ע"א 22260-11-25 — צבי שילה - משרד עורכי דין נ. עירית ירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 22260-11-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערערת: צבי שילה - משרד עורכי דין נגד המשיבה: עירית ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.9.2025 בת"צ 38407-08-22 שניתן על ידי סגן הנשיא כבוד השופט רם וינוגרד תאריך ישיבה: ח' בשבט התשפ"ו (26.1.2026) בשם המערערת: עו"ד גלעד ברבי; עו"ד צבי שילה בשם המשיבה: עו"ד דנה בראשי פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא, כב' השופט רם וינוגרד), מיום 4.9.2025 בת"צ 38407-08-22, במסגרתו התקבלה הודעת חדילה שהגישה המשיבה, וכפועל יוצא מכך נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. רקע והשתלשלות העניינים ביום 17.8.2022, הגישה המערערת, צבי שילה משרד עורכי דין (להלן: המשרד), כתב תביעה ולצידו בקשה לאישור תובענה כייצוגית, נגד המשיבה, עיריית ירושלים (להלן: העירייה), וזאת לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק): "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר [...]" (להלן, בהתאמה: בקשת האישור ו-פרט 11). עניינה של בקשת האישור בטענת המשרד כי העירייה לא מיידעת כראוי את ציבור הנישומים בירושלים על יתרות הרשומות לזכותם בספרי העירייה בגין תשלומי ארנונה. התנהלות זו, כך נטען, עומדת בניגוד לחובותיה של העירייה לפי בר"מ 9100/15 עיריית פתח תקווה נ' מרדכי (28.6.2018), ומקימה עילה להשבת יתרות הזכות המוחזקות על ידי העירייה לנישומים. סכום ההשבה המבוקש הועמד על כ-88 מיליון ש"ח, שהם סכום יתרות הזכות מארנונה בהן העירייה מחזיקה לפי דוחותיה הכספיים המבוקרים לשנת 2020. המשרד טען כי קמה לו עילת תביעה אישית, נוכח העובדה שהעירייה לא יידעה אותו באשר ליתרת זכות שנוצרה בחשבונו עקב הנחות שניתנו לו בתקופת מגפת הקורונה עבור תשלום הארנונה בין החודשים יולי 2020 עד דצמבר 2020. ביום 22.1.2023 הגישה העירייה את תשובתה לבקשת האישור (להלן: התשובה לבקשת האישור). העירייה כפרה בטענות המשרד כי היא לא משיבה את יתרות הזכות לזכאים לכך, וציינה כי כל אימת שנוצרת יתרת זכות בחשבון ארנונה של נישום, היא שולחת לו מכתב בעניין. לפי העירייה, כך נעשה גם באשר למשרד, אשר עובר להגשת בקשת האישור נשלחו אליו ארבעה מכתבים בעניין זכאותו להנחות בארנונה עקב מגפת הקורונה, ולכן כלל לא עומדת לו עילת תביעה אישית נגד העירייה (להלן: המכתבים). ביום 8.1.2024 הגיש המשרד את תגובתו לתשובה לבקשת האישור (להלן: התגובה לתשובה לבקשת האישור). בתמצית, המשרד טען כי המכתבים שהעירייה שלחה לו נשלחו לכתובתו הקודמת, אף כי העירייה ידעה שזו אינה כתובתו עוד. מכל מקום, הודגש כי אף אם העירייה שלחה מכתבים לנישומים המצויים ביתרת זכות, אין בכך כדי להעלות או להוריד מחובתה של העירייה להשיב את כל תשלומי הארנונה ששולמו לה ביתר, דבר שלא נעשה, כעולה מהדו"חות הכספיים לפיהם ממשיכה העירייה להחזיק יתרות זכות בסכומים משמעותיים. ביום 11.3.2024 התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי, במסגרתו הפנה בית המשפט מספר שאלות הבהרה לעירייה באשר לאמצעים העומדים לרשותה כדי ליידע נישומים בדבר יתרות זכות ולבצע בפועל את השבתן, וזאת במטרה לסיים את ההליך בהסכמה. העירייה השיבה לשאלות ההבהרה ביום 4.8.2024 (להלן: מענה העירייה לשאלות ההבהרה). בתשובתה מסרה העירייה כי תשיב יתרות זכות ישירות לחשבון הבנק של נישומים בעלי הוראת קבע פעילה בשנה בה נוצרה יתרת הזכות (או בשנה שלאחר מכן), ללא צורך במילוי טופס (וזאת למעט חשבונות של יותר ממחזיק אחד או כאלה שבהם חשבון הבנק אינו תקין); כי היא תציין במסגרת דרישות תשלום הארנונה השנתיות של נישומים שלהם יתרת זכות שלא מומשה את דבר קיומה של יתרת הזכות, ואת האפשרות שתקוזז מחובות אחרים; כי היא תבחן אפשרות לשלוח מסרונים והודעות דוא"ל לנישומים עם יתרת זכות לא ממומשת; וכי לאוכלוסיות מוחלשות יוצעו דרכים נוספות למימוש יתרות הזכות, כגון קביעת תור במשרדי העירייה או משלוח בקשה להחזר בדואר. נוכח מענה העירייה לשאלות ההבהרה המליץ בית המשפט לצדדים לבוא בדברים על מנת להגיע למתווה לסיום ההליך, ולאחר שהדבר לא צלח התקיים ביום 24.12.2024 דיון נוסף. בסיומו של דיון זה הודיעו הצדדים, בהמשך להצעת בית המשפט, כדלקמן: ב"כ הצדדים: נגיש הודעת חדילה מוסכמת בתוך 14 יום ונבקש במסגרתה שייקבע לוח זמני[ם] להגשת הטיעונים בעניין הגמול ושכר הטרחה. (פרוטוקול הדיון מיום 24.12.2024, עמוד 10, שורות 1-2). בהתאם למתווה זה, הורה בית המשפט קמא לצדדים להגיש הודעת חדילה מוסכמת עד ליום 8.1.2025, ולבקשת העירייה אישר שלוש ארכות למועד להגשת הודעת החדילה (ראו ההחלטה מיום 7.1.2025, בה התקבלה בקשה מוסכמת לארכה, וההחלטות מיום 3.2.2025 ומיום 12.3.2025, בהן ניתנו ארכות נוספות להגשת הודעת החדילה, לאחר שהמשרד טען כי העירייה מבקשת "למסמס" את החלטת בית המשפט, וכי על בית המשפט להורות לעירייה לקיים את ההחלטה). אפס, לבסוף לא עלה בידי הצדדים להגיש הודעת חדילה מוסכמת, וביום 20.3.2025 הגישה העירייה "הודעה על חדילה מגבייה" ללא הסכמת המשרד (להלן: הודעת החדילה), ובה הודיעה כי היא מסכימה לראות במענה לשאלות ההבהרה משום "הודעת חדילה" לפי חוק תובענות ייצוגיות. המשרד התנגד לקבלת הודעת החדילה וביום 25.3.2025 הגיש בקשה למחוק אותה, ולהורות לעירייה להגיש הודעת חדילה מוסכמת, כפי שנקבע בדיון ביום 24.12.2024. כן טען המשרד כי על הודעת החדילה לכלול פירוט בדבר אופן ההשבה בפועל של יתרות הזכות המוחזקות בידי העירייה. ביום 8.4.2025 בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המשרד. נקבע, כי הודעת החדילה שהוגשה תואמת את ההסכמה, שהושגה בהמלצתו, בתום הדיון ביום 24.12.2024. בית המשפט נעתר, איפוא, להודעת החדילה והורה לצדדים להגיש את טיעוניהם בעניין תשלום הגמול ושכר הטרחה. ביום 4.9.2025 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הדין). בית המשפט קבע כי הודעת החדילה נתקבלה כדין, ובהתאם לכך הורה על דחיית בקשת האישור, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. נוכח טענות המשרד נגד ההודעה, ולמעלה מן הצורך, הוא הוסיף כי לו היה נדרש לבקשת האישור לגופה, היה דוחה אותה משלושה טעמים. ראשית, נמצא שלמשרד אין עילת תביעה, שכן העירייה מקיימת את חובותיה ליידע נישומים כאשר קיימת יתרה לזכותם. שנית, בית המשפט קבע כי המשרד נעדר עילת תביעה אישית. זאת, משום שאכן נשלחו לו מכתבים בעניין יתרות הזכות שלו שנוצרו בגין חודשים יולי עד דצמבר 2020. בית המשפט ציין כי בעניינו של המשרד דומה כי נפלה טעות נקודתית, שכן המכתבים המיידעים אותו על כך נשלחו לכתובתו הקודמת, אף שהמשרד הודיע לעירייה קודם לכן על שינוי כתובתו. עם זאת, מכיוון שהטעות נעשתה בתום לב, סבר בית המשפט שאין באפשרותו של המשרד לטעון כי העירייה נמנעה משליחת הודעות בעניין יתרות זכות בארנונה. שלישית, נקבע כי המשרד הסתיר פרטים מבית המשפט, וגם בכך, היה כדי להוליך לדחיית בקשת האישור, לו הייתה נבחנת לגופה. בית המשפט ציין כי המשרד לא הכחיש שלפני שינוי כתובתו קיבל מכתב בעניין יתרת זכות מוקדמת יותר, וכי בהמשך קיבל מכתב נוסף בעניין לכתובת החדשה שלו, ועל כן המשרד ידע בפועל שהעירייה שולחת מכתבים לנישומים בעניין יתרות זכות. נוכח האמור פנה בית המשפט לקבוע את הגמול ושכר הטרחה הראויים למשרד. לעניין זה נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לסיכויי ההצלחה הנמוכים של בקשת האישור; לכך שהמשרד הסתיר פרטים מבית המשפט באשר למכתבים שקיבל; ולעובדה שהשינויים במדיניות העירייה אינם קשורים קשר הדוק לבקשת האישור – וכלל לא נתבקשו בה – אלא הם, ברובם, פרי הצעות של בית המשפט. כל אלו הוליכו את בית המשפט המחוזי למסקנה שיש לפסוק למשרד גמול ושכר טרחה "בשיעור מתון ביותר, אם בכלל" (פסקה 13 לפסק הדין), ובהתאם נפסק למשרד גמול בסך 15,000 ש"ח; ושכר טרחה לבא כוח המייצג בסך 75,000 ש"ח (בצירוף מע"מ). מכאן הערעור שלפנינו. הערעור וההליך בבית משפט זה בערעור טוען המשרד, ראשית, כי הודעת החדילה אינה תקפה; שנית, כי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו בגינה נמוכים מדי; ולבסוף כי בית המשפט קמא שגה כשקבע כי אלמלא הוגשה הודעת החדילה הייתה בקשת האישור נדחית לגופו של עניין. אשר לתוקף הודעת החדילה, המשרד טוען כי הודעת החדילה משוללת כל תוקף, שכן היא הוגשה לאחר שעברו יותר מ-90 הימים להגשת בקשת האישור, שהוא המועד האחרון להגשת הודעת חדילה לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות. המשרד טוען כי הוא אמנם הסכים להגשת הודעת חדילה, אך זאת בתנאי שהודעת החדילה תהיה מוסכמת, ומשעה שהעירייה הגישה את ההודעה באופן חד צדדי, הרי שהסכמתו בטלה ומבוטלת. יתר על כן, נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, הודעת החדילה שהוגשה כלל לא תאמה את המתווה עליו סוכם בדיון מיום 24.12.2024, שכן לא צוין בהודעה סכום גביית היתר שגבתה העירייה; ואף לא הוגדר בה מנגנון פיקוח על השבת הסכומים שנגבו ביתר. זאת ועוד, המשרד סבור כי גם בסכום הגמול ושכר הטרחה שנפסקו לו, בית המשפט המחוזי נתפס לכלל שגגה. לשיטתו, בבקשת האישור טמונה תועלת כספית גדולה, נוכח הסכומים הגבוהים שהעירייה תידרש להשיב; יש בה חשיבות ציבורית כבירה, משום שהיא מגנה על זכויותיהם של ציבור הנישומים; וכי ישנה חשיבות לתמרץ באי-כוח מייצגים פוטנציאליים להגיש בקשות אישור מעין אלו. אי לכך, מבקש המשרד כי בית משפט זה יתקן את הודעת החדילה, כך שיצוין בה מפורשות הסכום הכולל שעל העירייה להשיב (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית). כתוצאה מכך, תחת הגמול ושכר הטרחה שנפסקו למשרד, הוא עותר כי ייפסק לזכותו סך של 582 אלף ש"ח כגמול; וכ-21 מיליון ש"ח כשכר טרחה לבא-הכוח המייצג. לבסוף, המשרד טוען כי לא היה יסוד לקביעת בית המשפט קמא לפיה, אילו היה הדיון נמשך, בקשת האישור הייתה נדחית, וזאת שכן לא ניתן להכריע במחלוקות העובדתיות לחובת המשרד עוד לפני שהסתיימה שמיעת טענות הצדדים וחקירת עדיהם. ביום 26.1.2026 קיימתי דיון קדם-ערעור בהליך, ובסופו המלצתי למשרד שלא לעמוד על הערעור. ביום 9.2.2026 הודיע המשרד כי אין בידו לקבל את המלצת בית המשפט. המשרד שב על טענותיו כי הודעת החדילה משוללת כל תוקף, שכן זו הוגשה הרבה אחרי המועד האחרון הקבוע לכך בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, ולאחר שהמשרד התנגד באופן מפורש למתווה לסיום ההליך שיזם בית המשפט קמא. המשרד הוסיף וציין כי העירייה לא הוכיחה, כנדרש בסעיף 9, שהיא הפסיקה את גביית היתר האסורה והחזירה את יתרות הזכות המצויות בידיה לנישומים, וכן כי הודעת החדילה אינה כוללת מנגנון פיקוח המבטיח שהשבה זו תבוצע. בהמשך לכך, בהחלטתי מיום 31.3.2026, הורתי לעירייה להגיש התייחסות בכתב לעניין אפשרות הגדלת הגמול ושכר הטרחה שנפסק למשרד. ביום 26.4.2026 הגישה העירייה את התייחסותה, וציינה כי היא מתנגדת לאפשרות זו. לדברי העירייה, בנסיבות ענייננו, כלל לא היה מקום לפסוק למשרד תשלומי גמל ושכר טרחה, כך שעצם הסכום שפסק לזכותו בית המשפט קמא משקף את רוחב היד בו נהג עמו. כך כבר מהטעם שמדובר בבקשת אישור שלא הושקע בה מאום, ואשר התבססה על נתונים שאינם נכונים. לא זו אף זו, לטענת העירייה לא הצמיחה בקשת האישור כל תרומה לציבור, בפרט בהינתן העובדה שהעירייה נוהגת להודיע לכל נישומיה על כל יתרת זכות הנוצרת בחשבונו, ועל הדרכים לקבלה. כללו של דבר, נטען כי הערעור דנן מוכיח היטב את חוסר ניקיון כפיו של המשרד, ודינו להידחות תוך חיוב המשרד בהוצאות העירייה. בתשובה להתייחסות העירייה, המשרד טען כי בהליך אחר, הביעה העירייה את עמדתה לפיה גובה הגמול ושכר הטרחה אשר יש לפסוק לאחר שהתקבלה הודעת חדילה, קרובים לשיעור הנטען על ידי המשרד. על כן, נטען כי טענות העירייה בהליך הנוכחי סותרות חזיתית את טענותיה בהליך האחר, ולכך אין לתת יד, שהרי על פי עקרון תום הלב הדיוני, העירייה מושתקת מלהביע עמדה שונה ביחס לגובה הגמול ושכר הטרחה מזו שהביעה בהליך האחר. המשרד שב וטען כי יש לחשב את הגמול ושכר הטרחה המגיעים לו לפי שיטת האחוזים, תוך הסתמכות על הסך הכולל של יתרות הזכות של הארנונה, לפי העירייה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות המשרד בכתב, ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון קדם הערעור ביום 26.1.2026, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות הקבועה בתקנות 138(א)(2) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדחות את הערעור – וכך אמליץ לחברי וחברתי לעשות. כידוע, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, "בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע". סעיף זה מלמדנו כי על מנת שתידחה בקשת האישור שהוגשה לפי פרט 11 עקב חדילת הרשות מגבייה צריך שיתקיימו שלושה תנאים: (1) הרשות הודיעה על חדילתה מהגבייה הנתקפת; (2) הרשות חדלה מהגבייה בפועל; (3) בית המשפט השתכנע כי הרשות אכן הפסיקה את הגבייה (בר"מ 7689/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' דהאן, פסקה 6 (29.6.2014) (להלן: עניין דהאן)). ויובהר, ביחס לעצם מסירת הודעת החדילה אין הרשות נדרשת לקבל הסכמה מגורם כלשהו – לא מבית המשפט ובוודאי שלא ממגישי בקשת האישור – ובלבד שתעשה כן במסגרת לוחות הזמנים שנקבעו בחוק. לעניין זה נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי שתי הפעולות הראשונות, המצויות באחריות הרשות (הודעה על החדילה והפסקת הגביה), צריך שיתבצעו עד "המועד הקובע" (ראו: שם, בפסקה 17; בר"מ 5438/14 עירית קרית מוצקין נ' בת שבע, פסקאות 7-6 (13.1.2015); בר"מ 2003/23 תאגיד מים וביוב סובב שפרעם בע"מ נ' עפיפי, פסקה 12 (18.4.2023) (להלן: עניין עפיפי)). ומהו אותו "מועד קובע"? סעיף 9(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "[ה]תקופה של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור [...] [היא] המועד הקובע". לצד זאת, מכוח סעיף 9(א) "בית המשפט רשאי להאריך תקופה זו מטעמים שיירשמו". בענייננו, הודעת החדילה הוגשה בחלוף זמן רב מ-90 הימים שלאחר הגשת בקשת האישור, אך זאת נוכח אישור בית המשפט – אישור אשר ניתן בהוראת בית המשפט על הגשת הודעת חדילה בהחלטתו בתום הדיון מיום 24.12.2024, וזאת בשים לב להסכמת הצדדים להארכת המועד להגשת הודעת החדילה. בכך הפעיל בית המשפט את סמכותו לפי הסיפא של סעיף 9(א) לחוק, וכתוצאה מכך הודעת החדילה (שכבר לא הייתה מוסכמת) ניתנה בתוך פרק הזמן בו הייתה חלופה זו פתוחה בפני העירייה. המשרד סבור כי בכך שגה בית המשפט המחוזי, משום שהעירייה לא הגישה בקשה להארכת המועד הקובע ב-90 הימים הראשונים לאחר הגשת בקשת האישור (קרי, הארכת המועד הקובע נעשתה בדיעבד). לשיטתו, משחלף מועד זה הרי שלא ניתן היה להגיש עוד הודעת חדילה ללא הסכמתו. לא מצאתי ממש בקו טיעון זה. בעיצוב הסדר החדילה ביקש המחוקק לאזן בין תכליות שונות המתנגשות במקרים שבהם מוגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד רשות. מחד גיסא, המחוקק ביקש להקנות לרשויות הגנות מוגברות מפני הפגיעה הכלכלית הנגרמת בשל השבה רחבת-היקף עקב תובענות ייצוגיות, ומאידך גיסא, הוא ביקש להבטיח כי ייוותר תמריץ להגיש הליכים ייצוגיים שימנעו גבייה הנעשית שלא כדין. הפתרון שנמצא מעודד רשויות להודיע על הפסקת גבייה אסורה מעתה ואילך כבר בתחילת ההליך, בטרם הושקעו משאבים ניכרים בבירור ההליך לגופו, "ובתמורה" לכך מאפשר לרשויות לשמור את פירות הגבייה שבוצעו עד לאותו מועד (להרחבה, ראו: דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקאות 40-39 לפסק דינה של הנשיאה אסתר חיות (17.12.2019); בר"מ 6878/17 עיריית ראשון לציון נ' נחום, פסקה 42 (6.5.2020); אריאל פלביאן "התפתחותן של עילות ההגנה בתביעות ייצוגיות כנגד רשויות המדינה" הפרקליט נו 205, 227 (2023)). בשים לב לתכליות אלה, וללשונו של סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, לא ניתן להשתמש בכוח החדילה בשלב הדיון בתובענה לגופה (קרי, לאחר שהתקבלה בקשת אישור), שהרי סעיף 9(ב) לחוק קובע כי אם הוגשה הודעת חדילה בהתאם לדין, "בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית" (עניין עפיפי, בפסקה 14; ראו גם: אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 579-578 (2017) (להלן: פלינט ווינצקי)). עם זאת, התמונה אינה חד-משמעית ביחס לשימוש בכוח החדילה במועד שבין תחילת הדיון בבקשת האישור ועד להכרעה בבקשת האישור. בעניין עפיפי ציינתי, מבלי להכריע בדבר, כי "יתכנו מצבים נדירים וחריגים בהם סמכות כאמור קיימת" (שם, בפסקה 15). מעיון בפסיקת הערכאות הדיוניות, עולה כי דוגמה למקרה חריג כזה היא כאשר הבקשה להארכת המועד להודעה על חדילה מוגשת בהסכמת המבקש המייצג (ראו: ת"צ (מינהליים חי') 13159-11-11 רוזנברג נ' עירית נשר, פסקאות ח'-י' (12.11.2012); ת"צ (מינהליים חי') 55581-10-12 וילפנד נ' מי כרמל בע"מ תאגיד המים והביוב של חיפה, פסקה ה' (24.7.2013) (כב' השופט יגאל גריל); ת"צ (מינהליים מר') 10314-09-17 ברגר נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-8 (1.2.2019) (כב' השופט יחזקאל קינר); ת"צ (מינהליים נצ') 43981-09-19 ציוני נ' עיריית יקנעם עלית, פסקאות 5-4 (5.5.2021) (הנשיא, כב' השופט אברהם אברהם)). כך נעשה גם במקרה דנא, משעה שהצדדים הסכימו באופן עקרוני על מתווה מפורט לחדילה, על יסוד הערות בית המשפט, בתום הדיון ביום 24.12.2024. בכך קשה למצוא דופי. ודוק, משניתנה ארכה על ידי בית המשפט להגשת הודעת חדילה, הוארך כדין המועד בו רשאית הייתה העירייה לעשות שימוש במנגנון שקבע המחוקק בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות. מנגנון זה, כפי שכבר צוין, איננו מבוסס על הסכמה, אלא על הפסקת הגביה. לפיכך, ככל שהעירייה ניצלה את הארכה שנתן לה בית המשפט על מנת למסור הודעת חדילה המקיימת את דרישות הדין, אין בכך כל פסול, וזאת גם אם בעת שניתנה הודעת החדילה היא לא הייתה מוסכמת על המשרד. יתרה מזאת, החלטת בית המשפט קמא אותה תוקף המשרד – ההחלטה להאריך את מועד להגשת הודעת חדילה – היא החלטה דיונית, וכידוע, לערכאה המבררת נתון שיקול דעת רחב לגבי אופן ניהול ההליך הייצוגי, וערכאת הערעור תטה שלא להתערב בהחלטות מסוג זה, למעט במקרים חריגים (עע"מ 69833-09-24 סקוברוניק נ' מדינת ישראל משרד התחבורה, פסקה 18 (10.4.2025) (להלן: עניין סקוברוניק)). כן ראו: בר"מ 6275/20 מועצה אזורית אור עקיבא נ' חטיב, פסקה 5 (18.10.2020)). כפי שציינתי בעבר, השאלה המכרעת בקשר לבקשה להארכת מועד להגשת הודעת חדילה, נוגעת, בעיקרו של דבר, לתום ליבה של הרשות (מבקשת הארכה): הבחנת היסוד, לשיטתי, היא בין בקשה להארכת המועד הקובע המוגשת בתום לב לצורך הגשמת התכליות שביסוד כוח החדילה, לבין בקשה המוגשת באופן אסטרטגי על מנת להשיג יתרונות החורגים מאלה שהמחוקק התכוון להעמיד לרשות באמצעות הקניית כוח החדילה. זהו הכלל – ויישומו מסור לערכאה המבררת לפי מיטב שיקול דעתה (עניין סקוברוניק, בפסקה 18. כן ראו: פלינט ווינצקי, בעמ' 579-578). יישום שיקולים אלו בענייננו מוליך למסקנה כי אין כל עילת התערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא להאריך את המועד למסירת הודעת החדילה. איני סבור כי התנהלות העירייה נגועה בחוסר תום לב, או כי היא נועדה להשיג יתרון דיוני פסול. למעשה, דומה כי ההפך הוא הנכון. העירייה הייתה קשובה להערות בית המשפט המחוזי, ופעלה לפי המתווה עליו הוסכם בדיון מיום 24.12.2024. מנגד, המשרד הסכים בתחילה למתווה האמור, ולבקשה להארכת מועד להגשת הודעת החדילה. בהמשך, המשרד אף טען כי העירייה מנסה "לחזור בה מההסכמה שניתנה על ידה ולעקר את ההסכמה ולאיין אותה" (סעיף 7 לתגובת המשרד מיום 23.1.2025 וסעיף 8 לתגובת המשרד מיום 11.3.2025). אלא שלבסוף, לאחר שהוגשה הודעת חדילה בהתאם למתווה המוסכם – היה זה המשרד שחזר בו, וביקש לעקר את ההסכמות מתוכן. ודוק, אף כעת, המשרד מבקש לאחוז במקל הארוך משתי קצותיו: אמנם הוא מפקפק בתוקפה של הודעת החדילה; אך אין הדבר מונע ממנו, לבקש מבית משפט זה "לתקן" את הודעת החדילה, וכפועל יוצא של "התיקון" "לעדכן" את שכר טרחתו. אי לכך, סבורני כי לא היה מקום להרהורי הכפירה של המשרד בדבר הודעת החדילה, גם לא אם אראה בטענות המשרד נגד הודעת החדילה בקשה מפורשת לחזור בו מהסכמה דיונית (ראו והשוו: ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 450 (1993); רע"א 25456-12-25 ח'לאילה נ' מוסא, פסקה 9 (31.12.2025)). לא נעלמה מעיניי טענת המשרד כי הודעת החדילה שהוגשה אינו תואמת את המתווה המוסכם, אך איני סבור כי היא מגלה עילה להתערבות בפסק הדין. ראשית, יוער כי מדובר בהשגה על קביעה שבעובדה באשר לתוכן המתווה אותו גיבשו הצדדים בסיוע הערכאה הדיונית, וברי כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בקביעות מסוג זה (ראו: עע"מ 3956/19 אל-נל ייבוא ושיווק בע"מ נ' משרד הכלכלה והתעשייה, פסקה 29 (16.2.2020); עע"מ 5137/24 נאקאש נ' אליאס, פסקה 20 (8.12.2024)). מכל מקום, טענות המשרד ביחס לפריטים החסרים, לכאורה, בהודעת החדילה, משוללות כל יסוד. כידוע, "משמעות החדילה היא כי הרשות הפסיקה את גביית היתר מעתה ואילך – לא בהכרח שביצעה השבה מלאה של הסכומים שנגבו ביתר בעבר" (עניין סקוברוניק, פסקה 13). משכך, לא קיימת דרישה שהודעת החדילה תכלול מנגנונים לפיקוח על השבת הכספים שנגבו שלא כדין או התחייבויות דומות (בר"מ 4361/15 עיריית רמת השרון נ' אזולאי, פסקה 4 (20.7.2015); פלינט וויניצקי, בעמ' 581-580). מהסיבות האמורות דין הערעור ביחס לאישור מתווה החדילה להידחות. אבקש להעיר, עם זאת, כי הבחירה לאפשר שימוש במסלול של הודעת חדילה במקרה כגון זה אינה נקיה מספקות. הקושי, מבחינת בית המשפט במקרה כגון זה בו עסקינן, הוא שקבלת הודעת חדילה על ידי בית המשפט משמעה אישור שיפוטי כי "הוכח לבית המשפט כי היא [קרי, הרשות] חדלה מהגביה כאמור [קרי, הגביה שבשלה הוגשה בקשה בקשת האישור] [...]" (סעיף 9(ב) לחוק). בענייננו, בו הגביה בה עוסקת התובענה עניינה הוא באי-נקיטת צעדים דרושים לקיום חובת העירייה להשבת יתרות זכות שהצטברו אצלה לנישומים, קיים קושי להגדיר באופן ממצה מהם אותם "צעדים דרושים", ולפיכך לאשר כי די בנוהל שגובש כדי לעמוד בדרישות הדין. במצב דברים זה, מוטב שבית המשפט ייזהר ממתן אישור שיפוטי כי צעדים כאלה או אחרים די בהם על דרך של אישור הודעות חדילה. כך, בוודאי, בהליך בו לא הובאה לפניו עמדה של גורם בעל השקפה רחבה, כדוגמת הייעוץ המשפטי לממשלה, או הגורמים המקצועיים במדינה המופקדים על אסדרת התחום. מטעם זה, החלופות העדיפות במקרה מהסוג בו עסקינן, כשקיימת הסכמה בין הצדדים להליך הייצוגי, הם מסלולי הפשרה או ההסתלקות, ויתרונם בכך שבמסגרתם לא נדרשת הכרעה שיפוטית ביחס לשאלה מהם "הצעדים הדרושים" על מנת לקיים את חובת העירייה להשיב יתרות זכות שהצטברו אצלה, אלא, לכל היותר, קביעה כי אשר הוסכם הינו "ראוי, הוגן וסביר" (סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות המתייחס להסדר פשרה. גם כשמדובר בהסתלקות נדרש אישור בית משפט, לפי סעיף 16(א) לחוק, אך רמת הביקורת השיפוטית אף נמוכה מכך. וראו: ע"א 33022-10-25 קלינטיקה בע"מ נ' פנטון, פסקה 10 (27.7.2026)). מכל מקום, במקרה דנן המשרד אינו משיג על נאותות הפעולות שהעירייה התחייבה לנקוט לצורך השבת הכספים (אלא רק על העדר מנגנוני פיקוח שאמצעים אלה ננקטים), ולפיכך נוכל להסתפק בהבהרה לפיה אין לראות בדחיית הערעור משום נקיטת עמדה מצד בית משפט זה ביחס לשאלה מהם "הצעדים הדרושים" בהם צריכה עירייה לנקוט על פי החוק על מנת להביא להשבת יתרות זכות שהצטברו אצלה לנישומים. לא מצאתי ממש גם בטענות המשרד ביחס לגובה הגמול ושכר הטרחה שנפסקו לו, ואף התחזקתי בדעתי לאחר שעיינתי בהתייחסויות הצדדים לסוגיה זו. כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בנושאי גמול ושכר טרחה. מרחב התערבותה של ערכאת הערעור בסוגיה זו בתובענות ייצוגיות אמנם רחב יותר מאשר בהליכים אזרחיים רגילים, אך עדיין, לא בנקל היא תתערב בכך (ראו: עע"מ 6230/13 עיריית ירושלים נ' הופר, פסקה 5 (22.7.2014); עע"מ 8202/15 מי רמת גן בע"מ נ' ציון, פסקה 4 (2.3.2017); עניין סקוברוניק, בפסקה 21)). חזרה והדגישה זאת באחרונה חברתי, השופטת רות רונן, בציינה: "התערבות ערכאת הערעור בפסיקת גמול ושכר טרחה בתביעות ייצוגיות היא כידוע מצומצמת; והדברים יפים ביתר שאת כאשר מדובר בשכר טרחה וגמול גלובליים" (עע"מ 38356-11-25 מזרחי נ' עיריית בית שמש (2.6.2026)). בענייננו, בית המשפט קמא בחן את השיקולים המנחים לעניין קביעת הגמול ושכר הטרחה בהליך שהסתיים באישור הודעת חדילה, בהתאם לסעיף 9(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, וקביעותיו מקובלות עליי במלואן (להרחבה באשר לשיקולים אלה, ראו: עע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פסקה 32 (25.12.2012); עע"מ 41193-12-24 קירשבלום נ' רשות המיסים בישראל, פסקה 6 (15.1.2026)). לאחר ששקלתי את הטענות בערעור ובהתייחסות שהגיש המשרד לעניין זה, וגם אם אקבל כי סכומי הגמול ושכר הטרחה נפסקו על הצד הנמוך בראיית שיקולי התפוקה (דהיינו, התועלת שצמחה בסופו של דבר מעצם הגשת התובענה), לא מצאתי כי הוצגה עילה המצדיקה התערבות באיזון הכולל שערך בית המשפט בין "שיקולי תשומה", "שיקולי תפוקה" ו"שיקולי הכוונת ציבורית", ולהגדיל את הסכומים שנפסקו למגישי בקשת האישור. זאת בפרט בשים לב לקשיים הבלתי-מבוטלים שיש בבקשת האישור (קשיים שלשיטת בית המשפט קמא היו מצדיקים את דחייתה, אילו היה נדרש להכריע בה לגופה), ובהתנהלותו הדיונית ההפכפכה של המשרד, שגם להתרשמותי לא תרמה מאום לקידום עניינה של הקבוצה. אשר לסכומי העתק שמגישי בקשת האישור טוענים שמגיעים להם בעבור פועלם: כ-582 אלף ש"ח כגמול; וכ-21 מיליון ש"ח כשכר טרחה – הרי שהם נגזרים משימוש בשיטת האחוזים, ובמקרה בו עסקינן, במובהק, אין לעשות בה שימוש (לשאלה מתי ראוי להשתמש בשיטת האחוזים, ומתי יש להעדיף פניה לשיטה הגלובלית, בהקשר של הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, ראו: רע"א 2957/17 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' שוורצמן, פסקה 50 (17.3.2024); ע"א 7088/23 מאור נ' חברת גני יהושע בע"מ, פסקה 2 (26.3.2024); רע"א 1394/24 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' זיס, פסקה 29 (24.4.2025); ע"א 53824-11-24 עירית לוד נ' מאור, פסקאות 16-13 (27.5.2026)). כך, הן לאור הקושי הניכר בכימות טובת ההנאה שצמחה מהתובענה (שיפור מנגנון היידוע וההחזר); הן בהינתן קביעת בית המשפט קמא כי התובענה הייצוגית שימשה "אך כפלטפורמה שהביאה להבאת העניין לפני בית המשפט", מבלי שהיה באמור בה כדי להצביע על השינויים עליהם הכריזה העירייה בסופו של דבר (פסקה 13 לפסק הדין); הן בשים לב לכך שמדובר בסיום ההליך בעקבות הודעת חדילה, ולא בקבלת התובענה לגופה (בין בעקבות הכרעה שיפוטית ובין בהסדר פשרה). קיצורו של דבר, כפי שענה מורי ורבי לתלמיד נלהב שציין כי ניתן להעלות טיעון מסוים, שהיה מופרך על פניו – לטעון אפשר הכל. לאחר הדברים הללו הגיעה אלי חוות דעתה של חברתי, השופטת רות רונן הסבורה כי במקרה דנן לא היה מקום לתת ארכה להגשת הודעת חדילה, ועל כן יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיוסיף וידון בו לגופו. במישור העקרוני, נדמה כי לאמיתו של דבר, הפערים בין עמדת חברתי ועמדתי אינם כה גדולים ; במישור הפרטני אינני סבור שיש הצדקה למסקנה מרחיקת הלכת שהיא מגיעה אליה בהתחשב בנסיבותיו של ההליך דנן. אסביר. במאמר "הלכה ואגדה" תיאר ח"נ ביאליק את גלגוליהן של הלכות המשפט העברי: "משנגמרה יצירתה [של הלכה] ויצאה לרשות הרבים, כלומר, 'משנתלשה' – מיד היא יורדת לתורת כלי ושוב אין לה משלה כלום, אלא כל אדם מוצא בה מה שהוא עצמו מניח וחוזר ומניח בה כל רגע שהוא ממשמש בה" (חיים נחמן ביאליק כל הכתבים 441 (התשט"ו), וראו: מנחם מאוטנר "'משנגמרה יצירתה ויצאה לרשות הרבים, כל אדם מוצא בה מה שהוא עצמו מניח בה'" פורום עיוני משפט מד 1 (2021)). בכל זאת, נדמה לי כי במישור העקרוני, העמדה עימה מתמודדת חברתי (בהצלחה עליי לומר) אינה העמדה שהבעתי אני. חברתי סבורה כי לשיטתי הסכמת הצדדים לבדה יכולה להוות בסיס למתן ארכה להגשת הודעת חדילה לפי הסיפא של סעיף 9(א) לחוק תובענות ייצוגיות (סעיף 17 לחוות דעתה). לא כך כתבתי בחוות דעתי, ולמען הסר ספק אבהיר כי איני סבור כך כלל ועיקר. סעיף 9(ב) לחוק מקנה את הסמכות להאריך את התקופה להגשת הודעת חדילה לבית המשפט – לא לצדדים. פשיטא כי הפעלת סמכות זו, מהטעמים שציינה חברתי, אינה יכולה להיות חותמת גומי להסכמת הצדדים, ממש כשם שבאישור הסתלקות או פשרה בתובענה ייצוגית נדרש בית המשפט להפעיל שיקול דעת מהותי, ולא לענות "אמן" אחר רצון הצדדים. מכאן כמובן לא נובעת המסקנה הנגדית כאילו להסכמת הצדדים בקשר למתן ארכה להגשת הודעת חדילה אין כל משמעות. אמור מעתה: הסכמת הצדדים לארכה למסירת הודעת חדילה היא שיקול רלוונטי במכלול השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון – שיקול זה כבודו במקומו מונח, וברי כי אין המדובר בשיקול הבלעדי (וראו: סעיף 14 לחוות דעתי, שם הבהרתי כי "השאלה המכרעת בקשר לבקשה להארכת מועד להגשת הודעת חדילה, נוגעת, בעיקרו של דבר, לתום ליבה של הרשות"). משמעות הדברים היא שלעניין מסירת הודעת חדילה בתביעה ייצוגית המתנהלת לפי פרט 11 בתוספת השנייה יש להבחין בין שלושה שלבים בהליך הייצוגי: בשלב הראשון, במהלך 90 ימים מהמועד שבו הוגשה בקשת האישור, הודעה על חדילה היא כוח העומד לרשות, ובכפוף לכך שתעמוד בתנאים לחדילה, היא רשאית להפעיל אותו ללא צורך לא בהסכמת הצד שכנגד, ולא באישור בית המשפט. בשלב השני, בחלוף 90 הימים הללו ועד להחלטה בבקשת האישור, הרשות יכולה לבקש ארכה למסירת הודעת חדילה, והסמכות לתת ארכה זו מסורה לבית המשפט, הנדרש לפרט את הטעמים שהביאו אותו למתן הארכה (ובכלל זה, רשאי להתחשב בהסכמת הצדדים). אחזור ואציין כי מקובל עלי כי בסמכות זו יש לעשות שימוש כחריג ובמשורה (ראו לעיל בפסקה 13, וכן עניין עפיפי, בפסקה 15 להחלטתי). בשלב השלישי, לאחר שאושר ניהול התובענה כייצוגית, לא ניתן עוד למסור הודעת חדילה – אף לא באישור בית המשפט. למיטב הבנתי, גם חברתי אינה מתנגדת לחלוקה זו (ראו: פסקה 14 לחוות דעתה). דומני כי חילוקי הדעות הממשיים ביני לבין חברתי, המובילים לתוצאה השונה, מתמקדים בניתוח הפרטני של הטעמים למתן ארכה להגשת הודעת חדילה במקרה דנן. להבנת חברתי במקרה דנן הארכה להגשת הודעת חדילה ניתנה על ידי בית המשפט קמא "מכוח הסכמת הצדדים בלבד [...] כמעט באופן אוטומטי" (פסקה 27 לחוות דעתה); להבנתי, המצב הפוך – הסכמת הצדדים ניתנה לאור עמדת בית המשפט קמא שחדילה היא הדרך הנכונה לסיום ההליך שלפניו, עמדה אותה הציג לצדדים במסגרת דיון קדם המשפט מיום 24.11.2024 (וראו פסקאות 3 ו-14 לעיל, וכן ראו פירוט באשר לבקשות שהגישה העירייה למתן ארכה להגשת הודעת חדילה, והתגובות להן מטעם המשרד, בפסקה 4 לעיל). במילים אחרות, אין לפנינו מצב בו בית המשפט אישר כחותמת גומי הארכה מוסכמת, אלא מצב בו הצדדים נתנו הסכמתם למתן ארכה להגשת הודעה לפי מתווה שהוצע על ידי בית המשפט. ממילא, במצב דברים זה, החששות המוצדקים אותם מעלה חברתי במישור העקרוני (ניצול לרעה של אופציית החדילה על ידי הצדדים על חשבון הקבוצה), אינם מתעוררים, והא ראיה לכך היא הבהרתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לו היה נדרש לבקשת האישור לגופה – היה דוחה אותה (ויובהר בשנית כי אין באמור כדי להביע עמדה על מדיניות הגבייה של העירייה). ודוק, כפי שציינתי בפסקה 16 לעיל, ניתן לטעון כי בחירת בית המשפט להוליך את הצדדים לנתיב החדילה לא הייתה רצויה במקרה זה. ואולם, משכך נותב ההליך על ידי המותב שישב בדין, ומשאין לפנינו טענות של ממש ביחס לתוצאת ההליך שניהל מבחינת אינטרס הקבוצה (אלא בעיקר טענות של המשרד נגד סכומי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו לו), אינני סבור כי ניתן וראוי לקבוע את שמציעה חברתי. דהיינו, כי שימוש בית המשפט קמא בסמכות לתת ארכה למסירת הודעת החדילה נעשתה באופן כה פסול, המצדיק ביטול בדיעבד של הארכה שניתנה, והחזרת ההליך לערכאה הדיונית כאילו לא היו דברים מעולם. סוף דבר: לו תישמע דעתי, נדחה את הערעור. במכלול הנסיבות, ובהתחשב באמור בפסקה 18 לעיל לעניין התועלת שצמחה מההליך הייצוגי, אציע כי נמנע מלעשות צו להוצאות בערעור. עופר גרוסקופף שופט השופטת רות רונן: קראתי בעיון את חוות דעתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, ואיני מסכימה למסקנה אליה הוא הגיע. זאת וכפי שיפורט להלן, מאחר שלטעמי אין מקום לראות בהודעה שהגישה המשיבה, עיריית ירושלים (להלן: העירייה), משום "הודעת חדילה" לעניין סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק). הרקע הדרוש לענייננו פורט בהרחבה בחוות דעתו של חברי, ולכן אעמוד עליו בתמצית בלבד. בקשת האישור דנן הוגשה נגד העירייה ביום 17.8.2022, בהתבסס על פרט 11 לתוספת השנייה לחוק. במוקד הבקשה ניצבה טענת המשרד כי העירייה לא השיבה לידי נישומים סכומי ארנונה אותם גבתה ביתר. כן נטען כי העירייה אינה מיידעת נישומים כראוי על יתרות זכות הרשומות על שמם. העירייה הגישה ביום 22.1.2023 כתב תשובה לבקשת האישור ובקשה לסלקה על הסף, בהם כפרה במיוחס לה. בדיון שנערך ביום 11.3.2024 – קרי, כשנה וחצי לאחר שהוגשה בקשת האישור ולמעלה משנה לאחר הגשת תשובת העירייה – הפנה בית המשפט לעירייה מספר שאלות הבהרה בנוגע לאמצעים הקיימים ליידוע נישומים בדבר סכומי ארנונה שנגבו ביתר, וכן ביחס להשבת יתרות הזכות לידיהם. על בסיס מענה העירייה לשאלות אלה, המליץ בית המשפט לצדדים לבוא בדברים לשם סיום ההליך בהסכמה. בהמשך, לאחר שהשיח בין הצדדים לא צלח – נערך ביום 24.12.2024 דיון נוסף שבתומו הודיעו הצדדים – על דעתו של בית המשפט – כי תוגש הודעת חדילה מוסכמת בתוך 14 ימים. אלא שבסופו של דבר, לא עלה בידי הצדדים לגבש הודעת חדילה מוסכמת. הודעת חדילה מטעם העירייה לבדה הוגשה ביום 20.3.2025 – שנתיים וחצי לאחר מועד הגשת בקשת האישור (להלן: הודעת החדילה). במסגרת זו הודיעה העירייה על חדילה מגביית היתר, על ידי כך שהיא תודיע לנישומים על יתרות זכות במסגרת דרישת התשלום השנתית, לצד ביצוע השבה בעין או קיזוז; וכן כי "יבוצעו ניסיונות איתור אקטיביים יותר של נישומים בעלי יתרות זכות". חרף התנגדות המשרד להודעת החדילה האמורה, נעתר בית המשפט להודעה זו ביום 8.4.2025. ביום 4.9.2025 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, בו נקבע כי הודעת החדילה התקבלה כדין. בבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי לו היה נדרש לבקשת האישור לגופה – זו הייתה נדחית משלושה טעמים: האחד, משנמצא כי העירייה מקיימת את חובותיה ליידע נישומים על אודות יתרות זכות; השני, משאין למשרד עילת תביעה אישית, שכן הוכח שנשלחו אליו מכתבים לכתובתו הקודמת; והשלישי, מאחר שנקבע כי המשרד הסתיר פרטים מבית המשפט. לבסוף, נפסקו לטובת המשרד ובא-כוחו גמול ושכר טרחה "בשיעור מתון ביותר". המשרד בערעורו טוען, בין היתר, כי הודעת החדילה אינה תקפה. הטעם לכך, לשיטתו, הוא העובדה שהודעה זו הוגשה זמן רב לאחר חלוף המועד להגשת הודעת חדילה לפי החוק. המשרד מציין כי הוא הסכים אמנם להגשת הודעת חדילה – אלא שהתנאי לכך היה כי זו תהיה מוסכמת. להודעה החד-צדדית שהוגשה בפועל, הוא לא נתן את הסכמתו. חברי בחוות דעתו התייחס לקשיים העולים מהבחירה לאפשר במקרה דנן שימוש במנגנון החדילה – חלף מסלולי פשרה או הסתלקות. עם זאת, דברים אלה נאמרו על ידיו בבחינת למעלה מן הצורך, משהם לא הועלו על ידי הצדדים במישרין. לגוף העניין סבר חברי כי בנסיבות העניין – משניתנה ארכה על ידי בית המשפט להגשת הודעת החדילה, אף אם זו התבססה על הסכמת המשרד, הוארך המועד להגשתה כדין. לכן, לגישתו, העירייה הייתה רשאית לעשות שימוש במנגנון הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק ולהגיש הודעת חדילה מטעמה. דעתי היא שונה. כפי שציינתי לאחרונה, מנגנון החדילה המעוגן בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הוא הסדר חריג המעניק לרשות – כהגדרתה בחוק – "פתח מילוט" רחב מפני הליכים ייצוגיים שעניינם בהשבת תשלומים שנגבו שלא כדין מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק. הסדר ייחודי זה מקנה לרשות יתרון דיוני מובהק, שאינו ניתן לנתבעים אחרים. כך, רשאית הרשות, בדרך של הודעת חדילה להביא לסילוקה של בקשת האישור. זאת, באופן חד-צדדי, ובלא תלות בשאלת תום ליבה או בקיומו של נזק שנגרם לחברי הקבוצה שלא ישופו בגינו (ע"א 665/23 מדינת ישראל – רשות המיסים נ' כהנא, פסקה 15 לחוות דעתי (23.4.2026) (להלן: עניין כהנא); וראו גם: דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 15 לחוות דעתה של הנשיאה (בדימ') א' חיות ‏(17.12.2019‏)‏). ביסוד מנגנון החדילה, מצויה, כפי שגם ציין חברי, השאיפה לתמרץ את הרשות לבחון את חוקיות פעולותיה ולפעול לסיום מהיר של הגבייה הבלתי חוקית, עוד בטרם הושקעו משאבים ניכרים בבירור ההליך. בתמורה לכך, מאפשר החוק לרשות להימנע מהשבת הסכומים שגבתה עד למועד החדילה – שייתכן שאלמלא הודעת החדילה היה עליה להשיבם (פסקה 13 לחוות דעתו של חברי; וראו גם: עניין כהנא, בפסקה 15 לחוות דעתי; בר"מ 2003/23 תאגיד מים וביוב סובב שפרעם בע"מ נ' עפיפי, פסקה 13 ‏(‏18.4.2023‏)‏ (להלן: עניין עפיפי)). לנוכח הזכות המשמעותית שמנגנון החדילה מקנה לרשות, המצטרפת להגנות משמעותיות נוספות המוענקות לה בחוק תובענות ייצוגיות (להרחבה על הגנות אלה, ראו: עע"מ 816/23 עיריית פתח תקווה נ' אנטרפוניט מערכות 2004 בע"מ, פסקה 38 ‏(1.1.2025‏) (להלן: אנטרפוינט); דנ"מ 8626/17 מנירב נ' מדינת ישראל – משרד האוצר – רשות המיסים, פסקה 22 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל ‏(11.11.2020‏)‏ (להלן: עניין מנירב)), הגביל המחוקק את כוחה של הרשות לעשות בה שימוש. בתוך כך, נקבע כי לצורך הפעלת מנגנון החדילה נדרשת הרשות למסור הודעה; וכן נדרשת חדילה בפועל – במובן זה שיוכח לבית המשפט שהרשות אכן חדלה מן הגבייה כבר במועד מסירת ההודעה (סעיף 9(ב) לחוק; וראו גם: כהנא, בפסקה 16 לחוות דעתי; עע"מ 69833-09-24 סקוברוניק נ' מדינת ישראל משרד התחבורה, פסקה 14 ‏(‏10.4.2025‏); בר"מ 7689/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' דהאן, פסקה 7 ‏(‏29.6.2014‏)). עוד קבע המחוקק כי השימוש במנגנון זה הוא מוגבל בזמן, והוא אינו מתאפשר בכל שלב ושלב של ההליך הייצוגי. על הרשות המבקשת לעשות בו שימוש, להודיע על כוונתה לממשו בתחילת הדרך – קרי בתוך 90 ימים מהמועד שבו הוגשה בקשת האישור. ככל שחלף המועד האמור – לא תוכל הרשות לעשות עוד שימוש בהגנה משמעותית זו, אלא אם כן האריך בית המשפט את התקופה הרלוונטית "מטעמים שיירשמו". המגבלות הללו על האפשרות לעשות שימוש בזכות החדילה, משקפות איזון עדין שערך המחוקק ביחס למעמדה של רשות בהליך ייצוגי. בבסיס איזון זה ניצבים, מן הצד האחד, החשש כי ניהול ההליך הייצוגי והטלת חיובים כספיים מכוחו יכבידו על הקופה הציבורית ויפגעו בתפקודה התקין של הרשות; ומן העבר השני, האינטרס הציבורי שבאכיפת הדין ובהרתעת הרשות – כמו כל נתבע אחר – מפני גבייה בלתי חוקית; לצד שיקולים הנוגעים להגנה על עניינם הפרטני של חברי הקבוצה המיוצגת להשבת הכספים אשר נגבו מהם שלא כדין (להרחבה ביחס לאיזונים שערך המחוקק בעת חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, ראו: בר"מ 6878/17 עיריית ראשון לציון נ' נחום, פסקה 42 ‏(‏6.5.2020‏)‏; עניין אנטרפוינט, בפסקה 48; עניין מנירב, בפסקה 30). על רקע זה, נפסק לא אחת כי יש לפרש וליישם את ההגנות המוקנות לרשויות בחוק – ובכלל זה את מנגנון החדילה הקבוע בסעיף 9 לחוק – תוך הקפדה יתרה על ביצוע הוראות החוק. הפסיקה הדגישה את החשיבות בפרשנות ההגנות הללו באופן דווקני ומצמצם, לשם שמירה על האיזון העדין אותו ביקש המחוקק לייצר (עניין כהנא, בפסקה 17 לחוות דעתי; עניין אנטרפוינט, בפסקה 39; רע"א 5477/20 עיריית בני ברק נ' בן ששון, פסקה 18 (15.8.2021)). בענייננו, אין חולק כי הודעת החדילה מטעם העירייה הוגשה כשנתיים וחצי לאחר הגשת בקשת האישור – זמן רב לאחר שהחל בירור ההליך בבית משפט קמא. הודעה זו הוגשה כאמור לאחר שהצדדים הסכימו קודם לכן על נקיטה במסלול זה בדיון שנערך בבית המשפט – במטרה להביא לסיום ההליך בהסכמה; ולאחר שבית משפט קמא אישר את הגשת הודעת החדילה בהחלטתו מאותו היום. ואולם, בסופו של דבר הוגשה הודעת החדילה באופן חד-צדדי על ידי העירייה – ללא הסכמת המשרד. כפי שיפורט להלן, לטעמי, מתעוררים במקרה דנן קשיים ממשיים באשר לאפשרות לראות בהודעה האמורה משום "הודעת חדילה" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק, המביאים לכלל מסקנה כי אין מקום לקבלה. דברים אלה אמורים בראי הספק המתעורר באשר לעצם האפשרות להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה לאחר שהחל הדיון בבקשת האישור לגופה; לאור אמות המידה להארכת המועד להגשת הודעה חדילה בשלב זה – שלא נבחנו בענייננו; ומאחר שהסכמת הצדדים, כשלעצמה, אינה מהווה טעם המצדיק מתן ארכה. שאלת הסמכות להארכת מועד לאחר שהחל הדיון בבקשת האישור לאורך השנים נדרשה הפסיקה לשאלת מסגרת הזמנים שבה ניתן להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת הודעת חדילה. בכלל זה נקבע כי בשים לב לתכליותיו של מנגנון החדילה – כמו גם ללשון סעיף 9 לחוק – לא ניתן להשתמש במנגנון זה בשלב לאחר אישור הבקשה וכאשר נערך הדיון בתובענה לגופה (פסקה 13 לחוות דעתו של חברי והאסמכתאות שם). באשר לשימוש במנגנון האמור לאחר שהחל הדיון בבקשת האישור, ובטרם ההכרעה בה (קרי לפני שהחל הדיון בתובענה לגופה), הרי – כפי שציין חברי – התמונה אינה חד-משמעית. כך, בעניין עפיפי, היה חברי נכון להניח – מבלי לטעת מסמרות בעניין – כי "יתכנו מצבים נדירים וחריגים" שבהם נתונה לבית המשפט הסמכות להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה, גם לאחר תחילת הדיון בבקשת האישור. בחוות דעתו הנוכחית מזכיר חברי עמדה זו – והיא משמשת את נקודת המוצא לדיון אותו הוא עורך. ראשית יצוין כי הנחת מוצא זו אינה מובנית מאליה כלל ועיקר. סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות קובע כך [ההדגשות הוספו – ר. ר.]: 9. (א) הוגשה בקשה לאישור בתביעה כמפורט בפרט 11 בתוספת השניה (בחוק זה – תביעת השבה נגד רשות), לא ידון בה בית המשפט אלא לאחר שחלפה תקופה של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ובית המשפט רשאי להאריך תקופה זו מטעמים שיירשמו (בסעיף זה – המועד הקובע). (ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע. למקרא לשון הסעיף, מתעורר ספק האם בית המשפט אכן מוסמך להאריך את "המועד הקובע" לאחר שכבר החל הדיון בבקשת האישור. דברים אלה אמורים מאחר שההסדר שנקבע בסעיף 9(א) לחוק עוסק כולו בשלב הקודם לפתיחת הדיון בבקשת האישור. כך, סעיף זה מעכב את פתיחת הדיון השיפוטי בבקשת האישור ("לא ידון בה בית המשפט") לפרק זמן של 90 ימים בהם רשאית הרשות להגיש הודעת חדילה. האפשרות להארכת "המועד הקובע" המעוגנת במסגרת זו – נוגעת אף היא לעיכוב פתיחת ההליך המשפטי (בשונה מעיכוב פרק הזמן המוקצה להגשת הודעת חדילה) (ראו: עניין עפיפי, בפסקה 15). ספק זה מתחדד בראי הצורך, עליו עמדתי לעיל, לפרש את ההגנות המוקנות לרשות בצמצום ותוך הצמדות ללשון החוק. עוד יש לציין כי פרשנות זו משתלבת ברציונליים העומדים בבסיס מגבלת הזמנים שבמנגנון החדילה: הבטחה כי השימוש בו ייעשה על ידי הרשות בטרם הושקעו משאבים משמעותיים בבירור ההליך, ובטרם נערך דיון ראשון בבית המשפט – שעשוי לשנות את תמונת המצב ביחס להערכת הסיכויים והסיכונים של הצדדים בהליך. מגבלת הזמנים האמורה באה כזכור על רקע הצורך לאזן בין השאיפה להגן על קופתה של הרשות – הניצבת בבסיס מתן אפשרות החדילה (וכן ביסוד יתר ההגנות המוקנות לרשות); לבין אינטרסים שונים של ההליך הייצוגי – שבראשם אכיפת הדין והרתעת הרשות. על כל פנים, אף אם אניח, בדומה לחברי, כי "ייתכנו מצבים נדירים וחריגים בהם סמכות כאמור קיימת" – הרי ממילא מדובר בסמכות שיש להפעילה במשורה ובנסיבות חריגות במיוחד. זאת – רק כאשר קיים טעם כבד משקל להתמהמהותה של הרשות בהגשת הודעת החדילה; ורק כאשר מתקיימת הצדקה של ממש לאפשר לה, גם בשלב המאוחר בו התבקשה הארכה, את זכות היתר הגלומה במנגנון החדילה – על פני מסלול של פשרה. המקרים החריגים שבהם תתאפשר הארכת מועד לאחר שהחל הדיון בבקשת האישור כאמור, האופן שבו עיגן המחוקק את ההגנות שמקנה חוק תובענות ייצוגיות לרשויות הוא תולדה של איזונים שנערכו במסגרת חקיקתו. בהתייחס למנגנון החדילה, דברים אלה יפים בין היתר בכל הנוגע למסגרת הזמנים שנקבעה בחוק לצורך הפעלתו של מנגנון זה. לא בכדי עיגן המחוקק את פרק הזמן המוגדר להגשת הודעת החדילה מטעם הרשות (90 ימים מיום הגשת בקשת האישור); ובאופן דומה גם את הדרישה לקיומם של "טעמים שיירשמו" כתנאי למתן ארכה להגשת ההודעה. דרישות אלה נועדו כאמור לרסן את השימוש בכוח החריג המוענק לרשות באמצעות מנגנון החדילה. הן נועדו לתת לרשות אפשרות להגן על קופתה; אך בד בבד להבטיח כי המנגנון יופעל באופן העולה בקנה אחד עם התכלית של חיסכון במשאבים הכרוכים בניהול ההליך הייצוגי. משכך, ניתן לרשות פרק זמן מוגדר ומצומצם להכריע האם היא מבקשת לנהל את ההליך לגופו. זאת, על כל המשמעויות הכרוכות בכך מבחינת עלויות ניהול התביעה והסיכון שעמדתה תידחה והיא תחויב בהשבת הסכום הנתבע לנישומים; או לחלופין, להודיע על חדילה מן הגבייה – כאשר אז החשש מפני השבה לא עומד עוד על הפרק, אך עליה להפסיק את הגבייה נושא ההליך. הרשות נדרשת לקבל החלטה זו בתוך פרק הזמן שנקבע בחוק – עוד בטרם החל להתברר ההליך הייצוגי. במסגרת זמנים זו, נדרשת הרשות לקבל את החלטתה בהתאם לאופן שבו היא עצמה מעריכה את סיכויי התביעה, על בסיס הנטען בבקשת האישור – ועוד בטרם קיבלה "איתותים" מבית המשפט