתי לעיל, סבורני כי דווקא במקרים בהם עסקינן – מקרים בהם המשיב שינה את התנהגותו לאחר הגשת בקשת האישור, אך ממשיך לכפור באחריותו – שומה על בית המשפט להקפיד ולבחון האם ביסוד הבקשה לאישור התובענה כייצוגית הייתה עילת תביעה, וזאת אף ברף הנמוך שבו מתבררת שאלה זו. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, ‏י"ג באב התשפ"ו (‏27.7.2026). עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת