רע"א 7588/01 — פלוני נ. קצין התגמולים

החלטה בתיק רע"א 7588/01 + בבית המשפט העליון רע"א 7588/01 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' גרוניס המערער: פלוני נ ג ד המשיב: קצין התגמולים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.7.01 בע"א 2182/01 שניתן על ידי כבוד השופטים ע' קמא, א"צ בן זמרה, מ' מזרחי תאריך הישיבה: י"א אלול תשס"ב (19.8.2002) בשם המערער: עו"ד גלעד שר, עו"ד מיכל לביא, עו"ד אופיר טל בשם המשיב: עו"ד שלמה פרידלנדר פסק דין המשנה לנשיא ש' לוין: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' קמא, א"צ בן זימרה, ומ' מזרחי) אשר לפיו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת וועדת הערעורים שניתנה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן – החוק). בהסכמת המשיב החלטנו לדון בבקשה כבערעור. 2. במהלך שירותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים נפל המערער בשבי המצרים. בתקופת השבי עבר המערער עינויים קשים. המערער שוחרר מן השירות הצבאי ביום 29.1.74. תקופת-מה לאחר ששב המערער מן השבי הגיש המערער תביעה להכרה בנכויותיו הפיזיות, ואלה הוכרו על ידי המשיב כקשורות לשירות הצבאי. בסוף שנת 1989 הופנה המערער על ידי אגף השיקום לקבלת הערכה על מצבו הנפשי. המערער נבדק על ידי ד"ר בר נתן שקבע כי "אין סימנים של נכות נפשית". לבקשת רעייתו הופנה המערער בשנת 1991 על ידי אגף השיקום לאיבחון ולטיפול נפשי במכון שלם. דו"ח טיפול ראשון הועבר לאגף השיקום ביום 1.8.91 ובו נרשם כי המערער פגוע נפשית מאז המלחמה והשבי וזקוק לטיפול. בדו"ח נאמר עוד כי המערער זקוק לסיוע חיצוני בקבלת הטיפול שכן עקב מצבו הנפשי נבצר ממנו לפעול בנדון בעצמו. למרבה הצער תויק הדו"ח בתיק המערער באגף השיקום מבלי שגורם כלשהו התייחס להמלצות שגובשו בו. באותה שנה זומן המערער על ידי אגף השיקום לבדיקות בבית חולים תל השומר, שכללו מבחנים פסיכיאטריים אשר נועדו ללמוד על מצבם של השבויים עקב אירועי השבי. בדיקות אלה היו חלק מעבודת מחקר שבוצעה במסגרת עבודת דוקטורט של ד"ר יובל נריה, מחקר עימו שיתפו פעולה באופן פעיל אנשי משרד הביטחון ואגף השיקום. אף שממצאי המחקר פורסמו כבר בשנת 1993 ונמסרו לאגף השיקום, לא נעשתה כל פעולה בעניינו של המערער עד לשנת 1998, עת פנו אנשי אגף השיקום למערער והציעו לו להיבדק ולפנות לוועדה רפואית לקביעת מצבו הרפואי-נפשי. 3. עקב היענות המערער לפנייה האמורה הופנה המערער בשנת 1998 על ידי המשיב אל המומחה ד"ר שרון, אשר ערך למערער מבדקים דומים לאלו שנערכו לו בשנת 1991 במסגרת המחקר של ד"ר נריה ואשר אימץ בחוות דעתו את מסקנותיו של דו"ח מכון שלם משנת 1991. עקב חוות הדעת האמורה הכיר המשיב בפגימה הנפשית של המערער כנובעת מן השירות הצבאי, ובסופו של דבר נקבעו לו 50 אחוזי נכות בגין פגימה זו. 4. המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלה מהו המועד ממנו יש לשלם למערער תגמולים בגין פגימתו הנפשית: האם מיום הגשת התביעה על ידי המערער בגין נכות זו, דהיינו מיום 9 במרץ 1998 – כטענת המשיב, או שמא ממועד שחרורו מהשירות הצבאי – כטענת המערער. ועדת הערעורים, ובעקבותיה בית המשפט המחוזי, החליטו לפי החלופה הראשונה, מכאן הערעור שלפנינו. 5. בית המשפט המחוזי קבע שלא ניתן להביא את עניינו של המערער בגדר סעיף 18(א) לחוק ולא ראינו מקום להתערב במסקנה זו. עוד קבע בית המשפט המחוזי שענינו של המערער לא באו גם בגדרו של סעיף 18(ו) לחוק. לענין זה הגענו לכלל מסקנה אחרת שהביאה אותנו לידי קבלתו החלקית של הערעור, והוא – בנסיבות המיוחדות של המקרה הנוכחי. כה נאמר בסעיף 18(ו) לחוק: "18(ו) לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) (בתוך שנה אחת מיום שחרורו) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס – ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור". אין ספק בדבר שכבר כשבע שנים לפני הגשת תביעתו של המערער – ביזמת המשיב – היה המשיב ער או צריך היה להיות ער למצבו של המערער, כפי שזה תועד בדו"ח של מכון שלם אשר הועבר לרשותו ולא נעשה בו כל שימוש. כזכור נרשם בדו"ח הטיפול הראשון מיום 1.8.91 כי המערער זקוק לגורם חיצוני שיסייע לו לקבל טיפול שכן נבצר מן המערער עצמו לעשות כן. האם בנסיבות אלה קיימת תחולה לסעיף 18(ו)? אנו סבורים שהתשובה היא חיובית: אמנם סעיף 18(ו) דן בנכה שלא הגיש תביעה לתגמולים מחמת "מחלת נפש" או "ליקוי בשכלו" אך הרציונל העומד בבסיס שניים אלה כוחו יפה גם לגבי נכה שלא הגיש את התביעה עקב מצבו הנפשי. השווה: דנ"א 5033/98 (תק-על 2000(1), 582). גם העדרו של אפוטרופוס אינו צריך לעמוד בעוכרי ערעור זה: ע"א 255/78 פ"ד לב(3) 601, והשווה: ע"א 1597/92 פ"דמז(2) 478. העובדה שהמערער הגיש תביעה להכרה בנכותו הפיסית – אין בה כדי לשלול את האפשרות שאי הגשת התביעה להכרה בנכותו הנפשית נבעה ממצבו הנפשי. אנו סבורים שבנסיבות המיוחדות של המקרה, כפי שהוכחו, הפך שיקול הדעת של המשיב, הנתון לו בסיפת סעיף 18(ו), להקדים את תשלום התגמולים, מרשות לחובה וכך אנו פוסקים. אין אנו סבורים שקיימת עילה מספקת להאריך את התקופה מעבר לכך. לפיכך אנו מקבלים חלקית את הערעור ומורים שהתגמולים ישולמו למערער החל מיום 1.8.91. המשיב ישלם למערער את יציאותיו וכן שכר טרחת עו"ד 10,000 ₪. המשנה לנשיא השופט י' טירקל אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד המשנה לנשיא השופט ש' לוין. ניתן היום, ט"ז כסלו תשס"ג (21.11.2002). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01075880_B13.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il