עע"מ 30867-10-26 — האני סאלימה נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים

בבית המשפט העליון עע"ם 30867-10-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר המערער: האני סאליימה נגד המשיבות: 1. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים 2. עיריית ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.10.2026 בעת"ם 62332-09-26 שניתן על-ידי כבוד השופטת ת' בר-אשר בשם המערער: עו"ד דניאל חסין פסק-דין השופטת דפנה ברק-ארז: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.10.2026 (עת"ם 62332-09-26, השופטת ת' בר-אשר). בית המשפט המחוזי דחה על הסף עתירה מינהלית שהגיש המערער ושנסבה על החלטות הנוגעות להריסת מבנה שמצוי בבעלותו. 2. מקורו של ההליך בצו הריסה שיפוטי שניתן ביום 7.9.2023 ביחס לאחד משני מבנים צמודים המשמשים למגורים בשכונת ראס אל-עמוד בירושלים (להלן: הנכס). הצו ניתן כחלק מגזר דין בתיק שנסב על עבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (תו"ב 13678-09-19, השופט ע' טאוסיג). יצוין כי גזר הדין ניתן בהליך פלילי שהתנהל נגד קרוב משפחתו של המערער, שבאותה העת החזיק בזכויות בנכס (להלן: קרוב המשפחה). חודשים ספורים לאחר מתן גזר הדין העביר אותו קרוב משפחה את הזכויות בנכס למערער בהליך דנן. 3. ביום 26.10.2025 נמסרה למערער התראה לפני ביצוע בעניינו של צו ההריסה השיפוטי. לטענת המערער, הודעת ההתראה לא הודבקה על הנכס מושא הערעור, שצו ההריסה השיפוטי הוצא כנגדו, אלא על המבנה הסמוך, שכאמור מצוי אף הוא בבעלות המערער. בהמשך לכך, המערער הרס מיוזמתו את המבנה הסמוך, ולטענתו הוא עשה כן משום שסבר שזהו המבנה המיועד להריסה, בשים לב לכך שעליו הודבקה הודעת ההתראה. מבלי לפרט יצוין כי בהמשך המערער פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים וביקש להתחשב בכך שהרס מבנה אחר. לאחר שהתקיימו שני דיונים בבקשה, ביום 25.2.2026 בית המשפט לעניינים מקומיים העניק תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, שלפיהן ניתנה למערער ארכה לביצועה של הריסה עצמית של הנכס עד ליום 5.10.2026 (השופטת י' דורי דסטון). 4. ביום 24.9.2026 לאחר שחזר ופנה בעניין למשיבות, המערער הגיש את העתירה המינהלית שביסוד ההליך דנן. בעיקרו של דבר, המערער חזר על טענותיו וביקש להורות למשיבות להחזיר את עניינו לבחינה נוספת ולקבלת החלטה חדשה. במקביל, המערער הגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה נוספת לעיכוב ביצועו של הצו, לפי סעיף 254ט לחוק התכנון והבניה, הקובע כי בעל זכות במקרקעין שניתן לגביהם צו הריסה רשאי לבקש מבית המשפט לעכב את ביצועו. 5. בו ביום דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה בהדגישו כי בהתאם להוראות סעיף 254ט לחוק התכנון והבניה, ובשים לב למועדים הרלוונטיים, הוא אינו מוסמך להורות על עיכוב ביצוע נוסף של צו ההריסה. עוד צוין כי מכל מקום, המערער לא הצביע על נסיבות חדשות כלשהן מאז שניתן תוקף להסכמות בינו לבין המשיבות בדבר ביצוע הצו עד ליום 5.10.2026. 6. מבלי לפרט יצוין כי ביום 5.10.2026 הורה בית המשפט המחוזי למערער להבהיר מדוע לא תסולק העתירה המינהלית על הסף. זאת, בשים לב לכך שהסמכות לדון בטענות שהועלו בעתירה נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי בהתאם להלכה הפסוקה לא ניתן לעקוף זאת באמצעות עתירה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מינהליים. בתגובתו מיום 8.10.2026 טען המערער כי העתירה לא מכוונת כלפי צו ההריסה עצמו אלא כלפי החלטת המשיבות להמשיך לפעול לפיו ולא לקיים בירור מחודש של הסוגיה. על כן, כך נטען, אין מקום לדחות את העתירה על הסף. 7. בו ביום ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ציין כי אין בטענותיו של המערער כדי לשנות מן המסקנה שדינה של העתירה להידחות על הסף. עוד ציין בית המשפט המחוזי, מבלי לנקוט עמדה, כי ככל שהמערער סבור שהמשיבות התרשלו באכיפת הצו – הוא רשאי לנקוט הליך אזרחי מתאים. 8. הערעור שבפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתמצית, המערער חוזר על טענותיו ומוסיף כי לא היה מקום לסלק את עתירתו על הסף. בצדו של הערעור הוגשה בקשה למתן סעד זמני שיורה למשיבות להימנע מכל פעולת אכיפה ביחס לנכס. 9. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 13.10.2026 הוריתי על דחיית הבקשה לסעד זמני, תוך שציינתי כי "בהתחשב בסד הזמנים הרלוונטי, נימוקים יימסרו בהמשך, בהקדם האפשרי". בתמצית יצוין כעת כי הגם שעל דרך הכלל מאזן הנוחות נוטה כנגד הריסת מבנה המשמש למגורים, פני הדברים הם שונים במקרה זה, בשים לב להתנהלותו של המערער ולסיכויי הערעור, כפי שיוסבר מיד. 10. לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות ללא צורך בתשובה, בהתאם להוראות תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מקומן של טענות שעניינן בהליכי אכיפה מכוח פרק י' לחוק התכנון והבניה הוא בבית המשפט המוסמך לכך, ובענייננו – בית המשפט לעניינים מקומיים. הפסיקה חזרה והדגישה כי אין לאפשר העלאת טענות בעניין זה במסגרת עתירה לבג"ץ או לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו והשוו: בר"ם 8401/20 אבו פרג' נ' ועדת המשנה להתנגדויות בוועדה המחוזית לתכנון ובניה – חיפה (3.12.2020); בג"ץ 49887-10-25 רמיחי נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 10 (29.10.2025); בג"ץ 8446-12-25 אבואלקיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (27.1.2026)). חרף העובדה שהמערער מציג את עתירתו כמכוונת לביטולה של החלטה מינהלית חדשה, הרי שלאמיתו של דבר כלל טענותיו נסבות על צו ההריסה ועל אופן ביצועו. 11. למעלה מן הצורך אוסיף כי אין מקום לנקיטת הליכים חוזרים ונשנים בשלב הנוכחי, לאחר שניתן תוקף שיפוטי להסכמות בין המערער לבין המשיבות בדבר מועד פינוי הנכס, וימים ספורים לפני מועד זה. 12. אשר על כן: הערעור נדחה. בהתחשב במאטריה שבה עסקינן ובכך שלא התבקשה תגובה, ובמידה רבה לפנים משורת הדין – אין צו להוצאות. ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ז (15 אוקטובר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט