פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 21592-09-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת רות רונן
העותר:
Moshe Beigel
נגד
המשיבים:
1. מפקד יחידת מיטב
2. שר הפנים (רשות ההגירה ומרשם האוכלוסין)
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים
בשם העותר:
בעצמו
בשם המשיבים:
עו"ד שלי רובינסון
פסק-דין
השופטת רות רונן:
עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר, אזרח בריטי, לקבוע כי הוא אינו חייב בשירות צבאי.
כעולה מכתבי הטענות שבפנינו, העותר נולד בבריטניה בשנת 2000, וזמן קצר לאחר מכן – הוא הגיע לישראל עם הוריו, אשר הצהירו בשמו בפני המשיב 2 כי אין ברצונו להיות אזרח ישראלי. משכך, נרשם העותר כתושב קבע וקיבל מספר תעודת זהות. המשפחה חזרה לבריטניה בשנת 2004; ומאז – לטענת העותר – מקום מגוריו הקבוע ומרכז חייו בבריטניה. בין שנת 2020 לשנת 2026 העותר נכנס לישראל ויצא ממנה באמצעות אשרת סטודנט מסוג א/2, שהונפקה לו על ידי המשיב 2 והוארכה מעת לעת (להלן: אשרות הסטודנט).
לפי הנטען, באפריל 2026 עוכב העותר בנתב"ג וגילה כי הוצאה נגדו פקודת מעצר בגין אי התייצבותו לשירות צבאי. לפי המתואר בעתירה, העותר שוחרר לאחר שהציג כי את אשרת הסטודנט.
בהמשך לכך, פנה העותר למשיב 1 בבקשה לביטול מעמדו כמשתמט משירות צבאי. זאת מן הטעם שהוא אינו אזרח ישראלי או תושב ישראל, ומרכז חייו היה ונותר בבריטניה. ביום 17.5.2026, נדחתה בקשתו של העותר, תוך שצוין כי העותר מוגדר תושב קבע המוסיף להתגורר בישראל בדרך קבע מאז שנת 2020, כך שהוא מחויב בשירות צבאי. ביום 10.6.2026 פנה העותר למשיב 1 פעם נוספת, וביקש שתינתן לו תשובה בדחיפות לאור רצונו להגיע לחתונה של אחיו שנערכת בבריטניה כמה ימים לאחר מכן. בו ביום השיב המשיב 1, ובתשובתו ציין כי גם בבדיקה נוספת נמצא כי העותר מוגדר בעל אשרת ישיבת קבע, וביקש כי העותר יעביר תיאור שלם על מעמדו האזרחי החל מיום 20.10.2020.
בעקבות האמור, הגיש העותר עתירה לבית המשפט זה, בה ביקש לקבוע כי הוא אינו חייב בשירות צבאי. לצדה הוגשה בקשה למתן צו ביניים עד להכרעה בעתירה, בין היתר על מנת שהעותר יוכל להשתתף בחתונה של אחיו (בג"ץ 37676-06-26; להלן: העתירה הקודמת). נוכח הסכמת המשיבים, הורה בית משפט זה (כב' השופט א' שטיין) בהחלטתו מיום 14.6.2026 על הקפאת צו עיכוב היציאה מהארץ ופקודת המעצר שניתנו נגד העותר עד ליום 7.7.2026, בכפוף לערבויות שונות שפורטו בהחלטה.
ביום 11.8.2026, נדחתה העתירה הקודמת על הסף מחמת אי מיצוי הליכים ובשל היותה עתירה מוקדמת. בפסק הדין נקבע כי למשיבים לא ניתנה שהות מספקת לגיבוש עמדה בעניינו של העותר, וכי טרם התקבלה החלטה סופית בבקשתו.
ביום 16.8.2026 פנה למשיב 1 בדרישה לקבל מענה לפניותיו לגבי מעמדו מול צה"ל. ביום 2.9.2026 נמסרה לעותר תשובתו של המשיב 1, לפיה לאחר בחינה מקיפה של עניינו הוחלט כי חיובו לשרת בצה"ל נעשה כדין, כך שמעמדו כמשתמט מגיוס עומד בעינו. במכתב פירט המשיב 1 כי העותר לא העביר אישור רשמי ממרשם האוכלוסין על מעמדו במדינת ישראל על אף שהתבקש לעשות כן; וכי בירור עצמאי שנערך מול המשיב 2 העלה שהעותר מוגדר כתושב קבע, והוא מחויב לכן בשירות צבאי. עוד תיאר המשיב 1 את השתלשלות האירועים בעניין מעמדו של העותר מול צה"ל, תוך התייחסות לצווים השונים שהוצאו בעניינו.
העתירה דנן
על רקע זה הוגשה העתירה שלפנינו, בד בבד עם בקשה למתן צו ביניים ולמתן צו ארעי. בעתירתו טוען העותר כי מעולם לא היה אזרח ישראל; והוא אף אינו תושב קבע, שכן מאז שעזב את ישראל כפעוט – מקום מגוריו הקבוע ומרכז חייו היו ונותרו בבריטניה. על כן, לטענת העותר, חובת השירות הצבאי מכוח חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן: חוק שירות ביטחון) אינה חלה עליו. בתוך כך, נסמך העותר על אשרות הסטודנט שהונפקו לו מהמשיב 2, וכן על מכתב עדכני מהמוסד לביטוח לאומי בו צוין כי הוא אינו תושב ישראל מאז 1.4.2004.
עוד טוען העותר כי הצווים שניתנו נגדו הוצאו ללא סמכות ובטלים מעיקרם. זאת, בין היתר, מאחר שהעותר לא היה מודע לקיומם שכן הם נשלחו לכתובת בישראל שאינה רלוונטית – הכתובת בה התגוררו הורי העותר לפני שנים; וכן לאור טענתו כי הסמכות לגייסו פקעה לפי סעיף 20 לחוק שירות ביטחון.
לצד העתירה, מבקש העותר צו ביניים להקפאת צו עיכוב היציאה מהארץ ופקודת המעצר שהוצאו נגדו. עוד הוא ביקש צו ארעי כאמור החל מיום 15.9.2026 ועד ליום 15.10.2026, על מנת שיוכל לשהות בחגי תשרי בחיק משפחתו בבריטניה.
בהחלטתי מיום 8.9.2026, הוריתי למשיבים להגיש תגובה לבקשה למתן צו ביניים, ודחיתי את בקשתו של העותר לצו ארעי.
בתגובה מטעמם, מתנגדים המשיבים לבקשה למתן צו ביניים, ומבקשים לדחות את העתירה על הסף. המשיבים מצרפים לתגובתם פנייה שהוגשה מטעם העותר לרשות האוכלוסין מיום 14.6.2026, בה ביקש לתקן את רישומו השגוי כתושב קבע, וכן מענה שנשלח ביום 16.6.2026. במענה שצורף, הוסבר כי לפי "נוהל פקיעת רשיון לישיבת קבע" (להלן: הנוהל), מאחר שהעותר היה קטין כשמשפחתו עזבה את הארץ, התושבות שלו נבדקת החל מיום בגירותו. עוד נכתב במענה כי בעניינו של העותר, נמצא כי בתקופה מאז שבגר, שהה העותר בישראל "4 שנים שישה חודשים ו-21 ימים". לכן נקבע כי תושבותו לא פקעה והוא תושב קבע.
עוד טוענים המשיבים כי אשרות הסטודנט שניתנו לעותר – מקורן בשגגה של רשות האוכלוסין וההגירה, לאחר שהעותר לא ציין בבקשות האשרה כי הוא בעל מספר זהות ישראלי. מכל מקום, לשיטת המשיבים, אין בקבלת אשרות הסטודנט בשגגה כדי לשנות ממעמדו המהותי של העותר כתושב קבע.
בנוסף לאמור, מבקשים המשיבים לדחות את העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי של הגשת ערר על ההחלטה בדבר מעמדו כתושב קבע לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). לעמדת המשיבים, אין להתיר לעותר לעקוף את המסלול המנהלי שנקבע בדין בדרך של תקיפת חובת השירות הצבאי, אשר נגזרת ממעמד זה. עוד טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, לאחר שהעותר נמנע מלציין בעתירתו עובדות מהותיות בדבר פנייתו לרשות האוכלוסין והמענה שניתן לו.
להשלמת התמונה יצוין כי העותר ביקש להשיב לתגובת המשיבים, ובתוך כך ציין כי המענה מטעם רשות האוכלוסין שצורף לתגובת המשיבים לא הגיע אליו מעולם. בהודעה שהוגשה מטעם המשיבים, הם עדכנו כי מבדיקה שערכו התברר כי נפלה טעות הקלדה בכתובת הדוא"ל של העותר, כך שהמענה אכן לא הגיע ליעדו. לאור האמור, הודיעו המשיבים כי הם אינם עומדים על טענתם לפיה העותר נמנע מציון המענה בעתירתו.
דיון והכרעה
לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים לבקשה לצו ביניים, על נספחיהן, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות – בשל קיומו של סעד חלופי.
אף שהעותר מעלה טענות שונות לגבי חובתו להתגייס לשירות צבאי, ברי כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על שאלת מעמדו של העותר בישראל, וכי יתר הטענות בעתירה נגזרות מההכרעה במחלוקת זו. אי לכך, כפי שציינו המשיבים, לעותר עומד סעד חלופי בדמות הגשת ערר על ההחלטה שהתקבלה לעניין מעמדו כתושב קבע לבית הדין לעררים, לפי חוק הכניסה לישראל. במידת הצורך, יוכל העותר להגיש ערעור מנהלי על החלטתו של בית הדין לעררים לבית משפט לעניינים מנהליים.
כידוע, בית משפט זה לא יפעיל ככלל את סמכותו, מקום בו עומד לעותר סעד חלופי (ראו למשל: בג"ץ 3104-04-26 טמיר נ' פרקליטות המדינה, פסקה 12 (13.4.2026); בג"ץ 49445-11-25 בצרווי נ' מועצה אזורית הגלבוע, פסקה 6 (8.3.2026)). על כן, משעה שלעותר עומד סעד כאמור, אין להידרש לעיקר טענותיו בעתירה שלפנינו, שמקומן להתברר בפני בית הדין לעררים. למען הסר ספק יובהר כי ככל שהעותר ימצה את ההליכים בסעד החלופי לעניין מעמדו בישראל ויבקש לשוב ולהעלות את הטענות הנוספות שנכללו בעתירתו, טענותיו שמורות לו.
סוף דבר: העתירה נדחית ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. יצוין כי מצופה מהמשיבים שיאפשרו לעותר שהות לפעול למימוש זכותו לסעד חלופי, ויימנעו מנקיטת הליכי מעצר נגדו למשך 30 ימים ממועד פרסום פסק הדין.
ניתן היום, ז' תשרי תשפ"ז (18 ספטמבר 2026).
יצחק עמית
נשיא
דוד מינץ
שופט
רות רונן
שופטת