פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 29418-04-25
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערער:
מונתצר מחמוד ח'דר יוסף
נגד
המשיבים:
1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית
2. לשכת התכנון המרכזית באיו"ש
3. המועצה העליונה לתכנון ובניה באיו"ש
4. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה
5. היחידה המרכזית לפיקוח
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' דראל, ס.נ.) מיום 1.4.2025 בעת"מ 17899-02-25
תאריך הישיבה:
כ"ד בחשוון התשפ"ז (04 נובמבר 2026)
בשם המערער:
עו"ד סאיד קאסם
בשם המשיבים:
עו"ד גיא ורדי
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' דראל, ס.נ.) מיום 1.4.2025 בעת"מ 17899-02-25 בו נדחתה עתירתו של המערער לבטל את החלטתה מיום 22.12.2024 של ועדת המשנה לתכנון ורישוי באיו"ש.
הרקע לערעור
ביום 28.10.2020 נמסר למערער צו הפסקת עבודה בגין עבודות בנייה שביצע ללא היתר כדין בשטח חקלאי באדמות הכפר קובר שבנפת רמאללה, הידועות כחלקה מספר 337 בגוש 1 (להלן: החלקה). בהמשך לכך, ביום 8.12.2020 הוציאה משיבה 4 צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה המתייחס למבנה מגורים בשטח של כ-60 מ"ר, למתחם מבנה של כ-300 מ"ר, ולגדרות ופיתוח בשטח של 1.8 דונם (להלן: הצו והבינוי, בהתאמה). לאחר קבלת הצו, פנה המערער בדיעבד למסלול קבלת רישוי לבינוי וביום 24.12.2020 הגיש בקשה ראשונה להיתר בנייה אשר נדחתה על הסף ביום 13.6.2021 מחמת אי צירוף מסמכים מהותיים לבקשתו בהתאם לתקנות תכנון ערים, כפרים ובנינים (בקשה להיתר ותנאיו) (יהודה והשומרון), התש"ף-2020. על כן, ביום 30.6.2021 הגיש המערער בקשה שנייה להיתר בנייה אשר נבחנה לגופה על ידי לשכת התכנון המרכזית (משיבה 2) ובדיקתה הניבה שורה של ממצאים בדבר חריגות תכנוניות וקנייניות אשר נשלחו למערער ביום 20.1.2022 להתייחסותו. הממצאים כללו קביעה כי הבינוי מצוי בשטח שייעודו חקלאי לפי תכנית המתאר המנדטורית RJ5 (להלן: תכנית המתאר); כי למערער זיקה חלקית בלבד לחלקה בהיותו אחד מיורשים רבים של סבו המנוח שהיה בעל החלקה ולא צורפה לבקשתו הסכמת כל יתר היורשים של הסב; כי נמדד חלק בלבד מהחלקה המקורית (1,648 מ"ר מתוך 6,000 מ"ר); וכי הבנייה בוצעה ללא תכנית מפורטת מאושרת, תוך חלוקה בפועל, בניגוד לסעיף 28 לחוק תכנון ערים, כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 החל באזור, בריחוק מריכוזי בינוי מוסדרים ובאין דרך גישה סטטוטורית לחלקה "המדודה". ביום 21.2.2023 דחתה ועדת המשנה לפיקוח את בקשתו של המערער והותירה את הצו על כנו. יחד עם זאת ניתנה למערער ארכה בת 30 ימים למימוש עצמי של הצו. על ההחלטה ההיא הגיש המערער ערר ביום 4.4.2023 אשר נדחה בסופו של דבר ביום 22.12.2024 על ידי ועדת המשנה לתכנון ורישוי (להלן: הוועדה) אשר על החלטתה הוגשה העתירה לבית המשפט המחוזי.
במוקד הדיון בעתירה עמדו מספר שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה והמקדמית הייתה שאלת חוסר ניקיון כפיו של המערער ועשיית דין עצמי מצדו, כאשר המשיבים טענו כי המערער בנה את הבינוי באופן בלתי חוקי ללא היתר ורק לאחר מכן פנה לבקש סעד מבית המשפט, דבר שהצדיק את דחיית העתירה על הסף ללא דיון לגופה. המערער, מנגד, טען כי עתר לבית המשפט בדחיפות למניעת נזק בלתי הפיך וכי זכותו לפנות לערכאות כדי לבקר את סבירות החלטותיהן של רשויות התכנון שדחו את בקשתו להכשרת הבנייה בחלקה מנימוקים פסולים לטענתו. השאלה השנייה נגעה לסמכותן של רשויות התכנון לדון בטענות קנייניות ובשאלת הזיקה של המערער לקרקע. לטענת המשיבים, תנאי מקדמי לקבלת היתר בנייה הוא זיקה של מבקש ההיתר למקרקעין, ולכן מחובתם לבחון זאת. המערער טען מנגד כי המשיבים חרגו מסמכותם הממוקדת בבדיקת היבטים תכנוניים בלבד, כי אין זה מתפקידם להכריע בסכסוכים קנייניים, וכי די בהצגת ראיה לכאורה לזיקה או חזקה במקרקעין שאינם מוסדרים ואינם רשומים בלשכת הרישום כדי לזכותו בהיתר. השאלה השלישית עסקה בסבירות הנימוקים התכנוניים לדחיית בקשת ההיתר, ובראשם ייעוד הקרקע החקלאי לפי תכנית המתאר, המרחק מריכוזי בינוי מוסדרים, והיעדר דרך גישה סטטוטורית לחלקה. המשיבים עמדו על כך שהבינוי משמש בפועל למגורים, סותר את תכנית המתאר ומרוחק כמעט 900 מטרים מגבול תכנית מאושרת קרובה, ללא כל היתכנות תכנונית או דרך גישה מוסדרת. המערער טען מנגד כי תכנית המתאר מאפשרת בנייה חקלאית בשטחה, כי הנימוקים בדבר ריחוק ודרך גישה לחלקה אינם נכונים שכן קיימת דרך גישה פיזית בשטח מזה עשרות שנים, וכי מדובר בבנייה חקלאית שאינה משנה את אופי הקרקע. השאלה הרביעית נסבה סביב טענות המערער בדבר אפליה פסולה וקיפאון תכנוני מצד רשויות האזור כלפי האוכלוסייה הפלסטינית באיו"ש. המערער טען כי המשיבים נמנעים באופן שיטתי מהכנה ומאישור של תכניות מפורטות ומתווה מתאר ליישובים פלסטיניים ואינם מעדכנים תכניות מנדטוריות מיושנות, בשעה שהם מאשרים תכניות ומבנים לתושבים היהודים באזור. המשיבים הכחישו טענות אלו וטענו כי הן נטענו בעלמא ללא ביסוס עובדתי, וכי בכל מקרה אין בטענות של קיפאון תכנוני כדי להכשיר בנייה בלתי חוקית ועשיית דין עצמי.
בית המשפט לעניינים מינהליים אימץ את עמדתם של המשיבים על ראשה, קרבה וכרעיה. נקבע כי דין העתירה להידחות על הסף בשל עילת הסף המובהקת של חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי מצד המערער אשר בחר לקבוע עובדות בשטח ולבנות את הבינוי ללא היתר בנייה כדין. רק לאחר שנתפס והוצאו נגדו צווי אכיפה פנה לרשויות התכנון ולבית המשפט, דרך פעולה של "תחילה בּוֹנים, ורק אחר כך פונים" שאינה יכולה להתקבל במדינת חוק. באשר לגוף ההחלטה התכנונית, קבע בית המשפט כי מתחם ההתערבות השיפוטי בהחלטותיהם של מוסדות התכנון המקצועיים הוא מצומצם במיוחד וכי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור ואינו מחליף את שיקול דעתם של גופים אלו. בית המשפט אימץ את קביעת המשיבים לפיה הוכחת זיקה מספקת ומלאה למקרקעין מהווה תנאי סף מקדמי והכרחי לבחינת בקשה להיתר בנייה, ושלל את הטענה לפיה אין לוועדה סמכות לעסוק בהיבטים אלו. כך, גם נקבע כי המערער לא הרים את נטל השכנוע הנדרש כדי לסתור את קביעותיהן העובדתיות של רשויות התכנון באשר לריחוק הבינוי מריכוזי בנייה מוסדרים והיעדר דרך גישה סטטוטורית בחלקה. לבסוף, נקבע כי טענות המערער בדבר אפליה וקיפאון תכנוני נטענו בעלמא ללא תשתית עובדתית מספקת, וממילא אין בהן כדי להצדיק או להכשיר בנייה בלתי חוקית תוך עקיפת החוק.
פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הוליד את הערעור שלפנינו.
בתמצית, המערער חזר בערעורו על טענותיו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים כי אין מניעה לפי תכנית המתאר לבנות בשטחים המיועדים לחקלאות בתחומי התכנית ואין כל מניעה לבצע את עבודות הבנייה שביצע בחלקה. שנית, המערער הוכיח כי מלוא הזכויות בחלקה נתונות לו והוא צירף לבקשתו הוכחת בעלות מספקת. בכל מקרה, אף אם הוא לא הוכיח את זיקתו לקרקע, אין זה מתפקידן ובסמכותן של ועדות התכנון לדחות את בקשתו בשל נימוקים קנייניים. שלישית, המשיבים נמנעים באופן שיטתי מלערוך תכנית מתאר אזורית עדכנית שתכלול את כלל הייעודים של המקרקעין, תפרט את גבולות המגרשים ואת השטחים הציבוריים, ותספק פתרונות למכלול המבנים ביישוב של המערער. רביעית, המשיבים פוגעים בזכויות הקנייניות שלו בניגוד לדין הישראלי ולדין הבינלאומי והחלטותיהם במקרה זה נגועה בחוסר סבירות ואפליה לעומת גישתם כלפי תושבים יהודים באיו"ש.
מנגד, המשיבים טענו כי דין הערעור להידחות ולו בשל התנהלותו של המערער אשר עשה דין לעצמו והקים את הבינוי ללא היתר בנייה. כמו כן יש לדחות את הערעור לגופו של עניין מפני שלא נפל כל פגם בהחלטות ועדות התכנון ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי. החלטת הוועדה בעניין הבינוי שהקים המערער שלא כדין ניתנה על בסיס נימוקים תכנוניים מובהקים ולא נפל בה או בהליך שהתנהל לפניה כל פגם. מה גם שהיקף ההתערבות השיפוטית בהחלטות תכנוניות מובהקות מצומצם ביותר. אין גם חולק על כך שהמערער הצביע על זיקה חלקית בקרקע ולא ניתנה הסכמת כלל הבעלים בחלקה. זאת שעה שהוכחת זיקה מלאה למקרקעין הינה תנאי מקדמי לקבל היתר בנייה. כך יש לדחות את טענת המערער בהתייחס למרחק הבינוי מריכוז מתחמי בינוי מוסדרים ולו בשל כך שהמערער לא עמד בנטל לסתור את העובדות שנקבעו בוועדה בעניין זה. כן יש לדחות את טיעוני המערער בעניין האפליה הקיימת כביכול בין התושבים הפלסטינים לעומת התושבים היהודים באיו"ש, שכן טענות אלו נטענו ללא כל בסיס ראייתי עובדתי.
דיון והכרעה
מושכלות יסוד הן כי התערבות בית המשפט בהחלטות תכנוניות מובהקות היא מצומצמת. כפי שנאמר לא פעם, נקודת המוצא להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות מוסדות התכנון היא שבית המשפט אינו "מתכנן-על" ואינו מתערב בשיקול הדעת התכנוני-מקצועי של מוסדות אלו אלא במשורה ובמקרים בהם נפל פגם היורד לשורשה של ההחלטה (וראו לדוגמה: בג"ץ 13548-06-25 עיריית הוד השרון נ' ממשלת ישראל, פסקה 49 (6.9.2026); בג"ץ 7841/19 ארגון עמק שווה נ' ממשלת ישראל, פסקה 20 (15.5.2022); עע"מ 5454/21 כפר אז"ר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' ועדת המשנה למסמכים לפני ביצוע, פסקה 34 (17.5.2022); עע"מ 249/20 עמירה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פסקה 8 (18.4.2021); עע"מ 1044/21 אבו פרג' נ' ועדת המשנה להתנגדויות בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, פסקה 9 (1.8.2021)); או במקום שבו התקיימה במובהק אחת מעילות הביקורת, כמו חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (עע"מ 52437-03-25 מועצה מקומית מבשרת ציון נ' החברה להגנת הטבע, פסקה 19 (23.10.25); עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוזי ירושלים, פסקה 9 (24.11.2005)). דברים אלו נכונים גם לגבי מוסדות התכנון באיו"ש (עע"מ 56116-09-24 סולימאן נ' ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי, פסקה 10 (14.10.2024); בג"ץ 2986/15 בשאראת נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 17 (17.10.2017) (להלן: עניין בשאראת); בג"ץ 10408/06 קבהה נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון, פסקה 11 (25.9.2007)).
מקרה זה אינו נכנס לגדרם של אותם מקרים בהם מוצדקת התערבות בית המשפט בהחלטות מוסדות התכנון.
מעבר לכך, ולמעלה מהדרוש, אתייחס לטענות הפרטניות של המערער. כאמור, המערער טוען כי תכנית המתאר אינה אוסרת כל בנייה על קרקע חקלאית. אכן, גם לדעת המשיבים קיימת היתכנות לפי תכנית המתאר להקים מבני מגורים במקרקעין שייעודם חקלאי. הוועדה אף ציינה זאת מפורשות בהחלטתה בהתייחס לסעיף 20(ד) להוראות התכנית, המעניק לוועדה סמכות מיוחדת להתיר הקמת מבנים כאמור. ברם, סמכות מיוחדת זו מסורה לשיקול דעתה של הוועדה אשר תפעיל אותה רק במקרים מיוחדים ולא באופן שגרתי. בענייננו, הוועדה שקלה את בקשת המערער והחליטה שלא להפעיל את סמכותה המיוחדת, שכן המערער לא הציג כל סיבה מיוחדת או כבדת משקל שתצדיק זאת. החלטה זו סבירה ומוצדקת, בייחוד נוכח אי-חוקיות הבנייה שביקש המערער להכשיר בדיעבד. משכך, דין טענה זו להידחות.
ובאשר לטענת המערער בדבר הוכחת זיקתו למקרקעין. לטענתו כאמור, הוועדה אינה מוסמכת לדחות את בקשתו בהתבסס על נימוקים קנייניים ובכל מקרה הוא צירף לבקשתו די הוכחות המצביעות על בעלותו בחלקה. ראשית ייאמר כי לפי החומר שהוצג לפני הוועדה נקבע כי אין המערער בעל הזכויות היחיד על החלקה ולא הוכח כי כל בעלי הזכויות האחרים נתנו את הסכמתם לבנייה. גם עיון בערעור שלפנינו מגלה כי המערער אינו מכחיש זאת. טענתו ממוקדת אך לטענה שיש בידו די הוכחות כי הקרקע שלו שעה שהיא לא קרקע מוסדרת. ברם, הוועדה יצאה מנקודת הנחה מטיבה עם המערער כי הוא אכן בעל זכויות בחלקה ומוכן אף אנוכי לצאת מנקודת הנחה זו. אלא שבכך אין די. הוכחת זיקה מלאה למקרקעין הינה תנאי מקדמי לקבל היתר בנייה (עניין בשאראת, פסקה 18), ולוּ לשם מניעת מצב בו רשות התכנון תתיר בנייה תוך הסגת גבולם של הבעלים במקרקעין (בג"ץ 5194/03 גרוסמן נ' שר הביטחון, פ"ד נז(4) 426, 429 (2003)). לפיכך, היה על המערער להוכיח גם כי כל יתר הבעלים בחלקה מסכימים לבקשתו, דבר שלא נעשה בענייננו.
כן יש לדחות את טענת המערער בהתייחס ליתר הקביעות התכנוניות שהתקבלו בעניינו, בהן היות הבינוי מרוחק מריכוז מתחמי בינוי מוסדרים והיעדר דרך גישה מוסדרת בחלקה. זאת לוּ בשל כך שהמערער לא עמד בנטל לסתור את העובדות שנקבעו בוועדה בעניין זה ובשים לב, שוב, לכך שמדובר בהחלטות תכנוניות המצויות בגרעין שיקול דעתן של רשויות התכנון.
ובאשר לטיעוני המערער בעניין האפליה הנטענת בין התושבים הפלסטינים לעומת התושבים היהודים באיו"ש, בין היתר בכך שלא מאושרות תכניות מתאר עדכניות לטובת התושבים הפלסטינים. טענות אלו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נטענו בעלמא ללא כל בסיס ראייתי, עובדתי או משפטי והן חורגות מד' אמותיה של העתירה. הן אינן עומדות אפוא בקנה המידה הדרוש להתערבות שיפוטית. בעניין זה יפים דברי בית המשפט בבג"ץ 6916/21 טאלב נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (20.1.2022) בו דן במקרה זהה למקרה שלפנינו, ובו ניתנה תשובה הולמת גם לטענות האחרות שעלו לפנינו. וכך נאמר:
"בכל הנוגע לטענות המופנות כלפי המשיבים במישור התכנוני, וניסיונם של העותרים להיתלות ב'קיפאון' התכנוני, שבו מצוי הכפר מזה שנים – הרי שגם טענות אלה דינן להידחות. לא ניתן 'להעמיס' על גבה של עתירה פרטנית, שעניינה בהקמת מבנה בלתי-חוקי ועשיית דין עצמי, טענות כלליות כלפי המדיניות התכנונית שחלה בכפר שבו הוקם המבנה בפרט, ובאזור בכלל. עותר המבקש לתקוף מדיניות שלטונית כגון דא, נדרש להגיע לבית המשפט רק כשהוא נקי-כפיים; אין זה המקרה שלפנינו. אסמעאיל בחר ליטול את החוק לידיו, ופעל להקמת המבנה מבלי שקיבל לכך היתר מראש, כנדרש. רק עתה, בדיעבד, משהתחוור לו כי המבנה נדון להריסה, הוא מבקש להעמיד את המדיניות התכנונית לביקורת שיפוטית. בכל הכבוד, סדר הפעולות הנכון בכגון דא הוא הפוך – אדם הסבור כי נפל פגם בהוראות המינהל, נדרש לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה לקבלת סעד, ואם קיימת דחיפות, רשאי הוא לפנות גם בבקשה למתן צו ביניים. בינתיים, עד לאחר מתן סעד כאמור, עליו לפעול בהתאם להוראות המינהל, ולהימנע מעשיית דין עצמי, שאם לא כן, עשוי בית המשפט להימנע מטיפול בעתירתו, ולמשוך ידו מבירור טענותיו" (פסקה 11).
המבין יבין וכל המוסיף גורע.
ולסיום בהתייחס לטענת המערער כי החלטת הוועדה פוגעת בזכויותיו הקנייניות, אומר בקצרה כי זכות הקניין של אדם במקרקעין מוגבלת. היא כפופה לדיני התכנון המגבילים מעצם טבעם את זכות השימוש של בעל הזכויות בנכסיו (ע"א 7394/03 נכסי ר.א.ר.ד. חברה לבניין בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, פ"ד מב(1) 57, 86-83 (2007-2006)); ולעתים זכויות הקניין במקרקעין אף נפגעות כדי לקדם אינטרס ציבורי (ע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913, 938 (2002); ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה, פ"ד מו(5) 727, 744 (1992)). פשיטא אפוא כי דחיית בקשת היתר בנייה הנוגד את תכנית המתאר אינה פסולה אך בשל כך שהיא פוגעת בזכות הקניין של מבקש ההיתר במקרקעין שלו.
אציע אפוא שהערעור יידחה ושהמערער יישא בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח.
דוד מינץ
שופט
השופטת גילה כנפי-שטייניץ:
אני מסכימה.
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
הנשיא יצחק עמית:
אני מסכים.
1. בשולי הדברים אוסיף את ההערות הבאות:
א. כמו במקרה דנן, נתקלים אנו לעיתים קרובות בטענה להפליה בין התושבים הפלסטינים ובין התושבים היהודים באיו"ש, וזו נדחית על-ידי המדינה כטענה בעלמא. לאמיתו של דבר, בפועל לא נמסרים נתונים לגבי מספר תכניות המתאר המאושרות לטובת התושבים הפלסטינים ולגבי מספר היתרי הבנייה הניתנים לתושבים פלסטינים מדי שנה. מאחר שנתונים אלה נמצאים ברשות המשיבים, ניתן לצפות כי ינסו להפריך טענה זו באמצעותם.
ב. הדרישה לקבלת הסכמת כל הבעלים בחלקה היא ראויה ונכונה לגבי מוסדות התכנון בישראל, בשל החשש שמא מבקש ההיתר יסיג גבולם של הבעלים האחרים. הדבר מבוסס גם על הוראות פרק ד' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 שאינו חל באזור. יש אפוא קושי להחיל דרישה זו ישירות, בדרך של היקש, ולא כל שכן בנסיבות של ריבוי יורשים ובעלים. מבלי לקבוע מסמרות, יצוין כי בהחלטה שניתנה בתיק אחר ביום 2.7.2026 (בג"ץ 3350/24 ראש מועצת הכפר א-רמאדין אל ג'נובי נ' שר הביטחון) אף נקבע כי יש לבחון "את הסטנדרט שראוי לאמץ במקרה זה ביחס לרף ההסכמות, כמו גם ביחס לאופן בחינתו (למשל, צירוף הסכמות בעלים בהיקף מסוים מראש או הסתפקות בהיעדר התנגדות של בעלים בהיקף מסוים)". על כך ניתן להוסיף אף את האפשרות של שקילת דרכים חלופיות כמו פרסום הודעה בשטח ובעיתונות המקומית וחתימת מבקש ההיתר על כתב שיפוי אם יתברר כי הסיג גבול של בעלים אחרים בחלקה.
2. איני קובע מסמרות בנדון ואותיר את הדברים בצריך עיון.
יצחק עמית
נשיא
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ.
ניתן היום, ה' כסלו תשפ"ז (15 נובמבר 2026).
יצחק עמית
נשיא
דוד מינץ
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת