פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
דנ"א 5033/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' אנגלרד
העותרת: קופת חולים מכבי
נגד
המשיבים: 1. אברהם חכם
2. יעקב חכם
3. רבקה חכם
המבקשת להצטרף: אקים ישראל-אגודה לאומית לקימום מפגרים בישראל (ע"ר)
דיון נוסף בע"א 3622/96 שניתן
בבית המשפט העליון ביום 17.6.98
תאריך הישיבה: י"ד בשבט תש"ס (21.1.2000)
בשם העותרת: עו"ד אבי שץ
בשם המשיבים: עו"ד עמי שחף
בשם אקים ישראל: עו"ד שירלי גלאור
עו"ד שחף עמי
פ ס ק - ד י ן
לפנינו דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (הרכב הנשיא והשופטים ט' שטרסברג-כהן וי' אנגלרד), בע"א 3622/96, לפיו נתקבל ערעור המשיבים ובוטל פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את תביעתם נגד העותרת מחמת התיישנות. "אקים - ישראל", המבקשת להתנגד לעתירה מטעמיה, ביקשה מאיתנו לצרפה להליך הדיון הנוסף כמשיבה נוספת.
2. השאלה שעמדה לדיון בערעור היתה, כיצד יש לחשב את תקופת ההתיישנות לתביעת אדם, שבשל ליקוי שכלי אינו מסוגל לדאוג לענייניו בעצמו, והתביעה הוגשה מטעמו על-ידי הוריו, בעקבות מינוים על-ידי בית המשפט כאפוטרופסיו, בחלוף יותר משבע שנים מאז שלתובע מלאו שמונה-עשרה שנה. תשובה לשאלה זו נמצאה לבית המשפט בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-. סעיף 11 מורה, כי בחישוב תקופת ההתיישנות לתביעתו של מי שהיה חולה נפש לא יבואו במניין הזמן שלא היה עליו אפוטרופוס, וכן הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופסו העובדות המהוות את עילת התביעה. על-פי נוסחו המילולי חל סעיף 11 על מקרהו של חולה נפש; ואולם בפסק הדין שלערעור נקבע, כי לנוכח תכליתה של הוראת הסעיף - להביא להפסקת מירוץ תקופת ההתיישנות ביחס לתביעת אדם שאיננו מסוגל לדאוג לענייניו - ובהיעדר טעם המצדיק להבחין, לעניין זה, בין הלוקה בשכלו לבין חולה הנפש, יש להחיל את הוראת הסעיף, על דרך ההיקש, גם במקרהו של הלוקה בשכלו.
3. בדיון הנוסף קיווה בא-כוח העותרת לשכנענו, כי הרחבה זו לתחולתו של סעיף 11, אינה רצויה ויש לבטלה. לעניין זה היו בפיו שתי טענות עיקריות. האחת, כי בתחום היישום המעשי, החלתו של דין זה על מקרים של ליקוי שכלי כרוכה בקשיים. והשניה, כי הרחבה זו עלולה להוביל להרחבות נוספות, מכוחן יעוכב מירוץ ההתיישנות גם לגבי תובעים שאי-יכולתם להגיש את תביעתם במהלך תקופת ההתיישנות הרגילה נבעה, לא ממחלת נפש ואף לא מליקוי שכלי, אלא (למשל) ממיגבלה פיסית.
4. טענות אלו לא שיכנעונו. ההנחה שניצבה ביסוד טענתו הראשונה של בא-כוח העותרת היא, כי בעוד שמחלת נפש מהווה מצב חולני מוגדר, שהינו בעל השלכות ברורות לעניין אי-יכולתו של החולה לדאוג לענייניו בעצמו, הרי שהמצב של ליקוי שכלי אינו ניתן להגדרה מדויקת דומה. אלא שהנחה זו אינה מבוססת. בע"א 139/66 בנבנישתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3) 256, נפסק, כי חולה נפש לעניין סעיף 11 איננו כל אדם הלוקה במחלת נפש, אלא רק מי שמחמת מחלתו הנפשית איננו מסוגל לדאוג לענייניו ומתעורר הצורך למנות לו אפוטרופוס. ובפסק הדין שלערעור נקבע, כי לאור "תכלית ההוראה שבסעיף 11 לחוק כפי שהוסברה בפרשת בנבנישתי הנזכרת, אין כל היגיון ענייני לשלול מתובע שאינו יכול לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי (להבדיל ממחלת נפש) את העיכוב שבמירוץ ההתיישנות" (כדברי השופט אנגלרד, בפיסקה 11 לחוות-דעתו).
הבסיס להשוואה בין הלוקה בשכלו לבין חולה הנפש נמצא אפוא בכך, שבהתאם לתכליתה, הוראתו של סעיף 11 עשויה לחול רק במקרים בהם התובע אינו מסוגל לדאוג לענייניו בעצמו. ולעניין זה, אין בין הלקוי בשכלו לבין חולה הנפש ולא כלום.
לעניין חששו של בא-כוח העותרת, מפני הרחבה אפשרית נוספת בהיקף תחולתו של סעיף 11, באופן שהוראת הסעיף תוחל גם על בעלי מיגבלות פיזיות, די כי נאמר, כי בפסק הדין גופו אין למצוא כל אחיזה לחשש הנטען. ביסוד הלכתו של פסק הדין ניצבת ההנחה, שבדומה לחולי הנפש, גם הלוקים בשכלם סובלים ממיגבלות מנטאליות, העלולות לשלול את יכולתם (המנטאלית, לא הפיזית) לדאוג לענייניהם. נמצא, כי פסק הדין, כשלעצמו, איננו מהווה אסמכתה להרחבה נוספת, מן הסוג שמפניו חוששת העותרת, ואף איננו מבשר או מעודד אותה.
5. בעתירה לדיון נוסף נכללה טענה נוספת, והיא, כי לאחרונה נודע לעותרת, כי עוד בשנת 1976 (כשהמשיב 1 היה כבן שבע) הגישו הוריו (המשיבים 2 ו3-), מטעמו ומטעמם, תביעה לפיצויים נגד מספר נתבעים, וזאת על יסוד אותה עילה, שעליה נסמכה גם תביעתם האחרונה; וכי על יסוד הסדר מוסכם בין הצדדים חייב בית המשפט המחוזי, ביום 4/12/81, את אחד הנתבעים בתביעה האמורה לשלם למשיבים פיצויים בסך 200,000 ש"ח. אלא שהעותרת לא נמנתה עם הנתבעים בתובענה האמורה, שעצם הגשתה וכן הדרך בה נסתיימה נודעו לה, לטענתה, לראשונה רק לאחר פסק הדין שלערעור נשוא ענייננו. עתה, משנודעו לה העובדות, מצאה בהן העותרת טעמים נוספים לדחייתה על הסף של תביעת המשיבים, בין מחמת התיישנות ובין מחמת מעשה בית-דין. זימנו את באי-כוח הצדדים לשמיעת טיעון משלים על-פה ביחס לטענות אלו. לאחר שמיעת טיעונם המשלים של באי-כוח הצדדים הגענו לכלל מסקנה, כי נסיבות הגשתו של ההליך הקודם, ושאלת השלכותיו האפשריות על זכותם של המשיבים להישמע בתביעתם הנוכחית נגד העותרת, טעונות בירור לפני בית המשפט המחוזי; וכל טענות הצדדים ביחס לנושאים אלה שמורות להם.
6. אשר על כן, הננו מחליטים לדחות את העתירה. בכך מתייתר הצורך להחליט בבקשתה של "אקים - ישראל", לצרפה כמשיבה נוספת לעתירה, במטרה להתנגד לה. בנסיבות העניין החלטנו להימנע מעשיית צו להוצאות.
ניתן היום, א' בשבט תש"ס (7.2.2000).
ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט
ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98050330.F04