פלוני נ. הרשות הפלסטינית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 20536-10-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערער: פלוני נגד המשיבים: 1. הרשות הפלסטינית 2. ארגון שחרור פלסטין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' אילני) בת"א 54389-07-24 מיום 4.7.2025; כתב ערעור מתוקן מיום 9.6.2026 תאריך הישיבה: י"ב אייר תשפ"ו (29 אפריל 2026) בשם המערער: עו"ד אבי וי גרינברג ; עו"ד רונלד רוט בשם המשיבים: עו"ד אוסאמה סעדי פסק-דין הנשיא יצחק עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' אילני) בת"א 54389-07-24 מיום 4.7.2025, שבו נדחתה על הסף מחמת התיישנות תביעת המערער לפי חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ"ד-2024 (להלן: החוק או חוק פיצויים לדוגמה). הרקע הדרוש לענייננו 1. על פי המתואר בפסק דינו של בית משפט קמא, המערער נפגע ביום 4.3.1996 בפיגוע טרור שאירע בסמוך לדיזינגוף סנטר בתל אביב, שבו נרצחו 13 אנשים ונפצעו 125 אנשים, ובהם גם המערער. 2. ביום 22.7.2024, בחלוף כ-28 שנים מיום הפיגוע, הגיש המערער תביעה במסגרתה עתר לחיוב המשיבות בתשלום פיצוי עונשי בסך 5 מיליון ש"ח מכוח סעיף 2(ב) לחוק פיצויים לדוגמה, בהיותן מתגמלות מעשה טרור בשל תשלום משכורות למחבלים ובני משפחותיהם, ובכלל זה, גם המחבל שביצע את הפיגוע שבו נפצע המערער. 3. ביום 4.7.2025 ניתן פסק דין הדוחה את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות. בפתח הדברים, בית משפט קמא קבע כי אין ממש בטענת המערער כי חל בעניינו כלל "הגילוי המאוחר" הדוחה את מרוץ ההתיישנות, נוכח פסק הדין בע"א 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינית ‏(‏10.4.2022‏) (להלן: עניין פלונים) אשר הכיר לראשונה בזכות התביעה כלפי המשיבות. נקבע כי כלל "הגילוי המאוחר" רלוונטי לעובדות המקימות את עילת התביעה ולא לדין; וכי מכל מקום, המערער צמצם תביעתו לפיצוי עונשי בלבד אולם בעניין פלונים נקבע כי ניתן לחייב את המשיבות כ"מאשררות" בפיצוי תרופתי ולא בפיצוי עונשי. עוד נדחתה טענת המערער כי חוק פיצויים לדוגמה הקים עילת תביעה חדשה מכוחה ניתן לתבוע מתגמל טרור. בתוך כך, נקבע כי המחוקק חרג ממנהגו וקבע בחוק תחולה רטרוספקטיבית גם לגבי מעשי טרור שבוצעו לפני כניסת החוק לתוקף, אולם לשון הוראת סעיף 4 לחוק קובעת כי החוק חל בקשר לתביעה שטרם התיישנה, ונוכח הכלל לפיו אין המחוקק משחית מילותיו לריק, אין לקבוע כי החוק הקים עילת תביעה חדשה. קביעה זו אף נתמכת בהיסטוריה החקיקתית כפי שעולה מדיוני ועדת החוץ והביטחון בכנסת. לבסוף, בית משפט קמא דן בטענת המערער כי מדובר בעוולה נמשכת באשר כל תשלום המשולם למשפחת המחבל מקים עילת תביעה חדשה שממנה יש למנות את תקופת ההתיישנות. נקבע כי אין חולק שתשלומי הרש"פ מקיימים את תכונת החזרה והרציפות של עוולה נמשכת, ברם, יישום הכללים שהותוו בפסיקה ובספרות על ענייננו מוביל למסקנה כי מדובר בעילת תביעה אחת, שכן התשלומים החוזרים צמחו מאירוע עוולתי חד-פעמי, קרי, מעשה הטרור. עוד נקבע כי התופעה החזרתית לא משנה את סיכויי התביעה או את כדאיותה הכלכלית ולכן אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות. משכך, נקבע כי "יש לראות בפיגוע הטרור אירוע מרכזי וחד פעמי שאליו יש לקשור את כלל התשלומים הרציפים לעילת תביעה אחת, הנולדת בתשלום הראשון" [הדגשה במקור – י"ע] (פסקה 32 לפסק הדין). נוכח מסקנתו, בית משפט קמא לא ראה להידרש להשלכות סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). למעלה מן הצורך, צוין כי חוק פיצויים לדוגמה דורש נזק ובנסיבות אלה חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אשר מאריך את תקופת ההתיישנות רק כאשר מעשה העוולה תורם להיווצרותן של יחידות נזק חדשות, ולא כך בענייננו. בית משפט קמא הוסיף כי ככל שהאחריות הנזיקית נובעת מפקודת הנזיקין הרי שמדובר בחלופת "המאשרר" שאז די בתשלום הראשון וממילא לא מדובר באירוע נמשך. 4. המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וביום 29.4.2026 התקיימה בפניי ישיבת קדם ערעור, שלאחריה התרתי למערער להגיש הודעת ערעור מתוקנת. 5. בפתח הדברים, המערער טוען כי תוצאת פסק הדין מסכלת את תכלית החוק וגורמת לכך שמחבלים שביצעו מעשי טרור שהתיישנו יכולים להמשיך ולהיות מתוגמלים בגינם. המערער מדגיש כי ערעורו עוסק בקבלת פיצויים לדוגמה ממתגמל הטרור ולא מהמאשרר או המבצע. נטען כי בית משפט קמא קבע מחד גיסא שעילת התביעה היא מעשה הטרור ומאידך גיסא, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד התשלום הראשון. לגישת המערער, התגמול היא פעולה עצמאית בעלת מועד התחלה וסיום משלה, ללא קשר למעשה הטרור; ומרוץ ההתיישנות מתחיל במועד התשלום האחרון. זאת מכיוון שפעולת התגמול היא עוולה התנהגותית ולכן רלוונטי לענייננו דווקא סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין הקובע כי אם המעשה "נמשך והולך", עילת התביעה היא היום שבו פסק. הטעמים לכך הם לשון חוק פיצויים לדוגמה המגדירה "מתגמל טרור" בלשון הווה; והחזקה הקבועה בסעיף 2(ה) לחוק, המצביעה על המשכיות. המערער מוסיף כי ביחס לתגמול אין דרישה לנזק ושיעור הפיצוי לא תלוי בגובה הנזק אלא הוא קבוע וקשיח, באופן שמלמד כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לא חל בענייננו. במאמר מוסגר אף צוין כי מרוץ ההתיישנות עשוי להיות שונה בין מאשרר ומתגמל. נוכח האמור, לשיטת המערער מרוץ ההתיישנות באשר למתגמל מתחיל עם מועד התשלום האחרון. המערער מסביר כי גישה זו לא מרוקנת מתוכן את סעיף 4 לחוק פיצויים לדוגמה שכן התביעה עודנה עשויה להתיישן אם יוכח כי התשלום האחרון בוצע לפני למעלה משבע שנים. דיון והכרעה 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת ישיבת קדם ערעור שהתקיימה ביום 29.4.2026, ולאחר שעיינתי בהודעת הערעור המתוקנת, השתכנעתי כי יש לדחות את הערעור מכוח תקנות 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וכך אציע לחברותיי שנעשה. 7. נתחיל את דיוננו בלשונו של סעיף 4 לחוק פיצויים לדוגמה, הקובע את תחולת החוק, כלהלן: תחולה 4. הוראות חוק זה יחולו על תביעה נגד מבצע מעשה טרור, מתגמל טרור או נגד מי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין בקשר למעשה טרור שטרם התיישנה או שהייתה תלויה ועומדת ערב תחילתו של חוק זה. מהי, אם כן, תביעה לפי חוק פיצויים לדוגמה שטרם התיישנה? זו השאלה העומדת להכרעתנו. המערער מיקד ערעורו לתביעה כנגד "המתגמל" לפי החוק, אולם נוכח חידושו של חוק פיצויים לדוגמה דומני כי ראוי שנעשה סדר בדיני ההתיישנות ביחס לחוק בכללותו. 8. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". ברם, "השאלה מהי נקודת הזמן שבה עילת תביעה 'נולדת' אינה תמיד פשוטה להכרעה ועשויה לעורר שאלות-משנה שונות" (ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י, פסקה 43 לפסק דיני ‏(23.11.2022‏)‏ (להלן: עניין בכרי)). הכלל שהשתרש הוא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה", במועד שבו אילו היה מגיש תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, הוא היה זוכה בפסק דין (ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד‏(‏2‏)‏ 82, 129 ‏(‏2010‏)). 9. כבר בפתח הדברים יצוין כי מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא כי החוק לא יצר עילת תביעה חדשה המתחילה את מרוץ ההתיישנות, שאם לא כן, קביעת סעיף 4 לחוק כי הוא יחול על תביעה שטרם התיישנה מיותרת, ואין המחוקק משחית מילותיו לריק. אשר על כן, על מנת לקבוע מהי "עילת התובענה" לפי חוק פיצויים לדוגמה, נשים לנגד עינינו את הסעיפים הרלוונטיים: פיצויים לדוגמה 2. (א) גרם מעשה טרור למותו של אדם, יהיו זכאים יורשיו לפיצוי לדוגמה ממבצע מעשה הטרור, ממתגמל הטרור או ממי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין, בסכום של עשרה מיליון שקלים חדשים, נוסף על כל פיצוי אחר שנפסק, אם נפסק בתביעת נזיקין שהוגשה בשל אותו מעשה. (ב) נפגע אדם ממעשה טרור ונגרמה לו נכות צמיתה, בין שנקבעה לפי חוק התגמולים ובין שנקבעה בתביעת נזיקין, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי לדוגמה ממבצע מעשה הטרור, ממתגמל הטרור או ממי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין, בסכום של חמישה מיליון שקלים חדשים, נוסף על כל פיצוי אחר שנפסק, אם נפסק לטובתו בתביעת נזיקין שהוגשה בשל אותו מעשה. [...] (ה) לעניין חוק זה, חזקה שהנתבע הוא מתגמל טרור בשל מעשה טרור שגרם למוות או לנכות לפי סעיף קטן (א) או (ב), אם מדיניותו בדבר מתן תמורה בקשר למעשי טרור מיושמת בדרך של חקיקה ראשית, חקיקת משנה או מתן הנחיות לתשלום כספים לצורך זה, כל עוד מתגמל הטרור לא הוכיח אחרת. כפי שנזדמן לי לומר בע"א 15278-04-25 הרשות הפלסטינית נ' עיזבון פלוני, פסקה 14 ‏(‏8.3.2026‏) (להלן: עניין הרשות) – "על מנת להיכנס בגדרי החוק ולהיות זכאים לפיצויים לדוגמה, נדרש להוכיח קיומם של: (1) מעשה טרור; (2) מותו של אדם או נכות צמיתה; (3) תגמול או אשרור מטעם המערערים". כלומר, התגבשותם של שלושת הרכיבים – מעשה העוולה, הנזק, ואחריות המעוול – היא זו אשר נותנת בידי התובע את "כוח התביעה". 10. חוק פיצויים לדוגמה קובע שלושה סוגים של מעוולים: (א) מבצע מעשה הטרור; (ב) המתגמל; (ג) מי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין, ובתוך כך רלוונטית לנו חלופת "המאשרר" [יוער כי כשלעצמי, אני סבור שהמתגמל הוא למעשה מקרה ספציפי של המאשרר, שכן, אשרור יכול להיעשות במגוון דרכים, ובהן גם באמצעות תגמול כספי, כפי שקבעתי בעניין פלונים]. הגם שכלל המעוולים אחראים באחריות ישירה, יש לראות במבצע כמעוול ממעגל ראשון, בעוד שהמתגמל והמאשרר הם מעוולים ממעגל שני, ולשם הנוחות, אליהם מעתה ביחד כ"מתגמל". 11. כאשר עסקינן במעוול הראשי, הוא מבצע מעשה הטרור, התשובה לשאלת ההתיישנות פשוטה. עם קרות מעשה הטרור מתגבש כוח התביעה של הניזוק ומרוץ ההתיישנות מתחיל. דהיינו, עילת התביעה היא מעשה הטרור (עניין הרשות, בפסקה 11; ראו גם פרוטוקול 57 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-25, 39 ו-41 (11.7.2023) (להלן: פרוטוקול 57)). 12. הדברים הופכים לכאורה מורכבים יותר כאשר עסקינן במעוולי המשנה, שכן אחריותם מתגבשת במועד מאוחר יותר למעשה הטרור, ומשכך, גם כוח התביעה מתגבש לכאורה במועד מאוחר יותר. השאלה היא מהו אותו מועד. המערער סבור כי חוק פיצויים לדוגמה קובע עוולה נמשכת ביחס למתגמל הטרור ומשכך, עילת התביעה נולדת עם תשלום התגמול האחרון, ממנו מתחיל להימנות מרוץ ההתיישנות. אקדים תובנה לדיון ואומר כי אני סבור שבית משפט קמא קבע בדין כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם התשלום הראשון. 13. תחילה אפנה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין, שבו תולה המערער עיקר טענותיו. אעיר בפתח הדברים כי ספק בכלל אם הסעיף חל בכל הנוגע לחוק פיצויים לדוגמה, שהוא חוק חריג בשדה הנזיקי, אולם לצורך הדיון אצא מנקודת הנחה שכן. הסעיף קובע כלהלן: תחילת התיישנות 89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. ההבחנה בין הסעיפים הקטנים טמונה בשאלה שמא מדובר בעוולה התנהגותית (סעיף קטן 1) או בכזו הדורשת נזק (סעיף קטן 2). המערער סבור כי עסקינן בעוולה התנהגותית חזרתית, כך שעניין לנו בסעיף קטן 1, ובפרט בסיפא לו העוסק במעשה "נמשך והולך". לטענתו, למתגמל רכיבים עצמאיים להתגבשות העוולה, ודי בביצוע התשלום למפגע, ללא דרישה לנזק. משכך, לשיטתו, עילת התביעה היא התגמול עצמו, היא מתחדשת יחד עם כל תשלום ותשלום ומרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו הרש"פ חדלה מהתשלומים. מנגד, בית משפט קמא קבע כי ענייננו בעוולה הדורשת נזק ומשכך אנו נכנסים בגדרי סעיף קטן 2, ואין לי אלא להצטרף למסקנה זו. 14. נחזור לתחילת דיוננו – על מנת להיכנס בגדרי החוק נדרשים שלושה רכיבים ובהם גם נזק. החוק קובע במפורש כי ניתן לתבוע מעוול רק במקרים שבהם נגרם מותו של אדם או שנגרמה נכות צמיתה. ודאי כי החוק דורש נזק, שאם לא כן החוק לא היה מגביל עצמו למצבים אלו. משכך, לא ברור על מה נסמכת טענת המערער כי מדובר בעוולה התנהגותית. הגם שהמתגמל "זוכה" למעמדו ככזה בשל התנהגותו, הרי שעל מנת לתבוע אותו נדרש להוכיח את כל יסודות העוולה, וביניהם גם נזק שנגרם בשל מעשה טרור. ודוק: הגם שהחוק קובע שיעור פיצוי קבוע וקשיח ללא קשר לגובה הנזק, אין משמעו כי לא נדרש להוכיח נזק כלשהו, הגם שנכות צמיתה מינימלית תזכה את הניזוק באותו שיעור פיצוי כמו נכות צמיתה מקסימלית. נוכח האמור, אני סבור כי הסעיף הרלוונטי לחוק פיצויים לדוגמה הוא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ואין בו כדי לתמוך בטענת המערער כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם ביצוע התשלום האחרון. 