פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
רע"א 4418/02
בפני: כבוד השופט א' גרוניס
המבקש: מפעל הפיס
נגד
המשיבים: 1. פנחס כהן
2. סרוסי יצחק
3. יוסף בריבי
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל-אביב יפו מיום 23.4.02
בבש"א 1595/02 (ת.א. 001212/00)
שניתנה על ידי כבוד השופטת צ' ברון
בשם המבקש: עו"ד אורי פלד
בשם המשיבים: עו"ד מאיר הפלר
פסק-דין
1. המשיבים נטלו חלק, במשותף, בהגרלת הלוטו שנערכה על ידי המבקש (להלן- מפעל הפיס) ביום 9.10.97. על משתתף בהגרלה לסמן מראש בטופס שישה מספרים. הזוכה בפרס הראשון בהגרלה הינו המנחש נכונה את ששת המספרים. המשיבים ניחשו את ששת המספרים הזוכים. סכום הפרס הראשון במסגרת ההגרלה בה השתתפו המשיבים היה 24,799,023 ש"ח. המשיבים קיבלו יחדיו סך של 8,303,379 ש"ח, היינו סכום העולה במקצת על שליש מן הפרס הראשון. מפעל הפיס הודיע למשיבים, כי שני משתתפים אחרים ניחשו אף הם את ששת המספרים הזוכים. בקשת המשיבים ממפעל הפיס לגלות להם את פרטי שני הזוכים האחרים נענתה בסירוב. משכך, הגישו המשיבים ביום 8.6.98 תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד מפעל הפיס. בתביעה עתרו המשיבים לפסק דין הצהרתי לפיו הם הזוכים הבלעדיים במלוא סכום הפרס. כן ביקשו הם בכתב תביעתם, כי היה ומפעל הפיס יטען לקיומם של זוכים נוספים בהגרלה זו, יינתן צו המורה לו לגלות את פרטיהם, כמו גם את סכום זכייתם. בשלב כלשהו הועברה התובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. במסגרתה של התובענה הגישו המשיבים בקשה, כי בית המשפט יורה שעל מפעל הפיס לפתוח בהבאת הראיות. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת צ' ברון) נעתר לבקשה. מפעל הפיס מבקש רשות לערער על ההחלטה. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
2. בית משפט קמא ביסס את החלטתו על חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998 (להלן- חוק חופש המידע או החוק). נקבע, כי החוק הינו בעל תחולה אקטיבית ועל כן, חרף עובדת כניסתו לתוקף בחודש מאי 1999 - לאחר האירועים נשוא התובענה ואף לאחר הגשתו של כתב התביעה - חל הוא על המקרה דנן. כן נקבע, כי מפעל הפיס הינו בגדר "רשות ציבורית", כהגדרת מונח זה בסעיף 2 לחוק, ועל כן מחויב הוא במסירת מידע בהתאם להוראות החוק. בית המשפט פסק, כי "מאחר והמשיב (מפעל הפיס - א.ג.), בהיותו רשות ציבורית, טוען לקיומם של טעמים המונעים את מסירת המידע, הרי שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו". לפיכך, הוחלט כי מפעל הפיס הוא שיפתח בהבאת הראיות.
3. במסגרת בקשתו, מעלה מפעל הפיס השגות שונות על החלטת בית המשפט המחוזי. ראשית, טוען הוא כי תובענת המשיבים כלל איננה נסמכת על עילה מכוח חוק חופש המידע, וממילא כתב התביעה איננו מפרט את העובדות המקימות עילה כזו. על כן, שגה בית משפט קמא בקובעו כי תביעת המשיבים מתבססת על חוק חופש המידע, ובהחליטו על בסיס עילה שכלל לא נזכרה בכתב התביעה. שנית, טוען מפעל הפיס, כי קביעות בית המשפט בדבר תחולתו האקטיבית של החוק, ובנוגע להיותו "רשות ציבורית" עליה חל החוק, בטעות יסודן. מנגד, סומכים המשיבים ידיהם על החלטת בית משפט קמא. לשיטתם, מאחר שעוסקים אנו בבקשת ביניים, אשר במסגרתה הסתמכו באופן מפורש על חוק חופש המידע, הרי שבית המשפט מוסמך היה להתבסס על הוראות חוק זה.
4. כתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא מעלה, כי התובענה מבוססת על קיומו של חוזה הגרלה בין המשיבים לבין מפעל הפיס, ועל מצג שווא או תרמית שביצע מפעל הפיס, לטענת המשיבים. אין כתב התביעה מזכיר כלל את חוק חופש המידע. ממילא, אף לא נזכרות העובדות אשר מקימות עילת תובענה לפי חוק זה. כך למשל, אין כתב התביעה מפרט עובדות המלמדות על היות מפעל הפיס "רשות ציבורית", כהגדרת מושג זה בסעיף 1 לחוק. כתב התביעה הוגש על ידי המשיבים ביום 8.6.98, עוד טרם כניסתו של חוק חופש המידע לתוקפו. על רקע זה ניתן להבין מדוע אין התייחסות כלשהי לחוק במסגרת כתב התביעה.
טוענים המשיבים, כי מאחר שבמסגרת בקשתם להעברת נטל הבאת הראיות הסתמכו הם מפורשות על חוק חופש המידע, מוסמך היה בית משפט קמא להתבסס על הוראות חוק זה בהחלטתו. אין בידי לקבל טענה זו. לא ניתן לנתק את הבקשה להיפוך נטל הבאת הראיות מתביעתם העיקרית של המשיבים. הטעם שעמד בבסיס קבלת הבקשה על ידי בית המשפט המחוזי, נעוץ בהנחה שהתובענה העיקרית תוכרע על פי הוראותיו של חוק חופש המידע. משנוכחנו לדעת, כי אין התובענה שלפנינו מבוססת כלל ועיקר על העילות הצומחות מכוחו של החוק, נשמט הצידוק, אם קיים, להעברת נטל הראייה. יש לקבוע, אם כן, כי המשיבים - הם התובעים בתובענה העיקרית - יפתחו בהבאת הראיות.
אין צורך להתייחס לשאלה האם רשאים היו המבקשים לעתור לתיקון כתב תביעתם, על מנת שיוכלו להסתמך אף על חוק חופש המידע, או שמא עליהם לנקוט הליך נפרד, על דרך עתירה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 17 לחוק חופש המידע ופרט 2 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס2000-).
5. עיון בכתב התביעה שהגישו המשיבים מראה, כי טענתם העובדתית היא שהם והם בלבד זכו בהגרלת הלוטו, ולכן מגיע להם הפרס הראשון במלואו. לעומת זאת, בכתב ההגנה שהגיש מפעל הפיס נטען, כי בנוסף למשיבים היו שני משתתפים אחרים בהגרלה שניחשו נכונה את ששת המספרים הזוכים. אכן, אין מפעל הפיס מגלה בכתב הגנתו את זהותם של שני הזוכים האחרים. מכל מקום, אין מפעל הפיס מודה בטענה, כי המשיבים היו הזוכים היחידים בהגרלה. על כן, אין סיבה לסטות מן הכלל הרגיל המורה שעל התובע, כזה המוציא מחברו, לפתוח בהבאת הראיות (תקנה 158(א) ותקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-; זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995), סעיף 392). הנתון באשר לעצם קיומם של זוכים נוספים, אם אכן היו כאלה, הינו בידיעתו של מפעל הפיס. לכך יכולה להיות השלכה, משיבוא בית המשפט לפסוק בשאלה האם הרימו המשיבים את הנטל הראשוני המוטל עליהם (ראו ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 82, מול האות ה'; וכן ע"א 1842/90 בר לב נ' רפופורט, פ"ד מח(5) 221, 230 - 231 (השופטת ד' דורנר)). הוא הדין לגבי אי גילוי שמותיהם של הזוכים האחרים, בהנחה - שאיני מביע דעה לגבי נכונותה - כי על מפעל הפיס מוטלת חובה לגלות את השמות, במסגרת ההליך האזרחי שהוגש נגדו. אין בכל אלה כדי להביא למסקנה שעל מפעל הפיס לפתוח בהבאת הראיות.
6. בשולי הדברים אוסיף, כי ראוי שהצדדים ישקלו פעם נוספת את ההצעה שעלתה בבית משפט קמא, לפיה פרטי הזוכים האחרים, אם היו כאלה, יימסרו לידיעתו של צד שלישי שיהיה מקובל על שני הצדדים. בדרך זו, יש לקוות, ניתן יהיה להביא לפתרון המחלוקת.
7. אשר על כן, הערעור מתקבל, החלטתו של בית משפט קמא מבוטלת ונקבע כי על המשיבים לפתוח בהבאת הראיות. המשיבים יישאו בשכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ש"ח בשתי הערכאות.
ניתן היום, י"ז בתשרי תשס"ג (23.9.02).
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 02044180.S04
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il