פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עפה"ג 28235-10-24
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופט אלכס שטיין
כבוד השופט יחיאל כשר
המערער:
פלוני
נגד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת י' רז-לוי, סג"נ והשופטים א' משניות ור' תורן) מימים 8.1.2024 ו- 10.9.2024 בתפח"ע 31725-11-21
תאריך ישיבה:
כ"ד סיון התשפ"ו (11.5.2026)
בשם המערער:
עו"ד מיכאל בוסקילה; עו"ד רות לוין
בשם המשיבה:
עו"ד מיכאל קליין
בשם שירות המבחן:
עו"ס סיון קוריס
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים י' רז-לוי, ס.נ., א' משניות ו-ר' תורן) מיום 8.1.2024 בתפח"ע 31725-11-21, שבה הורשע המערער בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק. וכן ערעור על גזר הדין מיום 10.9.2024 שבו הושתו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים.
הרקע לערעור
כמפורט בכתב האישום, י.ר. (להלן: נפגעת העבירה) הינה ילידת שנת 2005, ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום הייתה כבת 12-11. המערער שהינו יליד 1998 היה באותה תקופה קטין כבן 18-17. הוא היה חבר קרוב של אחיהּ של נפגעת העבירה, ונהג לשהות רבות בביתם. בשני מועדים שונים שאינם ידועים במדויק למשיבה, המערער נשק לנפגעת העבירה על שפתיה. באחת מהפעמים עשה כן בתמורה לכך שנתן לה לשחק במחשב. במהלך שנת 2016 או בשנת 2017, בתקופת הקיץ, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, שהה המערער בבית נפגעת העבירה ובאותה העת היא שהתה בחדרה והכינה שיעורי בית. המערער נכנס לחדרה ושהה עמה שם זמן מה. בהמשך ניגש אליה ובעודה עומדת, ליקק באמצעות לשונו את איבר מינה, וזאת לשם גירוי וסיפוק מיניים. בהמשך, המערער ביקש מנפגעת העבירה כי תיגע באיבר מינו, אך היא סירבה. חרף זאת, בהיותה עוד יושבת במקומה, החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה, ובעקבות כך היא דיממה מהמקום. לאחר מכן, אמר המערער לנפגעת העבירה להתקלח, והיא עשתה כן. בגין האמור הורשע המערער בעבירות שפורטו לעיל.
נפגעת העבירה שיתפה את חברותיה, נ', ת' ו-א' וכן את אביהּ (להלן: האב), בפגיעות מיניות שחוותה מצד המערער, ומספר ימים לפני שהגישה את תלונתה, הגיש המערער תלונה נגד אביהּ, בטענה שהוא הגיע לביתו ואיים עליו על רקע טענות בִתו כלפיו. בהמשך לדברים אלו, זומנה נפגעת העבירה לחקירה ובשלב זה בתחילת חודש ינואר 2021 הגישה את תלונתה נגד המערער.
המערער כפר באשמות המיוחסות לו, אך לצד זאת אישר כי במהלך אותן שנים אכן ביקר פעמים רבות בבית נפגעת העבירה שכן היה חבר טוב של אחיהּ, אך אין בעובדות אלה כדי לקשור אותו לעבירות.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
לפני בית המשפט המחוזי העידו נפגעת העבירה, המערער, שלוש חברותיה וחוקרות משטרה. לפני בית המשפט גם הונחו בין היתר, הודעותיהם הקודמות של נפגעת העבירה, שלוש חברותיה והמערער במשטרה; עימות שנערך בין נפגעת העבירה למערער; מזכר של חוקרת משטרה בעניין ניסיון תיאום מועד לגביית עדות מאחיהּ של נפגעת העבירה אשר לא צלח; ותכתובות וואטסאפ בין נפגעת העבירה למערער.
בית המשפט המחוזי קבע בדעת רוב של השופטת י' רז-לוי והשופט א' משניות, כנגד דעתה החולקת של השופטת ר' תורן כי המערער אשם בכל שיוחס לו ואשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. הכרעת הדין התבססה על עדותה של נפגעת העבירה אשר נמצאה מהימנה; על חיזוק עדותה שנמצא בעדויות חברותיה, אשר לשתיים מהן (ת' ו-נ') היא סיפרה כאשר היו בכיתה ח' על פגיעה מינית מצד המערער עוד שנים קודם למועד שבו סיפרה לאביהּ, למועד הגשת התלונה והחקירה במשטרה; על מצבה הנפשי של נפגעת העבירה בעת שסיפרה לחברותיה על הפגיעות; על חוסר רצונה להתלונן נגד המערער; ועל כך שלא נרשמה התרשמות חיובית במיוחד מעדות המערער בהציגו גרסה "רזה" של כפירה מוחלטת במעשים שיוחסו לו אשר אף עברה התאמה מסוימת בנקודה מהותית.
אשר למהימנות עדות נפגעת העבירה, דעת הרוב קבעה כי בחינתה מגלה גרעין קשה של אמת, כאשר בליבת העדות תיאור ייחודי וספציפי של האירועים, ובהם שני מקרים חמורים ובלתי שגרתיים. נפגעת העבירה תיארה את רגשותיה בעת האירועים. היא זכרה בבירור את הפגיעות, את מועד ומקום התרחשותן, ואת התנוחות בהן שהתה בעת ביצוען. כמו כן, עדותה התאפיינה בעקביות והתיישבה עם דבריה במשטרה. היא גם סיפרה על ההתפתחות שחלה אצלה במשך השנים ביחס להבנת הפגיעות שחוותה. עוד נלמדה מהימנותה מכך שהיא נמנעה מלאשר דברים שנאמר לה כי נמסרו על ידי עדים אחרים והיה בהם כדי לתמוך בתלונתה; מהיעדר קיומה של מוטיבציה מצִדה לפגוע או להפליל את המערער; ומחוסר רצונה המשמעותי להתלונן נגד המערער. דעת הרוב גם נתנה דעתה לטענות המערער באשר לקשיים שעלו מעדות נפגעת העבירה, ובין היתר לקשיי זיכרון; לדלותה של העדות; ולסתירות בעדותה אל מול עדויות חברותיה. בתוך כך צוין כי הגם שנפגעת העבירה לא זכרה את כל פרטי המקרה, היא הבהירה מפורשות כי העידה אך ורק על מה שהיא זוכרת היטב. היא הייתה מודעת למגבלת הזיכרון שלה ובהתאם נזהרה בדבריה ונמנעה מלהעיד בנושאים שהיו לה ספקות ביחס אליהם. נקבע כי גם אין בפרטים שנפגעת העבירה הוסיפה בעדותה בבית המשפט ביחס לעדותה במשטרה כדי לגרוע מהמשקל ומהתוקף של עדותה. נאמר כי אך טבעי שעוצמת הזיכרון נחלשת בהתחשב בחלוף הזמן ממועד הפגיעות ועד למועד עדותה במשטרה; בגילה הצעיר; באופי הטראומתי של הפגיעות; ובנטייה הטבעית של נפגעי עבירות מין לפנות למנגנון הדחקה.
בכל הנוגע לעדויות שלוש חברותיה של נפגעת העבירה, נקבע כי הן הותירו רושם אמין וחיזקו את ליבת עדותה. מעדויות של שתיים מהן עלה בבירור כי נפגעת העבירה סיפרה להן על מקרה של החדרת אצבעות לאיבר מינה ועל כך שירד לה דם מהמקום, ואף שיתפה אותן בחשש שהיא אינה בתולה עוד. נקבע כי אין בסתירות בין עדויות החברות לעדות נפגעת העבירה כדי לפגום בגרעין האמת של העדות ולא נמצא בסיס לטענת המערער כי החברות תיאמו עדויות. עוד נקבע כי העובדה שנפגעת העבירה שיתפה את חברותיה נ' ו-ת' עוד בכיתה ח', הרבה לפני ששיתפה את חברתה א' ואת אביהּ ועוד בטרם הוגשה התלונה, נותנת מענה לטענות שונות שעלו ביחס לתפקיד שהיה לשיחתה של נפגעת העבירה עם א'. לא ניתן לראות בשיחה זו "טריגר" שעורר לראשונה את זיכרונה והוביל לחשיפת הדברים לפני אביהּ ולהנעת הפרשה כולה, שעה ששיחה זו, שנערכה בכיתה י', לא הולידה לראשונה את סוגיית הפגיעה יש מאַין.
עוד צוין בהקשר זה כי יש קושי בנעיצת תאריכים שעליהם נפגעת העבירה כלל לא העידה בבית המשפט. כך למשל מועד השיחה שלה עם חברתה א' ומועד שיחתה עם אביהּ, אשר דעת המיעוט הניחה כי התרחשו באותו יום כארבעה חודשים עובר להגשת התלונה במשטרה. ברם, כלל לא הוכח כי השיחה עם האב התקיימה באותו יום שבו התקיימה השיחה עם א', או כי השיחה עם א' הייתה כארבעה חודשים עובר למועד הגשת התלונה. בהתאם לכך, ובניגוד לעולה מדעת המיעוט, נקבע כי לא ניתן לקבוע שמועד השיחה עם האב זהה למועד השיחה עם א' או כי חלפו ארבעה חודשים מהמועד שבו נפגעת העבירה שיתפה את אביהּ בפגיעות לבין מועד שבו נטען כי אביהּ הגיע לאיים על המערער בביתו. כך או כך, משקלה של השיחה עם א' אינו רב לעניין זה שכן כאמור נפגעת העבירה חשפה את שאירע לה עוד שנים קודם לכן לפני חברותיה נ' ו-ת'. כן נקבע כי אין בכך שהמערער הגיש תלונה נגד האב עובר להגשת התלונה נגדו על ידי נפגעת העבירה כדי לתמוך בגרסתו, שעה שזו הוגשה בעקבות העימות שהתקיים עם אביהּ ולאחר שזה הביא לידיעת המערער כי הוא מתעתד לפנות למשטרה.
ובאשר לגרסתו של המערער, נקבע כי היא התמצתה בכך שטען כי "לא היו דברים מעולם". בית המשפט לא התרשם לחיוב מעדותו, שכן גרסתו לא הייתה קוהרנטית; היא הייתה רזה ובעיקרה שללה את המעשים המיוחסים לו, ללא ריבוי פרטים קונקרטיים; ועברה שינוי באשר לנקודת מהותית ובעלת משקל הנוגעת לשהייתו ביחידות עם נפגעת העבירה בחדרה.
בנוגע לטענות בדבר מחדלי חקירה, נקבע כי הגם שדומה כי החקירה לא הייתה מעמיקה דיה וייתכן שהיו בה מחדלים אחדים, ובהם אי-זימון גורמים רלוונטיים לחקירה, לרבות בני משפחתה הקרובה של נפגעת העבירה, הם אינם מהווים מחדלים מהותיים שפגעו בהגנת המערער ואינם פוגמים בליבת הדברים ומשכך אין בהם כדי להביא לזיכויו.
עוד ציין בית המשפט כי המערער העלה לראשונה בסיכומיו שורת טענות מבלי שהתאפשר לערוך חקירה בעניינן או לבררן כראוי. כך למשל בית המשפט לא ראה לנכון להידרש לניתוח עדות נפגעת העבירה לפי שיטת ה-CBCA, היינו ניתוח תוכן מבוסס על קריטריונים המשמשים חוקרי ילדים לבחינת אמינותן של עדויות (להלן: קריטריונים להערכת מהימנות), שעה שלא הוגשה חוות דעת מומחה בנושא והטענות בעניין עלו כאמור רק בסיכומים מבלי שהובא לכך ביסוס ראייתי, וזאת בייחוד מקום שבענייננו כלל לא מדובר בחקירת ילדים. כך נקבע גם באשר לטענות לפיהן נפגעת העבירה בדתה סיפורי כזב או תלונת שווא בלחץ אביהּ, איתן כלל לא עומתה. מעבר לכך, שעה שנפגעת העבירה סיפרה לחברותיה על הפגיעות עוד שנים קודם לחשיפתן בפני אביהּ, אין מקום לטענה זו.
לעומת זאת, השופטת ר' תורן, בדעת המיעוט, גרסה כי יש להורות על זיכוי המערער מכלל העבירות שיוחסו לו מחמת הספק. התשתית הראייתית, ובשים לב למה שלא נכלל בה, לא הספיקה לצורך הוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר. השופטת תורן עמדה על כך שהיא לא מטילה דופי בכנות דברי נפגעת העבירה, אך מהימנות זיכרונה אינה מספקת. מדובר בעדות יחידה כאשר נפגעת העבירה העידה כי זיכרונה לקוי. היא סיפקה תשובות המתבססות בחלקן על הנחות שהניחה ועל מסקנות והציגה תיאור בלתי שלם של הפגיעות המיניות. העדות ניתנה במועד מרוחק מהמועד שבו לכאורה בוצעו המעשים, על דברים שאירעו כחמש שנים קודם לכן, וגם נמסרה רק לאחר שהמערער הגיש תלונה נגד אביהּ. מנגד, גרסת המערער לא הוזמה. עדותו התאפיינה בעקביות, הוא לא נתפס בשקר מהותי ולא הותיר רושם בלתי מהימן. המערער אף ויתר בחקירתו על היוועצות עם עורך דין נוכח הטענה שאין לו מה להסתיר וכן התלונן על האב ללא שום היסוס.
עוד הוסיפה דעת המיעוט כי עדויות חברותיה של נפגעת העבירה מערערות את עדותה. הן סותרות זו את זו ואת דברי נפגעת העבירה עצמה ואף קיים פער בין הדברים שמסרו החברות בהודעותיהן במשטרה לבין עדויותיהן המאוחרות בבית המשפט. בהקשר זה העדיפה דעת המיעוט את ההודעות במשטרה אך מצאה שגם הן סותרות זו את זו ואת גרסת נפגעת העבירה. הגם ששלוש החברות מתארות שיתוף בפגיעות מיניות שחוותה ושנוגעות למערער, מדובר באירועים שונים לחלוטין. חברותיה אף הודו שדיברו ביניהן ועם נפגעת העבירה על שאירע ועולה חשש כי הן זיהמו את העדויות האחת של השנייה. כן צוין כי התנהגות נפגעת העבירה עם המערער "כרגיל" עד למועד הגשת התלונה גם היא עוררה תמיהה; כי לא הוברר מתי התרחשו הפגיעות המתוארות והדבר משתקף גם באי-התאמות בכתב האישום; וכי גם לא הוברר עד תום מה נפגעת העבירה סיפרה לאביהּ ומתי ומה הוביל להגשת התלונה במועד בו הוגשה. אשר למפגש של נפגעת העבירה עם א', שהחל לגלגל את הפרשה, נקבע כי מפגש זה כמו גם גרסתה של א' בכל הנוגע למפגש עוררו קשיים לא מבוטלים. לפי תיאורה של נפגעת העבירה, כשנתבקשה לספר כיצד החל להתגלגל הסיפור, הסבירה כי במהלך השיחה עם א' היא סיפרה לה שאִמהּ אמרה לה שבעבר המערער הכניס את נפגעת העבירה למעלית, אך היא לא זכרה זאת. כשחזרה לביתה לאחר המפגש עם א' היא שיתפה גם את אביהּ בפגיעות, לאחר שהלה כעס עליה משגילה שעישנה סיגריות. מכאן שלא ברור אילו מהפגיעות זכרה נפגעת העבירה בעצמה ואילו הזכירה לה א', מתי נזכרה בהן, מתי בדיוק סיפרה להוריה על אודות הפגיעה ומה בדיוק דיווחה להם. כל שידוע הוא שעברו כארבעה חודשים ממועד הפגישה של נפגעת העבירה עם א', שלפי דבריה היה ביום 8.8.2020, שלאחריו כנראה סיפרה גם לאביהּ על מעשי המערער, ועד למועד שבו איים האב על המערער ביום 28.12.2020, אשר רק לאחריו נפגעת העבירה נקראה למשטרה ודיווחה לראשונה על הפגיעה בה. בהקשר זה קיים קושי בעיתוי הדיווח על מעשי המערער, מיד לאחר שהלה הגיש תלונה נגד האב. עוד צוין קיומם של מחדלי חקירה מהותיים – אי-העדת האב בבית המשפט, אי-זימון האם, האח ואִמהּ של א' לחקירה, והיעדר ביקור בבית המשפחה שהוא הזירה שבה לכאורה התרחשו הפגיעות. השלמת פעולות חקירה אלו יכולה הייתה להניח לפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה ושלמה.
דעת הרוב ודעת המיעוט היו חלוקות אפוא במספר נקודות עיקריות: מהימנות זיכרונה של נפגעת העבירה; הערך הראייתי של עדויות חברותיה בשים לב לפער בין מה שנפגעת העבירה טענה כי סיפרה להן לבין מה שהן העידו שסיפרה להן, והחשש לזיהום עדויותיהן; מועד התרחשות הפגיעות; המועד שבו שיתפה נפגעת העבירה את אביהּ בפגיעות והמניע להגשת התלונה במועד שבו הוגשה; עצם קיומו של "טריגר" שחולל את האירועים; ושאלת קיומם ונפקותם של מחדלי חקירה. מחלוקות אלו, בין היתר, הולידו את הערעור שלפנינו.
ביום 10.9.2024 גזר בית המשפט המחוזי על המערער 30 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת מין מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת מין מסוג עוון; ופיצוי כספי לנפגעת העבירה בסך של 80,000 ש"ח. בית המשפט התחשב מחד גיסא בחומרת מעשיו של המערער שנעשו בביתה של נפגעת העבירה תוך ניצול חברותו הקרובה עם אחיהּ; בגילה הצעיר; בצלקות שהפגיעה הותירה בה; ובכך שהמערער היה על סף בגירות בעת ביצוע העבירות. מאידך גיסא נלקח בחשבון גילו הצעיר יחסית של המערער בעת ביצוע העבירות; נסיבותיו האישיות המורכבות, ובהן מצבו המשפחתי ונישואיו הטריים, מצבו הרפואי, אורח חייו הנורמטיבי, והיעדר עבר פלילי; וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות. עוד ניתנה הדעת לכפירת המערער במעשיו ובאי-הבעת חרטה ביחס להן אף לאחר הרשעתו, ולכך שלא עבר הליך טיפולי.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים בערעור
בערעור על הכרעת הדין נטען בעיקרו של דבר כי עדות נפגעת העבירה אינה עומדת ברמת ההוכחה המחייבת במשפט פלילי. דעת הרוב שגתה בכך שהתעלמה מהקשיים שעלו מעדותה, וביניהם דלות העדות, היעדר תיאור מינימלי של השתלשלות האירועים, קשיי הזיכרון, וחוסר הקוהרנטיות המשתקפת ממנה. כל זאת כאשר היא אף לא ידעה לומר אם מדובר באירוע אחד או באירועים נפרדים. המערער גם הפנה לקריטריונים להערכת מהימנות המגלים לשיטתו את חוסר האמינות של העדות. צוין כי הקריטריונים הם בעלי נפקות כשלעצמם גם במנותק מביסוס שיטת ה-CBCA. עוד נטען כי לא נעשתה הבחנה בניתוח העדות בין פרטים שמסרה נפגעת העבירה בהודעתה במשטרה לבין פרטים שהתווספו בגרסאות מאוחרות יותר שמסרה בחלוף זמן ממושך, וזאת על רקע טענת נפגעת העבירה עצמה בסיום חקירתה כי מיצתה את כל הפרטים שעלו בזיכרונה; בין פרטים שנפגעת העבירה מסרה מיוזמתה לכאלו שנמסרו לאחר חקירה מדריכה; בין פרטים המעצימים את מהימנות העדות לפרטים טריוויאליים שכלל לא סביר שיישמרו בזיכרון בחלוף זמן רב ואשר מחלישים את העדות; ובין תיאורים אותנטיים וממשיים לזיכרונות שעוצבו על ידי נפגעת העבירה, בשים לב לכך שפרטים רבים התווספו לגרסתה בהסתמך על הסקת מסקנות והעלאת השערות. בדומה, בית המשפט גם לא התייחס לספקות שהעלתה נפגעת העבירה עצמה באשר למהימנות זיכרונה.
בית המשפט גם שגה בכך שסמך את קביעותיו בנוגע למהימנות עדותה של נפגעת העבירה על התרשמות סובייקטיבית ואינטואיטיבית חלף ניתוח רציונאלי של תוכן העדות. בית המשפט הניח שהעדות אותנטית מבלי לבסס זאת, ואמירות שונות של נפגעת העבירה עליהן נסמך כדי לבסס אותנטיות הן אמירות מגמתיות ומניפולטיביות אשר דווקא פוגמות במהימנות העדות.
המערער טען כי גרסת נפגעת העבירה היא דיווח כוזב, בין אם הומצאה על ידה ביודעין ובין אם פותחה עם הזמן כזיכרון לא אותנטי. האפשרות שהיא פיתחה זיכרון כוזב עם הזמן גם מתיישבת עם מאפיינים שונים בעדותה, כגון הוספת פרטים טריוויאליים אשר בדרך כלל אינם מקודדים בזיכרון; הסתמכות על הסקת מסקנות והנחות; והתייחסותה לספק פנימי ביחס לאותנטיות זיכרונה. לא היה בביטחון שהפגינה ביחס לזיכרון חלקי ומקוטע כדי להעיד על מהימנות זיכרונה, שעה שהפגנת ביטחון מלא בזיכרון אינה שוללת את היותו זיכרון כוזב. בשונה מקביעת דעת הרוב, נפגעת העבירה נכנעה ללחצי החוקרת והוסיפה פרטים רבים בהתאם להדרכה שקיבלה. עוד הציע המערער הסברים אפשריים למניע שהוביל אותה לספר לחברותיה ולאביהּ על אודות המעשים, ולהגיש תלונה נגד המערער. ייתכן שסיפרה לחברותיה כדי להפיק רווחים משניים במישור הנפשי והחברתי או בתגובה לשמיעת סיפור דומה מחברתה. לאביהּ ייתכן שסיפרה מחשש ממנו וכדי להימנע מעימות סביב גילויו על כך שהיא מעשנת סיגריות. אשר להגשת התלונה, היא עשתה כן בעקבות לחץ אביהּ ולאחר שהמערער הגיש תלונה נגדו בגין איומים. בתוך כך, צוין כי האב כלל לא העיד ובשל כך לא ניתן לדעת מה עלה בשיחתו עימה בה חשפה את הפגיעות בה.
מנגד, עדות המערער הייתה אמינה ועקבית ועיון מדוקדק בדבריו הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט מלמד כי בניגוד לקביעת דעת הרוב, הוא לא שינה את גרסתו בנוגע לשהייתו ביחידות עם נפגעת העבירה בחדרה. הוא גם מסר גרסה הגיונית וקוהרנטית בנוגע ליחסיו עם נפגעת העבירה. כמו כן, התנהלותו לא מלמדת על אשמה בשום שלב. הוא לא הודה במיוחס לו, הוא בחר להגיש תלונה במשטרה נגד האב כשהוא מביע ביטחון באשר לחפותו ואף ויתר על זכותו להיוועץ עם עורך דין. גם העימות שלו עם נפגעת העבירה מחזק את מהימנותו.
באשר לעדויות חברותיה של נפגעת העבירה נטען כי הן לא משמשות חיזוק לעדותה ואינן מלמדות על מהימנות עדותה. אין בעצם השיתוף של החברות כשלעצמו כדי לחזק את עדותה של נפגעת העבירה שכן אדם יכול לספר סיפור כוזב למספר אנשים. יתרה מכן, השוואה בין עדויותיהן וביניהן לבין עדות נפגעת העבירה מגלה פערים משמעותיים ביחס לאופי הפגיעות, תדירותן ומקום התרחשותן, אשר לא ניתן להם הסבר משכנע. נפגעת העבירה גם שוחחה עם חברותיה על עדויותיהן וניתוח העדויות מגלה כי הן עדכנו והתאימו את גרסאותיהן. גם לא היה מקום לייחס משקל לעדויות החברות על אודות מצבה הנפשי של נפגעת העבירה. עדויותיהן לא שיקפו ביטוי של מצוקה משמעותית מצד נפגעת העבירה ומכל מקום מדובר בעדויות שנמסרו זמן רב לאחר האירועים והמהוות עדות סברה ופרשנות סובייקטיבית יותר מאשר דיווח אובייקטיבי. לעניין מצבה הנפשי גם נטען כי נפגעת העבירה לא גילתה סימנים של מצוקה נפשית לאורך התקופה שלאחר הפגיעות הנטענות ועד למועד הגשת התלונה וגם ביחסה החם והידידותי למערער לא ניתן היה להבחין בהשלכות של פגיעה מינית.
בנסיבות אלה, יש להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי, חרף העובדה שמדובר בקביעות המבוססות על ממצאי מהימנות ועובדה, שעה שעניינו של המערער נופל בגדר החריגים לכלל אי-התערבות ערכאת הערעור בממצאים כגון דא. זאת ועוד, בהיעדר ניתוח רציונאלי של עדות נפגעת העבירה גם לא התמלאה חובת ההנמקה הקבועה בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ומשכך לא ניתן היה להרשיע את המערער על יסוד עדותה היחידה.
אשר לגזר הדין נטען כי העונש שהושת על המערער אינו הולם את הנסיבות המיוחדות של האישום ונסיבותיו האישיות המיוחדות, ובהן לקויות למידה קשות מהן סובל; מצבו הרפואי ומחלת הסרטן עימה התמודד; אורח חייו הנורמטיבי; היעדר עבר פלילי; והיותו נשוי כיום. גם השיהוי הרב החל ממועד ביצוע העבירות, דרך מועד סיום החקירה ועד למועד מתן גזר הדין מצדיק הפחתה בעונשו. כמו כן, סכום הפיצויים שהושת על המערער גבוה ויכול לשמש עונש מרתיע לצד עונש שירוצה בדרך של עבודות שירות.
המשיבה מצִדה החרתה החזיקה אחר פסק דינו של בית המשפט. נטען כי הכרעת הדין של דעת הרוב מעוגנת היטב בהתרשמות בית המשפט מעדויות נפגעת העבירה והמערער, מבוססת באופן מובהק על ממצאי מהימנות ועובדה, ומתמודדת כדבעי עם דעת המיעוט. בהתאם לכך, אין כל מקום להתערב בממצאים ובקביעות של בית המשפט וזאת במיוחד שעה שעסקינן בתיק עבירות מין. גרסת נפגעת העבירה נמצאה מהימנה, אותנטית ועקבית, זאת בניגוד למערער שהציג גרסה כבושה ומתפתחת. משכך, בצדק ביכרה דעת הרוב את גרסת נפגעת העבירה. היא התייחסה בעקביות לשלוש פגיעות מיניות מובחנות באופן שלא מותיר ספק בדבר התרחשותן. בהקשר זה יש גם לדחות את טענת המערער כי דעת הרוב הסתפקה רק בהתרשמות סובייקטיבית ואינטואיטיבית מעדותה, שעה שגרסתה הייתה מעוגנת היטב בחיזוקים פנימיים העולים מתוכן העדות. בין היתר, בעקביות של גרסתה; בעיגון גרסתה בזיכרון ברור וספציפי באשר לזמן, למקום ולתנוחתה בעת ביצוע העבירות; בתיאור הייחודי והספציפי של הפגיעות; בתיאור תחושות גועל וכאב; בתיאור חשיבתה התמימה והילדותית על אודות הפגיעות שתאמה את גילה; בסירובה לאשר פגיעות מיניות נוספות שעלו בעדויותיהן של חברותיה; ובתיאורה האותנטי בנוגע להבנת פשר הפגיעות כחלק משיח עם בני גילה על מיניות. גם אין לקבל את טענת המערער כי גרסת נפגעת העבירה מקורה בזיכרון כוזב, וטענתו נדחתה על ידי בית המשפט באופן מנומק תוך התמודדות עם טענותיו כי הגרסה דלה, כי פרטים רבים בעדות התווספו בשלב מאוחר יותר, וכי נפגעת העבירה הביעה ספק בגרסתה. הוטעם כי הדחקה וזיכרון חלקי של הפגיעות מצד נפגעת עבירה אינם חריגים כלל ואין פירושם זיכרון שווא; כי לא נמצאה כל אינדיקציה לבעיה רפואית שתגרום לזיכרון שווא; כי לא נמצא כל גורם חיצוני שעורר או שתל בזיכרונה את הפגיעות; וכי העובדה שעם הזמן נפגעת העבירה נזכרה בפרטים נוספים מאפיינת נפגעות עבירות מין, ומכל מקום אין בפרטים שנוספו כדי לפגום בגרעין האמת של עדותה. פקפוק נפגעת העבירה בזיכרונה צף אך בתגובה להכחשתו של המערער בעימות שנערך ביניהם את שאירע, ומכל מקום נפגעת העבירה חזרה על גרעין אמת בגרסתה עליו העידה כי זכרה אותו בפירוש. גם לא היה מקום להעריך את עדות נפגעת העבירה באמצעות הקריטריונים להערכת מהימנות אשר משמשים בחקירות ילדים שעה שנפגעת העבירה אינה ילדה, ושעה שבית המשפט התרשם מעדותה באופן ישיר והיא אף נחקרה במשטרה ובחקירה נגדית. יתרה מכן, גם אם בוחנים את עדותה לפי הקריטריונים האמורים הרי שרובם דווקא מתקיימים בעניינה.
גרסת נפגעת העבירה גם זכתה לחיזוק בשלוש עדויות חברותיה אשר חיזקו את אמינותה ואת ליבת גרסתה בנוגע לפגיעות המיניות. החיזוק בא לידי ביטוי הן בתוכן החשיפה הכולל את עצם קיומה של פגיעה מינית מצד המערער; הן במועד החשיפה כשנה-שנתיים לאחר הפגיעות וקודם לשיחת נפגעת העבירה עם אביהּ ולהגשת התלונה; והן בהיעדר אינטרס של נ', שהקשר שלה עם נפגעת העבירה נותק עובר לעדותה בבית המשפט, להעיד לטובתה. אופן החשיפות ומועדיהן גם שוללים את טענת המערער כי נפגעת העבירה העלילה עליו עלילות שווא בעקבות לחץ או חשש מאביהּ. טענה זו גם נסתרת בעדותה ממנה עלה כי לא חששה מהוריה ובהיעדר קיומה של מוטיבציה מצִדה לפגוע במערער. כמו כן, בדין נדחו טענות המערער למוטיבציה שמקורה ברווח המשני במישור הנפשי והחברתי שהייתה יכולה להשיג אל מול חברותיה; ולהשלכת הפגיעות המיניות עליו ממערכת יחסים פוגענית שניהלה באותה עת. זאת שכן מדובר בטענות שנפגעת העבירה כלל לא עומתה איתן. אשר לטענות לסתירות בין גרסת נפגעת העבירה לגרסאותיהן של חברותיה, הרי שבית המשפט כלל לא התעלם מהן, ותחת זאת קבע כי חרף הסתירות האמורות, עדויותיהן מחזקות את ליבת גרעין גרסתה של נפגעת העבירה. דעת המיעוט, אשר לא מצאה בהן חיזוק, התעלמה מכך שעדויותיהן מגלות גרעין עובדתי מוסכם; מיריעת המחלוקת הרחבה בין גרסת נפגעת העבירה לגרסת המערער; מהחשיפה המוקדמת בדבר הפגיעות כבר כשנה-שנתיים לאחר התרחשותן; ומהפסיקה המנחה בכל הנוגע לאופן בחינת סתירות בתיקי עבירות מין. גם נשללה הטענה לתיאום גרסאות בין עדויות החברות, הן מפני שלא נמצאו ראיות לכך, הן מפני שבפועל הגרסאות לא היו מתואמות, והן מפני שמכל מקום לא הייתה כל נפקות מעשית לתיאום גרסאות.
בית המשפט מצא חיזוק לעדות נפגעת העבירה גם במצבה הנפשי המורכב והקשה. בהקשר זה, העדויות השונות לרבות עדויותיהן של החברות מלמדות על עוצמת התגובה של נפגעת העבירה בעת חשיפת הפגיעות לפני קרוביה ועל חריגותה ביחס לאופייה ומזגה. גם אין בעובדה שלאחר הפגיעה המינית נפגעת העבירה הוסיפה להתנהג "כרגיל" במחיצת המערער כדי לפגום במהימנותה. בהקשר זה, הפנתה המשיבה לדעת המיעוט שציינה כי כלל לא הוכח כמה זמן חלף בין המועד שבו נפגעת העבירה שיתפה את אביהּ ועד למועד שבו הוגשה התלונה – ומכאן שלא ניתן להניח שחלפו ארבעה חודשים בין המועדים, שבהם היחסים בין המערער לנפגעת העבירה נותרו כשהיו.
באשר למחדלי החקירה נטען כי העובדה שלא חקרו את האב אינה עולה לכדי מחדל חקירה. ומכל מקום גם אילו היה מדובר במחדל חקירה הרי שדי בתשתית הראייתית הקיימת להוכחת אשמתו של המערער. למערער גם עמדה האפשרות לעמת את נפגעת העבירה עם הטענה בדבר מוטיבציה שעניינה לחץ מצד אביהּ ועם השאלות שעלו ביחס לסדר הדברים שהובילו להגשת התלונה נגדו. המערער אף היה יכול לזמן את האב כעד הגנה מטעמו לוּ סבר שיש בעדותו כדי להועיל לו, או לבקש לעיין בחקירת האב במסגרת התלונה שהגיש נגדו. ברם הוא לא עשה כן. יתרה מכך, תיאור האב את פגיעות המערער בבִתו במסגרת חקירתו בתיק האיומים זהה לתיאור נפגעת העבירה, ולכן היה די בחקירה זו.
לעניין גזר הדין נטען כי העונש שהושת על המערער אינו חריג, אלא הוא ראוי והולם את חומרת מעשיו ואין להתערב בו.
דיון והכרעה
אקדים אחרית לראשית, ואומר כי לאחר עיון מעמיק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים ושמיעת טענותיהם בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו, וכך אציע לחבריי שנעשה.
הערעור על הכרעת הדין
ראשית לכל, אחזור על הדברים שאמרתי לא לפני זמן רב במסגרת ע"פ 3475/23 אזולאי נ' מדינת ישראל (2.7.2025):
"ערעור המבקש להפוך כל קביעה וממצא של הערכאה הדיונית מחמיץ את תפקידה של ערכאת הערעור ואת טיב הביקורת השיפוטית המופעלת על ידה. כפי שנאמר מקדמת דנא, 'תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את רשעתו; תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק-הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם 'כשר' הוא או 'פסול', ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של עניין' (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 642 (2004); ראו גם: ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (24.1.2011); ע"פ 8483/16 ועדיה נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (25.10.2018) [...]).
[...] מן הראוי להזכיר מושכלות יסוד לפיהן ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים שנשמעו לפניה ומהשתלבות עדויותיהם במארג הראייתי הכולל (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"פ 7688/23 קוינגטון נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (6.3.2025); ע"פ 2695/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (19.2.2025); ע"פ 368/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (9.2.2025))" (שם, פסקה 41).
דברים אלו נכונים גם כאשר הכרעתה של הערכאה המבררת ניתנת בדעת רוב כנגד עמדה חולקת של דעת מיעוט. וכפי שנאמר מקדמת דנא בע"פ 8916/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.7.2009):
"עיקר טענותיו של המערער מכוונות כנגד קביעותיה העובדתיות של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, כי עדותה של המתלוננת מהימנה היא. אלא שהלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). הלכה זו שרירה וקיימת אף אם קיימת דעת מיעוט בערכאה הדיונית החולקת על קביעות המהימנות של דעת הרוב, אלא שהדבר מחייב משנה זהירות בבחינת טיב טענותיו של המערער (ראו ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 1.9.2008))" (שם, פסקה 28; ההדגשה הוּספה).
לאמור, התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים. אך מקום שבו הכרעת בית המשפט לא הייתה מקובלת על כל חברי ההרכב, יש להידרש בזהירות לטענות המערער אשר זכו באופן זה או אחר לתימוכין בדעת המיעוט ולבחון אותן בקפידה (וראו גם: ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סה(2) 470, 504 (2012)). כלל זה נכון ביתר שאת כאשר מדובר בעבירות מין אשר מטבען מבוצעות על פי רוב ללא נוכחות עדים פרט לתוקף והנתקף (ראו מני רבים: עפה"ג 72682-12-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (18.6.2026); ע"פ 7688/23 קוינגטון נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (6.3.2025); ע"פ 2192/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (27.6.2024); ע"פ 5795/14 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 17 (3.9.2015)).
כפי שפורט לעיל, עיקר טענותיו של המערער מופנות לעבר ממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. ברם, המקרה שלפנינו אינו מצדיק סטייה מכלל אי-ההתערבות בממצאים אלה.
הינה כי כן דעת הרוב, אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מנפגעת העבירה, מצאה אותה ואת גרסתה מהימנות. אף דעת המיעוט שלא מצאה כי יש תשתית ראייתית מספקת להרשעת המערער, עמדה על כך שנפגעת העבירה עצמה נמצאה מהימנה. ובלשונה: "לא התרשמתי ואינני יכולה לקבוע שהקטינה אינה מהימנה" (עמ' 34 להכרעת הדין). בדעת הרוב אף עמד בית המשפט בהרחבה על אודות האמון הרב שהוא מצא לתת בנפגעת העבירה ובעדותה:
"מסקנתי כי אשמת ה[מערער] הוכחה כנדרש, מבוססת על האמון הרב שנתתי בעדות הקטינה, אשר עדותה בפנינו הותירה בי רושם חיובי ביותר;
[...]
בחינת עדות הקטינה ותיאור הדברים על ידה בפנינו, מעלה כי עדותה עקבית ותואמת את תיאור הדברים שמסרה במשטרה באמרתה ובעימות מול נאשם. מעבר לכך, הקטינה באופן הכי ישיר אשר לטעמי מגביר את מהימנותה, מציינת כי היא מספרת רק על דברים שהיא זוכרת בוודאות, וכי היא אינה רוצה להגיד משהו שאינה זוכרת היטב.
[...]
בחינת עדות הקטינה מגלה גרעין ברור – ליבה של עדות ותיאור מפורט וספציפי של מספר מקרים, שניים מהם חמורים וכאמור לא שגרתיים מבחינת תיאור פגיעה מינית; במובן זה שאין המדובר בתיאור של חיבוק, הצמדות או מגע בחזה או באברי גוף, דברים שכיחים יותר לכאורה, אלא מדובר בתיאור של אירועים מאוד חודרניים אינטימיים וספציפיים.
התרשמתי ממהימנות התיאור של הדברים ע"י הקטינה. מכך שהקטינה ידעה לספר על רגשותיה באותה עת ועל החשיבה שלה כילדה שזה מגעיל, על חוסר הבנתה של הקשר בין החדרת האצבעות לדימום ועל מחשבתה הכה תמימה וילדותית שאולי הדם הוא בשל כך שקיבלה מחזור, מה שהסתבר כלא נכון. מעבר לכך, רואים אנו את התפתחות שחלה אצל הקטינה וההבנה של הסיטואציה ושל הפגיעה המינית, כפי שהקטינה מיטיבה לספר.
[...]
הקטינה חוזרת ומסבירה לאורך עדותה באופן שבעיני הוא אותנטי מאוד ומלמד על כך שניתן לסמוך גם לסמוך על עדותה, כי הגם שישנם דברים רבים שהיא אינה זוכרת, ישנם שברי תמונות וזיכרונות שהיא זוכרת במאה אחוז; והיא אף מדגיש [כך במקור] שנאמר לה שהיא תעיד רק על אותם דברים שהיא זוכרת במאה אחוז; ולכן היא מתמקדת בהם ומנסה לדייק כל העת.
[...]
מסקנתי והתרשמותי היא שהקטינה העידה באופן מהימן ביותר, השיבה על השאלות שנשאלה שוב ושוב ללא כחל וסרק, לא ניסתה ליפות את הדברים או להציג אותם באופן שייטיב עימה. כל האמור מלמד על האמון הרב שיש לתת לעדותה ועל המשקל המלא שיש ליתן לדברים עליהם סיפרה כי היא זוכרת שקרו במאת האחוזים" (עמ' 42, 45-44 ו-54 להכרעת הדין).
לכאורה היה די בכך כדי להביא להרשעת המערער. זאת מקום שבו סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות קובע כי אין כל מניעה להרשיע נאשם בעבירת מין לפי סימן ה' לפרק י' לחוק על בסיס עדות יחידה של הנפגע, בכפוף לכך שבהכרעת הדין בית המשפט ינמק את אימוצה של העדות באופן מפורט (ע"פ 2783/22 דאבוש נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (12.5.2023); ע"פ 7880/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 79 (2.8.2022)). גם נקבע כי די בכך שבית המשפט נתן את אמונו המלא בגרסת הנפגע כדי למלא את חובת ההנמקה הנדרשת (ע"פ 3677/21 מדינת ישראל נ' שללאשוילי, פסקה 14 (13.2.2022); ע"פ 201/20 ליברטי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (3.2.2022); ע"פ 5949/13 שרחה נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (17.3.2014)).
במקרה זה כאמור דעת הרוב נתנה אמון מלא בגרסת נפגעת העבירה ולא מצאתי להתערב בקביעתה זו שבוססה ונומקה היטב. נפגעת העבירה חזרה הן בחקירתה במשטרה והן בעדותה לפני בית המשפט על תיאור מספר מקרים מובחנים שבהם פגע בה המערער. זאת תוך שהקפידה לנסות ולהעיד רק על פרטים שזכרה והבהירה שאותם היא זוכרת היטב, תוך שהיא מודעת למגבלות הזיכרון שלה. היא תיארה את הבנתה את הפגיעות מנקודת מבט תמימה וילדותית. למשל כי לאחר החדרת האצבעות לאיבר מינה חשבה בתחילה שהימצאות הדם על ידו של המערער נבעה מכך שקיבלה וסת (נ/1, עמ' 2, שורות 40-39). דעת הרוב גם התייחסה לכך שהיא תיארה הליך התפתחות לאורך השנים בנוגע להבנת הפגיעות המיניות, ולכך שלא הייתה לה מוטיבציה כל שהיא לפגוע במערער. מדבריה אפוא השתקף גרעין אמת ברור.
לצד זאת, דעת הרוב מצאה גם חיזוקים משמעותיים לעדות נפגעת העבירה, ובתוך כך עדויות חברותיה; מצבה הנפשי בעת ששיתפה את חברותיה בפגיעות שחוותה; חוסר רצונה להגיש תלונה נגד המערער; ויריעת המחלוקת הרחבה שהשתקפה מעדות המערער ביחס לגרסתה.
בניגוד לטענת המערער, דעת הרוב נדרשה בפירוט לקשיים שעלו מעדותה של נפגעת העבירה, כמו גם לסתירות ולתמיהות שעלו מעדויות חברותיה. ברם, בסופו של דבר, לא נמצא כי יש בכל אלו כדי לפגום באמון שיש לייחס לדברי נפגעת העבירה או בגרעין האמת המצוי בעדותה. כך גם לא נמצא כי יש בטענותיו של המערער למחדלי חקירה והשלכותיהם כדי להטות את הכף לעבר זיכויו. המערער שב והעלה לפנינו טענות שונות נגד הכרעת הדין אשר חלקן אף קיבלו ביטוי מסוים בדעת המיעוט, אך לא מצאתי שיש בטענותיו כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. עם זאת, אדרש להלן לעיקר טענותיו.
הקשיים העולים מעדות נפגעת העבירה
כאמור לעיל, המערער העלה שלל טענות הנוגעות לקשיים העולים מעדות נפגעת העבירה, ובהן טענות באשר למהימנות זיכרונה; להתבססותה על הסקת מסקנות והעלאת השערות; לדלות העדות, היעדר תיאור מינימלי של השתלשלות האירועים וחוסר הקוהרנטיות המשתקפת ממנה; להיעדר הבחנה בניתוח העדות בין פרטים שמסרה בהודעתה במשטרה לבין פרטים שהתווספו בגרסאות מאוחרות שמסרה בחלוף זמן ממושך; להיעדר הבחנה בין פרטים שהיא מסרה מיוזמתה לכאלו שנמסרו לאחר חקירה מדריכה, ובין פרטים שיש בהם כדי להעצים את מהימנות העדות לפרטים טריוויאליים שכלל לא סביר שיישמרו בזיכרון בחלוף זמן רב ואשר מחלישים את העדות; ולספקות שהעלתה בעצמה באשר למהימנות זיכרונה.
אכן, מעיון מדוקדק בהודעות שמסרה נפגעת העבירה במשטרה ובעדותה בבית המשפט עולה כי ניתן לאתר אי-דיוקים וקשיים מסוימים בגרסתה. כך למשל, נפגעת העבירה עצמה העידה כי הזיכרון שלה "הוא לא משהו, ובמיוחד בנושא הזה" (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 37, שורה 5) וכי ככל שחולף הזמן היא זוכרת פחות פרטים ונוטה להדחיק (על התייחסויות נפגעת העבירה לזיכרונה ניתן להפנות למשל ל: נ/1, עמ' 2, שורות 25, 28-27, 32 ו-60; פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 13-12, שורות 5-4; עמ' 22, שורות 6, 11 ו-18; עמ' 24, שורות 13 ו-17; עמ' 30, שורות 20-15; עמ' 32, שורות 6-1; עמ' 35, שורות 10-5, 23 ו-32-29; עמ' 37, שורות 5-4, 15-12 ו-25-22; עמ' 39, שורות 21-15; עמ' 47, שורות 20-11; ועמ' 51, שורות 28-22). למעשה נפגעת העבירה זכרה רק הבזקים של שלושת המקרים המתוארים בכתב האישום ואין תיאור של השתלשלות האירועים סביבם.
אשר לעיגון המקרים בזמן, נפגעת העבירה לא ידעה לומר בוודאות באיזו שנה הם התרחשו ואם שלושתם התרחשו באותו היום או בימים נפרדים. לעניין זה היא התייחסה בעדותה באומרה "אני לא יכולה להגיד לך את השנה המדויקת, את היום המדויק ואת החודש המדויק, ואני אומרת בדיוק את מה שאני זוכרת" (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 39, שורות 17-15) ו-"אני לא זוכרת האם זה קרה באותו האירוע, או האם זה היה בשני אירועים שונים" (שם, עמ' 42, שורות 2-1). בנוגע לשעה הספציפית בה אירעו המקרים העידה כי "אני זוכרת שזה היה בצהריים – ערב כזה, שזה היה ביניים, אני זוכרת שכן היה אור בחוץ ושהיה קיץ" (שם, עמ' 37, שורות 29-28). בהמשך לכך היא נשאלת אם "גם היום את לא זוכרת מתי זה היה, את מסיקה? כי את אומרת, בבוקר הייתי בבית הספר ובלילה הלכנו לישון, אז אני מסיקה ומניחה שזה היה בין לבין, זה מה שאת אומרת, נכון?" ועל כך היא השיבה "נכון" (שם, עמ' 38, שורות 13-10). מכל האמור אכן משתקף קושי מסוים בנוגע לזיכרון נפגעת העבירה ביחס לזמן קרות האירועים.
טענה נוספת שחזרה בפי המערער ודעת המיעוט גם נתנה עליה את הדעת עניינה בכך שנפגעת העבירה התבססה על הסקת מסקנות במספר נקודות לאורך עדותה. כך למשל בנוגע לזיכרונה ביחס לתנוחות שבהן בוצעו הפגיעות, היא העידה בבית המשפט כי בעת שהמערער ביצע בה מין אוראלי היא עמדה בפיסוק רגליים (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 22, שורות 4-3 ו-28-26). ברם, זכרו של תיאור זה לא בא בהודעתה במשטרה, וכשעומתה עם הפער בעדותה בית המשפט השיבה כי פרט מידע זה מבוסס על היגיון שכן לא יכול להיות שהמערער היה יכול לעשות כן אם רגליה היו סגורות (שם, עמ' 41, שורות 30-27; עמ' 42, שורות 25-20). דוגמה נוספת ניתן למצוא בזיכרונה ביחס לשאלה אם היא הייתה בלי מכנסיים בזמן שהמערער ביצע בה את המין האוראלי. בעדותה בבית המשפט היא השיבה כי כנראה הייתה בלי מכנסיים כי אחרת המערער לא יכול היה לבצע את המעשה שיוחס לו (שם, עמ' 44, שורות 28-13).
לשלמות התמונה אף אציין כי ללא קשר לאמור לעיל, נפגעת העבירה גם נשאלה בקשר למקרה שבו המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, אם היא זוכרת שהוא החדיר את אצבעותיו עמוק, והשיבה כי היא "חושבת" שכן, כי אחרת אין הסבר לכך שהיא דיממה מהמקום (נ/1, עמ' 8, שורות 197-196). ברם, מעיון בתמלול המלא של החקירה עולה כי היא נקטה בלשון "זוכרת" ולא "חושבת" (באומרה לעניין זה כי היא "זוכרת שהוא דחף לי אצבעות ואז פתאום בום ממש ממש כאב לי [...] ואז ראינו דם" (נ/1ב, עמ' 6, שורה 138)).
כמו כן, המערער עמד על כך שפרטים שונים להם דעת הרוב ייחסה משקל רב בניתוח עדות נפגעת העבירה, הם פרטים שהתווספו בעדותה לפני בית המשפט ולא עלו בהודעתה במשטרה. כך למשל, ניתנה הדעת לתיאור תחושת גועל על ידי נפגעת העבירה לאחר שהמערער ביצע בה מין אוראלי (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 16, שורות 11-7); ולכך שבנוגע למקרה של החדרת האצבעות נפגעת העבירה תיארה כי החזיקה בידה ספר (שם, עמ' 17, שורות 9-5). ואולם כאמור חיוויים ותיאורים אלו באו אל העולם רק בעדותה של נפגעת העבירה לפני בית המשפט ואין להם זכר בהודעתה במשטרה.
סיכומו של דבר, מהסקירה לעיל עולה כי אכן מתעוררים קשיים אחדים בנוגע לעדות נפגעת העבירה.
ברם, חרף האמור, בבואנו להידרש לטענות המערער, נזכיר כי הלכה עימנו שמהימנות גרסת מתלוננת בעבירות מין תיבחן בהתייחס לליבת המעשים ובשים לב למכלול הנסיבות שאפפו את המעשה (ע"פ 1536/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (22.8.2024); ע"פ 1526/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (11.8.2022)). בעניין זה כבר אמרתי בעבר בעניין ע"פ 6722/22 פלוני נ' מדינת ישראל (10.9.2023) כי:
"נקודת המוצא היא כי בעבירות מין אין לדקדק בפרטי העדות, וניתן להסתפק בגרעין האמת המצוי בה, גם כאשר העדות לוקה בבלבול, אי-דיוק או חוסר בהירות (ע"פ 1987/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (4.6.2019); ע"פ 3565/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (9.8.2023); עניין דאבוש, פסקה 40)" (שם, פסקה 23).
עוד הוטעם בעניין זה בעבר במסגרת ע"פ 8120/19 וייספיש נ' מדינת ישראל (2.12.2021) כי:
"בהקשר לקיומן של סתירות ואי דיוקים בגרסתו של נפגע עבירות מין, נקבע כי בחינת מהימנות הגרסה נעשית בהתייחס לליבתה ובהינתן מכלול הנסיבות האופפות את המעשה. ''לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת המערער מעבר לכל ספק'' (ע"פ 8916/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 וההפניות שם (1.7.2009)). וכך הובעו הדברים בעניין פלוני:
'ראשית, סתירות מסוימות בגרסתו של קורבן לעבירות המין הן צפויות ואף טבעיות. בתי המשפט הכירו במרוצת השנים בקושי האינהרנטי שבו נתקלים קרבנות לעבירות מין בבואם לשחזר את פרטיו של אירוע טראומטי, ולכן קבעו כי אין לצפות מהם למסור גרסה 'מושלמת', כזו שתהא כרונולוגית, בהירה ונטולת סתירות [...] כך, בבואו של בית המשפט לבחון את מהימנות עדותם של מתלונן או מתלוננת הוא יכול להסתפק ב'גרעין האמת' שבה, ולעתים אף ב'גרעין הקשה' של הדברים [...] למעשה אף נקבע כי בהתחשב במאפיינים ייחודיים אלה, במיוחד כאשר הקרבנות או העדים הם קטינים, אין לייחס משקל משמעותי לסתירות המתגלות בגרסאותיהם, כל עוד הערכאה הדיונית בחנה בקפדנות את עדותם ואיתרה בה גרעין מבוסס ואמין של אמת'" (שם, פסקה 15; ההדגשות במקור).
בענייננו, דעת הרוב ערכה בחינה מדוקדקת וקפדנית של העדות ומצאה אותה מהימנה וראויה למשקל מלא. זאת תוך שנדרשה לעקביות ולקוהרנטיות הגרסה ובחנה אותה גם ביחס ליתר העדויות. בתוך כך היא גם נדרשה לסתירות ולקשיים השונים שהתגלו בה. גם נקבע ובצדק כי קשיי זיכרונה אינם בלתי סבירים נוכח חלוף הזמן הממושך מאז קרות האירועים; העובדה שהמקרים קרו בתוך שגרת יומה במצב שאינו חריג; העובדה שנפגעת העבירה הייתה צעירה במועד קרות האירועים; והעובדה שמדובר במקרים טראומתיים באופיים שהנטייה היא להדחיקם. בתוך כך גם נלקחה בחשבון העובדה כי היא הפנימה והבינה את פשר המעשים שביצע בה המערער רק בחלוף השנים, כאשר בהיותה בכיתה ח' היא גם שיתפה את חברותיה בדבר הפגיעות והוסיפה לחשוף אותן בהדרגה לפני חברה נוספת ולפני משפחתה. דברים אלו הם פועל יוצא טבעי של התבגרותה ופשיטא כי אין מקום להסיק מכך חוסר מהימנותה.
לא מצאתי אפוא כי יש בקשיים שפורטו כדי לפגום בגרעין האמת שבגרסת נפגעת העבירה. גם אין בכך שגרסתה התפתחה לאורך הזמן כדי לפגוע בהכרח במהימנות עדותה ובאמינותה, שכן עדויות נפגעי עבירות מין מאופיינות לא פעם בחשיפה הדרגתית של המעשים (ע"פ 8992/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (21.6.2023); ע"פ 5832/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (22.8.2021)).
זאת ועוד, בניגוד לטענת המערער הכרעת הדין לא נסמכה אך על התרשמות מנפגעת העבירה אלא בית המשפט בחן את עדותה באופן זהיר ואובייקטיבי כפי שפורט לעיל. לבסוף, גם לא מצאתי לקבל את טענות המערער כי מקור העדות בדיווח כוזב של נפגעת העבירה. כפי שקבע בית המשפט, מדובר בטענות איתן נפגעת העבירה כלל לא עומתה.
ומכאן לעדויות החיזוק של חברותיה של נפגעת העבירה.
עדויות חברותיה של נפגעת העבירה
כאמור בבית המשפט העידו שלוש חברות של נפגעת העבירה, א, נ' ו-ת', שנקבע לגביהן כי עדויותיהן חיזקו את ליבת גרסתה. כאמור, במהלך כיתה ח' סיפרה נפגעת העבירה לחברותיה נ' ו-ת' על פגיעות בה מצד המערער ולחברתה א' סיפרה קרוב יותר למועד הגשת התלונה נגדו. דעת הרוב התייחסה לסתירות השונות שעלו בין גרסאותיהן של החברות לבין גרסת נפגעת העבירה ונקבע שאין בהן כדי לפגום בגרעין האמת של גרסתה. בבחינת העדויות גם ניתן משקל לחלוף הזמן בין מועד השיחות של נפגעת העבירה עם חברותיה ועד החקירה; לחלוף הזמן בין החקירה לעדות; ולגילן הצעיר של החברות. מנגד, דעת המיעוט גרסה כי העדויות אינן מחזקות את גרסת נפגעת העבירה ואף מערערות אותה. בהקשר זה, גם דעת המיעוט וגם המערער התייחסו לסתירות ולפערים משמעותיים בין עדויותיהן של החברות וביניהן לבין עדות נפגעת העבירה, ובהם פערים ביחס לאופי הפגיעות, לתדירותן ולמקום התרחשותן, אשר לא ניתן להם הסבר משכנע. ניתוח העדויות גם מגלה כי חברותיה עדכנו והתאימו את גרסאותיהן ועולה חשש לזיהום העדויות. כן נטען כי גם לא היה מקום לייחס משקל לעדות החברות על אודות מצבה הנפשי של נפגעת העבירה. אסקור את הסתירות והפערים העיקריים להלן.
החברה ת', לה סיפרה נפגעת העבירה על אודות הפגיעות בה עוד בכיתה ח', מסרה בהודעתה במשטרה שנפגעת העבירה סיפרה לה כי חבר של אחיהּ "נגע לה באיבר מין או בישבן אחורה" (נ/7, עמ' 1, שורה 13); כי הוא היה "מכריח אותה לעשות לו ביד או משהו" (שם, שורות 5-4); וכי באשר למקום התרחשות הפגיעות הייתה פגיעה שהתרחשה ברכב (שם, שורה 21). בעדותה לפני בית המשפט גם הוסיפה לעניין הנגיעה באיבר המין של נפגעת העבירה כי "לא זכור לי שהיא אמרה משהו שהוא ממש חדר, אבל שהוא כן נגע" (פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2022, עמ' 181, שורה 1). לעומת זאת, נפגעת העבירה העידה כי לא אירע דבר ברכב וכי "לא עשיתי לו בחיים ביד" והוסיפה לעניין זה כי "ממה שאני זוכרת, ב-100 אחוז שזה לא בזיכרוני" (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 66, שורה 11; עמ' 67, שורות 23-15). כמו כן וכאמור לעיל, נפגעת העבירה העידה על מקרה של החדרת אצבעות לאיבר מינה ולא על מגע גרידא, וכן לא התייחסה למגע בישבנה כפי שעלה מהודעתה של ת'.
החברה נ' אשר גם לה סיפרה נפגעת העבירה על אודות הפגיעות עוד בכיתה ח' סיפרה בהודעתה במשטרה כי נפגעת העבירה שיתפה אותה בכך שהמערער היה נוהג לגעת לה באיבר המין פעמים רבות ולקח אותה למעלית ושם היה "דוחף לה אצבעות לאיבר המין שלה" (נ/8, עמ' 1, שורות 14-9); ובכך שהיא חשבה שהוא קרע לה את קרום הבתולים (שם, עמ' 2, שורה 23). בבית המשפט נ' העידה כי נפגעת העבירה סיפרה לה כי במרבית הפעמים שבהן המערער היה מגיע אליהם הביתה הוא נהג להכניס את הידיים שלו מתחת לתחתוניה ולגעת באיבר מינה, וכן חזרה על כך שנפגעת העבירה שיתפה אותה בכך שהוא היה מכניס אותה למעלית, אך הוסיפה כי היא לא שיתפה אותה במה שקרה בתוך המעלית (פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2022, עמ' 163, שורות 33-18). לעניין החדרת אצבעות המערער לאיבר מינה של נפגעת העבירה, שבה נ' וציינה כי נפגעת העבירה סיפרה לה שהיא חשבה שהמערער קרע לה את קרום הבתולים כי ירד לה דם (שם, עמ' 165, שורות 12-1). עוד הוסיפה כי נפגעת העבירה סיפרה לה שהמערער אמר לה לא לספר על מה שקרה לאף אחד (שם, עמ' 166, שורות 3-2). מהאמור עולה כי בעדותה של נ' בבית המשפט השתנתה התייחסותה לעניין המקרים שאירעו במעליות. בעוד שבהודעתה במשטרה היא מסרה תיאור של המעשים שביצע המערער בנפגעת העבירה במעלית, בעדותה בבית המשפט אמרה כי היא לא יודעת מה קרה במעלית וההתרחשות בה נפרדת מההתרחשות בביתה של נפגעת העבירה שם החדיר המערער אצבעות לאיבר מינה. כשעומתה בבית המשפט עם הפערים שבין גרסאותיה השיבה כי היא אינה זוכרת מה אמרה בהודעתה במשטרה וכי נפגעת העבירה סיפרה לה על הדברים באופן כללי.
נוסף על הפערים בין הודעתה של נ' במשטרה לעדותה בבית המשפט, ישנן סתירות מסוימות בין הדברים שהיא סיפרה לבין גרסת נפגעת העבירה. סתירה אחת נוגעת לסוגיית המקרים שאירעו במעליות. בעוד נ' התייחסה בהודעתה במשטרה לכך שנפגעת העבירה סיפרה לה על מה שקרה במעלית כאמור, נפגעת העבירה עמדה בעדותה על כך שלא היה לה זיכרון עצמאי על אודות מקרים שקרו בתוך המעלית מלבד מה ששמעה מחברתה א'. היא הסבירה כי ככל הנראה נ' ערבבה בין הסיפורים (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 68, שורות 14-11 ו-21-17; עמ' 69, שורות 7-6 ו-21-20). קרי, היא ערבבה בין מה שהיא סיפרה לה בכיתה ח' כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה בחדרה, לבין מה שסיפרה לה בכיתה י', אז שיתפה אותה במה שעלה בשיחה עם א', לאחר שזו העלתה לפניה את המקרים שאירעו במעליות. כמו כן, מעדותה של נ' עולה כי מדובר בריבוי מקרי פגיעה ולא במקרה יחיד.
החברה א', לה סיפרה נפגעת העבירה בכיתה י' על אודות הפגיעות, סיפרה בהודעתה במשטרה כי נפגעת העבירה שיתפה אותה בכך שהמערער היה נוגע בה ובחזהּ ומחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ומאז היא לא בתולה (נ/3, עמ' 1, שורות 8-6; עמ' 3, שורות 49-48). גם בעדותה לפני בית המשפט חזרה על כך שנפגעת העבירה סיפרה לה שהמערער היה נוגע לה בחזה (פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2022, עמ' 152, שורות 2-1). בהמשך חקירתה במשטרה, כשנשאלה אם נפגעת העבירה סיפרה לה על מקרה שאירע בחדרה, השיבה כי היא "אמרה איזה משהו בחדר שלה אבל אני לא זוכרת" (נ/3, עמ' 2, שורה 36). בעדותה בבית המשפט סיפרה א' כי שמעה מנפגעת העבירה על מקרה שאירע עם המערער בחדרה (פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2022, עמ' 125, שורה 11). כשנשאלה ישירות היכן קרו האירועים עליהם סיפרה לה נפגעת העבירה, השיבה כי קרו "בבית שלה בחדר שלה" וכי "אני כמעט בטוחה שהיא אמרה לה שזה היה בחדר שלה, או בבית שלה לפחות" (שם, עמ' 132, שורות 12-5; השגיאה במקור). עוד סיפרה א' בהודעתה במשטרה כי נפגעת העבירה שיתפה אותה במקרה שבו המערער הכניס אותה למעלית ושם החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה (נ/3, עמ' 2, שורות 14-13). בעדותה בבית המשפט היא הבהירה כי המקרה של החדרת האצבעות אירע בחדרה או בביתה של נפגעת העבירה לפי מה שהיא שיתפה אותה ואין לכך קשר למקרה שהתרחש במעלית, וכי מקור הבלבול באי-הבנה של דבריה במשטרה (פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2022, עמ' 144, שורות 11-7). בהמשך, כשנשאלה על מספר האירועים שהתרחשו עם המערער השיבה כי להבנתה היו כמה אירועים (שם, עמ' 150, שורה 20).
אשר למקרים שאירעו במעליות, א' העידה בבית המשפט כי כשהן היו קטנות יותר, בכיתה ב' או ג' לערך, היא ראתה בעיניה שלה את המערער לוקח את נפגעת העבירה למעליות בשכונה והם "היו נסגרים שם איזה תקופת זמן" (שם, עמ' 129, שורות 32-26). עוד העידה כי גם אִמהּ שמה לב לאמור, וזאת הסיקה מכך שהייתה תקופה בה אִמהּ "הייתה מנסה קצת להרחיק אותי ממנה באיזה שהיא תקופה, כי חשבה שהיא ילדת רחוב שמסתובבת כאילו עם בנים גדולים" (שם, עמ' 130, שורות 11-9). היא הסבירה כי במשטרה הובנה לא נכון בעניין זה, שכן נפגעת העבירה כלל לא סיפרה לה על התרחשות במעליות משום שהיא לא זכרה דבר בנושא כשהן שוחחו על כך (שם, עמ' 131, שורות 33-29 ועמ' 132, שורות 2-1) וכי היא (א') זו שזכרה את האירועים בעצמה (שם, עמ' 139, שורות 25-24). בכל מקרה, היא הבהירה כי גם בנוגע למה שהיא סיפרה על המקרים שאירעו במעליות היא לא אמרה דבר על מה שהתרחש בתוך המעליות, שכן היא לא ידעה מה קרה בפנים (שם, עמ' 140, שורות 33-30).
הודעתה ועדותה של א' שונות אפוא מגרסת נפגעת העבירה במספר נקודות. בעוד א' סיפרה על נגיעות בחזהּ של נפגעת העבירה, הלה ענתה בעדותה כי היא לא זוכרת דבר על נגיעות בחזה (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 73, שורות 17-12). לכך יש להוסיף את הפערים שעלו באשר למקרים שאירעו במעליות. במסגרת העימות שנערך בין נפגעת העבירה למערער במשטרה, נפגעת העבירה שבה וחזרה על כך שהיא אינה זוכרת דבר שהתרחש במעליות, וכי אמא של א' היא זו שזכרה שהמערער הכניס אותה למעליות. ובלשונה "אני לא יודעת אנח אל [אני לא] זוכרת שום מקרה שנכנסתי איתו פיזית במעלית אני לא זוכרת שום דבר ב100 אחוז" ו-"אני נכנסתי עם מישהו למעלית ואז אמא של [...] אמרה לי שנכנסתי איתו למעלית ואז אכלתי תסביך" (ת/3, עמ' 5, שורות 105-104 ו-108-107; השגיאות במקור). נפגעת העבירה גם סיפרה בהודעתה במשטרה על השיחה עם חברתה א' שבה היא "אמרה שאמא של[ה] אמרה שהוא הכניס אותי למעלית ואני לא זוכרת את זה ואכלתי שריטה למה אני לא זוכרת" (נ/1, עמ' 5, שורות 109-108; השגיאות במקור). בבית המשפט נפגעת העבירה חזרה על עמדתה כי הזיכרון בעניין המקרים שאירעו במעליות איננו זיכרון שלה אלא של חברתה א' שהיא העלתה את הנושא מיוזמתה; כי אִמהּ של א' לא הייתה מסכימה לא' לעלות במעליות בגלל שהמערער היה נכנס אליהן; והוסיפה גם כי היא זוכרת שהייתה נכנסת למעליות המדוברות אבל לא את יתר הפרטים (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 73, שורות 33-24 ועמ' 74, שורות 11-1).
אין לכחד כי בחינת עדויות חברותיה של נפגעת העבירה אכן מעוררת קשיים מסוימים. ראשית, דומה כי עדויותיהן בבית המשפט עברו שינוי במידה זו או אחרת ביחס להודעותיהן במשטרה. בהקשר זה בולטות במיוחד סוגיית המקרים שהתרחשו במעליות ושאלת מקום התרחשותו של מקרה החדרת האצבעות לאיבר מינה של נפגעת העבירה. ברם, א' הסבירה בעדותה לפני בית המשפט כי הזיכרון בעניין כניסת נפגעת העבירה עם המערער למעליות הוא זיכרון שלה ולא של נפגעת העבירה, וכי דבריה במשטרה לא הובנו כראוי. היא סיפרה במשטרה על מכלול המקרים, הן בעניין המעליות והן בעניין החדרת האצבעות והובנה לא נכון (פרוטוקול הדיון מיום, 13.9.2022, עמ' 132-129 ו-144). דעת הרוב קבעה בעניין זה כי לא התרשמה מחוסר מהימנות של א' ואין לשלול את דבריה כי לא הובנה כראוי. באשר למקום התרחשות הפגיעה המינית בדמות החדרת אצבעות לאיבר מינה של נפגעת העבירה – כפי שקבע בית המשפט, המקום שבו אירעה הפגיעה הוא פרט שולי ואין בסתירה האמורה כדי לערער את גרעין האמת העולה מגרסתה של נפגעת העבירה והוא כי המערער ביצע בה את הפגיעה האמורה.
שנית, גרסאותיהן של החברות מעוררות קושי מסוים גם בהשוואה לגרסת נפגעת העבירה בנקודות אחדות. כך למשל בנוגע לשאלה אם הייתה חדירה או רק מגע; לשאלה אם המערער היה מכריח את נפגעת העבירה לגעת באיבר מינו; לעצם קיומו של מקרה כלשהו ברכב; לנגיעות של המערער בחזה ובישבן של נפגעת העבירה; למקרים שאירעו במעליות; ולתדירות הפגיעות. נפגעת העבירה הסבירה בהקשר זה כי לא סיפרה לחברותיה את כל הפרטים כי התביישה ודאגה לפרטיותה (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 76, שורות 25-20). כמו כן, לעניין המקרים שאירעו במעליות היא הסבירה כאמור שככל הנראה חברתה נ' ערבבה בין הסיפורים (שם, עמ' 68, שורות 14-11 ו-21-17; עמ' 69, שורות 7-6 ו-21-20). זאת לאחר שנפגעת העבירה שמעה מחברתה א' על אודות המעליות בכיתה י', היא שיתפה בכך את חברתה נ', וזאת במנותק מהדברים שנפגעת העבירה סיפרה לה עוד בכיתה ח' על הפגיעות שזכרה בעצמה.
חרף כל האמור, דעת הרוב נדרשה לפערים שפורטו ולא מצאה כאמור כי יש בהם כדי לפגום בגרעין האמת העולה מגרסת נפגעת העבירה. נהפוך הוא. העדויות מחזקות את גרעין האמת. לאחר שעיינתי במכלול הראיות לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעות לעניין זה. זאת שכן חרף הפערים המתוארים, שלוש החברות של נפגעת העבירה, אותן שיתפה במועדים נפרדים ועובר להגשת התלונה במשטרה, חזרו על תיאור של פגיעה מינית בנפגעת העבירה על ידי המערער. בהקשר זה נ' חזרה על כך שהמערער החדיר אצבעותיו לאיבר מינה של נפגעת העבירה וכי היא דיממה בשל כך. גם א' תיארה מקרה של החדרת אצבעות והתייחסה לכך שנפגעת העבירה אמרה לה שהיא לא בתולה עוד מאז. אמנם ת' לא התייחסה למקרה של החדרת אצבעות ממש, אך אף היא תיארה פגיעה מינית שביצע בה המערער לרבות מגע באיבר מינה. יוזכר כי בנוגע לשאלת המיקום שבו התרחשה החדירה, א' עצמה הסבירה כי לכתחילה התכוונה לכך שהדברים קרו בביתה של נפגעת העבירה. גם מכך דעת הרוב לא התעלמה וקבעה בצדק כי סוגיית מיקום התרחשות הפגיעות היא פריפריאלית לעצם הפגיעה ויש אכן מקום להסיק כי בעיקרן של עדויות החברות יש כדי להוות חיזוק לעדות נפגעת העבירה ולגרעין האמת שבה.
עוד נטען כאמור כי חברותיה של נפגעת העבירה תיאמו גרסאות ביניהן וכן עם נפגעת העבירה, וכי הן אף ניסו להסתיר את השיחות שקיימו עימה בנושא. ברם, נפגעת העבירה וחברותיה נשאלו על כך ובית המשפט המחוזי לא מצא ביסוס לטענה זו. גם צוין כי חוסר האחידות בין עדויותיהן של החברות אף שולל לכאורה את הטענה בעניין זה; כי החברות מציינות שנפגעת העבירה הבהירה להן בהזדמנויות שונות שאסור להן לדבר על הדברים; כי השיח שהתקיים ביניהן היה על עצם החקירה ולא ביחס לתוכן הדברים; וכי טענת המערער גם לא עולה בקנה אחד עם ניתוק הקשר בין נ' לבין נפגעת העבירה עובר לעדותה בבית המשפט. נוכח כל האמור לא מצאתי לקבל את טענות המערער בהקשר זה.
אשר למשקל שיוחס למצבה הנפשי של נפגעת העבירה בעת ששיתפה את חברותיה בפגיעות. המערער טען כי עדויותיהן של חברותיה בעניין זה לא שיקפו ביטוי של מצוקה משמעותית מצד נפגעת העבירה ומכל מקום מדובר בעדויות שנמסרו זמן רב לאחר קרות האירועים והמהוות עדות סברה ופרשנות סובייקטיבית יותר מאשר דיווח אובייקטיבי. גם בעניין זה לא מצאתי לקבל את טענות המערער. בדעת הרוב נקבע כי מצבה הנפשי של נפגעת העבירה בעת ששיתפה את חברותיה חיזק את עדותה. שכן בשלוש העדויות שלהן התייחסו החברות לכך שנפגעת העבירה התקשתה לחשוף לפניהן את הדברים, כאב לה לדבר על כך, ונראתה עצובה או "מרוסקת" ועל סף בכי. כך למשל, ת' העידה כי כשנפגעת העבירה נחשפה לפניה היא עמדה לבכות, על אף שאינה בוכה בדרך כלל, "עמדו לה דמעות בעיניים" ו-"היא נחנקה במילים שהיא סיפרה לי" (פרוטוקול הדיון מיום 13.9.2022, עמ' 181, שורות 29-28). גם א' העידה כי נפגעת העבירה הייתה על סף בכי (שם, עמ' 129, שורות 4-3). תיאורים אלה אינם בבחינת פרשנות גרידא אלא מהווים תיאור אובייקטיבי של מצבה הנפשי של נפגעת העבירה בעת חשיפת הפגיעות לפני חברותיה. מה גם שבניגוד לטענת המערער העובדה שהעדויות נמסרו זמן רב לאחר קרות הפגיעות אינה מפחיתה ממשקלן. מהעדויות ניתן לראות את השפעת הפגיעות על נפגעת העבירה גם שנים לאחר מועד התרחשותן מה שמעיד על חומרת הפגיעות ועל החותם שהותירו בה. מכאן, שלא נפל כל פגם בכך שדעת הרוב מצאה ליחס משקל לעדויותיהן על אודות מצבה הנפשי של נפגעת העבירה בעת חשיפת הפגיעות לפניהן (וראו לעניין זה: ע"פ 4490/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (16.6.2024); ע"פ 3082/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (21.2.2023); ע"פ 1697/20 שורדיקר נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (24.8.2021)).
ולבסוף אין גם מקום לקבל את טענת המערער כי יחסה החם של נפגעת העבירה כלפיו מלמד כי לא גילתה סימנים של מצוקה נפשית. זאת שכן נקבע זה מכבר כי התנהגותם של נפגעי עבירות מין אינה ניתנת למדידה באמות מידה רציונאליות. אין להם דפוס התנהגות קבוע, והם אף עשויים לנהוג בחיבה כלפי התוקף ולחפש את קרבתו (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 40 (3.7.2007)). אין בכך אפוא שנפגעת העבירה לא נהגה לפי דפוס התנהגות מסוים כדי לגרוע או לשלול את המשקל שניתן למצבה הנפשי בעת שחשפה את מעשי הפגיעה לפני חברותיה (ע"פ 6038/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 72 והאסמכתאות שם (5.1.2023)).
ומכאן בתמצית לעדותו של המערער.
עדות המערער
תמצית גרסת המערער הייתה כי לא היו דברים מעולם. תלונת נפגעת העבירה הפתיעה אותו, היחסים ביניהם היו טובים והיא הייתה נוהגת לחבק אותו כשהיה מגיע לביתם. הוא סיפר כי אחיהּ הגדול של נפגעת העבירה היה חבר טוב שלו והם היו נוהגים לשחק יחד במשחק מחשב, כאשר הוא היה משחק במחשב שהיה בחדרה של נפגעת העבירה ואחיהּ במחשב אחר בחדרו. הוא גם טען כי לא היו מקרים שבהם סייע לנפגעת העבירה בהכנת שיעורי בית וזאת בשל קשיים לימודיים עימם התמודד. כאמור לעיל, דעת הרוב לא מצאה לתת אמון בגרסתו המכחישה של המערער, בהציגו גרסה רזה של כפירה מוחלטת אשר אף עברה התאמה מסוימת ביחס לנקודה מהותית הנוגעת לשהייתו של המערער ביחידות עם נפגעת העבירה בחדרה. כך, מהודעות המערער במשטרה עולה כי הוא לא היה עם נפגעת העבירה ביחידות בחדרה מעולם. בהקשר זה אמר כי "אני כן הייתי בחדר שלה אבל זה אף פעם לא היה נטו איתה" (ת/2, עמ' 3, שורות 29-28), וכשנשאל אם אי פעם היה לבד עם נפגעת העבירה השיב כי "לא שזכור לי" (ת/1, עמ' 2, שורות 15-14). עם זאת, מעדותו לפני בית המשפט עלה כי הוא נהג לשחק במחשב בחדר של נפגעת העבירה כאשר היא הייתה בחדרה בחלק מהפעמים (פרוטוקול הדיון מיום 12.2.2023, עמ' 210, שורות 30-22). בהקשר זה, המערער אף טען כי בכל מקרה נפגעת העבירה כלל לא טענה כי הפגיעות התרחשו בעת ששיחק במחשב. ברם, דומה כי לפחות בחלק מהפעמים המערער שהה בחדרה של נפגעת העבירה ביחד איתה, בלא נוכחות של אדם נוסף וקשה להלום כיצד תשובתו השלילית לשאלה אם הייתה סיטואציה שבה היה לבד עם נפגעת העבירה מתיישבת עם המתואר.
נוכח האמור, אין מקום להתערב בקביעת דעת הרוב ביחס לדחיית גרסתו של המערער.
מחדלי החקירה
בנוסף על כל האמור, בית המשפט המחוזי דן במספר מחדלי חקירה לכאוריים, ביניהם אי-זימון אִמהּ של א', אחיהּ של נפגעת העבירה ואִמהּ לחקירה; היעדר עדות האב לפני בית המשפט; והיעדרו של ביקור בבית המשפחה. דעת הרוב קבעה כי אמנם החקירה בתיק לא הייתה מעמיקה דיה אך לא היה בכך כדי לפגום בליבה הקיימת וביכולתו של המערער להתגונן. מנגד, דעת המיעוט קיבלה את עמדת המערער כי החקירה לקתה בחסר וקבעה כי חוסרים אלה עולים לכדי מחדלי חקירה מהותיים שיש בהם כדי להשליך על התוצאה הסופית בתיק. הוטעם כי בלא המחדלים היה ניתן לשפוך אור על הרקע להגשת התלונה על ידי נפגעת העבירה; על היתכנות ביצוע המעשים; ועל מועד ביצוע המעשים לכאורה. לפנינו המערער טען בהקשר זה בעיקר ביחס להיעדר עדותו של האב בבית המשפט וזימון אִמהּ של א' לחקירה.
לאחרונה ממש אמרתי את הדברים הבאים במסגרת ע"פ 600/24 דויס נ' מדינת ישראל (6.8.2026):
"הלכה מושרשת היא כי קיומם של מחדלי חקירה כשלעצמם אינם מביאים לזיכויו האוטומטי של הנאשם מקום בו קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו. כפי שנאמר בע"פ 4855/16 שווקי נ' מדינת ישראל (11.11.2018):
'ההלכה המושרשת בנוגע למחדלי חקירה היא כי אין בקיומם של מחדלי חקירה, כשלעצמם, כדי להביא לזיכויו של הנאשם. טענות למחדלי חקירה ייבחנו בשני שלבים. בשלב הראשון תיבחן השאלה האם אכן מדובר במחדל חקירה. מענה חיובי לשאלה זו יוליך לבחינת השלב השני: האם בשל מחדלי החקירה 'נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, ונפגעה זכותו להליך הוגן' (ראו: ע"פ 3308/15 שמיאן נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (17.5.2018) (להלן: עניין שמיאן); ראו גם: ע"פ 8027/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (27.5.2018)). הבחינה האמורה תיעשה תוך שקלול מחדלי החקירה הנטענים אל מול התשתית הראייתית שהונחה לפני הערכאה הדיונית (ראו: עניין שמיאן, פסקה 48)' (שם, פסקה 36).
וכפי שאמרתי בע"פ 1969/22 בן דוד נ' מדינת ישראל (8.8.2023):
'על מנת להטיל ספק באשמתו של נאשם יש להראות כי נפל מחדל חקירה מהותי המקפח את הגנתו והיורד לשורשו של עניין (ע"פ 8199/20 זיאדאת נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (30.4.2023); ע"פ 1682/22 סבג נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (11.9.2022); ע"פ 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (22.5.2023) (להלן: עניין קרא –ד.מ.). בהקשר זה הודגש כי 'מחדלי חקירה מהם זכאי הנאשם להיבנות הם בגדר רשימה מוגבלת ומצומצמת של מחדלים חמורים, שעיקרם אי-נקיטת פעולה חקירתית מתבקשת באופן אשר מטיל ספק רציני בראיות שבאות להפליל את הנאשם' (ע"פ 9306/20 ברגות נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (29.4.2021) (להלן: עניין ברגות – ד.מ.); (ההדגשה במקור))' (שם, פסקה 17).
היינו, אין די במחדלים שנפלו בחקירה על מנת להוביל לזיכויו האוטומטי של נאשם מקום שבו קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו. על בית המשפט לבחון עד כמה המחדלים השפיעו על יכולתו של הנאשם להתגונן מפני האשמות המיוחסות לו, והאם נגרם לו עוול וקופחה הגנתו (ע"פ 8515/13 זכרייב נ' מדינת ישראל, פסקה 112 (9.12.2015); ע"פ 5066/18 רוזקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 57 (4.9.2022)). בתוך כך ייבחן האם כתוצאה מהמחדלים נגלה ספק סביר ביחס לאשמת הנאשם (ע"פ 2076/21 ואכד נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (30.7.2023) (להלן: עניין ואכד); ע"פ 2261/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (24.10.2022)).
עוד יש להבחין בין מחדלי חקירה לבין אי-מיצוי הליכי חקירה. היינו, השאלה שיש לדון בה היא האם קיימות מספיק ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר ולא להתמקד רק בשאלה האם אפשר וראוי היה לנקוט בצעדי חקירה נוספים (עניין ואכד, פסקה 43; עניין קרא, פסקה 48; יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק רביעי 1985-1984 (2009)). בהקשר זה אף הודגש בפסיקה כי חוקרי משטרה אינם נדרשים לבצע פעולות חקירה שהסיכוי שיניבו תוצאות הוא קלוש (ע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (23.1.2012)), או בלשון בית משפט זה בעניין ברגות: 'חקירה פלילית איננה 'תכנית כבקשתך' וכי לנאשם אין זכות קנויה באשר לאופן שבו המשטרה מכלכלת את צעדיה ומקצה את משאביה החקירתיים' (שם, פסקה 16). ובלשון בית משפט זה בעניין ואכד: 'כידוע רשויות החקירה אינן מחויבות בהבאת 'הראיה המקסימלית' לשם הרשעה, אלא די בקיומן של 'ראיות מספקות' אשר בכוחן להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר' (שם, פסקה 43) (וראו לעניין זה גם: ע"פ 2127/17 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (28.2.2018); ע"פ 9284/17 חורש נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.3.2020); ע"פ 6199/20 בן אבו נ' מדינת ישראל, פסקאות 79-78 (8.3.2022); ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (9.7.2015))" (שם, פסקאות 39-38).
לאור האמור יש לבדוק במקרה דנן אם היו מחדלי חקירה והאם היה בהם כדי לפגוע בהגנתו של המערער באופן המוביל לזיכויו.
באשר להיעדר עדות האב בבית המשפט. האב כלל לא נחקר במסגרת תיק החקירה נגד המערער, אלא אך במסגרת חקירת התלונה שהמערער הגיש נגדו. נטען כי עדותו יכולה הייתה להבהיר מה סיפרה לו נפגעת העבירה בעת שחשפה לפניו את הפגיעות שחוותה, מתי עשתה כן ומה סדר האירועים שהוביל לכך שהוא איים על המערער. כן נטען כי אילו האב היה מעיד ניתן היה להבין מה היה המשקל וההשפעה שהיו לעימות בינו לבין נפגעת העבירה על כך שגילה כי היא עישנה סיגריות על בחירתה לחשוף לפניו את הפגיעות במועד בו עשתה כן. האב גם יכול היה להעיד על אודות מצבה הנפשי של נפגעת העבירה בעת ששיתפה אותו בדברים. ברם, כפי שטענה המשיבה, המערער יכול היה לעמת את נפגעת העבירה עם שאלות אלו, ואף יכול היה לעיין בחקירת האב במשטרה במסגרת תיק האיומים או לבקש לזמנו כעד הגנה מטעמו, שעה שחקירתו נכללה בחומר החקירה והוא נכלל ברשימת עדי התביעה. מכאן שעניין זה, אף אם ניתן להגדירו כמחדל, אינו כזה שפגע בהגנתו של המערער ומנע ממנו להביא לפני בית המשפט את גרסתו המלאה של האב ולהוכיח באמצעותה את מה שהוא חפץ.
באשר לאי-זימון אִמהּ של נפגעת העבירה לחקירה. אין חולק כי האם הייתה נוכחת בבית במרבית הפעמים שבהן המערער היה מגיע להיפגש עם בנהּ, אחיהּ של נפגעת העבירה. לפיכך, ייתכן שהיה בעדותה כדי להועיל בהבנת השגרה בבית. למשל, לחזק את גרסת נפגעת העבירה כי במועד שבו התרחשו הפגיעות ביקשה מאִמהּ שהמערער יבוא לחדרה כדי לסייע לה בשיעורי בית (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 15, שורות 2-1 ועמ' 21, שורות 28-26). עם זאת, כפי שקבעה דעת הרוב, גם אם היה בחקירת האם כדי להבהיר את הרקע להתרחשויות, לא נטען כי האם הייתה עדה למה שקרה בין נפגעת העבירה למערער כך שלא יכולה הייתה לשלול את עצם קיום הפגיעות ולחקירתה תועלת מוגבלת.
באשר לאי-זימון אחיהּ של נפגעת העבירה לחקירה. כאמור, אחיהּ הגדול של נפגעת העבירה היה חברו של המערער, ולפי גרסתה היה נוכח בבית בזמן קרות הפגיעות. חרף זאת הוא לא נחקר ולא העיד לפני בית המשפט. המערער גם טען כאמור כי היו משחקים יחד במשחק מחשב, כך שהוא היה משחק במחשב בחדר נפגעת העבירה והאח במחשב בחדרו וכי החדרים היו צמודים. הוא טען כי אם היה זונח את המשחק האח היה מבחין בכך ובא לחפשו. יוזכר בהקשר זה כי לפי הנטען ביום שבו התרחשו הפגיעות, המערער הגיע לחדר של נפגעת העבירה לאחר שביקשה שיסייע לה בשיעורי הבית, כך שהטענות שעניינן שגרת משחקי המחשב אינן מהותיות לבירור הדברים. הגם שייתכן שעדות האח יכולה הייתה לתת מידע בנוגע למרחק שבין החדרים ולשגרת המפגשים של המערער ושלו בביתם, לא היה בה כדי לשפוך אור בכל הנוגע להתרחשות שבין נפגעת העבירה למערער. זאת שעה שהפגיעות התרחשו בחדרה מבלי שמי מבני הבית, לרבות אחיהּ, היה עד למעשים.
באשר לאי-זימון אִמהּ של א' לחקירה. כזכור, לפי גרסתה של נפגעת העבירה, בשיחתה עם א', סיפרה לה א' כי אִמהּ ראתה את המערער לוקח אותה למעליות, ובעקבות כך הייתה אוסרת על א' להתקרב לאזור (פרוטוקול הדיון מיום 3.4.2022, עמ' 12, שורות 3-1). ברי, כי לפי עדות נפגעת העבירה, אִמהּ של א' הייתה עדה לדבר מה שהתרחש בינה לבין המערער. אִמהּ של א' אף נכחה בחקירה של בִתהּ, ברם היא לא נחקרה בעצמה ולא העידה על האמור. לפי דברי נפגעת העבירה שיחתה עם א' היא שערערה אותה כי היו דברים עם המערער שלא זכרה והובילה אותה לבסוף גם לשתף את הוריה, ובלשונה "זה מה שפתח את הדלת" (שם, שורה 7). בהקשר זה יצוין כי יש מספר גרסאות ביחס להופעת אירוע המעליות בשיחה שנערכה בין א' לבין נפגעת העבירה ולמקור הזיכרון של אירוע זה. לפי הודעתה של א' במשטרה נפגעת העבירה סיפרה על כך לא'; לפי עדותה של א' בבית המשפט, היא עצמה הייתה עדה לאירועים הללו וסברה שגם אִמהּ שמה לב אליהם, והיא סיפרה על כך לנפגעת העבירה בפגישתן; ולפי עדות נפגעת העבירה, א' היא זו שסיפרה לה על כך שהייתה נוהגת להיכנס למעליות עם המערער ושאִמהּ לא הייתה מסכימה לה להתקרב אליהן בשל כך.
הגם שייתכן כי היה בחקירת אִמהּ של א' כדי לשפוך אור על ההתרחשויות סביב המעליות ומקור הזיכרון בעניינן, יש לעדותה בעניין זה אך משקל מוגבל. זאת שעה שגם א' וגם נפגעת העבירה עמדו על כך שמדובר בזיכרון של א' – שהיא זו שראתה את המערער נכנס עם נפגעת העבירה למעלית, וכי דבריה של א' במשטרה שלפיהם נפגעת העבירה עצמה סיפרה לה על כך הובנו לא נכון. מכאן, שגם אילו אִמהּ של א' חששה מהמעליות או אף שמה לב להתנהלות המערער ונפגעת העבירה סביבן, הזיכרון העיקרי בנושא הוא של א' אשר נחקרה והעידה על כך. כך שעדותה של אִמהּ לא הייתה הכרחית לצורך בירור העניין.
לבסוף, בעניין היעדרו של ביקור בבית המשפחה. במסגרת עדותה נפגעת העבירה תיארה פרטים שונים על החדר שלה, שבו התרחשו הפגיעות, ועל הרהיטים שבו ומסרה פרטי מידע שייתכן שהיה ניתן להתחקות באמצעותם אחר מועד התרחשות הפגיעות. המערער מצִדו התייחס לסמיכות חדריהם של נפגעת העבירה ואחיהּ. חרף האמור לא נערך ביקור בבית המשפחה. לעניין זה גם התייחסה קצינת המשטרה שהייתה חתומה על סיכום תיק החקירה. כך למשל כשנשאלה אם היה צריך לערוך ביקור בבית המשפחה השיבה כי "יכול להיות שהיה מקום" (פרוטוקול הדיון מיום 18.12.2022, עמ' 191, שורה 1), אך הוסיפה כי "יחד עם כך, גם מבחינת המרחק, מדובר על 10 מטרים או על 5 מטרים, אין מניעה להסתובב בתוך בית ולהיכנס בין החדרים" (שם, שורות 4-3). עוד אמרה כי "את המבנה של הבית יכול מאד להיות שכן היה צריך להכניס לתיק החקירה" (שם, עמ' 194, שורה 28). בהמשך לכך היא נשאלה למה לא בדקו את עצם קיומם של שני מחשבים בבית, והשיבה "יכול להיות שהייתי צריכה לבדוק אם היו שם מחשבים" (שם, עמ' 197, שורה 13). מכל מקום, כפי שגם עלה מתשובותיה של קצינת המשטרה, מידע נוסף על מבנה הבית לא היה שולל את האפשרות של המערער או של נפגעת העבירה להיכנס ולצאת מהחדרים השונים. אשר לעצם קיומם של מחשבים בחדרים, המערער כלל לא השיג על קיומם או מיקומם ובכל מקרה לא נטען על ידי נפגעת העבירה כי הוא שיחק במחשב במועד קרות הפגיעות. ברי אפוא כי גם אם היה בביקור בבית המשפחה כדי להוסיף מידע רלוונטי, לא מדובר במחדל מהותי שקיפח את הגנתו של המערער ויורד לשורשו של עניין.
לסיכום נושא מחדלי החקירה ייאמר כך. ראשית, כאמור לעיל, יש לשים לב להבחנה בין מחדלי חקירה לבין אי-מיצוי הליכי חקירה. בענייננו, חלק מהמחדלים המוזכרים אינם בבחינת מחדל אלא לכל היותר בבחינת אי-מיצוי הליכי חקירה. כך הם פני הדברים למשל בכל הנוגע אִמהּ של א' לחקירה. על אף שאפשר ואולי אף היה ראוי לנקוט בצעדי חקירה נוספים בעניינם, המוקד הוא כאמור בשאלה אם קיימות די ראיות להוכחת אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. סבורני כי התשובה לשאלה זו חיובית. שנית, אף אם נקבל את הטענה כי אכן נפלו אי אלו מחדלים בעלי משקל, ובדגש על היעדר עדות האב שמוטב היה אילו העיד, הרי שנפקות המחדלים נבחנת כאמור תוך שקלול התשתית הראייתית שהונחה לפני הערכאה הדיונית. בענייננו די במכלול הראיות שהובאו כדי להוכיח את אשמת המערער ולא נמצא כי המחדלים שפורטו מטילים ספק רציני בראיות הקיימות. גם לא התרשמתי כי מדובר במחדלים שיש בהם כדי לקפח את הגנת המערער או לפגוע בזכותו להליך הוגן. בהקשר זה, כפי שפורט לעיל, למערער עמדו חלופות אפשריות בנוגע להיעדר עדות האב לרבות האפשרות לעיין בחקירתו במשטרה ולזמנו כעד הגנה. אשר ליתר בני המשפחה שלא נחקרו, צוין כי המעשים שמיוחסים למערער נעשו בחדרה של נפגעת העבירה מבלי שמי מהמוזכרים היה עד לנעשה. משכך, גם לא השתכנעתי כי היה בחקירותיהם כדי להשפיע על יכולתו של המערער להתגונן מפני האשמות שיוחסו לו. וכך גם בכל הנוגע לביקור המשטרה בזירת האירוע. גם לא עמדה לפני המערער, לוּ חפץ בכך, כל מניעה להביא לפני בית המשפט תמונות מהן ניתן להתרשם ממבנה הבית ולהסיק מהן את המסקנות אותן ביקש להסיק. נוכח כל האמור, לא נמצא כי המחדלים הנטענים מגלים ספק סביר באשמת המערער שהוכחה כדבעי ואין בהם כדי להשליך על הרשעתו.
סיכומו של דבר, אין כל מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. כאמור לעיל, הרשעתו של המערער נסמכה בראש ובראשונה על עדותה של נפגעת העבירה שנמצאה מהימנה וזאת תוך שדעת הרוב התמודדה עם הקשיים השונים שעליהם עמדנו בהרחבה לעיל. יתר על כן, אף שהיה די בעדות נפגעת העבירה לצורך הרשעתו של המערער לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, דעת הרוב גם ביססה את הכרעתה על חיזוקים שמצאה לעדותה וביניהם עדויות חברותיה; מצבה הנפשי בעת ששיתפה על אודות הפגיעות; חוסר רצונה להגיש תלונה נגד המערער; ויריעת המחלוקת הרחבה שהשתקפה מעדות המערער ביחס לגרסתה. לבסוף, וכפי שפורט לעיל, דעת הרוב גם נדרשה בהרחבה לטענותיו השונות של המערער ובתוך כך לטענותיו בדבר מחדלי חקירה, אך לא מצאה כי יש בהן כדי להשליך על האמון שיש לייחס לדברי נפגעת העבירה או על גרעין האמת המצוי בעדותה. כמו כן, לא נמצא כי היה במחדלים הנטענים כדי לפגום ביכולתו של המערער להתגונן.
כאמור, חזרתי ובחנתי בדקדקנות את הראיות השונות שעמדו לפני בית המשפט, את מסקנותיה של דעת הרוב, את הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט, ואת טענותיו של המערער ולא מצאתי הצדקה להתערב בהכרעת הדין.
הערעור על גזר הדין
כפי שפורט לעיל, לעניין גזר הדין המערער טען כי שגה בית המשפט בכך שהטיל עליו עונש של 30 חודשי מאסר בפועל. כן נטען כי סכום הפיצויים שהושת עליו גבוה ויכול לשמש עונש מרתיע לצד עונש שירוצה בדרך של עבודות שירות; כי העונש שהוטל עליו אינו הולם את הנסיבות המיוחדות של האישום ונסיבותיו האישיות המיוחדות; כי גם חלף זמן ממושך מאז קיום החקירות בתיק ועד למועד הגשת כתב האישום ומתן גזר הדין; וכי ריצוי מאסר בפועל עלול להיות הרסני עבורו.
ההלכה היא מקדמת דנא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בעונשים שנגזרו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים אשר בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כשהעונש שנקבע סוטה באופן ממשי ממדיניות הענישה הנוהגת או הראויה בנסיבות דומות (ע"פ 8113-01-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (20.5.2026); ע"פ 368/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (9.2.2025); ע"פ 7868/21 דאנה נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (19.3.2023)). בענייננו, בית המשפט המחוזי נתן דעתו למכלול השיקולים הרלוונטיים ואין כל הצדקה להתערב בקביעתו.
העבירות שבהן הורשע המערער חמורות, ובית משפט זה עמד לא אחת על חומרתן היתרה של עבירות מין ובפרט כאלו המבוצעות כלפי קטינות. עבירות אלו פוגעות בכבוד האדם, פוצעות את הגוף ואת הנפש ומותירות צלקות עמוקות (ע"פ 436/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (19.12.2024); ע"פ 4618/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (10.10.2023); ע"פ 5839/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (27.10.2022)). בהקשר זה בית המשפט המחוזי גם ייחס משקל לגילה הצעיר של נפגעת העבירה ולכך שהפגיעות בוצעו בחדרה, מקום שאמור להיות עבורה סביבה בטוחה, ועל ידי מי שהיה בן בית קרוב בו נתנה אמון. חומרת הפגיעה בנפגעת העבירה משתקפת גם מתסקיר נפגעת עבירה שהוגש לבית המשפט המחוזי. מהתסקיר עולה כי נגרם לה נזק משמעותי ולפגיעות הייתה השפעה ניכרת על עיצוב זהותה. כך למשל, מאז הפגיעות היא התמודדה עם קשיים רגשיים ועם פגיעה ביכולתה לקיים קשרים בין אישיים בונים. כן צוין כי נזק משמעותי שנגרם לה נובע מכך שנדרשה להמשיך לקיים את שגרת חייה תוך שמירת סוד הפגיעות בה ותוך ריחוק מהקרובים לה.
אף המערער עצמו הכיר בכך שהעונש שהוטל עליו אינו מחמיר ביחס לעבירות שבהן הורשע, אלא שטען כי נסיבות האישום ונסיבותיו האישיות המיוחדות מצדיקות ענישה מקלה. ברם, מעיון בגזר הדין עולה כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו לנסיבות השונות, לרבות הנסיבות המקלות בעניינו של המערער, ובהן לנסיבותיו האישיות המורכבות; לגילו הצעיר יחסית בעת ביצוע המעשים; ולחלוף הזמן. יושם אל לב כי בנוגע לגילו של המערער בעת ביצוע העבירות הגם שבית המשפט המחוזי התחשב בכך, אל לנו להתעלם מכך שקטינוּת אינה מקנה חסינות מענישה הולמת בגין ביצוע עבירות חמורות ובהן עבירות מין (ע"פ 4976/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (14.3.2021); ע"פ 593/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (17.4.2018)). מה גם שהמערער היה על סף בגירות במועד ביצוע העבירות (ע"פ 4225/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (4.2.2024)), ודי ברור כי לוּ היה המערער מבוגר יותר בעת ביצוע העבירות היה מושת עליו עונש חמור בהרבה. בתוך כך יש לציין כי בעניינו של המערער גם לא ניתנה כל המלצה שיקומית ישימה כך שבצדק קבע בית המשפט כי אין ליתן לשיקולי השיקום משקל רב בנסיבות אלה. בשים לב לכל האמור לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות להתערב בעונש שקבע בית המשפט המחוזי.
סופו של דבר: לאור כל האמור לעיל אמליץ לחבריי שנדחה את הערעור על שני ראשיו.
דוד מינץ
שופט
השופט אלכס שטיין:
אני מסכים.
אלכס שטיין
שופט
השופט יחיאל כשר:
אני מסכים.
יחיאל כשר
שופט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 20.10.2026 עד השעה 10:00 ביס"ר דקל, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 074-7831077 או 074-7831078.
דוד מינץ
שופט
אלכס שטיין
שופט
יחיאל כשר
שופט