15. בהמשך לכך, אף איני סבור כי ניתן לראות בעוולת המתגמל כעוולה נמשכת, גם במנותק מסעיף 89 לפקודת הנזיקין. עוולה תיחשב לנמשכת כאשר מתקיימים שני תנאים מהותיים – חזרה ורציפות (ע"א 5474/18 אוניפארם בע"מ נ' Glaxo SmitkKline p.l.c, פסקה 29 ‏(‏18.6.2024‏)‏; ‏ע"א 4354/22 טל נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פסקה 44 ‏(‏12.10.2023‏)‏‏; עניין בכרי, בפסקה 50 לפסק דיני; טל חבקין התיישנות 453 (מהדורה שניה, 2021); לעמדה שונה ראו בעניין בכרי, בפסקה 24 לפסק דינו של השופט א' שטיין). אכן, תגמול מעשה טרור עשוי לקיים את תנאי החזרה והרציפות. יחד עם זאת, הפסיקה הכירה בתנאי נוסף להכרה בעוולה נמשכת, הנעוץ ביכולתו של המעוול לחדול מביצוע העוולה ומגרימת הנזק: "תנאי הכרחי לקיומה של עוולה נמשכת הוא שיש בכוחו הסביר של המעוול להפסיק את מחדלו (או מעשהו), ולהפסיק בכך את גרימת הנזק. שאם לא כן, מדובר במעשה או מחדל מקוריים שאינם ניתנים לשינוי, וממילא המעשה או המחדל הם [פעולה – י"ע] חד-פעמית ואינם בגדר עוולה נמשכת" (רע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' ג'הסי, פסקה 23 ‏(30.6.2021‏)‏). בענייננו, אין בכוחה של הרש"פ להפסיק את המעשה שבגינו קמה אחריותה, ובכך להפסיק את גרימת הנזק – גם ככל שתפסיק את התשלומים, הרי שהנזק ממעשה הטרור כבר התגבש ואחריותה כמתגמלת כבר קמה יחד עם התשלום הראשון (ראו גם הדיון בעניין הרשות, בפסקאות 21-18). 16. המשך התשלומים אף לא משפיע על סיכויי התביעה או על תוצאתה. החוק לא קובע מינימום של תשלומים על מנת להיכנס בגדר הגדרת המתגמל ולמעשה די בתשלום אחד כדי להקים לרש"פ אחריות (ראו הגדרת מתגמל טרור בסעיף 1 לחוק: "מי שמעביר כספים בשל מעשה טרור [...]"). אדרבה, החוק קובע בסעיף 2(ה) חזקה הניתנת לסתירה באשר להגדרת נתבע כמתגמל טרור, אף אם לא הוכח תשלום בפועל. כך גם החוק קובע פיצוי לדוגמה בסכום אחיד וקבוע שאינו תלוי בגובה הנזק של התובע או במידת האשם של הרש"פ. משכך, כבר עם התשלום הראשון מתגבש בידי התובע כוח התביעה וסיכויי תביעתו לא צפויים להשתנות – בין אם היה תשלום אחד ובין אם היו עשרה, התובע עודנו זכאי לסכום הפיצויים לדוגמה הקבוע בחוק, קרי חמישה מיליון ש"ח. 17. בשלב זה ראיתי להבהיר כי ייתכן שהתוצאה האמורה פוגעת בתמריץ להפסקת התגמול לאחר ששולם התשלום הראשון, אולם לא מצאתי כי היא עומדת בסתירה לתכלית ההרתעתית של החוק (בג"ץ 4395/24 הרשות הפלסטינית נ' הכנסת, פסקה 23 ‏(13.1.2025‏) ‏‏(להלן: בג"ץ 4395/24); עניין הרשות, בפסקה 27; רע"א 62122-06-25 הרשות הפלסטינאית נ' פלונית, פסקה 18 ‏(22.7.2026‏)). החוק כולל מספר מנגנונים שנועדו להרתיע את הרש"פ מהמשך תגמול מעשי טרור, ובהם החזקה העובדתית הנוגעת למי יחשב למתגמל טרור אף מבלי להוכיח תשלומים בפועל; וסכומי הפיצויים לדוגמה הקבועים בחוק ש"אין [להם] אח ורע בדין הנזיקי הישראלי" (בג"ץ 4395/24, בפסקה 21). לכן, אני סבור שבמבט כולל, החוק עודנו שומר על תכליתו ההרתעתית, אף אם נקבע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם התשלום הראשון. 18. דרך נוספת להגיע לאותה תוצאה היא דרך הילוכו של בית משפט קמא ביחס לעמדתו של המלומד פרופ' ישראל גלעד לעניין "תביעות חוזרות", שגם היא מקובלת עליי. פרופ' גלעד קובע שלושה שלבים לבחינת מועד הולדתן והתיישנותן של "תביעות חוזרות" (ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי, 204 (2022)). בשלב הראשון יש לבחון את "רוחב עילת התביעה" – קרי, האם התביעות החוזרות שייכות לעילה אחת או שמא לכל תביעה חוזרת עילה משלה, והכרעה בשאלה זו מסורה לבית המשפט. פרופ' גלעד מציע כלל אצבע, שלפיו תביעות חוזרות הצומחות מאירוע חד-פעמי שייכות לעילת תביעה אחת (שם, בעמ' 208-207). רק ככל שבשלב הראשון נמצא כי מדובר בעילות תביעה שונות יש להמשיך לשלב השני, המבחין בין עילות מתחדשות ועילות מתארכות, ולשלב השלישי, לבחינת מועד התיישנותן (עוד על כך, ראו שם, בעמ' 205-203; עניין בכרי, בפסקה 46 לפסק דיני). 19. יישום כלל האצבע על חוק פיצויים לדוגמה מוביל למסקנה שענייננו בעילת תביעה אחת. תשלומי המתגמל משולמים בשל ביצוע מעשה טרור, כך שגם אם הם מקיימים את תכונת החזרה והרציפות, מקורם טמון באירוע חד-פעמי – הוא מעשה הטרור (ונזכיר שוב את הגדרת מתגמל טרור בסעיף 1 לחוק, לפיה מדובר במי שמעביר כספים בשל מעשה טרור). ברי כי ללא מעשה טרור אין אשרור או תגמול. זאת ועוד, בדומה לקביעתי לעיל כי לא ניתן לנתק בין ביצוע התשלומים לדרישת הנזק לעניין תחולת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, כך גם לא ניתן לנתק בין ביצוע התשלומים למעשה הטרור שהוא זה שנותן לתשלומים את אופיים 'העוולתי'. התשלומים של הרש"פ לא עומדים בפני עצמם ואין לומר שכל תשלום יוצר עוולה חדשה, שהרי כאמור לעיל, די בתשלום אחד כדי להקים לרש"פ אחריות כמתגמלת. משכך, יש לקשור את כלל התשלומים לעילת תביעה אחת שמרוץ ההתיישנות שלה מתחיל עם ביצוע התשלום הראשון, אז נולד כוח התביעה. 20. ודוק: ייתכנו מצבים שבהם התובע פיצויים לדוגמה יבקש להסתמך על החזקה הקבועה בסעיף 2(ה) לחוק. המערער סבור שהחזקה מצביעה על המשכיות העוולה, אולם לטעמי, על פני הדברים וככל שהחזקה לא נסתרה, ניתן לומר שכוח התביעה מתגבש כבר עם מעשה הטרור, שהרי חזקה שהרש"פ הייתה מתגמלת טרור באותו מועד. משכך, לטעמי מקרים שבהם טוען התובע לחזקה הקבועה בסעיף 2(ה) לחוק הם דווקא המקרים "הקלים" לזיהוי המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות. 21. אשר על כן, אין לראות במתגמל כעוולה נמשכת המולידה עילות תביעה חדשות בכל תשלום ותשלום. דומה כי זו גם הייתה כוונת המחוקק, ויפים לענייננו הדברים הבאים מתוך דיוני ועדת חוץ וביטחון בכנסת: "עכשיו לכאורה מתעוררת השאלה האם החוק הזה מצמיח עילת תביעה חדשה. בעניין הזה, זו שאלה תקדימית, לא היה לנו שום דבר כזה, התייעצתי עם פרופסור ישראל גלעד, לשעבר מהאוניברסיטה העברית, מומחה גדול לדיני נזיקין ומומחה גדול לדיני התיישנות, כתב שני ספרים והוא אמר לי שלדעתו אין דבר כזה אשרור מתמשך כאשר מעשה העוולה היה חד פעמי ולמעשה תקופת ההתיישנות בגינו הסתיימה. אשרור זה אם מסתכלים על סעיף 12 ומבינים את הרציונל, האחריות של המסייע או המשדל, שגם עליהם החוק הזה חל, לא רק על המאשרר, היא למעשה עוולה. אם אין יותר מעשה עוולה מכיוון שכבר יש לנו מעשה בית דין או מכיוון שהייתה התיישנות, אז ממילא גם אין אשרור. [...] זה לא יחול אולי על קבוצה קטנה של אנשים שלא תבעו בכלל על אירוע שהתרחש לפני 20-15 שנה וזה לא יחול על מי שקיבל פסק דין חלוט ולא הגיש ערעור כי זה קו הגבול, אין אשרור למשהו שאיננו בר תביעה" (פרוטוקול 138 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-25, 16 (22.1.2024)). 22. סופו של דבר, שדין הערעור להידחות. נוכח השאלה העקרונית שהערעור העלה ומשלא הוגשה תשובה, אציע כי לא יעשה צו להוצאות. יצחק עמית נשיא השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא י' עמית. ניתן היום, י"ד אב תשפ"ו (28 יולי 2026). יצחק עמית נשיא יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת