פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 26707-06-26
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופט אלכס שטיין
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערער:
דיב עבד אלחאפז חסין חמד
נגד
המשיבים:
1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש
2. ראש המנהל האזרחי לאיו"ש
3. מועצת התכנון העליונה (ועדת המשנה לפיקוח)
4. לשכת התכנון המקומית/המרכזית
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ע' אבמן-מולר) שניתן ביום 14.12.2025 בעת"מ 573-06-25
בשם המערער:
עו"ד מוסטפא בושנאק
בשם המשיבים:
עו"ד סמדר כץ ברלינר
פסק-דין
השופט אלכס שטיין:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ע' אבמן-מולר) אשר ניתן ביום 14.12.2025 בעת"מ 573-06-25, בגדרו נדחתה עתירת המערער נגד החלטת המשיבות 1 ו-3 שלא ליתן לו היתר בניה.
הרקע לערעור ופסק הדין קמא
במוקד הערעור שלפנינו – מבנה בן שתי קומות בשטח של 300 מ"ר לכל קומה, מבנה נוסף בשטח של 50 מ"ר, וכן משטח בטון בשלב בניה ופיתוח, אשר הוקמו על ידי המערער ללא היתר בניה באדמות הכפר קלנדיה (להלן: הבינוי). ביום 30.8.2022 ניתן צו הפסקת עבודה ביחס לבינוי; וביום 21.9.2022, בתום דיון שהתנהל לפני המשיבה 1, ועדת המשנה לפיקוח (להלן: ועדת הפיקוח), בנוכחות בא-כוח המערער, הוחלט על הוצאת צו סופי להפסקת עבודה ולהריסת הבינוי. ביום 27.10.2022 המערער הגיש בקשה להיתר בניה לשם הכשרת הבינוי, וזאת נדחתה אחרי דיון בבקשה שנערך ביום 19.6.2023 בנוכחות בא-כוח המערער (להלן: החלטת ועדת הפיקוח). ביום 15.8.2023 המערער הגיש ערר על החלטת ועדת הפיקוח למשיבה 3, ועדת המשנה לתכנון ורישוי (להלן: ועדת הערר). ביום 7.4.2025 נערך דיון בערר והוחלט על דחייתו (להלן: ההחלטה בערר). המערער מיאן להשלים עם ההחלטה בערר וביום 1.6.2025 הגיש את העתירה מושא הערעור דנן (להלן: העתירה). למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 29.5.2025, יומיים בלבד בטרם הגשת העתירה, המערער הגיש למשיבים תכנית מפורטת (להלן: התכנית המפורטת).
בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיו של המערער, אשר לא רק הקים את הבינוי ללא היתר בניה כדין, אלא הוסיף והמשיך במלאכת הבניה גם אחרי שנמסר לו צו הפסקת עבודה. לגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי לא נמצא פגם בהחלטתה המנומקת של ועדת הערר. עוד נדחתה טענת המערער בנוגע ליישום התכנית המנדטורית RJ5, תוך שנקבע כי הבינוי הוא מבנה מגורים ולא מבנה חקלאי, וכי לא הובאו נימוקים מיוחדים אשר יצדיקו את התרת קיומו בשטח חקלאי. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתערב במסקנת ועדת הערר לפיה הבינוי מרוחק מריכוזי בניה ואין לו היתכנות תכנונית, וכי גם על פי התכנית החלה בשטח קיימת חריגת בניה משמעותית. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענות המערער ביחס לתכנית המפורטת, זאת משנקבע כי העתירה בעניין זה מוקדמת; וכי מכל מקום, בהתאם למדיניות העדכנית של המשיבים, הגשת תכנית מפורטת אינה מעכבת אוטומטית צווי הריסה.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
במסגרת הערעור טוען המערער כי בפסק הדין קמא נפלו טעויות משפטיות ועובדתיות רבות. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי אימץ את החלטת המשיבים, חרף פגמים מהותיים שנפלו בהליך ולא נתן משקל ראוי לעקרונות יסוד של המשפט המנהלי. בתוך כך, נטען כי פסק הדין קמא מוביל לתוצאה בלתי-צודקת ואינו מתיישב עם ההלכה הפסוקה. המערער מוסיף ומלין על כך שטרם התקבלה החלטה בדבר התכנית המפורטת שהוגשה על ידו. כמו כן, המערער צירף לערעורו חוות דעת אדריכלית, אשר, לטענתו, מראה כי המקרקעין עליהם מצוי הבינוי מתאימים לפיתוח למגורים.
המשיבים מצדם הגישו בקשה לסילוק הערעור על הסף, תוך שהם סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת, בעיקרו של דבר, בשל חוסר ניקיון כפיו של המערער אשר עשה דין לעצמו תוך ניצול לרעה של הליכי התכנון. המשיבים טוענים כי החלטת ועדת הערר מבוססת על מכלול השיקולים התכנוניים וכי בית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעתן המקצועי של רשויות התכנון. לטענת המשיבים, אין לקבל את חוות הדעת מטעם המערער שכן זו צורפה לראשונה לערעור וכוללת טענות חדשות אשר לא נטענו קודם לכן. עוד נטען כי טרוניות המערער ביחס לתוכנית המפורטת הינן מוקדמות, שכן טרם התקבלה החלטה בעניין. אולם, בהקשר זה צוין כי ממילא המערער הוכיח זיקה חלקית בלבד למקרקעין.
דיון והכרעה
אחרי שעיינתי בכתובים שהונחו לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות
בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח האמור בתקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
ראשית, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי דין העתירה להידחות בשל חוסר ניקיון כפיו של המערער. הלכה היא עמנו כי בית משפט זה "לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות" (ראו: בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004)). כך בכלל, וכך נפסק בפרט לגבי בניה בלתי חוקית כי "בית משפט זה לא יושיט סעד למי שנוהג בשיטת 'בנה תחילה ובקש היתר אחר כך', קל וחומר למי שמפר צווים מינהליים ברגל גסה" (ראו: עע"מ 19487-05-26 אעמר נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 7 (31.5.2026)). בענייננו, כאמור, חרף צו הפסקת העבודה שהומצא לו, המערער בחר לעשות דין לעצמו והמשיך בעבודות הבניה, בעודו נוקט בהליכים להכשרת הבינוי מול רשויות התכנון – ומטעם זה לבדו דין הערעור להידחות.
שנית, אף לגופם של דברים, לא מצאתי שום עילה מבוררת להתערבות שיפוטית בהחלטות מוסדות התכנון מושא הערעור. כידוע, ביקורת שיפוטית על החלטות מקצועיות של מוסדות התכנון תיעשה במשורה ותהא מוגבלת למצבי קצה בהם נפל פגם היורד לשורש ההחלטה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 1904/24 נציגי החברה והסביבה נ' הוועדה לתשתיות לאומיות, פסקה 28 לפסק דיני והאסמכתאות שם (21.4.2025)). במקרה דנן, ההחלטה לדחות את בקשת המערער לקבלת היתר בניה (להלן: ההחלטה) נסמכה על שיקולים תכנוניים מובהקים, ביניהם ריחוקו של הבינוי מריכוזי בניה אחרים; מיקומו בשטח שייעודו חקלאי; וחריגתו מהיקף הבניה המותר לפי התכנית החלה במקום. טענותיו של המערער ביחס לסוגיות אלה נטענו כלאחר יד ללא כל ביסוס; וממילא לא שוכנעתי כי בהחלטה נפל פגם כלשהו.
אשר על כן, הערעור נדחה בזאת, ועמו נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 9.6.2026 – מבוטל בזאת. בשים לב למתכונת הדיונית בה ניתן פסק הדין, המערער יישא בהוצאות המשיבים, על הצד הנמוך, בסך כולל של 5,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ג אב תשפ"ו (06 אוגוסט 2026).
דוד מינץ
שופט
אלכס שטיין
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת