בג"ץ 2970-06-25 — סרחאן נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2970-06-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופטת רות רונן העותרת: אנהאר סרחאן נגד המשיבות: 1. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון 2. הוועדה המרחבית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם 3. מועצה מקומית מג'ד אל-כרום 4. הרשות לאכיפה במקרקעין עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אומיה סאלח-סרחאן בשם המשיבות 1 ו-4: עו"ד יעל מורג יקו-אל בשם המשיבה 2: אינג' אברהים חדאד פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: העתירה שלפנינו עוסקת בעיקרה, בשתי תכניות מתאר מקומיות – תכנית מס' 260-0625178 – "תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמה בתחום תכנית ג/16040 – מג'ד אלכרום"; ותכנית מס' 260-1199744 – "תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמה-מג'ד אלכרום" (להלן בהתאמה: התכנית הראשונה ו-התכנית השנייה). בעתירתה מבקשת העותרת סעדים שונים הנוגעים לדרכי הטיפול בתכניות, לפרסומן, לזכות ההתנגדות להן ולאופן קידומן. כן היא מבקשת צו ביניים לעיכוב ביצועם של צווי הריסה מינהליים שהוציאה המשיבה 4, הרשות לאכיפה במקרקעין (להלן: הרשות לאכיפה), בעניינם של כלל המבנים המצויים בתחומן של שתי תכניות אלה. כעולה מן העתירה ומן הבקשה לסילוקה על הסף, התכנית הראשונה הוגשה בשנת 2018 למשיבה 2, היא הוועדה המרחבית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם (להלן: הוועדה המקומית). בשנת 2019 החליט יו"ר המשיבה 1, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון (להלן: הוועדה המחוזית) – מכוח סמכותו לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק), כפי שהואצלה לו על-ידי שר הפנים – כי התכנית אינה בסמכותה של הוועדה המקומית אלא של הוועדה המחוזית, ועל כן היא טעונה אישור שר הפנים. כפי שפורט בבקשת הסילוק, הוועדה המקומית הוסיפה וקידמה את התכנית הראשונה עד שלבסוף, בשנת 2021, החליטה לדחותה. בהמשך, בחודש פברואר 2025, הגישה המשיבה 3, המועצה המקומית מג'ד אלכרום, את התכנית השנייה לוועדה המחוזית, וזו נמצאת כעת בשלב בדיקת תנאי הסף. העותרת, אשר בבעלותה מקרקעין בשטח 300 מ"ר המצויים בתחומן של שתי התכניות, מבקשת בעתירתה, בעיקרו של דבר, לזרז את הטיפול בתכנית השנייה – וזאת על-ידי הכרזתה "בתור תוכנית מתקנת ל[תכנית הראשונה] לפי סע' 109 לחוק התכנון והבניה"; ליתן זכות התנגדות מצומצמת רק "למי שנפגע מקבלת ההתנגדויות לתוכנית הראשונה"; לקבוע מנגנון יעיל וזריז לקידום התכנית השנייה ועוד. כן היא מבקשת, בין היתר, כי הוועדה המחוזית תנמק את החלטתה משנת 2019 שלפיה התכנית הראשונה מצויה בסמכותה וטעונה אישור של שר הפנים; וכי ועדות התכנון יפרסמו את פרוטוקולי הדיון בתכנית הראשונה. באשר לצווי ההריסה, נטען כי אכיפתם על-ידי הרשות לאכיפה ב"מתחמי מגורים [...המצויים] בשלבי הסדרה", מונעת משיקולים פוליטיים ומפלים ולא משיקולים תכנוניים; תוך שמבוקש לעכב את ביצועם של הצווים עד להכרעה בעתירה. הוועדה המחוזית והרשות לאכיפה הגישו בקשה לסילוק העתירה על הסף, בה טענו כי עומדים לעותרת סעדים חלופיים בהתייחס לכלל הסעדים המבוקשים בעתירה. הוועדה המקומית ביקשה אף היא לסלק את העתירה נגדה על הסף, מן הטעם שהיא "גורם ממליץ בפני הועדה המחוזית ולא גורם מחליט בנסיבות העניין", כך ש"הדבר אינו נוגע לה". העותרת הגישה תשובה לבקשות אלה, בה התנגדה לסילוק העתירה על הסף. לאחר עיון בעתירה, בבקשות לסילוקה על הסף ובתשובה להן, הגעתי לידי מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומם של סעדים חלופיים, ביחס לכלל הסעדים המבוקשים בעתירה. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, קובע כי בית המשפט לענינים מינהליים מוסמך לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה [...]". הוראת פרט 10(א) לתוספת הראשונה מונה בגדר סמכות זו החלטות ב"עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965", זאת למעט החלטות מסוימות המנויות בהוראה, ובכלל זה "החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים או שר האוצר". בענייננו – שתי התכניות העומדות במוקד העתירה הן תכניות מתאר מקומיות, ולא תכניות ארציות או מחוזיות המוחרגות כאמור מהוראת פרט 10(א). לפיכך, טענות העותרת נגד החלטות הרשות בעניינן של תכניות אלה – מקומן להתברר בבית המשפט לענינים מינהליים, ולא בבית משפט זה (וראו מיני רבים: בג"ץ 3095/07 אבו עסבה נ' עיריית באקה-אלגרבייה-ג'ת, פסקה 4 (25.9.2007); בג"ץ 6538/15 המועצה האזורית מגידו נ' שר התחבורה, פסקה 5 (18.11.2015); בג"ץ 5123/18 היהדות הקראית העולמית נ' שר התחבורה, פסקה 3 (11.12.2018)). העותרת חולקת על מסקנה זו וטוענת, כי הסמכות לדון בעתירה אינה נתונה לבית המשפט לענינים מינהליים "לנוכח העובדה שמדובר בהפעלת סמכות לפי סע' 109 לחוק התכנון והבניה [...]", סעיף אשר "מקנה סמכות לשר, ואין נפקא מינה שהסמכות הואצלה ליו"ר המשיבה 1" (סעיפים 13-12 לעתירה). ואולם, בפסיקת בית משפט זה נקבע זה מכבר כי יש "לפרש את הפרטים בתוספת הראשונה בהם מוחרגות החלטות המתקבלות על-ידי שרים, כמתייחסים רק להחלטות המתקבלות בפועל על ידי שרים. לעומת זאת, סמכויות שהואצלו על ידי שר בעניינים הנכנסים לגדרי התוספת הראשונה יידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים" (בג"ץ 1562/20 אברישמי נ' שר האוצר, פסקה 12 לפסק דינו של חברי השופט ד' מינץ וכן ראו פסק דינו של השופט מ' מזוז (24.5.2020) (להלן: עניין אברישמי); ההדגשה במקור). לפיכך, מקום בו לא נתקפת החלטה שהתקבלה בפועל על-ידי שר הפנים, אלא על-ידי יו"ר הוועדה המחוזית מכוח האצלת השר – הרי שיש לדון בטענות הנוגעות להחלטה זו בבית המשפט לענינים מינהליים. ממילא, אין להידרש לפסיקה מוקדמת אליה הפנתה העותרת בתשובתה לבקשות לסילוק על הסף, פסיקה אשר ניתנה קודם להלכה שנקבעה בעניין אברישמי (וראו: עע"מ 2861/23 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "רהט" נ' שרת הפנים, פסקאות 12-10 (22.1.2024)). לבסוף, באשר לסעד הנוגע לעיכוב ביצוע צווי ההריסה המינהליים שהוציאה הרשות לאכיפה – מבלי למצות את כלל הקשיים המתעוררים ביחס לסעד האמור, גם בעניין זה עומד לעותרת סעד חלופי. כפי שהובהר לא פעם, טענות המכוונות כלפי ביצוע צווי הריסה מכוח חוק התכנון והבניה יש להפנות לבתי המשפט המוסמכים לדון בכך, ולא לבית משפט זה (ראו, למשל: בג"ץ 5135/24 המועצה האזורית דיר אל אסד נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 8 (21.7.2024)). הדברים נכונים ביתר שאת, משעה שעולה מבקשות הסילוק, כי העותרת אמנם נקטה הליכים לביטול צווי ההריסה בבית משפט השלום (שם; וראו גם בסעיף 1.20 לתשובת העותרת לבקשות, שם ציינה כי הגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית משפט השלום בעניינה, וזאת, לדבריה "כסעד אחרון למיצוי הסעדים החלופיים"). אין לקבל אפוא את טענת העותרת כי "צירופה של המשיבה 4 לעתירה אינו בא כדי 'לעקוף' את סדרי הדין הקבועים בחוק התכנון והבניה, אלא שהמבוקש הוא סעד מן הצדק" (סעיף א' לעתירה). מקום שלעותרת עומד סעד חלופי בדמות פנייה לערכאות המתאימות, בין אם בבקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה בהתאם להוראות סעיף 254ט לחוק התכנון והבניה, ובין אם בבקשה לביטול הצווים בהתאם להוראות סעיף 228 לחוק – אין מקום לדון בסעדים אלה במסגרת העתירה שלפנינו. העתירה נדחית אפוא על הסף. העותרת תישא בהוצאות המשיבות 1 ו-4 בסך כולל של 5,000 ₪. ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"ה (09 ספטמבר 2025). דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת רות רונן שופטת