בדבר האופן שבו הוא רואה את פני הדברים. מתן אפשרות לחרוג מלוחות הזמנים שנקבעו בחוק הוא בבחינת חריג לכלל. אפשרות כזו היא חריגה ביתר שאת מקום שבו מבקשת הרשות להגיש הודעת חדילה לאחר שהתקיים כבר דיון בבקשת האישור – בו הבהיר בית המשפט לצדדים כיצד הוא רואה את הדברים, או כאשר הביע עמדתו באשר לסיכויים ולסיכונים של הצדדים בהליך. בנסיבות כאלה – גם אם נניח שבית המשפט מוסמך להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה – שיקול הדעת שלו מצומצם ביותר, וברוב רובם של המקרים אין מקום למתן אורכה כזו. כל פרשנות אחרת, עלולה לאפשר לרשות לכלכל צעדיה בדיעבד, בהתאם להערכותיה בדבר תוצאות ההליך, לאחר שנחשפה לעמדתו של בית המשפט וקיבלה מידע על האופן שבו בית המשפט מעריך את סיכוייה. כך, תוכל הרשות להימנע מהגשת הודעת חדילה כל אימת שהיא סבורה שסיכוייה – מנקודת מבטו של בית המשפט – הם טובים; ומנגד להודיע על חדילה באותם מקרים שבהם בית המשפט "מאותת" כי הוא עשוי לקבל את עמדת התובע הייצוגי. תוצאה זו מעניקה לרשות יתרון דיוני משמעותי שלא אליו כיוון המחוקק, והופכת את מנגנון החדילה מכלי שנועד לעודד הפסקה מוקדמת של הגבייה הבלתי חוקית, למעין "רשת ביטחון" שהרשות עלולה להפעיל באופן אסטרטגי. מטעם זה, יישום הוראות החוק מחייב כי רשות המבקשת להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה תגיש בקשה מתאימה ומנומקת, בה היא תבהיר את הטעמים עליה מבוססת הבקשה כמו גם את הנימוקים בשלהם היא לא הגישה את הודעת החדילה במועד. דברים אלה יפים ביתר שאת כאשר הבקשה מוגשת לאחר שהמועד להגשת הודעת החדילה חלף זה מכבר (ולא בתוך תקופת החדילה); וכאשר בית המשפט כבר קיים ישיבות במעמד הצדדים והתייחס בה לסיכויי הבקשה לגופה תוך שהמליץ לצדדים בדבר האופן שבו הוא סבור כי עליהם לנהוג. זאת, שכן בשלב זה יש בידי הרשות מידע נוסף שלא היה בידיה כאשר בקשת האישור הוגשה. אם מוגשת בקשה מנומקת על ידי הרשות להאריך את המועד להגשת הודעת החדילה – על בית המשפט, מצדו, לבחון בקשה זו בראי האיזון שערך המחוקק בהפעלת מנגנון החדילה. בכלל זה עליו לבחון האם למרות חלוף המועד שנקבע לכך בדין, הוא מוצא לנכון להתיר את הגשת הודעת החדילה באיחור. זאת תוך שהוא מביא בחשבון בין היתר את השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך פרק הזמן שנקבע להגשת ההודעה או לאחר מכן; ובעיקר את השאלה האם התקיים כבר דיון במעמד הצדדים בו בית המשפט התייחס לתביעה ולסיכוייה (או לחלופין, ניתנה אינדיקציה על ידי בית המשפט בעניין זה בכל דרך אחרת). אכן, בהתאם ללשונו של סעיף 9 לחוק, המחוקק הסתפק בקיומם של "טעמים שיירשמו" לצורך מתן ארכה – ולא דרש לשם כך "טעמים מיוחדים". עם זאת, דרישה זו נקבעה ביחס למקרה הרגיל – שבו הארכת המועד מתבקשת ככל הנראה בתוך תקופת 90 הימים; ועל כל פנים – בשלב הטרום-דיוני – טרם תחילת בירור ההליך, וכאשר משמעותה היא רק דחיית המועד שבו יחל בית המשפט לדון בבקשת האישור. שונים הם פני הדברים כאשר הבקשה מוגשת לאחר שההליך כבר החל להתברר לגופו. במצב דברים זה, נקודת המוצא היא כאמור כי מדובר בסמכות חריגה במיוחד השמורה ל"מקרים נדירים וחריגים". על כן, ממילא לא יהיה בכל טעם שהוא כדי להצדיק את הפעלתה. ככל שמתרחקים ממסגרת הזמנים שקבע המחוקק; וככל שההליך מצוי בשלב מתקדם יותר – כך נדרשים טעמים כבדי משקל יותר, הן להצדקת האיחור, הן להצדקת המשך העמדת זכות היתר לטובת הרשות. יוער במאמר מוסגר כי גם אם לא מתאפשר לרשות להגיש הודעת חדילה, ישנן דרכים נוספות שבמסגרתן יכול בית המשפט להביא לידי ביטוי את האינטרס של השמירה על הקופה הציבורית. זאת בין היתר במסגרת בחינתו הסדרי פשרה שהרשות היא צד להם, כמו גם תוך שימוש במנגנון של סעיף 20(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. בניגוד לאמור לעיל, במקרה דנן הארכת המועד להגשת הודעת החדילה ניתנה על ידי בית המשפט מכוח הסכמת הצדדים במהלך הדיון שנערך לפניו. במסגרת זו, העירייה לא הגישה בקשה מנומקת שבה פורטו הטעמים המצדיקים לשיטתה את הארכת המועד; ובית המשפט מצדו לא הסביר את השיקולים המצדיקים לטעמו את הסטייה מן הכלל – זולת עצם הסכמת הצדדים. ואולם, לא זו בלבד שאין בהסכמת הצדדים כדי לייתר את החובה להגיש בקשה סדורה וליתן החלטה מנומקת; אלא, כפי שיפורט להלן – אף אין בה כדי להוות, כשלעצמה, טעם המצדיק הארכת מועד מקום שבו החל להתברר ההליך הייצוגי. הסכמת הצדדים כטעם למתן ארכה להגשת הודעת חדילה חברי הזכיר בחוות דעתו כי מעיון בפסיקת הערכאות הדיוניות עולה כי דוגמה למקרה חריג שבו מתאפשרת הארכת מועד להגשת הודעת חדילה – אף שהדיון בבקשת האישור כבר החל – היא כאשר הבקשה מוגשת בהסכמת המבקש המייצג (שם, בפסקה 12 והאסמכתאות שם). ואכן, טעם זה הוא שהוביל את בית משפט קמא בענייננו להאריך את המועד להגשת הודעת החדילה מטעם העירייה – ללא כל הסבר או נימוק נוסף מצדו. לטעמי אין לקבל זאת. בראש ובראשונה, איני סבורה כי הסכמת הצדדים היא בגדר "מצב נדיר וחריג". דברים אלה אמורים – פשוטו כמשמעו – בראי העובדה שהסכמה של מבקש אישור להארכת מועד להגשת הודעת חדילה אינה נדירה כלל ועיקר (ראו מיני רבים: ת"צ ‏(‏מינהליים חיפה‏)‏ 10455-03-25 עובדיה נ' עיריית אור עקיבא, פסקה 11 ‏(‏9.2.2026‏); ת"צ ‏(‏מינהליים נצרת‏)‏ 48220-03-24 מויאל נ' עיריית טבריה ‏(19.10.2025‏); ת"צ ‏(‏מינהליים נצרת)‏ 43981-09-19 ציוני נ' עיריית יקנעם עלית, פסקאות 5-4 ‏(‏5.5.2021‏)‏‏; ת"צ ‏(‏מינהליים מרכז‏)‏ 10314-09-17 ברגר נ' מדינת ישראל משרד התחבורה ‏(‏רשות הרישוי‏), פסקה 5‏ ‏(‏1.2.2019‏); תצ (נצ') 23127-06-17 עואודה מוסא ראג'י ז"ל נ' תאגיד כפרי גליל תחתון בע"מ (25.10.2018); ‏‏ת"צ ‏(‏מינהליים נצרת‏)‏ 44567-03-16 בן מוחמד נ' מועצה מקומית כפר-כנא ‏(‏3.11.2016‏)‏). יתרה מכך, וזה העיקר – גם לגוף העניין איני סבורה כי רצוי לאפשר לצדדים להסכים על הארכת המועד להגשת הודעת החדילה באופן שיהווה טעם שדי בו לצורך הארכת מועד כזו. ראשית, ככל הסכמה אחרת בהליך ייצוגי, גם מתן אפשרות לצדדים להסכים על חדילה, עלול ליצור תמריץ מובנה לתובעים ייצוגיים להסכים למהלך זה לצורך השאת טובת האישית – אף על חשבון חברי הקבוצה. כידוע, הסכמות בין הצדדים במסגרת הליכי תביעות ייצוגיות, הן הסכמות שהמחוקק מתייחס אליהן בחשדנות לאור ניגוד העניינים המובנה של מבקשי אישור (או תובעים ייצוגים, לפי עניין) בשלב זה. חשש זה נובע מכך שמבקש האישור ובא-כוחו, עשויים להגיע להסדר שייטיב עמם באופן אישי, אף אם ההסדר משקף ויתור מהותי על זכויותיהם של חברי הקבוצה או פוגע באינטרס הציבורי שבאכיפת הדין. כך, מאחר שחברי הקבוצה אינם צד פעיל במשא ומתן ואינם מיוצגים בהליך הייצוגי ישירות, נוצר פער מובנה בין האינטרס שלהם לבין האינטרס של מי שמייצג אותם (ראו: אלון קלמנט ורות רונן "בחינת עילת התביעה וסיכוייה בשלב אישור התובענה הייצוגית" עיוני משפט מב 5, 65-64 (2019); ע"א 1582/20 עו"ד יוגב חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ, פסקה 66 ‏(‏29.12.2021‏) (להלן: עניין חלפון)‏; רע"א 2296/19 Tecumseh Products Company נ' זילברברג, פסקה 20 ‏(‏18.8.2021)). דברים אלה חלים (ואולי אף ביתר שאת) גם כאשר מדובר בהסכמה לחדילה. הסכמה כאמור עלולה להביא לתשלום שכר טרחה וגמול "נדיבים" לתובע המייצג ולבאי כוחו – וזאת אף שחברי הקבוצה כלל אינם נהנים מההשבה – שאלמלא כן היו אולי עשויים לקבלה. זאת ועוד – הכרה בכוחה של הסכמת הצדדים להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה, עלולה גם להוביל להרחבת ההגנה שהוקנתה לרשות במנגנון החדילה; ובד בבד להביא לטשטוש גבולות בין מנגנון זה לבין מסלולים אחרים, הגם שהאפשרות לחדילה אינה כפופה לאותם מנגנוני בקרה אליהם כפופים מסלולים אלה. לצד מנגנון החדילה, מעגן חוק תובענות ייצוגיות מסלולים נוספים לסיום הליכים ייצוגיים – מסלולי הפשרה וההסתלקות. בעוד מנגנון החדילה הוא ככלל מנגנון חד צדדי שנועד לאפשר לרשות להביא לסילוק הליך ייצוגי שנפתח נגדה עוד בטרם הוא החל להתברר ההליך לגופו, ללא צורך בהסכמת מבקש האישור; הסדרי הפשרה וההסתלקות (בפרט הסתלקות המתוגמלת) – מבוססים לרוב על הסכמות בין הצדדים (הסתלקות אמנם אינה טעונה הסכמה, אך מוגשת פעמים רבות בדרך זו). נקודת המוצא לגבי הסדרים כאלה היא כי הם עשויים להתגבש בכל אחד משלבי ההליך, ואין מגבלת זמן על הגשתם לאישור בית המשפט. ואולם, בשונה ממנגנון החדילה, הסדרי הפשרה וההסתלקות כפופים לאישורו של בית המשפט (ראו: סעיפים 16(א) ו-18(א) לחוק תובענות ייצוגיות). כפיפות זו אינה טכנית בלבד, אלא היא נועדה – לצד מנגנוני בקרה נוספים – להתמודד עם החשש המובנה מפני ניגוד עניינים פוטנציאלי ובעיית נציג בהליך הייצוג (עליו עמדתי בפסקה 20 לעיל). כך, מקום בו עסקינן בהסתלקות – מדובר בהסדר שנועד לאפשר למבקש האישור או לעורך דינו להפסיק את ניהול התביעה – בלא להקים מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה המיוצגת (אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 65-64 (2011) (להלן: קלמנט)). בקשה להסתלקות כזו צריכה להיתמך בתצהיר של מבקש האישור, ונדרשת בה חובת גילוי מוגברת ביחס לכל פרט מהותי הנוגע להסתלקות, לרבות ההטבות שניתנו במסגרתה. לאחר בחינת הבקשה, נדרש בית המשפט לשקול האם יש מקום למנות תובע מייצג חלופי, באופן שיאפשר את המשך בירור ההליך הייצוגי (וכאשר מדובר בבקשה המוגשת לאחר אישור התובענה כייצוגית – בית המשפט אף מחויב לפרסם הודעה לשם איתור מייצגים חלופיים). כן משרטט סעיף 16 לחוק שיקולים להכרעה בבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה, ובכלל זה שאלת קיומה של עילת תביעה לכאורה או תועלת שהשיג ההליך עבור חברי הקבוצה (ראו: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקאות 23, 26 ‏(‏5.8.2018‏)‏; קלמנט, בעמ' 65-62). כאשר מדובר בהסדר פשרה – אישורו כפוף למספר דרישות מרכזיות הקבועות בחוק: דרישה אחת, כי ההסדר יהיה "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה" (סעיף 19(א) לחוק), בהתאם לשיקולים המנויים בסעיף 19(ג)(2) – ובהם הפער שבין ההסדר לסעד האפשרי שייפסק, השלב הדיוני בו מצוי ההליך, וכן הסיכונים והסיכויים שבניהול התובענה. דרישה שניה, מינוי בודק בעל מומחיות בתחום שיחווה דעתו על ההסדר ויסייע לבית המשפט בבחינתו, אלא אם "סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 19(ב)(1) לחוק; וראו: עניין חלפון, בפסקה 67; רע"א 1644/15 גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל ‏(‏1998‏)‏ בע"מ, פסקה 9 ‏(27.5.2015‏)‏). בחירה במסלול של הסכם פשרה – מחייבת גם פרסום ומתן אפשרות לחברי הקבוצה להודיע כי הם אינם מבקשים להיות חלק מהסדר הפשרה (סעיף 18(ו) לחוק). הואיל ומנגנון זה מקים מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה המיוצגת, הפיקוח עליו הוא ההדוק ביותר ביחס ליתר המסלולים (ראו: ע"א 5858/19 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' אופיר, פסקה 31 ‏(‏5.7.2022‏); אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 599 (2017) (להלן: פלינט וויניצקי)). בניגוד להסדרים שלעיל, מנגנון החדילה מאפשר כאמור לרשות – כל עוד פעלה במסגרת הזמנים המתאימה – להביא לסילוק התובענה באופן חד-צדדי, בלא צורך באישורו של בית המשפט, באופן המביא לשלילת סעד ההשבה בהליך ייצוגי. כל שנדרש בהקשר זה הוא שיוכח לבית המשפט כי הרשות אכן חדלה מן הגבייה הבלתי חוקית במועד הקובע; ואם אלה הם פני הדברים – בית המשפט "לא יאשר" תביעת השבה נגדה והיא לא תחויב להשיב את כספי הגבייה הבלתי חוקית לחברי הקבוצה (ראו למשל: בר"מ 322/22 עיריית נס ציונה נ' אריה, פסקאות 13-12 ‏(9.7.2023‏)‏‏; פלינט וויניצקי, בעמ' 580-581). מנגנוני הבקרה החלים על הסדרי הפשרה וההסתלקות המתוגמלת – שבראשם הצורך באישור בית המשפט לצורך סילוק התובענה – אינם חלים אפוא כאשר התובענה מסולקת מחמת הגשתה של הודעת חדילה. על רקע הבדלים אלה, הכרה בכך שדי בהסכמתו של מבקש ייצוגי לבדה לצורך הארכת מועד להגשת הודעת חדילה – מובילה להרחבה לא רצויה של ההגנה שמנגנון זה מקנה לרשות; ולצדה לטשטוש הגבולות שעיגן המחוקק בין המסלולים השונים לסיום הליכים ייצוגים. בכך, עלול מנגנון החדילה לשמש, הלכה למעשה, כתחליף למסלולי הפשרה וההסתלקות – וזאת בלא שהוא כפוף לאותם מנגנוני פיקוח ודרישות שנקבעו לגביהם בחוק – אשר מטרתם להתמודד עם בעיית הנציג, שעשויה לחול כאמור גם ביחס למנגנון זה. חשש מרכזי נוסף הנובע מטשטוש גבולות זה הוא מפני יצירתו של מעין "הסדר פשרה חד-צדדי" באמצעות מנגנון החדילה. במצב דברים זה, עשויה הרשות להשתמש בהסכמתו של מבקש האישור להארכת המועד לצורך גיבוש הודעת חדילה מוסכמת, באופן המאפשר לה להשתחרר מן ההליך הייצוגי המתנהל נגדה. זאת, בלא שתידרש לעמוד בדרישות ובמנגנוני הפיקוח החלים על הסדרי הפשרה (לרבות אישור בית המשפט); מבלי שתידרש להשיב את הכספים שגבתה שלא כדין; ואף מבלי שתזדקק להגיע לכל הסכמה מהותית עם מבקש האישור על אודות תנאי סיום ההליך (אף אם הוא החל כבר להתברר). בכך הופכת ההסכמה הדיונית להארכת המועד (שנועדה לצרכי סיום ההליך בהסכמה) לכלי המאפשר לרשות להשיג יתרון דיוני מובהק החורג מתכליתו של מנגנון החדילה – כפי שזה עוצב על ידי המחוקק. לא נעלמה מעיני העובדה כי שימוש במנגנון החדילה בהסכמת הצדדים עשוי להיות יעיל. ישנם מקרים בהם הפתרון בו הרשות מתחייבת לשנות את דרכי התנהלותה מכאן ולהבא (גם ללא ההתחייבות להשבת הסכומים שנגבו), הוא פתרון מיטבי ויש בו לכן כדי לזכות את מבקש האישור ובא-כוחו בתגמול בגין תרומתם לשינוי ממשי זה – וההליך המשפטי בא לכדי סיום. ואולם, איני סבורה כי יש בתועלת דיונית זו כדי להצדיק את הרחבתה של ההגנה החריגה שהוקנתה לרשות (ולה בלבד) – בהיעדר קביעה מפורשת של המחוקק (ראו למשל: עניין אנטרפוינט, בפסקה 39; עניין מנירב בפסקאות 31 ו-33 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ובפסקה 2 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז). כן אני סבורה כי גם אין בה כדי לאפשר עקיפה של ההסדרים והאיזונים שקבע המחוקק לגיבוש הסכמות במסגרת ההליך הייצוגי. על כל פנים, ככל שמדובר בהסכמה ראויה ומיטיבה מבחינת הקבוצה – היא עשויה לא אחת לבוא לידי ביטוי בהסכם פשרה שהצדדים יבקשו את אישורו, על כל הכרוך בכך. מן הכלל אל הפרט המקרה שלפנינו הוא דוגמה מובהקת לאמור לעיל. אמנם, כפי שציין חברי, אין בנסיבות העניין מקום לייחס לעירייה חוסר תום לב. העירייה הייתה קשובה להערות בית המשפט אשר עודד את הצדדים להביא את ההליך לסיום בהסכמה – ועל פני הדברים אכן נעשה ניסיון לקדם הידברות בין הצדדים לצורך גיבושה של הודעת חדילה מוסכמת. ואולם, משהמשא ומתן לא הבשיל לכדי הסכמות – הארכת המועד המוסכמת שניתנה לעירייה, אפשרה לה למעשה להביא לסיום ההליך באופן חד-צדדי, באמצעות מנגנון החדילה. תוצאה זו, לטעמי, אין לאפשר. לא ניתן להתעלם מכך כי בעשותה כן זכתה העירייה ליתרון דיוני מובהק על פני המשרד. יתרון זה הוענק לה, הלכה למעשה, מכוח הסכמת הצדדים בלבד, באופן שהוביל להארכת המועד להגשת הודעת החדילה כמעט באופן אוטומטי. כך, הארכה זו ניתנה לעירייה אף שלא הוגשה על ידיה בקשה סדורה ומנומקת ביחס לטעמים המצדיקים, לשיטתה, מתן ארכה לשימוש במנגנון החריג – זמן רב לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בדין; מבלי שנבחנה כלל השאלה האם מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים סטייה מן הכלל; וללא שניתנה כל החלטה שיפוטית מנומקת בסוגיה זו. מעבר לכך, יתרון זה השפיע גם במישור המהותי. הוא הביא לכך שמצבה של העירייה דומה מבחינה מהותית למצב בו היא הייתה אילו היה מתגבש הסדר פשרה (ואף מצב טוב יותר). עם זאת, תוצאה זו "הושגה" מבחינתה מבלי שהיא נדרשה לגבש הסכמות מהותיות עם המשרד; מבלי שהופעלו מנגנוני הבקרה החלים על הסדרי פשרה; ואף מבלי שנבחנה השאלה האם יש מקום לחייבה בנסיבות העניין בהשבת הסכומים שגבתה ביתר. בהינתן כי מלבד הסכמת המשרד לא ניצבו שיקולים נוספים – לא כל שכן שיקולים כבדי משקל – העשויים להצדיק את הארכת המועד לעשיית השימוש במנגנון החדילה חלף שימוש במנגנון הראוי של פשרה, איני סבורה כי היה מקום להאריך לה את המועד להגשת ההודעה האמורה. בהתאם לכך, גם אין מקום לראות בהודעה שהיא הגישה משום "הודעת חדילה" כמשמעה בסעיף 9 לחוק. בהקשר זה יוער, כי הקושי לקבל את הודעת החדילה בענייננו – חלף אישור הסדר פשרה – מתחדד גם בראי אופייה הייחודי של המחלוקת, הנוגעת בעיקרה להימנעות הנטענת של העירייה מנקיטת הצעדים הנדרשים לשם קיום חובתה להשבת יתרות זכות שהצטברו אצלה. כפי שציין חברי, ביחס לסוגיה זו אכן קיים קושי ממשי להגדיר באופן ממצה מהם אותם צעדים אשר די בנקיטתם כדי לקיים את חובת ההשבה (ראו: פסקה 16 לחוות דעתו של חברי). לעניין זה מקובלת עליי הערתו של חברי כי מוטב שבית המשפט ייזהר ממתן אישור שיפוטי לכך שדי בצעדים מסוימים שנוקטת הרשות כדי לעמוד בחובות המוטלות עליה לצורך אישור הודעת חדילה – בפרט מקום שבו לא הוצגה בהליך כל עמדה של גורם בעל ראיה מערכתית רחבה (שם). גם מטעם זה אני סבורה כי מוטב היה במקרה כגון זה, לעשות שימוש במנגנון המתאים לכך – הוא הפשרה. סיכומם של דברים לנוכח כל האמור, איני סבורה כי יש מקום במקרה דנן לקבל את הודעת החדילה שהגישה העירייה. מטעם זה איני מוצאת מקום להידרש לטענות המשרד על אודות גובה פסיקת הגמול ושכר הטרחה הראויים בנסיבות העניין. לו תישמע דעתי, נורה על השבת הדיון לבית משפט קמא על מנת שיוכל להשלים את מלאכתו. במסגרת זו, תהיה פתוחה בפני הצדדים האפשרות לעשות שימוש במנגנונים הקבועים בדין לסיום ההליך בהסכמה בשלב זה – ובעיקר מסלולי הפשרה או ההסתלקות; או לחלופין, ההליך יוכל להתברר עד תום. רות רונן שופטת השופט יחיאל כשר: קראתי בעיון את חוות דעתם של חבריי, השופט ע' גרוסקופף והשופטת ר' רונן. כפי שאבהיר להלן, במישור היישומי, דעתי כדעתו של חברי השופט ע' גרוסקופף שלפיה יש לדחות את הערעור. דומני כי עיקרה של המחלוקת בין חבריי הינה במישור היישומי – האם במקרה דנן היה מקום לאפשר לרשות להגיש הודעת חדילה בשים לב לשלב הדיוני בו מצוי ההליך – ואילו במישור העקרוני, דומה כי המחלוקת בין חבריי מצומצמת. כך, חבריי, השופט ע' גרוסקופף והשופטת ר' רונן, תמימי דעים כי גם לאחר שהחל הדיון בבקשת האישור, מוסמך בית המשפט, במקרים מסוימים, להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה על ידי הרשות. כמו כן, חבריי מסכימים כי השימוש בסמכות זו שמור למקרים חריגים: כך, חברי השופט ע' גרוסקופף סבור כי "בסמכות זו יש לעשות שימוש כחריג ובמשורה" (פסקה 21 לחוות דעתו), ואילו חברתי השופטת ר' רונן סבורה כי "מדובר בסמכות שיש להפעילה במשורה ובנסיבות חריגות במיוחד" (פסקה 10 לחוות דעתה, וראו גם פסקה 14 לחוות דעתה). נראה אפוא כי המחלוקת בין חבריי, במישור העקרוני, תחומה לשאלת היקפם של אותם מקרים חריגים, ומתמצה בשאלה מהו הניסוח המדויק שיש לאמץ לעניין הגדרת מידת החריגות של השימוש בסמכות האמורה. סבורני כי בנסיבות המקרה דנן, בהתאם לאמור להלן, אין כל נפקות למחלוקת האמורה ועל כן איני נדרש להכריע באשר להגדרה המדויקת של אותם מקרים חריגים. יחד עם זאת, אציין כי מקובלת עליי גישתה העקרונית של חברתי השופטת ר' רונן שלפיה יש להיזהר מלהרחיב את היקף תחולתו של החריג. אף על פי כן, סבורני כי הרציונל שבבסיס גישה זו מוביל לתוצאה כי בנסיבות המקרה דנן צדק בית המשפט קמא כאשר אפשר את הגשתה של הודעת החדילה אף שהחל הדיון בבקשת האישור. אבהיר להלן את עמדתי. כידוע, בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק), נקבעו הסדרים מיוחדים באשר לתביעה ייצוגית נגד רשות: סעיף 9 לחוק, נושא ההליך דנן, קובע כי אין לאשר תביעה ייצוגית אם הרשות הודיעה כי חדלה מהגבייה נושא בקשת האישור; סעיף 3(א) לחוק מעניק לרשות חסינות מפני תובענות ייצוגיות שעילתן הפעלה של סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה כלפי צד שלישי; סעיף 21 לחוק קובע כי הרשות לא תחוב בחובת השבת לגבי תקופה העולה על 24 חודשים שלפני הגשת בקשת האישור; סעיף 8(ב)(1) לחוק קובע כי בהליך ייצוגי נגד הרשות יש להתחשב בשאלה אם ניהול ההליך צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותי הרשות או לציבור בכללותו; וסעיף 20(ד)(1) קובע כי בעת קביעת שיעור הפיצויים בתובענה ייצוגית נגד הרשות רשאי בית המשפט להתחשב גם בנזק העלול להיגרם לרשות, לציבור הנזקק לשירותיה ולציבור כולו (ראו: דנ"מ 8626/17 מנירב נ' מדינת ישראל‏, פסקה 22 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (11.11.2020‏), להלן: עניין מנירב‏). כפי שהובהר בפסיקתו של בית משפט זה, בקביעת ההסדרים המיוחדים דלעיל, איזן המחוקק בין תכליות ההליך הייצוגי, לבין המאפיינים הייחודיים של הרשות כנתבעת בהליך העיקרי, ובפרט הרצון לצמצם את החשיפה הכספית של רשויות המדינה על מנת להגן על הקופה הציבורית ולמנוע פגיעה בתפקודן של הרשויות (ראו: עע"מ 816/23 עיריית פתח תקווה נ' אנטרפוניט מערכות 2004 בע"מ, פסקאות 39-38 לפסק דינה של חברתי השופט ר' רונן (1.1.2025‏), להלן: עניין עיריית פתח תקווה; בג"ץ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת, פסקאות 38-32 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש ‏(29.8.2011‏) (להלן: עניין כהן); עניין מנירב, פסקאות 22, ו-31 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; רע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת א' חיות (13.2.2011‏)). כך הוא הדבר גם ביחס למנגנון החדילה: מן העבר האחד מנגנון החדילה מביא תועלת לחברי הקבוצה בכך שנמנעת בעתיד הגבייה אשר נטען כי אינה כדין, ומן העבר השני הרשות אינה נדרשת להשיב, במסגרת ההליך הייצוגי, את הכספים אשר נטען כי נגבו שלא כדין ובכך נפגע אינטרס של חברי הקבוצה לזכות להשבה כספית במסגרת ההליך הייצוגי (ראו: דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקאות 40-39 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות ‏(17.12.2019‏)‏; עניין מנירב, פסקה 11 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; עניין עיריית פתח תקווה, פסקה 48 לפסק דינה של חברתי השופטת ר' רונן). אכן, הגיונם של הסדרים סטטוטוריים אלה בצידם, ואין מקום להרהר אחריהם. יחד עם זאת, אין להתכחש כי הסדרים אלו הינם הסדרים ייחודיים המקנים לרשויות יתרונות וחסינויות משמעותיים אשר אינם עומדים לנתבעים פרטיים, ואשר יש בהם כדי לכרסם בתכליות ההליך הייצוגי. על כן, כפי שציינה חברתי השופטת ר' רונן, וכפי שהודגש בפסיקתו של בית משפט זה, בבואנו לפרש את היקף התפרשותם של הסדרים ייחודים אלה, ובהם הסדר החדילה, יש להתחשב באיזון העדין שערך המחוקק ויש להיזהר מהרחבת היקף תחולתן של ההגנות והחסינויות הקבועות בחוק: "בשים לב להגנות המשמעותיות שניתנו לרשות הציבורית בגדר חוק תובענות ייצוגיות תוך מלאכת איזון עדינה של המחוקק, נראה כי אין מקום להוסיף ולהקל עם הרשות מעבר ללשונו הברורה של החוק" (רע"א 5477/20 עיריית בני ברק נ' ששון, פסק 18 ‏(15.8.2021‏)‏; עניין עיריית פתח תקווה, פסקה 39 לפסק דינה של חברתי השופטת ר' רונן; עניין מנירב, פסקה 31 לפסק דינו של השופט נ' הנדל, ופסקה 2 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז). לכך יש להוסיף, כפי שציינה בצדק חברתי השופטת ר' רונן, כי סמכותו של בית המשפט להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה, לאחר שכבר החל הדיון בבקשת האישור, אינה מובנת מאליה (ראו פירוט בפסקה 9 לחוות דעתה של חברתי השופטת ר' רונן; כך גם ציין חברי השופט ע' גרוסקופף ב-בר"מ 2003/23 תאגיד מים וביוב סובב שפרעם בע"מ נ' עפיפי, פסקה 15 ‏(‏18.4.2023‏)). על בסיס האמור, אף לגישתי על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה, לאחר שהחל הדיון בבקשת האישור, במקרים חריגים בלבד, וככל שקיימות לעניין זה גישות נוקשות יותר ונוקשות פחות, נראית לי הגישה הנוקשה יותר כעדיפה. יחד עם זאת, במישור היישומי דעתי כדעתו של חברי השופט ע' גרוסקופף, כי המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים שבהם יש לאפשר הגשת הודעת חדילה אף שהחל הדיון בבקשת האישור. אכן, כפי שצוין לעיל, ניתנה הסכמתה של המערערת, להגשת הודעת החדילה לאחר שהחל הדיון בבקשת האישור, ובכך יש משום טעם התומך בשימוש בסמכות החריגה של בית המשפט להאריך את המועד להגשת הודעת החדילה. אלא שאין זה לב העניין להשקפתי, וברי כי אין די בהסכמה זו לבדה על מנת להצדיק את הארכת המועד להגשת הודעת חדילה לאחר שהחל הדיון בבקשת האישור (כפי שהדגישה חברתי השופטת ר' רונן). להשקפתי, הטעם העיקרי שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד להגשת הודעת חדילה נעוץ במהותה הייחודית של התביעה הייצוגית בה עסקינן. כפי שכבר צוין לעיל, במצב דברים רגיל, כאשר הרשות מגישה הודעת חדילה היא זוכה להטבה משמעותית ביותר בדמות פטור מהשבת הכספים שנגבו (ככל שעסקינן במישור הייצוגי בלבד), אשר ההצדקה לגבייתם עומדת בבסיס התובענה הייצוגית. הטבה זו, אשר מאפשרת להגן על הקופה הציבורית ולמנוע פגיעה בתפקודן של הרשויות, כרוכה מטבע הדברים בפגיעה קשה באינטרס של חברי הקבוצה להשבה כספית של כספים אשר נגבו, על פי הנטען, שלא כדין. פגיעה זו – על הכרסום בתכליות ההליך הייצוגי הכרוך בה – היא העומדת, לטעמי, במרכז הזהירות הנדרשת מהרחבת היקף התפרשותן של ההגנות המיוחדות המוקנות לרשויות הנתבעות בהליך הייצוגי, ובפרט על הזהירות הנדרשת בהרחבת תחולתו של הסדר החדילה. ברם, המקרה בו עסקינן נבדל ממקרים טיפוסיים אלו ומשתייך לקבוצה ייחודית של מקרים שבהם הודעת החדילה אינה כרוכה בהטבה האמורה לעיל: עניינו של ההליך דנן בטענה כי העירייה אינה נוקטת בצעדים הנדרשים לשם קיום חובתה להשבת יתרות זכות לציבור משלמי הארנונה בעיר. בית המשפט קמא קיבל את הודעת החדילה של העירייה שניתנה ביום 4.8.2024, בדמות מענה לשאלות הבהרה, בה הבהירה העירייה, בין היתר, כי תשיב יתרות זכות ישירות לחשבון הבנק של בעלי הוראת קבע פעילה בשנה בה נוצרה יתרת הזכות, ללא צורך במילוי טופס, ותנקוט בצעדים נוספים לשם יידוע ציבור משלמי הארנונה על יתרות הזכות (ראו פירוט בפסקה 3 לחוות דעתו של חברי השופט ע' גרוסקופף). כלומר, בניגוד למקרים הטיפוסיים שבהם מוגשת הודעת חדילה, במקרה דנן קבלתה של הודעת החדילה כלל אינה מביאה לכך שהעירייה פטורה מהשבת הכספים שנגבו על ידה. ממילא, במקרה דנן, לא נפגע האינטרס של חברי הקבוצה להשבתם של כספים אשר נטען כי נגבו שלא כדין. על כן, להשקפתי, כלל לא מתקיים הרציונל המרכזי בגינו יש לנקוט במשנה זהירות מהרחבת היקף תחולתן של ההגנות המוקנות לרשות בהליך הייצוגי, ובפרט של הסדר החדילה. בנסיבות אלה, סבורני כי יש מקום לגישה מקלה יותר בכל הנוגע לשימוש בסמכותו של בית המשפט להאריך את המועד להגשת הודעת חדילה, וזאת אף שכבר החל הדיון בבקשת האישור. במאמר מוסגר אציין כי אופייה הייחודי של הודעת חדילה במקרה דנן אף מעלה סימן שאלה באשר להתאמתו של הסדר החדילה לנסיבות דנן (ראו: פסקאות 16 ו-22 לחוות דעתו של חברי השופט ע' גרוסקופף; פסקה 28 לחוות דעתה של חברתי השופטת ר' רונן). סוף דבר: בנסיבות המקרה דנן אבקש לצרף את דעתי לדעתו של חברי השופט ע' גרוסקופף, ולקבוע כי דין הערעור להידחות, ללא צו להוצאות. יחיאל כשר שופט הוחלט ברוב דעות (השופטים עופר גרוסקופף ו- יחיאל כשר כנגד דעתה החולקת של השופטת רות רונן) לדחות את הערעור ללא צו להוצאות כאמור בפסקה 23 לפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, ‏י"ב באלול התשפ"ו (‏25.8.2026). עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת