פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עפה"ג 20126-03-25
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופט עופר גרוסקופף
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערער:
שי מיארה
נגד
המשיבות:
1. מדינת ישראל
2. פלונית
ערעור על הכרעת דינו מיום 30.9.2024 וגזר דינו מיום 30.1.2025 של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (הנשיאה א' הלמן והשופטות י' שטרית ו-א' אבו-אסעד) בתפ"ח 3328-05-22
תאריך ישיבה:
ט"ו באב התשפ"ו (29 יולי 2026)
בשם המערער:
עו"ד ימימה אברמוביץ'; עו"ד אביגדור פלדמן
בשם משיבה 1:
עו"ד יוסף קנפו
בשם משיבה 2:
עו"ד מאיה איטקין
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
ערעור על הכרעת דינו מיום 30.9.2024 וגזר דינו מיום 30.1.2025 של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (הנשיאה א' הלמן והשופטות י' שטרית ו-א' אבו-אסעד) בתפ"ח 3328-05-22. בהכרעת הדין הורשע המערער בעבירת אינוס (שני מקרים) לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בעבירת מעשה מגונה (מספר מקרים) לפי סעיף 348(ג) לחוק; ובעבירת כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק. בגזר הדין הושתו על המערער 7 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים כל עבירת מין מסוג פשע; 10 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים כל עבירת מין מסוג עוון או עבירה של כליאת שווא; ותשלום פיצוי לנפגעת העבירה בסך של 70,000 ש"ח.
עיקרי כתב האישום
כעולה מכתב האישום, נפגעת העבירה ל"ב (להלן: נפגעת העבירה), ילידת 1992, הייתה תיירת מגרמניה שהגיעה לטיול בישראל ביום 9.4.2022. המערער מתגורר בבית שאן (להלן: העיר), ובבעלותו במקום מספר דירות נופש. בינו ובין נפגעת העבירה לא הייתה כל היכרות מוקדמת.
ביום 15.4.2022, ערב ליל הסדר תשפ"ב, נסעה נפגעת העבירה לעיר כשבכוונתה לחצות את הגבול לירדן להמשך הטיול שלה. משהגיעה למעבר גבול שייח' חוסיין, גילתה כי מעבר הגבול סגור ולכן שבה לעיר כדי ללון במקום ולחצות את הגבול בהמשך, לכשייפתח. בהגיעה לעיר, בדקה נפגעת העבירה אפשרות לינה בשתי אכסניות, אולם בשל החג, לא נמצא עבורה חדר פנוי. אלא שמתוך רצון לסייע לה, הציעה לה מנהלת המשק באחת האכסניות, לקשר אותה עם המערער המשכיר דירות נופש בעיר. נפגעת העבירה הסכימה ומנהלת המשק יצרה קשר עם המערער, אשר מסר כי הוא יוכל למצוא דירה עבור נפגעת העבירה וכי יגיע לאסוף אותה ולקחתה לדירה, וכך נעשה.
בהגיע השניים לדירה, מסר המערער לנפגעת העבירה כי העלות להשכרתה היא 500 ש"ח ללילה. נפגעת העבירה החלה לבכות, גילתה את מצוקתה לפני המערער וציינה בפניו שהמחיר גבוה מדי עבורה ושהיא גם זקוקה לחיבור לאינטרנט. בהמשך לשיחה, עזבו השניים את הדירה. נפגעת העבירה הלכה לקנות מזון, והמערער, בהמשך לבקשתה, הלך להביא מכשיר מודֶם, לצורך התקנת אינטרנט אלחוטי בדירה. הוא התקין את המודֶם בדירה ועזב את נפגעת העבירה בגפה ואף נעל אותה בדירה ולקח את מפתח הדלת איתו בהסבירו כי הוא זקוק למפתח, שכן ישנו רק מפתח אחד לדירה וייתכן שהוא ישוב אליה בהמשך. טרם צאתו, חיבק המערער את נפגעת העבירה וניסה לנשקה על השפתיים וזאת, לשם גירויו וסיפוקו המיניים. נפגעת העבירה אמרה לו מיד כי אינה מעוניינת בכך. המערער השיב כי התנהגותו חברית בלבד וכי הם "רק כמו ידידים" ועזב את המקום.
לאחר זמן מה חזר המערער לדירה עם בקבוק יין וכוסות ומזג לנפגעת העבירה ולעצמו כוס יין. המערער שאל את נפגעת העבירה מדוע אינה נחה והיא השיבה כי היא מנסה לבדוק אפשרות לעבור את הגבול בהקדם האפשרי. המערער ערך מספר שיחות טלפון ואמר לה כי מעבר הגבול בגשר אלנבי יהיה פתוח למחרת היום. נפגעת העבירה שמחה על המידע ואמרה כי תזדקק למונית בכדי להגיע למעבר הגבול. בתגובה, הציע המערער להסיע אותה. כששאלה אותו כמה יגבה ממנה תמורת ההסעה, השיב המערער "כלום, כלום, שום דבר". בשלב זה, לקח המערער את ידה של נפגעת העבירה והוביל אותה לחדר השינה. הוא אמר לה לשכב על המיטה כדי שהוא יעסה את גבה. נפגעת העבירה, אשר הופתעה מהמתרחש, נשכבה על המיטה, על בטנה, תוך שהיא אומרת למערער שאינה מעוניינת בכך. בתגובה אמר לה המערער כי היא צריכה "להשתחרר". הוא לקח סבון נוזלי, הרים את חולצתה, מרח את הסבון על גבה ועיסה אותו. או אז המערער ניסה לפתוח את מכנסיה של נפגעת העבירה אך היא שבה ואמרה לו כי אינה רוצה ואינה מעוניינת בקיום יחסים מיניים עמו. המערער השיב, כי "זה לא סקס" וביקש ממנה לסמוך עליו. המערער הוריד את מכנסיה ובעוד היא שוכבת על הבטן בתחתוניה הוא התיישב מעליה, על ברכיו בפישוק, ועיסה את גבה, כל זאת בניגוד לרצונה ולשם גירויו וסיפוקו המיניים. בתוך כך, פשט המערער את מכנסיו ואת תחתוניו וחיכך את איבר מינו ברגלי נפגעת העבירה.
משחשה נפגעת העבירה באיבר מינו של המערער על גופה, שבה ואמרה לו כי אינה מעוניינת בקיום יחסי מין עמו והוא השיב כי גם הוא אינו מעוניין בכך וכי אף אין ברשותו אמצעי מניעה. עוד אמר כי הוא רוצה להרגיש את גופה וכי "הוא עוזר לה והיא תעזור לו". חרף זאת, המשיך המערער לחכך את איבר מינו בנפגעת העבירה, ובהמשך החדיר את אצבעו לאיבר מינה, בניגוד לרצונה, ללא הסכמתה ותוך שהיא אומרת לו שהיא אינה מעוניינת בכך. לאחר מכן, הפשיט המערער את תחתוניה של נפגעת העבירה, סובב אותה על גבה ותפס בחזהּ. נפגעת העבירה חזרה ואמרה למערער פעם נוספת כי היא אינה רוצה לקיים יחסי מין עמו והוא השיב שהוא עושה "רק עם האצבע, רק לדקה אחת וזה ייגמר". נפגעת העבירה עמדה על סירובה והמערער השיב לה כי הוא רוצה לגרום לה הנאה. או אז הוא ליקק את איבר מינה, בעוד שהיא אומרת לו שוב ושוב כי היא אינה מעוניינת בכך. בתגובה סיפר לה המערער על כך שנפרד מחברתו לפני ארבעה חודשים וכי מאז לא קיים יחסי מין. נפגעת העבירה אמרה לו שוב כי היא אינה מעוניינת בקיום יחסי מין עמו, אולם המערער שב והחדיר את אצבעו לאיבר מינה, ואז החדיר את איבר מינו לאיבר מינה, הכול בניגוד לרצונה וללא הסכמתה. נפגעת העבירה ביקשה מהמערער להפסיק והוא אמר לה כי הוא "עושה את זה רק עם האצבע". במהלך כל האירוע חזרה ואמרה נפגעת העבירה למערער כי היא אינה מעוניינת לקיים עמו יחסי מין, ביקשה ממנו שוב ושוב לחדול ממעשיו ואף כיווצה את איבר מינה בניסיון למנוע ממנו מלחדור אליו.
בסופו של דבר, חדל המערער ממעשיו ונפגעת העבירה נכנסה למקלחת. בצאתה מן המקלחת, שוחח עמה המערער אודות שעת היציאה לכיוון מעבר הגבול למחרת היום ואמר לה כי הוא שוקל לישון בדירה כדי שיקום בזמן. כעבור זמן מה, עזב המערער את הדירה, תוך שהוא נועל את נפגעת העבירה בפנים ולוקח עמו את המפתח לדירה. נפגעת העבירה, אשר גילתה כי היא נעולה בתוך הדירה, דיווחה על האירוע לשגרירות גרמניה בישראל ולמשטרה ולמקום הגיעו כוחות חילוץ, שפרצו את דלת הדירה וחילצו אותה ממנה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
המשיבה טענה כי המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסובה סביב הכרעה עובדתית הנוגעת להשתלשלות האירועים והשאלה שיש לדון בה אינה האם המערער הבין את חוסר רצונה של נפגעת העבירה, אלא האם נפגעת העבירה שיקרה בטענתה שאמרה "לא" שוב ושוב במהלך האירוע. לטענת המשיבה נפגעת העבירה מסרה גרסה אחת, מדויקת, קוהרנטית ואמינה מראשית הדרך, הנתמכת בראיות רבות, ואילו המערער שיקר, התחמק והיה בלתי אמין. מנגד, בא-כוח המערער טען כי גדר המחלוקת מתייחס לשתי סוגיות: האחת, האם הייתה בעילה, באמצעות איבר מין או אצבעות; והשנייה, שאלת ההסכמה ליחסי מין מצד נפגעת העבירה ומודעות המערער להיעדר הסכמתה. נטען כי לא נדרשת קביעה פוזיטיבית שהצדדים משקרים כדי להגיע להכרעה. לטענת המערער, נפגעת העבירה היא זו שיזמה את המעשים, והוא לא הבין את התנגדותה בשל פערי שפה ותרבות. כמו כן, טען כי לא הייתה כל חדירה לאיבר מינה.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והרשיע את המערער פה אחד בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. נקבע כי בבסיס המחלוקת עומדת הכרעה עובדתית בין גרסאות המערער ונפגעת העבירה, והשאלה המרכזית היא האם נפגעת העבירה שיקרה בטענתה שאמרה "לא" במהלך האירוע. בעניין זה בית המשפט נתן אמון מלא בגרסת נפגעת העבירה וקבע כי היא "מהימנה ואמינה, עקבית וסדורה" וכי "אותות האמת עלו ממנה בעת שהמתלוננת גוללה אותה בפנינו בפרוטרוט". גרסתה אף נתמכה בשלל ראיות נוספות. ביניהן עדות חברהּ הטוב, עמו שוחחה מיד לאחר האירוע, והתכתבותה בוואטס-אפ עמו ועם אחרים על אודות הפגיעות. כמו כן, גרסתה התחזקה מעדות נציגת השגרירות הגרמנית בישראל, ממיידיות הגשת התלונה, ומהעובדה שנפגעת העבירה טרחה להגיע מירדן ובהמשך מבלגיה לצורך הגשת התלונה ומתן עדותה בבית המשפט. כן נקבע כי לנפגעת העבירה לא היה כל מניע להפליל את המערער, ולא הוצג נתון כלשהו המעיד על מניע כזה. היא הביעה עמדה העומדת במבחן המשפטי, לפיה "העובדה שאני אומרת 'לא' זה מספיק", וכי "יכול להיות אונס גם ללא שימוש באלימות".
מנגד, נקבע כי עדותו של המערער אינה אמינה, מהימנה, עקבית וסדורה, וכי היא נגועה בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, השומטות את הקרקע תחתיה. גרסאותיו השתנו והותאמו במספר נקודות מהותיות. שקריו המהותיים והתנהגותו המפלילה גם מהווים חיזוקים לעדותה של נפגעת העבירה. בית המשפט גם דחה את טענותיו של המערער לפיהן סבל מאין אונות או כי לא הייתה חדירה לאיבר מינה של נפגעת העבירה, וקבע כי מדובר בטענות כבושות, ללא הסבר משכנע לכבישתן, אשר אינן מתיישבות עם גרסתו כפי שנמסרה במשטרה. כמו כן, נדחתה טענתו כי נפגעת העבירה יזמה את יחסי המין, וכי הוא נגרר אליהם "בעל כורחו". עוד ניתן משקל להתנהגותו של המערער לאחר האירוע ועד להתייצבותו לחקירה, כאשר נעלם למשך 48 שעות, שהה ללא טלפון נייד, וסירב למסור פרטים על מקום הימצאו או זהות האישה שהייתה עמו. התנהגות כזו נתפסה כהתנהגות מפלילה. בית המשפט ציין כי המערער אף הגיע לחקירתו במשטרה ללא מכשיר הטלפון הנייד שלו, לאחר שהתקשר ממנו לבא-כוחו. בית המשפט גם דחה את הגדרתו של המערער לאונס כמעשה המבוצע "בכוחניות" בלבד, והדגיש כי אין רלוונטיות לשאלה אם המעשה נעשה בכוח אם לאו. טענתו של המערער בדבר חוסר הבנה של התנגדות נפגעת העבירה בשל פערי שפה ותרבות נדחתה גם היא, שכן נפגעת העבירה הביעה התנגדות מילולית ברורה והתנהגותה אינה יכולה ללמד על הסכמתה למעשים.
מעבר לאמור, במסגרת שקילת הראיות בית המשפט הדגיש את מצוקתה של נפגעת העבירה שהייתה תיירת צעירה, דוברת גרמנית, שנקלעה לבדה לעיר קטנה בערב חג הפסח ללא יכולת לצאת מהארץ וללא מקום לינה. היא ציינה כי אף שהמערער נחלץ לעזרתה, הרי שמיד כאשר חשדה כי הוא מבקש תמורה מינית, היא הביעה התנגדות מילולית ברורה למעשיו. כן נקבע כי נפגעת העבירה נטולת אינטרסים זרים, אשר שבה ארצה כדי לספר לבית המשפט כיצד המערער אנס אותה. לעומת זאת כאמור, המערער הותיר רושם שלילי ביותר בעדותו, של אדם בלתי מהימן, לא מחויב לאמת, אשר יעשה ויאמר הכול במטרה להתחמק מן הדין. על כן נקבע כי עובדות כתב האישום, כפי שתוארו על ידי נפגעת העבירה, הוכחו מעבר לכל ספק סביר. נמצא כי המערער ביצע בנפגעת העבירה מעשים מגונים ומעשי אינוס, לרבות חדירה באמצעות אצבעות ואיבר מינו, ללא הסכמתה, תוך התעלמות מרצונה ועל אף התנגדותה המפורשת.
באשר לגזר הדין, בית המשפט ציין כי מעשיו של המערער גרמו לפגיעה קשה בערכים חברתיים מוגנים, ובהם האוטונומיה של הקורבן על גופו, כבוד האדם, החירות והביטחון האישי. לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, בחן בית המשפט את מדיניות הענישה הנוהגת וסקר מספר פסקי דין רלוונטיים, כולל מקרי אינוס ומעשים מגונים שבוצעו במהלך עיסוי. לאחר שקלול הערכים החברתיים שנפגעו, מידת הפגיעה בהם, נסיבות ביצוע העבירות ובחינת מדיניות הענישה הנוהגת, נקבע כי מתחם העונש ההולם נע במקרה דנן בין 6 ל-10 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. בית המשפט הדגיש כי נסיבות המקרה חמורות במיוחד נוכח ניצול מצוקתה הגדולה וחוסר האונים של נפגעת העבירה, שהייתה כאמור תיירת בארץ זרה ללא שפה ותמיכה. כמו כן, נזקיה של נפגעת העבירה היו קשים ביותר והביאו להתמוטטות יציבות חייה, כפי שפורט בהצהרה שהוגשה מטעמה.
בשלב גזירת העונש בתוך המתחם, נשקלו לקולא נסיבותיו האישיות של המערער, ובהן היותו אב לארבעה ילדים וסב לנכדים, אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי ועבד כספר במשך שנים רבות; היעדר עבר פלילי למעט הרשעה בעבירה של הסעת שב"ח בשנת 2017; בעיותיו הרפואיות; והעובדה שהיה נתון במעצר מאחורי סורג ובריח במשך כ-3 חודשים ולאחר מכאן במעצר בפיקוח אלקטרוני במשך כשנתיים וחצי. מנגד, לחומרה נשקלה העובדה שהוא לא נטל אחריות על מעשיו, לא הביע חרטה ולא שולב בהליך טיפולי כלשהו, דבר שמנע הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו.
בסופו של דבר, החליט בית המשפט למקם את עונשו של המערער בחלקו התחתון של מתחם העונש ההולם, אך לא בצִדו הקיצוני, על מנת להגיע לתוצאה עונשית מידתית וראויה והושתו עליו העונשים שפורטו לעיל.
תמצית טענות הצדדים בערעור
לטענת המערער מערכת היחסים שקיים עם נפגעת העבירה התנהלה בהסכמה מלאה, ללא כל שימוש באלימות, תוקפנות או כוח מצִדו. הוא הפנה לאמירותיה הראשונות של נפגעת העבירה לשוטרים מיד עם סיום האירוע, כפי שתועדו במזכרים של השוטרים, כי מדובר ב"ניסיון אינוסי ללא חדירה" וכי "לא הייתה חדירה". אמירות אותנטיות אלו בזמן אמת שומטות את הקרקע תחת עבירת האינוס, וניסיונו של בית המשפט לתרץ זאת כהבנה מוטעית של השוטר, או באמצעות תיאוריות פסיכולוגיות חובבניות של המטפלת של נפגעת העבירה, מהווה עיוות דין.
יתר על כן, התנהגותה של נפגעת העבירה שיקפה שיתוף פעולה ממשי ופעיל המלמד על הסכמה, ובכלל זה כניסה מרצון לחדר השינה, נכונות לקבלת עיסוי בגבהּ החשוף, והישארותה במיטה עת המערער הלך להביא סבון. נפגעת העבירה אף אישרה כי היא עצמה סייעה למערער להוריד את מכנסיה, שהיו קשורים במספר קשרים חזקים, וכי שיתפה פעולה בהפשטת חולצתה ותחתוניה. בנוסף, במהלך האירוע, שנמשך כ-30 עד 45 דקות, ביצעו השניים הפסקות רבות שבהן שוחחו בנינוחות ובאינטימיות על נושאים שונים, כגון על בת זוגתו לשעבר של המערער ועל שליטתו בשפה האנגלית. כמו כן, השניים התקלחו יחד במקלחת משותפת במהלך האקט המיני כדי לשטוף את הסבון, נתון שנפגעת העבירה הסתירה בחקירתה במשטרה מתוך הבנת משמעותו הראייתית המפליגה. זאת כאשר בכל פעם שנפגעת העבירה ביקשה מהמערער לחדול ממעשיו, הוא כיבד את בקשתה מיד, ובכלל זה יצא מהמקלחת עת ביקשה פרטיות, והפסיק את המגע המיני לחלוטין ברגע שלא הרשתה לו להמשיך.
המערער גם הצביע על שורה של אינדיקציות עובר לאירוע המעידות על אופיו האינטימי והמוסכם, החל מהצילום המשותף והמחויך שהעלו השניים לפייסבוק בטרם קרות המעשים, ועד למסירת פרטיו המלאים של המערער לנפגעת העבירה ודרכי ההתקשרות עמו. הוא אף התקין עבורה לבקשתה את המודֶם כדי לאפשר לה גישה חופשית לאינטרנט ותקשורת עם גורמי חוץ, פעולה המנוגדת לחלוטין לכוונת כליאה או כפייה. נפגעת העבירה אף לקחה בחשבון התפתחות אינטימית, כפי שכתבה לחברהּ לאחר שהמערער יצא מהדירה עובר לאירוע כי הוא מתכוון לחזור מאוחר יותר ואז הם יוכלו ללכת לג'קוזי.
זאת ועוד. לאחר האירוע, נפגעת העבירה לא התנהגה כקורבן אונס מבוהל. בשיחתה עם חברהּ היא הלינה על בזבוז של 70 יורו על טלפונים, הביעה דאגה לגבי עלות הנזק שגרמו מכבי האש לפריצת דלת הדירה, ותהתה האם המערער יסיע אותה למחרת למעבר הגבול. בשיחותיה בזמן אמת עם נציגת שגרירות גרמניה בארץ, שאלה נפגעת העבירה "איפה מתחיל אונס?", תהייה המלמדת כי היא עצמה לא חשה שנאנסה ושעשתה דבר בניגוד לרצונה. נפגעת העבירה אף ציינה בפני חברהּ כי נטלה את גלולת "היום שאחרי" אף שסברה שהדבר לא היה נחוץ כלל, דבר התומך בגרסה שלא הייתה חדירה. יום למחרת נסעה נפגעת העבירה לירדן ותועדה נהנית ומאושרת בטיוליה.
המערער טען אפוא כי גרסת האונס המאוחרת של נפגעת העבירה היא תוצר של תהליך ארוך של "הדרכה" ושכנוע מצד חבריה, קרובת משפחתה והמטפלת שלה, במטרה להסיר מעצמה אחריות ולהצדיק את הדרמה שנוצרה עקב נעילתה בדירה ואת הזעקת כוחות ההצלה לשווא. קרובת המשפחה גם הכינה את נפגעת העבירה לחקירות ולעימות באופן בוטה, הדריכה אותה להשתמש בביטויים כגון "הוא שם אותי תחת לחץ" והנחתה אותה להשמיט את העובדה שהאירוע התרחש ללא אלימות. במסגרת זו אף טען המערער כי קביעותיו של בית המשפט בעניין מהימנותה של נפגעת העבירה הועתקו מילה במילה מקביעותיו של בית המשפט בתיק אחר משנת 2011.
המערער הדגיש כי הוא סובל מבעיית אין אונות מתועדת, אשר נתמכה בעדות רופאתו ובדברי נפגעת העבירה עצמה בחקירתה, לפיהם "לא הייתה לו זקפה". אכן הוא נמנע מלספר על כך בחקירתו הראשונה במשטרה, אך הדבר נבע מבושה עמוקה של גבר בן 56, סב לנכדים, המוכר בסביבתו כמי שמתרועע עם נשים, ואין לזקוף זאת לחובתו כגרסה כבושה. בנוסף, זכויותיו של המערער קופחו באופן חמור; חקירתו הראשונה לא תועדה בתיעוד חזותי בשל תקלה; ובעימות שנערך בינו לבין נפגעת העבירה, החוקרת מנעה ממנו להוציא מילה מפיו ולשאול את נפגעת העבירה שאלות.
לחלופין, המערער עתר להקלה בעונשו בטענה כי גזר הדין חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים שבהם האקט המיני התחיל בהסכמה ואף במקרים חמורים בהרבה. בית המשפט המחוזי גם שגה בכך שלא העניק משקל לקולה לעובדה שהמעשים בוצעו ללא כל אלימות, תוקפנות או כוח, וטעה כשייחס לחובתו הרשעה ישנה משנת 2017 שאינה רלוונטית לעבירות מין. כמו כן, לא ניתן משקל ראוי לתנאי המעצר הקשים שבהם המערער היה נתון, ולכך שהוא היה עצור במשך 3 שנים, מתוכם 3 חודשים במעצר בפועל ושנתיים ו-8 חודשים במעצר בפיקוח אלקטרוני ללא כל הפרה. לאור כל האמור היה מקום לגישתו להקל משמעותית בעונש המאסר שהושת עליו, ואף להפחית את גובה הפיצוי שנפסק לטובת נפגעת העבירה.
מנגד, המשיבה עתרה לדחיית הערעור על שני חלקיו, וביקשה להותיר על כנה את הרשעת המערער ואת גזר הדין שהושת עליו. נטען כי נקודת המוצא לדיון היא ההלכה שלפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהתרשמה מהעדים באופן בלתי אמצעי. ענייננו מהווה מקרה מובהק ליישום הלכה זו, שכן הרשעת המערער מבוססת על עדות נפגעת העבירה שנמצאה מהימנה, אמינה ועקבית על ידי הרכב של 3 שופטות, אשר כל אחת מהן כתבה התרשמות עצמאית ובלתי אמצעית דומה. המשיבה הדגישה כי עדות נפגעת העבירה עוגנה בסימני מהימנות קונקרטיים, כגון הקפדתה לציין שהמערער לא נקט אלימות, וכי מבחינת הודעותיה במשטרה אל מול עדותה בבית המשפט עולה גרסה קוהרנטית וחד-משמעית.
במענה לטענת המערער כי נפגעת העבירה הסכימה או שיתפה פעולה עמו, הפנתה המשיבה לקביעה העובדתית לפיה נפגעת העבירה עמדה באופן עקבי ונחרץ על כך שלא הסכימה לקיים יחסי מין עם המערער, והביעה את התנגדותה מספר פעמים באופן מפורש. במישור המשפטי הדגישה המשיבה כי משנאמרה המילה "לא" על ידי נפגעת העבירה, חובה היה על המערער לחדול ממעשיו, וכי אף התנהגות הנחזית כמזמינה או כמשתפת פעולה עד לשלב מסוים אינה מלמדת על הסכמה. המשיבה הפריכה את ה"אינדיקציות" שקדמו לאירוע שעליהן נסמך המערער להסכמה, כגון התכתבות נפגעת העבירה עם חברהּ לגבי הצעת המערער ללכת לג'קוזי, והצביעה על כך שבזמן אמת היא תיארה את המערער כטיפוס מוזר שלא היה לה מושג מה הוא רוצה ממנה.
המשיבה הבהירה עוד כי המחוות שהציג המערער, כמו מסירת פרטיו האישיים או התקנת המודֶם, אינן מהוות ראיה לכך שהמעשים שבוצעו על ידו שעות לאחר מכן היו בהסכמה, חרף סירובה המפורש של נפגעת העבירה. גם יש לדחות את ה"אינדיקציות" שעליהן נסמך המערער להסכמה במהלך האירוע ולאחריו, שכן נפגעת העבירה הסבירה בגילוי לב כי התקלחה לאחר שביקשה מהמערער פרטיות, ועזרתה בהורדת המכנסיים נבעה מחוסר ברירה ולוּותה בסירוב מילולי מתמשך. גם דאגותיה באותו לילה לגבי פריצת הדלת על ידי כוחות ההצלה או נסיעתה למעבר הגבול ביום שלמחרת משקפות התמודדות מעשית של תיירת זרה שנותרה תלויה בזולת, ואינן מעידות על "השתכנעות בדיעבד" כטענת המערער.
המשיבה הצביעה על כך שהוכח פוזיטיבית כי למערער היה יסוד נפשי של מודעות בפועל לחוסר הסכמת נפגעת העבירה, שכן הוא השיב לסירובה באמירה שגם הוא אינו מעוניין ביחסי מין וניסה לשכנעה לאורך כל האירוע. גם את טענת האין אונות של המערער יש לדחות משלושה טעמים: ראשית, מדובר בגרסה כבושה שנולדה רק כשבעה חודשים לאחר הגשת כתב האישום; שנית, הראיות הרפואיות מוכיחות כי המערער נוטל תרופת "סיאליס" מאז שנת 2009 במינון נקודתי לפני קיום יחסים והיה באפשרותו להיערך לכך; ושלישית, טענה זו אינה רלוונטית כלל למעשה האינוס בהחדרת האצבעות שבו הודה המערער מפורשות בעדותו ובעימות שנערך בינו לבין נפגעת העבירה.
המשיבה גם דחתה את הטענה כי מדובר בניסיון אונס ללא חדירה והטעימה כי השימוש במילה "ניסה" בשיחת הטלפון עם השוטר בערב האירוע נבע מכך שהשוטר לא שלט באנגלית ולא הכיר את המילה לחדירה. מול המילה הבודדת הזו עומדות שלוש גרסאות מפורשות על חדירה שנמסרו בזמן אמת: הדיווח הראשוני של השגרירות הגרמנית בארץ למשטרה; הודעתה המפורטת של נפגעת העבירה במשטרה באותו הלילה; והרישום הרפואי בחדר האקוטי שתיעד חדירה ללא אמצעי מניעה וללא שפיכה. יתרה מכך ומעל לכול, בא-כוחו של המערער הודה במפורש במהלך ישיבת ההוכחות בבית המשפט ביום 20.2.2023 כי הייתה חדירה ומיקד את המחלוקת אך ורק בשאלת ההסכמה.
גם את טענת המערער כי קרובת משפחתה הדריכה את נפגעת העבירה וזיהמה את עדותה יש לדחות מכל וכל מטעמים כרונולוגיים וראייתיים. גרסתה המלאה של נפגעת העבירה נמסרה במשטרה כבר בליל האירוע, ביום 15.4.2022, ואילו הודעות התמיכה של קרובת המשפחה נשלחו רק שבוע לאחר מכן, ביום 22.4.2022, במטרה להכינה רגשית לעימות מול המערער. המשיבה הציגה כראיה חותכת לכך שלקרובת המשפחה לא הייתה השפעה על נפגעת העבירה את העובדה שהיא ייעצה לה שלא לומר שהמעשה בוצע ללא אלימות, אך נפגעת העבירה בחרה להגיד את האמת בכל הזדמנות והקפידה לציין שהמערער לא הפעיל נגדה כוח.
המשיבה גם טענה כי יש לדחות את שלוש הטענות הדיוניות של המערער: הטענה כי קביעות המהימנות הועתקו מפסק דין משנת 2011 נסתרת עובדתית שכן הנוסחים וההנמקות של שני פסקי הדין שונים לחלוטין; הטענה לגבי ניהול העימות נדחתה שכן הוכח שלמערער ניתנה הזדמנות מלאה להתבטא בחופשיות; והיעדר התיעוד החזותי של החקירה הראשונה של המערער הוגדר ככשל טכני בלבד שלא פגע בזכויותיו.
לבסוף, לעניין גזר הדין, המשיבה הדגישה כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער המצוי בתחתית מתחם העונש ההולם, במיוחד נוכח החומרה היתרה שבפגיעה בתיירת זרה תוך ניצול זרותה ומצוקתה, וכי הפיצוי בסך של 70,000 ש"ח הוא מתון ביותר לאור הנזק הכלכלי שנגרם לה.
דיון והכרעה
ראשית לכול אקדים ואזכיר את ההלכה הידועה מקדמת דנא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בשל יתרונה המובנה הנובע משמיעתה את ההליך כולו ומהתרשמותה באופן בלתי אמצעי מהעדים (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"פ 600/24 דויס נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (6.9.2026) (להלן: עניין דויס); עפה"ג 72682-12-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (18.6.2026); עפה"ג 56304-11-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (7.6.2026); עפה"ג 38230-03-25 גוסיינוב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (26.2.2026)). שנית, במסגרת זו יש לקחת בחשבון שבענייננו בית המשפט המחוזי קבע באופן מפורש כי עדותה של נפגעת העבירה נמצאה מהימנה, אמינה, עקבית וסדורה, כאשר אותות האמת עלו הימנה בעת עדותה. ההתרשמות ממנה הייתה כי היא העידה על אודות הדברים כהווייתם וכפי שהתרחשו בפועל. זאת, לעומת המערער שעדותו נמצאה בלתי אמינה, בלתי מהימנה, בלתי עקבית, בלתי סדורה וככזו הנגועה בסתירות, בתהיות ובפרכות אשר יש בהן כדי לרדת לשורשו של עניין. שלישית, הלכה למעשה היה מקום לדון בשאלה אחת ויחידה והיא האם נפגעת העבירה נתנה את הסכמתה לקיים יחסי מין עם המערער. פרטי המעשים ושינויי הגרסאות בעניין זה תופסים מקום משני ובית המשפט החליט לאמץ את גרסת נפגעת העבירה בשאלה שבמחלוקת ובכך די.
מעבר לכך, אף אם נצלול לדקויות ולפרטי העדויות והראיות, המסקנה האמורה לא תשתנה. היא אף תתחזק. כך למשל, המערער מצביע על אמירתה הראשונה של נפגעת העבירה כפי שמשתקף ממזכר ודו"ח הפעולה של השוטרים שהגיעו לדירה, מהם ביקש להסיק כי הוא לא קיים יחסי מין עם נפגעת העבירה בניגוד לרצונה. ואכן במזכר השוטר אמיר בנקליאן מערב האירוע (ת/16) מצוין כי בשיחה הראשונה שהלה קיים עם נפגעת העבירה, הוא שוחח עמה באנגלית ושאל אותה אם המערער "עשה לה משהו חריג או אנס אותה" והיא השיבה לו "שהוא ניסה לעשות זאת". ברם, מעבר לכך שנפגעת העבירה הסבירה כי האמור במזכר נובע מתרגום לקוי של השוטר מאנגלית לעברית באשר לתוכן השיחה שהתקיימה ביניהם, ממזכר זה מתגלה באופן שאינו משתמע לשני פנים שנפגעת העבירה דיווחה לצוות שגרירות גרמניה בארץ שהיא אכן "נאנסה על ידי בעל הדירה", דבר הנוגד את טענת המערער כאילו דיווחהּ לאנשי השגרירות היה נטול הבעת עמדה מינית לעומתית נגדו. באותו אופן לא ניתן להיאחז בדו"ח הפעולה של השוטר נביל זועבי מיום האירוע (ת/12) אשר הגיע אף הוא לדירה, לעניין מה שמסרה נפגעת העבירה לשוטרים, שכן שוטר זה רק תיעד את מה שמסר לו השוטר בנקליאן. כמו כן, גם שוטר זה מסר כי שגרירת גרמניה עצמה דיווחה למשטרה על מעשה אונס.
גם עיון בהודעתה הראשונה של נפגעת העבירה במשטרה מיום 23.4.2022 (ת/21) מגלה כי עמדתה הייתה עקבית באשר לכך שהמערער כפה עליה ביצוע מעשים וקיום יחסים מיניים בניגוד לרצונה, לאחר שהביעה לפניו באופן מפורש מספר פעמים שאינה מעוניינת בכך. גם טענתו של המערער שלפיה התמונה שצילם לפייסבוק תומכת אף היא בעמדתו שכל מה שקרה בין השניים היה בהסכמת נפגעת העבירה, נטולת כל חשיבות שעה שלפי עדותה של נפגעת העבירה תמונה זו הועלתה על ידו לרשת מיוזמתו עובר לביצוע כל מעשיו המיניים כלפיה (שם, עמ' 3).
אני גם מתקשה לראות כיצד מתן אפשרות לנפגעת העבירה להתחבר לאינטרנט באמצעות מודֶם שהתקין המערער בדירה עבורה תומך בעמדת המערער כי הוא לא נעל את נפגעת העבירה בדירה וכי כל מה שעשה לה, נעשה בהסכמתה. עיון בחומר הראיות ובהכרעת הדין איננו מעורר ספק שהמערער פעל בערמומיות כלפי נפגעת העבירה וניצל את מצוקתה, ובתוך כך אכן נמנע מלהתנהג כלפיה באלימות, ואף ביקש לרצותה בהשכנתה בדירה, בהתקנת חיבור לאינטרנט ובהבעת רצונו להסיעה למעבר הגבול בהזדמנות הראשונה. ברם, פעולות אלו אינן מוכיחות שנפגעת העבירה נענתה לרצון המערער ושיתפה עמו פעולה במעשיו המיניים.
ובאשר להתכתבויות בין נפגעת העבירה לחברהּ ביום האירוע (ת/5א). המערער שוב נתלה במשפט בודד שהוא מוציא מהקשרו. בעניין זה הוא הפנה להתכתבות האמורה בה נפגעת העבירה כתבה לחברהּ שהמערער נעל אותה בדירה וכי אין לה "מושג מה הוא רוצה ממני עכשיו" (שעה 14:58). לכך השיב החבר כי "אחרת פשוט תסתלקי". ולכך השיבה נפגעת העבירה כי "הוא [המערער] אומר/מתכוון שהוא חוזר מאוחר ואז אנחנו יכולים ללכת לג'קוזי" (שעה 14:59). מכאן ביקש המערער להסיק שנפגעת העבירה התכוונה מראש לבוא עמו במגע מיני. ברם, המעיין בהתכתבות מגלה במהרה כי הדברים האמורים נאמרו על ידי הדוברים בציניות, שכן בהמשך לדברים אלה נפגעת העבירה מציינת שהיא נעולה בדירה וחברהּ משיב לה בצחוק "אבל הנוף נחמד" (שעה 15:01) ונפגעת העבירה השיבה על כך "אההההה" (שעה 15:08). יותר מכך. בהמשך אותו יום, בשעה 19:28 נפגעת העבירה אכן כתבה לחברהּ כי היא כבר בזבזה 70 יורו על שיחות טלפון. מכאן ביקש המערער להסיק שלא ייתכן שנפגעת העבירה, שהייתה לטענתה באותה שעה קורבן לעבירות מין חמורות ונעולה בדירה, תהיה מוטרדת דווקא מעלות שיחות הטלפון שלה. ברם, גם כאן פשיטא כי הדברים נאמרו בציניות שכן החבר מיד משיב לה "אבל הביטחון שווה את זה" והיא משיבה לו בתורה "כן". יתר על כן, המעיין בהמשך ההתכתבות מגלה כי נפגעת העבירה ציינה לפני חברהּ באופן שאינו משתמע לשני פנים שלא הסכימה למעשי המערער בכך שאמרה לו לאחר שהם התכתבו בנושא האונס כי "בגרמניה לא = לא" (שעה 19:54); ואם לא די בכך, הרי בהמשך היא כתבה באופן מפורש כי "בגרמניה יש לנו רק מלפני מספר שנים את החוק, שבניצול מיני אין כורח לשימוש באלימות, אלא שגם הפעילות בניגוד לרצון הינה פלילית" (יום 16.4.2022, שעה 07:19). ועוד זאת. אף בהמשך לאחר שחברהּ שואל מה יקרה אם המערער יכחיש את הדבר ויטען כי המעשים בוצעו בהסכמתה, השיבה נפגעת העבירה כי "בסוף זה תמיד הצהרה מול הצהרה" (שעה 07:21). כך גם בחלוף 3 ימים נפגעת העבירה כתבה לחברהּ כי אם המערער ישוחרר ממעצרו הוא "יעשה דבר כזה שוב עם תיירות..." (יום 19.4.2022, שעה 08:30), וכך בחלוף כמעט שבוע נוסף, נפגעת העבירה כתבה לחברהּ "הוא [המערער] פשוט ידע שאין לי כאן אף אחד והוא פשוט ניצל את זה במלואו" (יום 25.4.2022, שעה 16:02). התכתבויות אלו אשר נכתבו בתום לב ועל דרך "שיחה" תמימה ושוטפת של נפגעת העבירה עם חברהּ מצביעות באופן חד-משמעי על גרסתה העקבית כי כל מה שהמערער עולל לה, היה ללא הסכמתה.
המערער העלה כאמור אינדיקציות נוספות המצביעות לשיטתו על הסכמתה של נפגעת העבירה למעשיו, ובהן כניסתה לחדר השינה ונכונותה לקבל ממנו עיסוי, תוך שהיא שיתפה עמו פעולה בהפשטת חולצתה ותחתוניה וסייעה לו להוריד את מכנסיה; ניהול שיחות בנינוחות ובאינטימיות על נושאים שונים; והעובדה שהתקלחו ביחד. ברם, עיון בהודעתה הראשונה של נפגעת העבירה במשטרה בליל האירוע מגלה פנים אחרות לגמרי מהנטען על ידי המערער. כך, נפגעת העבירה אמרה כי היא התנגדה מפורשות למשאלותיו של המערער והסכימה לעיסוי שעשה לה בלית ברירה ומתוך אילוץ (ת/20ב, עמ' 7, שורות 22-20). לאחר מכן היא סיפרה כי המערער משך אותה לחדר אך לא היה אלים כלפיה או תוקפני (שם, עמ' 10, שורות 40-37). היא אף אמרה לו מפורשות לא להוריד את מכנסיה (שם, עמ' 11 שורות 38-37). ולאחר כל זאת הלכה למקלחת לבדה (שם, עמ' 12, שורה 39 ו-עמ' 8, שורה 17). דברים אלו מביאים, שוב, לידי ביטוי את התנהלותו המתוחכמת של המערער תוך ניצול מצוקתה ובדידותה של נפגעת העבירה, תוך מתן פרשנות מעוותת בדיעבד של הסכמה מלאה וקיום מעשים מיניים הדדיים ברצון. אך לא כך היו פני הדברים.
גם התקשיתי לקבל את טענתו של המערער כי הוא לא היה מודע לאי-הסכמתה של נפגעת העבירה. בעניין זה תולה המערער את יהבו בפסק הדין בעניין ע"פ 252/99 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 88, 95 (1999), שם נקבע כי פער בין התבטאויות מילוליות לבין התנהגות פיזית של שיתוף פעולה מקים ספק סביר לגבי מודעות הנאשם להיעדר הסכמה. ברם, במקרה זה, כפי שפורט לעיל, המערער ידע מראש שנפגעת העבירה אינה מסכימה למעשיו והיא הביעה מפורשות אי-נכונות לשתף עמו פעולה. הוא אף השתמש במניפולציות כדי למושכה אט-אט לעשות פעולות שונות שהקלו עליו את זממו. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי המערער נפל קורבן לאי-הבנה של נפגעת העבירה בשל התנהגותה.
גם התקשיתי לראות כיצד ניתן לסבור כי גרסת נפגעת העבירה הייתה פועל יוצא של "הדרכה" של מכריה במטרה להסיר מעצמה אחריות ולהצדיק כביכול את הטרדת שגרירות גרמניה, המשטרה ומערכת כיבוי והצלה. בעניין זה די להפנות לחקירתה הראשונה במשטרה המצוינת לעיל ולהתכתבויות שלה עם חבריה כדי להשתכנע כי גרסתה הייתה אותנטית ולא "מבושלת" כלל.
ולבסוף לעניין אין האונות של המערער. גם בעניין זה התקשיתי להבין מנין שואב המערער את מסקנתו שהוא חף מפשע בשל כך. הרי אין מחלוקת שהמערער קיים עם נפגעת העבירה יחסים מיניים, אלא שלשיטתו כל מה שעשה עשה בהסכמה. היינו שהמחלוקת בינו לבין המשיבה אינה אלא מתן הסכמת נפגעת העבירה למעשיו ולא עצם ביצוע המעשים. אכן, המערער טען כי במסגרת מעשיו הוא לא אנס את נפגעת העבירה, ואף לא היה ביכולתו לעשות כן בשל מצבו הרפואי. ברם ראשית בעניין זה אין למערער מענה בעניין החדרת אצבעותיו לאיבר מינה של נפגעת העבירה. שנית, כמו שהצביעה המשיבה בטיעוניה, טענתו זו של המערער נולדה רק לאחר מעשה ובכל מקרה הוא נוטל תרופות כדי להתגבר על מצבו. מעבר לאמור, עיון בעימות שהתקיים בין המערער לבין נפגעת העבירה מלמד כי גם לגרסת המערער קיימו השניים יחסי מין מלאים. המערער נשאל מפורשות האם השניים עשו "סקס רגיל" וקיימו "יחסי מין בהסכמה" והוא נתבקש לאשר את הדברים, והוא אכן אישר אותם (ת/3, עמ' 2, שורות 21-20 ו-39-38).
ובאשר לטענות המערער בעניין מחדלי החקירה. בעניין ע"פ 1969/22 בן דוד נ' מדינת ישראל (8.8.2023) אמרתי את הדברים הבאים:
"על מנת להטיל ספק באשמתו של נאשם יש להראות כי נפל מחדל חקירה מהותי המקפח את הגנתו והיורד לשורשו של עניין (ע"פ 8199/20 זיאדאת נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (30.4.2023); ע"פ 1682/22 סבג נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (11.9.2022); ע"פ 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (22.5.2023). בהקשר זה הודגש כי 'מחדלי חקירה מהם זכאי הנאשם להיבנות הם בגדר רשימה מוגבלת ומצומצמת של מחדלים חמורים, שעיקרם אי-נקיטת פעולה חקירתית מתבקשת באופן אשר מטיל ספק רציני בראיות שבאות להפליל את הנאשם' (ע"פ 9306/20 ברגות נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (29.4.2021) (ההדגשה במקור))" (שם, פסקה 17).
כמו כן, במסגרת עניין דויס אמרתי לאחרונה את הדברים הבאים:
"אין די במחדלים שנפלו בחקירה על מנת להוביל לזיכויו האוטומטי של נאשם מקום שבו קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו. על בית המשפט לבחון עד כמה המחדלים השפיעו על יכולתו של הנאשם להתגונן מפני האשמות המיוחסות לו, והאם נגרם לו עוול וקופחה הגנתו (ע"פ 8515/13 זכרייב נ' מדינת ישראל, פסקה 112 (9.12.2015); ע"פ 5066/18 רוזקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 57 (4.9.2022)). בתוך כך ייבחן האם כתוצאה מהמחדלים נגלה ספק סביר ביחס לאשמת הנאשם (ע"פ 2076/21 ואכד נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (30.7.2023) (להלן: עניין ואכד); ע"פ 2261/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (24.10.2022)).
עוד יש להבחין בין מחדלי חקירה לבין אי-מיצוי הליכי חקירה. היינו, השאלה שיש לדון בה היא האם קיימות מספיק ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר ולא להתמקד רק בשאלה האם אפשר וראוי היה לנקוט בצעדי חקירה נוספים (עניין ואכד, פסקה 43; עניין קרא, פסקה 48; יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק רביעי 1985-1984 (2009)). בהקשר זה אף הודגש בפסיקה כי חוקרי משטרה אינם נדרשים לבצע פעולות חקירה שהסיכוי שיניבו תוצאות הוא קלוש (ע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (23.1.2012)), או בלשון בית משפט זה בעניין ברגות: 'חקירה פלילית איננה 'תכנית כבקשתך' וכי לנאשם אין זכות קנויה באשר לאופן שבו המשטרה מכלכלת את צעדיה ומקצה את משאביה החקירתיים' (שם, פסקה 16). ובלשון בית משפט זה בעניין ואכד: 'כידוע רשויות החקירה אינן מחויבות בהבאת 'הראיה המקסימלית' לשם הרשעה, אלא די בקיומן של 'ראיות מספקות' אשר בכוחן להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר' (שם, פסקה 43) (וראו לעניין זה גם: ע"פ 2127/17 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (28.2.2018); ע"פ 9284/17 חורש נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.3.2020); ע"פ 6199/20 בן אבו נ' מדינת ישראל, פסקאות 79-78 (8.3.2022); ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (9.7.2015))" (שם, פסקאות 39-38).
אין מקרה זה נכנס לגדרם של אותם מקרים שבהם מחדלי החקירה פגעו ביכולו של המערער להתגונן.
המערער מלין כאמור על כך שחקירתו הראשונה במשטרה לא תועדה באופן חזותי בשל תקלה. מטרת תיעוד חקירתו של נאשם היא לספק כלי נוסף לבחינת קבילות הודאתו (עניין דויס, פסקה 45; ע"פ 1361/10 זגורי נ' מדינת ישראל, פסקאות י"ט-כ (2.6.2011); ע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (2.5.2024)). על כן טוב היה לוּ אכן החקירה הייתה מתועדת. ברם, שעה שהמערער נחקר שלוש פעמים במשטרה כאשר שתי החקירות מיום 21.4.2022 (ת/2) ומיום 25.4.2022 (ת/4) הוקלטו ותומללו; ושעה שהמערער נחקר בבית המשפט בחקירה ראשית ונגדית ביום 11.7.2023 וחקירותיו תועדו בלמעלה מ-80 עמודים (עמ' 825-741 לפרוטוקול), קשה עד בלתי אפשרי לסבור כי גרסתו לא נמסרה בשלמותה וכי נפגעה הגנתו.
ולבסוף בעניין העימות שנערך בין המערער לבין נפגעת העבירה, שלפי טענת המערער החוקרת מנעה ממנו להשיב כהלכה ולשאול את נפגעת העבירה שאלות באופן ישיר. מטרת קיום עימות בין חשוד לבין מתלונן היא בעיקר לאפשר לתביעה לשוב ולבחון את הגרסאות המנוגדות של הצדדים ולבחון את מהימנותם ואת תגובותיהם (יניב וקאי דיני ראיות, 411 (2020)). העימות צריך להתנהל באופן המכבד את המתלונן והמתחשב בפרטיותו וברגשותיו (ע"פ 9302/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 59 (19.6.2019)). במקרה דנן עיון בתמלול העימות (ת/3) מלמד כי אופן העימות היה אכן בדרך של מתן תשובות של כל אחד מהשניים לשאלות החוקרת. פעם השאלות הופנו למערער ופעם לנפגעת העבירה. לכל אחד מהם ניתנה האפשרות להגיב על דברי משנהו ולבסוף ניתנה האפשרות לכל אחד מהם להוסיף דברים לפי חפצו. במצב דברים זה, אם החוקרת אכן סירבה לתת למערער לשאול את נפגעת העבירה שאלות ישירות, הסירוב היה מובן בנסיבות העניין, מתוך כוונה להתחשב ברגשותיה של נפגעת העבירה ולמנוע מהמערער להשתלח בה. בכך לא נפל כל פגם.
לסיכום, אין מקום להתערב בהכרעת דינו המרשיעה של בית המשפט המחוזי.
ולעניין גזר הדין. נקודת המוצא היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בעונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או כאשר העונש סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת או הראויה בנסיבות העניין (וראו מיני רבים: עפה"ג 72682-12-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (18.6.2026); ע"פ 8113-01-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (20.5.2026); עפ"ג 5492-07-25 חמו נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (27.10.2025)). המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בגזר הדין, ואף רחוק מכך.
המערער הורשע בשורה של עבירות מין חמורות ובעבירת כליאת שווא. מעשיו, מהותם, אופיים ותוצאותיהם פגעו באופן ממשי בערכים החברתיים המוגנים, ובהם כבוד האדם, חירותו, שלומו, נפשו, צנעת הפרט שלו, האוטונומיה שלו וחופש התנועה שלו. חומרת מעשיו של המערער מתעצמת נוכח העובדה שהוא ניצל את מצוקתה של נפגעת העבירה, את תלותה בו ואת האמון שנתנה בו. זאת בשים לב לכך שנפגעת העבירה הייתה תיירת, לבדה בארץ זרה, מבלי שהכירה את המקום שאליו נקלעה, שעה שאיש לא יכול היה לסייע לה, וללא ידיעת השפה. חומרת העבירות מקבלת משנה תוקף גם בשל כך שנפגעת העבירה ביקשה מהמערער חזור ושנה כי יחדל ממעשיו ואמרה לו פעמים רבות לאורך האירוע כי היא אינה מעוניינת ביחסים מיניים עמו. לכך יש להוסיף את העובדה שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו, לא הביע כל צער או חרטה ולא שולב בהליך טיפולי.
בניגוד לטענות המערער, בית המשפט גם לקח בחשבון את העובדה שהוא לא נקט באלימות פיזית כלפי נפגעת העבירה ולא הפעיל נגדה כוח; והעניק משקל לקולה לכך שהוא היה נתון במעצר ולאחר מכן במעצר בפיקוח אלקטרוני, כמו גם לקשיים הטמונים בכך. גם בטענת המערער כי בית המשפט טעה כאשר ייחס לחובתו הרשעה משנת 2017 שאינה רלוונטית לעבירות מין אין כדי לסייע לו. זאת שעה שבית המשפט עצמו ציין שמדובר בהרשעה ישנה, שלא מדובר בעבר פלילי מכביד, ושעבירה זו אינה רלוונטית לעבירות מושא הרשעתו הנוכחית.
נוכח כל האמור, מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי מאוזן בנסיבות העניין, וגזירת עונשו של המערער בתוך המתחם מאוזנת גם היא.
גם בפיצוי שנפסק לטובת נפגעת העבירה לא מצאתי להתערב. לא רק שלא הוצגו נימוקים של ממש להתערבות ברכיב זה, כידוע התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת סכום הפיצוי לנפגע העבירה שמורה למקרים חריגים וקיצוניים (ע"פ 8195/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (29.8.2024); ע"פ 8265/22 ג'עברי נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (18.8.2024); ע"פ 3657/23 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (13.8.2023)), שמקרה זה רחוק מהם.
סיכומו של דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני ראשיו.
דוד מינץ
שופט
השופטת גילה כנפי-שטייניץ:
אני מסכימה.
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
השופט עופר גרוסקופף:
אני מסכים.
עופר גרוסקופף
שופט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ז (24 ספטמבר 2026).
דוד מינץ
שופט
עופר גרוסקופף
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת