פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
רע"א 6164/99
בפני: כבוד השופט א' מצא
המבקשות: 1. סודה קלאב בע"מ
2. סודה קלאב מפיצים וסוכנים בע"מ
3. סודה פופ בע"מ
נגד
המשיבה: אסנת רמות
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.6.1999
בתיק בש"א 33271/99 ות"א 1288/99 שניתנה
על-ידי כבוד השופט ע' אזר
בשם המבקשות: עו"ד ה' קוברסקי ועו"ד ת' רוזנר
בשם המשיבה: עו"ד ג' בר-זוהר ועו"ד י' אלון
פ ס ק - ד י ן
לפניי בקשת רשות-ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, המאשרת את הגשת תביעתה של המשיבה נגד המבקשות כתובענה ייצוגית. לאחר העיון בתגובת המשיבה הנני מחליט לדון בבקשה כבערעור, שהוגש לאחר נטילת רשות כדין, ולקבל את הערעור.
2. המבקשת 1, סודה קלאב בע"מ (שלפנים נודעה בשם סודהגל בע"מ), היא יצרנית של מכשירים ביתיים להכנת מי-סודה. המבקשת 3, סודהפופ בע"מ, עוסקת ביבוא ובמילוי של מכלי גז רב-פעמיים, תואמים למכשירי סודה קלאב, המופצים תחת הכינוי המסחרי "סודהבל". המבקשת 2, סודה קלאב מפיצים וסוכנים בע"מ, משווקת את מכלי סודהבל לצרכנים שברשותם מכשירי סודה קלאב.
המשיבה הציגה עצמה בתביעתה כצרכנית, שלראשונה בשנת 1994, ושוב בשנת 1999, רכשה מכשירי סודה קלאב עם מכלי סודהבל תואמים. תמורת כל מכל נדרשה לשלם "פיקדון", שכנגדו ניתן לה אישור בכתב. בכיתוב המופיע על גבי מכל סודהבל נאמר, כי המכל הוא רכושה של סודהפופ ושהוא אך מושאל ללקוח לצורך השימוש בו. תניות המבטאות עמדה זו נכללו גם באישור על קבלת הפיקדון שניתן למשיבה. כן נאמר באישור, כי החלפת המכל הריק במכל מלא מותרת אך ורק בתחנות שירות של סודהפופ או שהורשו לכך על-ידה.
3. בתביעתה נגד המבקשות - שבית המשפט המחוזי החליט לאשר את הגשתה כתובענה ייצוגית - טענה המשיבה, כי בהצגת תנאי הפיקדון כתנאי העיסקה שבמסגרתה נמסרים מכלי סודהבל לשימוש הלקוחות, יש משום הטעיית הצרכנים וכן משום קיפוחם. ההטעיה מתבטאת בתיאור העיסקה כעיסקת שאילה, אף שלפי מהותה הריהי עיסקת מכר, שמכוחה מועברת ללקוח בעלות מלאה במכל. טענה זו סמכה המשיבה, בעיקר, על פסקי הדין בע"א 347/90, 3180/92 סודהגל בע"מ וסודהפופ בע"מ נ' ספילמן, פ"ד מז(3) 459 (להלן: פרשת ספילמן), ובע"א 6064/93, 6071 מימסב חברה למילוי מכלי סודה ביתיים בע"מ נ' סודהגל בע"מ וסודהפופ בע"מ, פ"ד נ(3) 35 (להלן: פרשת מימסב). בפסקי-דין אלה, שחתמו מסכת של התדיינויות בין שתיים משלוש המבקשות לבין כמה ממתחריהן המסחריים, נקבע, כי חרף האמור בכיתוב שעל גבי המכלים ובתעודות הפיקדון, העיסקה בה נמסר מכל סודהבל לידי הלקוח אינה עיסקת שאילה אלא עיסקת מכר.
קיפוח הצרכנים, עליו הלינה המשיבה בתביעתה, מתבטא, לטענתה, בחיוב הלקוחות ל"תנאי הפיקדון", שכשלעצמם הינם בלתי-סבירים ובלתי-הוגנים. בכתב התביעה נטען, כי תנאי הפיקדון "יוצרים מעין מונופול אשר במסגרתו כופות הנתבעות על התובעת ושאר הצרכנים שימוש בשירות מילוי גז יקר, ומונעות מהם מימוש אלטרנטיבות זולות יותר המצויות בשוק". עוד נטען, כי "הנתבעות גובות פיקדון עבור השאלה ... בסכום העולה על שוויו המלא של המוצר ה'מושאל'", וכן, כי סכום הפיקדון "נשחק בעשרות אחוזים כל שנה קלנדארית, ללא כל קשר למועד ה'השאלה' ומשך הזמן שהמכל מוחזק בפועל בידי הצרכנים".
המשיבה טענה בתביעתה, כי המבקשות פועלות בניגוד לאמור בסעיפים 2(א)(4), 2(א)(5), 2(א)(16), 2(א)(17), 3(ב) ו4-(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א1981-, וזאת מבלי שטרחה לפרט לאלו מן העובדות הנטענות על-ידה מצוי עיגון בכל אחד מהסעיפים. בנוסף נטען בכתב התביעה - בלשון כללית וסתמית - כי פעילותן של המבקשות מנוגדת להוראות חוק המכר, תשכ"ח1968-, להוראות חוק השכירות והשאילה, תשל"א1971-, ולהוראות חוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982-. המשיבה ביקשה לאשר לה להגיש את תביעתה על-פי סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן, וכן על-פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, כתובענה ייצוגית בשם קבוצה, שלפי הנטען בבקשה, כוללת את "כל האנשים שרכשו ו/או שהיה בבעלותם ו/או ברשותם מכשיר סודה-קלאב ו/או סודה סטרים ו/או מיכל גז סודהבל, בכל זמן עד למועד פסק הדין". בשם חברי הקבוצה המתוארת עתרה המשיבה, בכתב התביעה, למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות ההגבלות שהמבקשות התיימרו להחיל על רוכשי מכלים מסוג סודהבל, בתארן עיסקאות אלו כעיסקאות שאילה. בנוסף עתרה לחיובן של המבקשות לפצות את ציבור לקוחותיהן, בסכום כולל שהוערך על-ידה בכ150- מיליון ש"ח, בגין ההפרש במחיר השירות של מילוי גז, שניגבה מהם על-ידי המבקשות, לבין המחיר שניגבה בעד שירות זה על-ידי ספקים אחרים.
4. בהחלטה קצרה להפליא - בגדרה לא נדרש כלל לשאלות ולשיקולים, שעל-פי הדין החרות ועל-פי ההלכה הפסוקה, חייב היה לדון בהם - החליט בית המשפט המחוזי לאשר את הגשת תביעתה של המשיבה כתובענה ייצוגית על יסוד עילת ההטעיה שנטענה בכתב התביעה, בעוד שלשאלה אם ראוי לאשר את הגשתה, כאמור, גם על יסוד העילה הנטענת בדבר קיפוח הלקוחות, לא התייחס כלל. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי משנפסק, בפרשת ספילמן ובפרשת מימסב, כי העיסקה בה מועברים מכלי סודהבל ללקוחות הינה עיסקת מכר, זכאי כל צרכן שרכש מכל כזה - אף שלא היה צד להתדיינויות האמורות - להישמע בטענה שהמכל שייך לו. והגם שבחקירתה על תצהירה, במסגרת הדיון בבקשתה, הודתה המשיבה כי היא עצמה לא הוטעתה על-ידי תנאי הפיקדון, קבע בית המשפט, כי לתביעתה "יש סיכוי רציני וראוי לתת לסיכוי זה להתברר". במסגרת התביעה הייצוגית, קבע בית המשפט, תבורר שאלת חבותן של המבקשות; והיה אם תזכה המשיבה בסעד ההצהרתי שנתבקש על-ידה, יוכל כל מי שרכש מכשיר מסוג סודה קלאב, וניזוק מכך שנמנעה ממנו האפשרות לפנות לספקים אחרים לקבלת שירות של מילוי גז, להגיש תביעה אישית ולתבוע פיצוי על נזקו.
5. החלטת בית המשפט המחוזי, לאשר את הגשת תביעתה של המשיבה כתובענה ייצוגית, התבססה, אפוא, על ההנחה כי טענת ההטעיה, שהועלתה על-ידי המשיבה, מקימה עילה להגשתה של תובענה ייצוגית שלכאורה הינה בעלת סיכויי הצלחה סבירים. אני סבור, כי ההכרעות שנפלו בפרשת ספילמן ובפרשת מימסב לא הקימו יסוד איתן להנחה האמורה, שכן הכרעות אלו לא נתבססו על שלילת זכותה העקרונית של סודהפופ לעצב את מהות עיסקאותיה עם לקוחותיה כרצונה, אלא על ניתוח נסיבות ההתקשרות בין סודהפופ לבין הצרכן הבודד, כפי שהתקיימו עד אז. ודוק: בפסקי הדין בפרשות ספילמן ומימסב לא הוטל ספק בזכותה של סודהפופ לשוב ולהתנות, גם מכאן ואילך, כי המכלים נמסרים על-ידה ללקוחותיה בהשאלה, וכלל לא ניתן היה להסיק מהם שאם תעשה כן יהיה בכך משום הטעיית ציבור הצרכנים. על כל פנים, שאלה אחרונה זו עמדה לדיון בע"א 5924/97 און הצפון (וינגרטן) בע"מ נ' סודהפופ בע"מ, תקדין-עליון 99(3) 399 (להלן: פרשת און הצפון). בפסק הדין בפרשת און הצפון, שניתן לאחר החלטת בית המשפט המחוזי בפרשתנו, קבע בית-משפט זה במפורש, כי בכך שגם לאחר פסקי הדין בפרשת ספילמן ובפרשת מימסב, המשיכה סודהפופ לפרסם (בכיתוב שעל גבי המכלים, במסמכי ההתקשרות עם הלקוח ובדרכים נוספות), כי הבעלות במכל נותרת בידיה, אין משום הטעיה של ציבור הצרכנים. בתשובתם לבקשת רשות הערעור, ניסו פרקליטי המשיבה להצביע על שוני בין הפרשיות. אין בידי לקבל את טענותיהם. לדידי, אין כל מקום לספק, כי טענת ההטעיה עליה ביססה המשיבה את תביעתה, ושעל יסודה החליט בית המשפט המחוזי לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית, אינה שונה במאומה מטענת ההטעיה שנדונה ונדחתה בפרשת און הצפון. והמסקנה הבלתי-נמנעת הנגזרת מכך לענייננו היא, שטענת ההטעיה אינה מקימה עילה להגשת תובענה ייצוגית נגד מי מהמבקשות, שהינה בעלת סיכויי הצלחה סבירים.
6. די בפסק הדין בפרשת און הצפון כדי להוביל לקבלת הערעור ולהביא לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי, לאשר את הגשת תביעת המשיבה - ככל שזו נתבססה על עילת ההטעיה - כתובענה ייצוגית נגד המבקשות. לנוכח מסקנה זו שקלתי, אם יהיה זה מן הראוי להחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי על-מנת שייתן את דעתו לשאלה אם בטענת הקיפוח, שהעלתה המשיבה בתביעתה ושבית המשפט המחוזי לא התייחס אליה בהחלטתו, יש כדי להקים עילה ראויה להגשתה של תובענה ייצוגית.
יצוין כי גם בפרשת און הצפון הועלתה הטענה, שבמהלכיה לשימור זכות בעלותה במכלים מונעת סודהפופ תחרות חופשית בין העוסקים בענף, ובדרך זו גורמת גם לקיפוח לקוחותיה. ובהתייחסו לטענה זו (בפיסקה 20 לפסק-דינו) ציין השופט אנגלרד, כי
"מקומה הראשוני של שאלת התחרות החופשית אינו במישור המשפט הפרטי, אלא בתחום חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח1988-. חוק זה קובע את הרשויות שבידיהן הן הסמכות והן האמצעים לברר את קיומו של מונופולין ואת הדרכים הראויות להגבלתו ולמניעת ניצול מעמדו לרעה. זאת ועוד אחרת, אם יתברר כי שימור הבעלות הוא בבחינת תנאי מקפח במובן חוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982-, הרי קיימות דרכים לביטול תנאי זה או לשינויו, הכל בהתאם להוראות חוק זה".
אין צריך לומר כי המסלול, עליו הצביע השופט אנגלרד, פתוח גם בפני ציבור הצרכנים. אף על פי כן, נוטה הייתי להחזיר את ההליך שלפניי לבית המשפט המחוזי, אילו התרשמתי, שבכתב תביעתה, ובבקשתה לאישור הגשת התביעה כתובענה ייצוגית, הניחה המשיבה תשתית עובדתית ומשפטית המבססת לכאורה כראוי את עילת הקיפוח, וכן הקימה יסוד סביר להנחה שהיא מייצגת בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה, שבשמם ביקשה רשות לתבוע. אך לא אלה הם פני הדברים. העובדות, עליהן ביססה המשיבה את טענתה בנושא הקיפוח, תוארו בכתב-תביעתה בלשון כללית וסתמית; טיעונה המשפטי, בדבר עיגונה הסטטוטורי של עילת הקיפוח, רחוק מלהיות ברור וממוקד; וגם דבר היותה של המשיבה נציגה הולמת לכאורה של האינטרס הצרכני הכללי, אינו נלמד ואינו ניכר מטענותיה העובדתיות והמשפטיות. אינני סבור, כי בנסיבות אלו יהיה זה מן המידה להטריח את המבקשות לשוב ולהתדיין עם המשיבה ביחס לעילת הקיפוח. אין צריך לומר, כי בידי המשיבה - אם חפצה היא בכך - להגיש נגד המבקשות תביעה אישית; וככל שעילת הקיפוח מצדיקה הגשת תובענה ייצוגית, אין בהחלטה זו כדי למנוע מציבור הצרכנים להגישה.
7. אשר על כן הנני מחליט לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולדחות את בקשת המשיבה להגשת תובענה ייצוגית נגד המבקשות. המשיבה תשלם למבקשות הוצאות בסך 25,000 ש"ח.
ניתן היום, יא' בטבת תש"ס (20.12.99).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99061640.F02