בג"ץ 1860-10-26 — חנן עזרן נ. משרד המשפטים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1860-10-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב העותר: חנן עזרן נגד המשיבים: 1. משרד המשפטים 2. השופט (בדימוס) יעקב שיינמן- יו"ר הוועדה הציבורית לגיבוש רשימת נאמנים 3. הוועדה הציבורית לגיבוש רשימת נאמנים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו במכרז שיזמה המשיבה 3, הוועדה הציבורית לגיבוש רשימת נאמנים – יחידים שבמשרד המשפטים (להלן: הוועדה), לגיבושה של רשימת הנאמנים ליחידים בהליכי חדלות פירעון, אשר פורסם ביום 11.5.2026. העותר סבור כי בבחינה המקצועית שנערכה כחלק מהמכרז, נפלו פגמים אשר הביאו לכך שהמועמדים שנבחנו בה רכשו יתרון לא הוגן ביחס למועמדים שהיו פטורים מלגשת אליה (עליהם הוא נמנה). בתמצית, בסעיף 126 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 נקבע כי רשימת הנאמנים בהליכי חדלות פירעון תיקבע על ידי ועדה ציבורית שתוקם לצורך כך (ראו גם: תקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי (כללים לעניין גיבוש רשימת נאמנים), התשפ"א-2021 (להלן: התקנות)). מכוח סמכות זו הוועדה פרסמה בשנת 2021 מכרז לגיבושה של רשימת הנאמנים, בו השתתף העותר. עם תום ההליך, אשר מורכב מבחינה מקצועית ומריאיון אישי אליו זומנו (בעיקרו של דבר) המועמדים שהישגם בבחינה גבוה מציון החתך שנקבע, לא נכלל העותר במי מרשימות הנאמנים, אך נבחר להיכלל ברשימת העתודה של הנאמנים ליחידים במחוז דרום (למשמעות של רשימת העתודה ראו: תקנות 15-14 לתקנות). ביום 11.5.2026 פרסמה הוועדה מכרז חדש, מושא העתירה דנן, ולפי התנאים שנקבעו בו, מועמדים שניגשו בעבר לבחינה המקצועית יכלו לבחור שלא לגשת אל הבחינה פעם נוספת, תוך שמירת הציון הקודם שקיבלו (להלן: המכרז החדש. סעיף 6.16 למכרז, אשר צורף כנספח 1 לעתירה). מאחר שהעותר עבר את הבחינה בהליך הקודם בציון של 80, ובמכרז בו הוא השתתף ציון זה הספיק על מנת להתקדם לשלב הריאיון האישי, הוא בחר שלא לגשת לבחינה פעם נוספת. אלא שלדאבונו, לאחר שהתקבלו ציוני הבחינה המקצועית בהליך החדש, התברר כי ציון החתך לצורך המעבר לשלב הבא – הריאיון האישי – עמד על 84 (בעוד שלמיטב ידיעת העותר בשנת 2021 הוא עמד על 72 בלבד). לאור זאת, מועמדותו של העותר נדחתה, מבלי שעבר לשלב הראיונות האישיים. על רקע האמור הגיש העותר את העתירה דנן, בה הוא טוען, בעיקרו של דבר, כי נפלו פגמים בבחינה המקצועית שנערכה כחלק מהמכרז החדש, אשר הביאו לכך שהמועמדים שנבחנו בה זכו ליתרון בלתי הוגן על פני מועמדים שבחרו לשמור על הציון שקיבלו בה בעבר. ראשית, נטען כי רמת הקושי של הבחינה החדשה הייתה "נמוכה באופן קיצוני" בהשוואה לבחינה בה הוא השתתף (סעיף 20 לעתירה). בתוך כך, העותר ציין כי 7 מתוך 25 השאלות שהופיעה בבחינה האחרונה הועתקו מבחינת עבר שפורסמה. מעבר לפגיעה שנגרמה לשיטתו כתוצאה מכך בעיקרון השוויון, העותר ציין כי כאשר הוא ניגש למבחן (במסגרת המכרז הקודם), כלל לא פורסמו מבחנים ישנים לתרגול. שנית, נטען כי הוועדה בחרה לפסול את אחת מהשאלות של הבחינה, ולתת ניקוד מלא לכל הנבחנים ביחס לשאלה זו; ואולם, נבחנים אשר בחרו לשמור על הציון שקיבלו בעבר, לא קיבלו תוספת דומה של נקודות. מעבר לשני פגמים אלה, העותר טוען כי היה על הוועדה לקבוע במכרז כי נאמנים שנבחרו במכרז הקודם לרשימת העתודה יזומנו לריאיון אישי ללא קשר לציון שקיבלו בבחינה המקצועית, כפי שנקבע ביחס למועמדים שצורפו לרשימת הנאמנים במכרז הקודם. יצוין, כי לצד העתירה הגיש העותר גם בקשה למתן צו ביניים, בה התבקשנו להורות על עצירת פעילותה של הוועדה. לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בשיקול דעתן של ועדות בחינה מקצועיות, כדוגמת הוועדה לגיבוש רשימת נאמנים, אלא במקרים בהם הוכח כי נפל פגם מתחום המשפט המנהלי בפעילות הוועדה (בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153, 166 (1999); עע"מ 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 3 (3.12.2017)). כפי שהובהר זה לא מכבר, עיקרון זה חולש על כלל ההיבטים המקצועיים הנוגעים לפעילותה של הוועדה, ובכלל זאת "ההתרשמות כי ראוי היה לתת יותר זמן למענה על שאלה מסוימת; כי מדובר בשאלה אזוטרית; כי היה מקום לספק חומר נוסף לצורך מענה עליה; כי אין היא מנוסחת בצורה טובה; כי יש לסווגה לחלק אחר של הבחינה; כי היא דומה לשאלה שנשאלה בעבר, וכיוצא בזה" (עע"מ 360/24 הוועדה הבוחנת לפי חוק לשכת עורכי הדין נ' פארס, פסקה 8 (11.2.2024) (להלן: עניין פארס)). בענייננו, הטיעון המרכזי שהציג העותר הוא כי מבחינה מקצועית רמת הקושי של הבחינה שנערכה במכרז החדש הייתה נמוכה בהשוואה לבחינה בה הוא השתתף, כאשר הפער ברמת הקושי נבע, בעיקרו של דבר, מבחירתה של הוועדה לעשות שימוש בשאלות דומות לאלו שהופיעו בעבר. הבעייתיות בטיעון זה נובעת מכך שלא ניתן למדוד את הפער ברמת הקושי של הבחינות רק על סמך מרכיב אחד, כדוגמת מידת החזרה על שאלות שהופיעו בעבר (חזרתיות, שמטבע הדברים יכולה להתקיים רק מהבחינה השנייה ואילך). אומנם הקושי להתמודד עם שאלות חוזרות הוא, מטבע הדברים, נמוך יותר, ואולם במקביל ניתן לעשות בבחינה המאוחרת שימוש באמצעים שיהפכו אותה למאתגרת יותר, כך שרמתה הכללית תישאר דומה. מכל מקום, האחריות לוודא את נאותות רמתן המקצועית של הבחינות מוטלת על הוועדה הבוחנת, ואין זה מתפקידו של בית המשפט, ולמעשה במקרים רבים גם אין זה מיכולתו (כך, למשל, כשמדובר בבחינה ברפואה או בראיית חשבון), לבחון זאת על סמך התרשמות ישירה מחלק משאלות המבחן, או אף מבחינתו באופן כולל, כפי שמבקש העותר שנעשה. לכך יש להוסיף, כי אף ששמירה על רמת הקושי של הבחינות היא יעד משמעותי, אליו ראוי לשאוף, בחיי המציאות אין אפשרות להבטיח אחידות בעניין זה, לא באופן מוחלט, ולעיתים גם לא בקירוב. בנסיבות אלו, בחירתו של אדם שנבחן במועד מסוים לשמור על הציון שקיבל במבחן הקודם, מהווה נטילה מודעת של סיכון, שכן רמתה של בחינה הבאה עלולה להיות נמוכה יותר, באופן שירע את מעמדו היחסי בהשוואה לכלל הנבחנים (זהו, למשל, מצבו של סטודנט שמסתפק בציון שקיבל במועד א' באוניברסיטה, ומגלה כי סיכוייו לזכות בתעודת הצטיינות פחתו בשל רמת קושי נמוכה יותר של מועד ב'). לפיכך, גם אם סיכון זה התממש במקרה דנן מבחינת העותר (וכאמור, אין זה מתפקידנו להכריע בשאלה זו) – אין בכך כדי להצדיק את התערבותנו בשיקול הדעת המקצועי של הוועדה. בשולי הדברים יצוין כי עצם עלייתו של ציון החתך באופן משמעותי במקרה דנן אינה מעידה בהכרח על כך שהבחינה הנוכחית הייתה קלה מקודמתה – זהו כמובן הסבר אפשרי, אך בצידו קיימים גם הסברים אחרים, כגון עליה במספר המועמדים, שיפור באיכותם או אף טיוב ביכולתם להתכונן לבחינה. כך או כך, הבחירה לגשת לבחינה מחדש עמדה בפני העותר והוא נטל את הסיכון הכרוך בהחלטתו, שמנגד אף היה כרוך ביתרון הנוגע לוודאות ולביטחון ביחס לציון. גם ביתר הטיעונים שהציג העותר לא מצאנו ממש. אשר לבחירתה של הוועדה לפסול את אחת מהשאלות שהופיעו בבחינה האחרונה, מדובר בעניין אשר מצוי בלב ליבו של שיקול הדעת אשר עומד לה כעורכת המבחן, וממילא, כפי שציינו בעניין פארס, אין זה ממקומו של בית המשפט להידרש לטענות המועלות ביחס לשאלות פרטניות (שם, בפסקאות 9-7). מכל מקום, ברי כי אם הוועדה מצאה שנפל פגם בשאלה שהופיעה במועד מסוים, אין כל הצדקה להוסיף בשל כך ניקוד לנבחנים שנבחנו במועד אחר. אשר לפגמים שנפלו לשיטתו של העותר בתנאי המכרז, די אם נציין כי הפסיקה הבהירה שוב ושוב כי המועד המתאים להצגת טענות אלו הוא עם פרסום המכרז, ולא רק לאחר שנודעו תוצאותיו (בג"ץ 126/82 "טיולי הגליל" בע"מ נ' ממשלת ישראל – משרד התחבורה, פ"ד לו(4) 44, 48 (1982); בג"ץ 50052-03-26 הליכוד – תנועה לאומית ליברלית נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-26, פסקה 23 (20.5.2026)). סוף דבר: דין העתירה להידחות. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ש"ח. בקביעת סכום זה הבאנו בחשבון את העובדה שלא נתבקשה תשובה. ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"ז (06 אוקטובר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט