ע"א 10915-07-26 — יוסף פרידמאן נ. נפתלי טירהויז

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10915-07-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב המערערים: 1. יוסף פרידמאן 2. שמחה מרגליות 3. יוסף לוסטיג 4. שלמה יעקובוביץ 5. זאב גפני נגד המשיבים: 1. נפתלי טירהויז 2. יצחק הלוי 3. זאב צלר 4. אברהם חיים ברנדווין 5. יוסף אהרון בריקמן 6. מוסדות חסידות סדיגורה ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב) מיום 5.5.2026 בת"א 4245-10-20 בשם המערערים: עו"ד רון דרור; עו"ד אופיר מנצ'ל בשם המשיבים: עו"ד אבי וינרוט; עו"ד אריק מגידיש פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב) מיום 5.5.2026 בת"א 4245-10-20 (להלן: פסק הדין). הרקע לערעור על קצה המזלג, ברקע להליכים סכסוך עמוק בין שני פלגים שנוצרו בעקבות הקרע שנפער בחסידות סדיגורה לאחר פטירתו של האדמו"ר הראשי של החסידות, הרב ישראל משה פרידמן ז"ל (להלן בהתאמה: החסידות ו-האדמו"ר). לאחר פטירתו נתגלעה מחלוקת בשאלה מי ציווה האדמו"ר שיכהן במקומו לאחר לכתו – האם בנו הבכור, הרב מרדכי שלום יוסף פרידמן (להלן: המערער), או שמא בנו החמישי, הרב יצחק יהושע העשיל פרידמן (להלן: הבן הצעיר). המערערים נמנים על פלג המערער וסבורים כי האדמו"ר ציווה שהוא יכהן במקומו לאחר לכתו, ומנגד המשיבים נמנים על פלג הבן הצעיר וסבורים כי האדמו"ר ציווה שהוא יכהן במקומו לאחר לכתו. החסידות היא מסגרת דתית-רוחנית שפועלת בין היתר באמצעות עמותות שהוקמו על ידה, שאחת מהן היא עמותת "מוסדות חסידות סדיגורה ירושלים" (להלן: העמותה). מטרות העמותה הן להקים ולנהל מוסדות דת ופעילותה מתמקדת בהפעלת מוסדות אלה. בין מוסדות העמותה ניתן למנות מוסדות לימוד, מקווה, בית כנסת, היכל שמחות, גמ"ח ועוד. במוקד התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי ניצבה מחלוקת בין שני הפלגים שעניינה שליטה בעמותה, ובפרט בזהות חבריה וחברי הוועד שלה. המשיבים עתרו לבית המשפט כדי שיקבע כי משיב 5 הוא חבר עמותה; כי המערער אינו חבר עמותה וחבר הוועד שלה; כי אלמנתו של האדמו"ר, גב' שרה פרידמן (להלן: גב' פרידמן), אינה חברת עמותה; כי מר דוד בנצלוביץ' (להלן: מר בנצלוביץ') אינו חבר עמותה; וכי מערערים 2 ו-5 אינם חברי עמותה. לאחר בחינת כלל הראיות שהונחו לפניו ושמיעת העדויות, בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע כי משיב 5 הוא חבר עמותה; כי המערער אינו חבר עמותה וחבר ועד העמותה; וכי גב' פרידמן ומר בנצלוביץ' אינם חברי עמותה. לעומת זאת, נדחתה התביעה באשר למערערים 2 ו-5 ונקבע כי הם חברי עמותה. מכאן הערעור שלפנינו. המערערים טענו תחילה כי מסקנותיו של בית המשפט מבוססות על מסמכים בכתב, תמלילים והקלטות שהינם ראיות חפציות מובהקות ועל כן אין לערכאה הדיונית כל יתרון על ערכאת הערעור. באופן פרטני העלו שלל טענות נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ובהן בין היתר כי בית המשפט שגה כאשר הכריע בשאלת מעמדו של המערער כחבר עמותה בעוד שבכתב התביעה התבקש סעד שעניינו מעמדו כחבר ועד העמותה בלבד; כי בית המשפט היה נעדר סמכות להכריע בשאלת מעמדם של גב' פרידמן ומר בנצלוביץ' כחברי עמותה שעה שהם לא היו צד להליך; כי בית המשפט התייחס לכל ראיה בנפרד במקום לדון בכל הראיות כמכלול; כי בית המשפט ניתח באופן שגוי את הראיות שהונחו לפניו ושגה כאשר הסיק מהן שהמערער אינו חבר עמותה וחבר הוועד שלה, שמשיב 5 הוא חבר עמותה, ושגב' פרידמן ומר בנצלוביץ' אינם חברי עמותה; כי בית המשפט שגה עת התעלם מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 25168-12-22) שניתן בתביעה שהגישה גב' פרידמן נגד הבן הצעיר, שממנו עולה כי המערער הוא חבר עמותה וחבר הוועד שלה; וכי בית המשפט שגה כאשר לא איפשר למערער לזמן את הבן הצעיר למתן עדות. לצד הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בו. בהחלטתי מיום 7.7.2026 הוריתי למשיבים להשיב לבקשה זו. בתשובתם טענו המשיבים בתמצית כי סיכויי הערעור נמוכים שעה שהוא מבקש לשנות ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין המשיבים החרו החזיקו אחר פסק הדין. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובתשובת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בהתאם לסמכות המוקנית לנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. תחילה באשר לטענת המערערים כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הכריע בשאלת מעמדו של המערער כחבר עמותה שעה שסעד זה לא התבקש. כפי שקבע בית המשפט, העובדה שסעד זה לא נכלל בכותרת כתב התביעה אינה מעידה בהכרח על כך שהוא לא התבקש. זאת שעה שיש אינדיקציות ברורות העולות מגוף כתב התביעה לכך שסעד זה אכן התבקש. אף המערער התייחס בתצהיר שהגיש לבית המשפט המחוזי לכך שהתביעה כוללת "טענה עיקרית עליה מבוססת רוב התביעה והיא כי אינני חבר עמותה וחבר ועד". זאת ועוד, והוא העיקר, סעיף 33(א)(1) לחוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן: החוק) קובע כי חברות בעמותה היא תנאי סף לכהונה כחבר ועד בעמותה. בהינתן כך, ממילא בית המשפט לא יכול היה להכריע בשאלת מעמדו של המערער כחבר ועד העמותה מבלי להידרש לשאלת היותו חבר עמותה ולהכריע בה, סעד שלכל הדעות התבקש בתביעה. לא ראיתי אפוא כי נפל כל פגם בכך שבית המשפט הכריע בשאלת מעמדו של המערער כחבר עמותה. אשר לטענה כי בית המשפט היה נעדר סמכות להכריע בשאלת מעמדם של גב' פרידמן ומר בנצלוביץ' כחברי עמותה שעה שהם לא נכללו ברשימת הנתבעים ולא היו צד להליך. אכן, כלל יסוד הוא כי יש לצרף להליך משפטי צדדים שעלולים להיפגע מתוצאותיו על מנת שלא לפגוע בזכותם להליך הוגן (רע"א 9022/14 זהביאן נ' מובדי, פסקה 19 (2.2.2015); רע"א 5861/15 עיריית תל אביב-יפו נ' שומוביץ, פסקה 24 (26.1.2016)). עם זאת, שונים הם פני הדברים מקום שבו הגורם החיצוני להליך ידע על קיומו של ההליך או כאשר ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו (ע"א 7660/21 די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ נ' כוכבה, פסקה 1 לפסק דיני והאסמכתאות שם (19.6.2023); ע"א 499/79 בן דיין‎ ‎נ' אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד לח(2) 99, 110 (1984); ע"א 570/84 חברת לירן – עסקי בידור ובתי מלון בע"מ נ' הרב אלתר, פ"ד לט(4) 613, 616 (1985); ע"א 7401/00‏ יחזקאלי נ' כונס נכסים, פ"ד נז(1) 289, 304 (2002)). בענייננו, אכן גב' פרידמן ומר בנצלוביץ' נפגעו מתוצאותיו של פסק הדין. ברם, אין חולק כי השניים ידעו היטב על קיומו של ההליך ואף נטלו בו חלק. כך למשל גב' פרידמן הגיעה לפחות לאחד מהדיונים שהתקיימו בבית המשפט ומר בנצלוביץ' הגיש תצהיר מטעם המערערים והעיד בבית המשפט. הווה אומר, גב' פרידמן ומר בנצלוביץ' בוודאי ידעו על קיומו של ההליך ולא ניתן לומר שלא הייתה להם הזדמנות לטעון טענותיהם אם היו חפצים בכך. הם יכלו לעשות כן למשל באמצעות הגשת בקשה להצטרף כצד להליך, כפי שעשו מערערים 5-4 אשר לא נכללו ברשימת הנתבעים והגישו בקשה להצטרף כצד להליך, אשר התקבלה. משגב' פרידמן ומר בנצלוביץ' לא עשו כן, אין בידי לקבל כעת את הטענה כי בית המשפט היה נעדר סמכות להכריע בשאלת מעמדם כחברי עמותה. ודאי כשטענה זו לא באה מצִדם אלא מצד המערערים שהיו כמובן צד להליך. ובכל הנוגע לטענה שלפיה בית המשפט ניתח באופן שגוי את הראיות. טענות המערערים בהקשר זה מגוונות ומופנות הלכה למעשה נגד האופן שבו בית המשפט בחן את הראיות שהונחו ונשמעו לפניו וקבע על בסיסן ממצאים. ברם, מושכלות יסוד הן כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד (וראו מיני רבים: ע"א 2431/24 אלי נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי מחוז ירושלים, פסקה 18 (18.8.2024‏); ע"א 4077/21 עסיס רימונים בע"מ נ' פאי סיאם בע"מ, פסקה 20 (28.2.2023‏); ע"א 2921/21 מלוייב נ' ממונה מס ערך מוסף באר שבע, פסקה 31 (12.9.2022)). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות. הכלל האמור נכון גם בענייננו שכן בניגוד לטענת המערערים, מסקנותיו של בית המשפט אינן מבוססות על ראיות חפציות בלבד, אשר ביחס אליהן נטען כי לערכאה הדיונית אין יתרון על ערכאת הערעור. כמו כן, בית המשפט לא התייחס לכל ראיה בנפרד, אלא ביסס את מסקנותיו על מכלול הראיות שהונחו לפניו, לרבות התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים שהעידו לפניו, ולא מצאתי באף אחת משלל הטענות שהעלו המערערים כלפי מסקנותיו מאותן ראיות כדי להצדיק התערבות בפסק דינו. למעלה מן הצורך מצאתי להתייחס למספר טענות שהועלו בערעור בהקשר זה. כך, לטענת המערערים בית המשפט שגה כאשר התבסס על פנקס החברים של העמותה בקבעו כי המערער לא היה חבר עמותה עד לסוף שנת 2018, וממילא גם לא היה חבר ועד העמותה. זאת משום שלשיטתם הפנקס אינו קביל כראיה שכן הוא צורף רק לתצהיר המשלים שהגיש משיב 4, דרך הפקתו לא הובהרה, והוא אינו חתום. ברם, אף לוּ היה מקום לקבל את טענת המערערים כי פנקס החברים אינו קביל כראיה, ואיני סבור כי עלה בידם לבסס זאת, הרי שהוא לא עמד לבדו בבסיס הקביעה שהמערער לא היה חבר עמותה עד לסוף שנת 2018. אכן, בית המשפט נתן משקל לכך ששמו של המערער לא הופיע בפנקס החברים, אך קביעתו התבססה על ראיות נוספות, ובהן דו"חות שהוגשו במשך השנים לרשם העמותות, הפרוטוקולים של כינוסי האסיפה הכללית של העמותה ועדויות העדים השונים לגביהם. בשולי הדברים יוער גם, כי נפקותו של פנקס החברים נוגעת אך לשאלת מעמדו של המערער כחבר עמותה עד לסוף שנת 2018, ולא לאחר מכן. לכן, אין בטענה זו כשלעצמה גם כדי להשפיע על התוצאה שאליה הגיע בית המשפט בהמשך והיא כי המערער לא היה חבר עמותה גם לאחר סוף שנת 2018 ואילך – שגם בה לא ראיתי מקום להתערב בהיותה מבוססת כאמור על התרשמותו של בית המשפט ממכלול הראיות שהונחו לפניו, ובהן עדויות העדים השונים. זאת ועוד. המערערים טענו כי שגה בית המשפט בקבעו שמשיב 5 הוא חבר עמותה תוך דחיית טענתם שלפיה הוא פרש מתפקידו. בעניין זה מלינים המערערים על כך שבית המשפט קבע כי לשם פרישה מחברות בעמותה נדרשת אסמכתא רשמית. על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, קביעתו של בית המשפט כי לשם הפסקת חברות בעמותה במקרה דנן נדרשת אסמכתא אינה משוללת יסוד (וראו לעניין זה: סעיף 12(ב) לחוק הקובע כי על עניין שאינו מוסדר בתקנון העמותה יחולו הוראות התקנון המצוי בחוק; ופרט 3(א)(2) לתוספת הראשונה במסגרת התקנון המצוי הקובע כי הודעת פרישה מן העמותה בכתב תינתן לוועד העמותה שלושים יום מראש). מכל מקום, אף אם לא נדרשת אסמכתא בכתב לשם פרישה מהעמותה, טענת המערערים מתבססת על כך שמשיב 5 העיד לפני בית המשפט כי הוא רצה לפרוש מחברותו בעמותה. ואולם, לא רק שאין באמור כדי לבסס את פרישתו של משיב 5 מהעמותה בפועל, אלא שבאותה עדות נאמר כי חרף רצונו לפרוש מחברותו בעמותה הדבר כלל לא אושר (פרוטוקול הדיון מיום 12.3.2023, עמ' 233, שורות 5-4). כאמור, עוד טענו המערערים כי בית המשפט שגה עת התעלם מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שניתן בתביעה שהגישה גב' פרידמן נגד הבן הצעיר. לשיטתם, מפסק הדין עולה כי האדמו"ר הורה בצוואתו שהמערער ינהיג את מוסדות העמותה בירושלים, ומכך נובע שהמערער הוא חבר עמותה וחבר הוועד שלה. ברם, אופן צירוף חברי עמותה מוסדר בתקנון העמותה הקובע בסעיף 6 כי חברי העמותה יצורפו על ידי ועד העמותה. בצד קביעה זו, ניתן להכיר באדם כחבר עמותה גם מכוח התנהגות, אף אם הדבר לא נקבע במסגרת החלטה של ועד העמותה (וראו: ע"א 260/66 רובינשטיין נ' בית חנניה, מושב עובדים, פ"ד כא(1) 75 (1967)). עולה אפוא כי לצוואת האדמו"ר אין נפקות בשאלת זהות חברי העמותה וחברי הוועד שלה. משכך, גם בטענה זו של המערערים אין כדי להצדיק התערבות. בשולי הדברים יוער כי גם לא מצאתי לקבל את טענת המערערים שלפיה בית המשפט שגה כאשר דחה את בקשתם לזימון הבן הצעיר למתן עדות. מדובר בהחלטה דיונית מובהקת הנטועה עמוק בשיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית (וראו לעניין זה: ע"א 4810/15 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' י.י.ח.מ השקעות ונכסים בע"מ, פסקה 6 (11.8.2015); רע"א 67706-12-24 גירון – פיתוח ובניה בע"מ נ' אלביט מערכות בע"מ, פסקה 11 והאסמכתאות שם (27.3.2025)), ולא מצאתי כי נפל בה פגם המצדיק התערבות. זאת שעה שבית המשפט קבע כי הסיבות שבגינן רצו המערערים לזמן את הבן הצעיר לעדות כבר הובהרו וכי לא היה בכוחה של העדות לסייע בבירור המחלוקת. הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח. ניתן היום, י"ג אלול תשפ"ו (26 אוגוסט 2026). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט