פסק הדין המלא
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5106/99
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט ע' ר' זועבי
כבוד השופט א' ריבלין
המערער: סעידי אבו-ניג'מה
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.7.99 בת"פ 127/98 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' אור
תאריך הישיבה: י"ג בשבט תש"ס (20.1.2000)
בשם המערער: עו"ד ציון אמיר
בשם המשיבה: עו"ד דפנה ביינוול
בשם שירות-המבחן: גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים בביצוע עבירה של מסחר ברכב גנוב. על-פי כתב-האישום, רכש המערער בתאריך 29.11.95 ממהאר אבו-שריקי, סאלם א-סנע ודני בן-דוד (להלן גם: המוכרים) טרקטור שגנבו השלושה, וזאת תמורת 12,000 ש"ח וביודעו כי הטרקטור גנוב.
2. שלושת המוכרים הועמדו לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביחד עם חמישה אחרים, אשר כמותם היו חברים בכנופיה שעיסוקה בגניבת כלי-רכב ומכירתם. הם הודו בשורה של עבירות שיוחסו להם, וביניהן בביצוע עבירות גניבת הטרקטור ומכירתו למערער, וזאת על-יסוד הסדר-טיעון, שבגידרו הוסכם גם על העונשים שיוטלו עליהם.
בית-המשפט המחוזי (השופטת סביונה רוטלוי) מצא את הסדר-הטיעון ראוי, ועל-פיו גזר על אבו-שריקי, שהורשע ב24- אישומים שעניינם עבירות גניבת רכב וסחר בו, עונש של חמש וחצי שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן הופעל כנגד אבו-שריקי במצטבר עונש של מאסר על-תנאי בן שישה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו בגין עבירות דומות שביצע. על א-סנע, שנמצא אשם ב11- אישומים של גניבת רכב וסחר בו ובאישום של הדחת עד, גזר בית-המשפט המחוזי עונש של שש וחצי שנות מאסר, שמתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. ואילו על בן-דוד, שהורשע בשני אישומים שעניינם עבירות הקשורות לרכב, נגזרו 15 חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים לריצוי בעבודות-שירות והיתרה על-תנאי.
3. כתב-האישום נגד המערער, שתיק החקירה נגדו נסגר בתחילה, הוגש רק כעבור כשלוש שנים לאחר ביצוע העבירה ותום החקירה. לאחר שמיעת הוכחות הרשיע בית-המשפט המחוזי (השופטת רות אור) את המערער בביצוע העבירה שבה הואשם. בגזר-הדין, שניתן למעלה משלוש וחצי שנים לאחר ביצוע העבירה, הוטל על המערער עונש של 50 חודשי מאסר, מתוכם 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.
4. השופטת אור הסבירה בגזר-הדין, כי היא נוהגת להטיל על גנבי רכב וקוני רכב גנוב, שאין להם עבר פלילי, תקופה מינימלית של מאסר בפועל, שאורכה נע בין שליש לבין מחצית העונש המירבי (שהוא שבע שנות מאסר בגין גניבת רכב ועשר שנות מאסר בשל מסחר בו). וכך נכתב, בין השאר, בגזר-הדין:
לטעמי, יש מקום לגזור על גנב רכב רגיל, אף ללא עבר פלילי - עונש מאסר בפועל שבין שנתיים לשלוש שנים (ועונשים בטווח הזה נגזרו על-ידי הרכבי ערעור בבית המשפט המחוזי, ואושרו בבית המשפט העליון). כאשר מדובר בגנב טרקטור - שזו גניבה חריגה וחצופה - לטעמי היה מקום לגזור עליו עונש מאסר בפועל שבין שלוש לארבע שנים. וכאשר מדובר בסוחר טרקטור גנוב נראה לי שהעונש הראוי לו צריך לעמוד על ארבע-חמש שנות מאסר בפועל.
...
אילו הייתי צריכה לגזור את דינו של [המערער] ללא קשר למישהו אחר מן המעורבים בפרשה זו - הייתי גוזרת עליו בין ארבע לחמש שנות מאסר בפועל בשל חומרת העבירה.
...
לא ניתן להבין מתוך גזר הדין [של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעניינם של שלושת המוכרים] מה טעם הסכימה המדינה לעונש חריג בקולתו - 6 חודשי מאסר בלבד לגבי [בן-דוד] - ועוד בעבודות שירות, כשאחד משני האישומים בהם הואשם - כולל את גניבת הטרקטור נושא כתב האישום שלפנינו.
...
מאחר ש[המערער]...היה מעורב "רק" בקבלת הטרקטור הגנוב, ולא בכלי רכב נוספים שגנבו [המוכרים] - לא ניתן לגזור עליו את העונש שאני סבורה שמגיע לו, נוכח העונשים הנמוכים שנגזרו על "שותפיו" שגנבו את הטרקטור למענו.
[ההדגשות במקור.]
5. הערעור שהגיש המערער הופנה כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד חומרת עונשו.
בפתח הדיון חזר בו המערער מערעורו כנגד הרשעתו. המדינה הסכימה כי הערעור על חומרת העונש יתקבל, כי גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי יבוטל, וכי יוטל על המערער עונש זהה לעונש שהוטל על בן-דוד, כלומר, שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות-שירות ותשעה חודשי מאסר על-תנאי. זאת, הן משום עקרון אחידות העונשים והן בשל העיכוב שחל בהגשת כתב-האישום כנגד המערער, שבעטיו נתברר משפטו לאחר שחלפו שנים רבות מאז שביצע את העבירה. כן ניתן משקל לכך, שבמהלך השנים שחלפו מאז ביצוע העבירה לא הסתבך המערער, שעברו היה נקי בעת גזירת הדין, בכל עבירה נוספת.
6. עמדת המדינה, כפי שהובעה בפנינו, היא ראויה. יש להצטער על-כך, שהתביעה בבית-המשפט המחוזי לא נקטה עמדה דומה. הקונספציה של תעריף מינימום קבוע לעונש היא שגויה. אף אין זה מן הראוי לקצוב את העונש על-פי שיקולים של תגמול והרתעת הכלל כשיקולים יחידים.
ואכן, זה מכבר הקל בית-משפט זה במידה ניכרת בעונש מאסר שהוטל על-ידי השופטת שגזרה את דינו של המערער בפנינו ועל-פי אמות-המידה שפורטו לעיל, והמיר ל15- חודשי מאסר עונש מאסר בפועל בן 36 חודשים שנגזר (בנוסף לעונשי מאסר על-תנאי וקנס) בבית-המשפט המחוזי על שני צעירים בעלי עבר נקי שביצעו עבירה של קבלת חלקים שפורקו מרכב גנוב ואף עבירה של ניסיון לסחור בהם. בפסק-הדין צויין כי "המדובר ב[הרשעה ב]פרשה אחת...ללא שיש למי מהמערערים עבירה קודמת כלשהי". על-כן נקבע, כי יש לגזור את עונשם של אותם צעירים בהתחשב בכלל הנסיבות, לרבות נסיבותיהם האישיות. ראו ע"פ 172/99, 178 אבו סנינה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).
7. ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול-הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מירבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיבידואליים העומדים בפניהם.
זאת ועוד: קביעת העונש צריכה להיעשות תוך התחשבות במכלול מטרות הענישה: "מהן תועלתיות - הרתעה כללית ואישית, מניעה, שיקום וחינוך; ומהן מטרות שעניינן הגשמת צדק ללא שאיפות תכליתיות-מעשיות - תגמול והוקעה...[שנועדו] לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, ואת הוקעתה של החברה את מעשה העבירה וסלידתה ממנו" (ע"פ 3031,3004/98 מדינת ישראל נ' שבתאי (טרם פורסם), בסעיף 5 לפסק-דיני).
על בית-המשפט לתת למטרות הענישה השונות משקל יחסי ההולם את נסיבות המקרה המסוים והנאשם המסוים שבפניו, ולאזן ביניהן.
8. השיקול התגמולי כשלעצמו אינו מיועד להגשמת מטרה של תועלת חברתית, והוא ישים בעיקר באשר לעבירות שעצם ביצוען מעורר שאט-נפש. ברם, גם כאשר מדובר בעבירות כאלה יש לשקול אף את מטרות הענישה האחרות. עמד על-כך השופט יצחק כהן בפסק-דין שבו הקל בית-משפט זה בעונש של 30 שנות מאסר שהוטל על אנס שביצע חמש עבירות אינוס, שתי עבירות של נסיון לאינוס ועבירה אחת של מעשה-סדום, והעמידו על 18 שנות מאסר:
לדעתי אין עקרון התגמול פסול, כאחד הגורמים במדיניות הענישה, ומן הראוי לא להעלים אותו ולהביאו בחשבון, יחד עם מטרות ענישה אחרות, בעבירות המעוררות רגש סלידה ממעשי העברין.
[ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421 (להלן: ע"פ פלוני), בע' 434-433].
9. במסגרת מטרת ההרתעה הכללית רשאי בית-המשפט להתחשב לחומרה בכך שהעבירה הנדונה הפכה למכת-המדינה. אך יש לבחון בקפידה את נסיבות המקרה העומד על הפרק ולברר אם אכן נכנס הוא לגדר המעשים המהווים מכת-המדינה.
כך, בעניין שלפנינו הורשע המערער בביצוע עבירה של מסחר ברכב, שבמקרה אינדיבידואלי עשויה שלא להיכנס לגדר העבירות המהוות מכת-המדינה. שכן, נפסק, כי עבירה של מכת-המדינה עניינה רק בגניבת רכבים וסחר בהם המתבצעים על-ידי אנשים המתפרנסים דרך-קבע מביצוע עבירות אלו. מעשים אלה מבוצעים על-ידי "כנופיות של עבריינים - או...עבריינים בודדים - אשר מישלח ידם [הוא] גניבת כלי-רכב של הזולת ומכירתם לצד שלישי" (דברי השופט חשין בבש"פ 5537/94 טהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ראו גם דברי השופט זמיר בבש"פ 5253/94 אלון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); והמשנה-לנשיא ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, בע' 437-436). עבירת רכוש שביצע העבריין לראשונה אינה מכת-המדינה, ובעניינה גובר בדרך-כלל השיקול השיקומי על-פני שיקול ההרתעה.
על-כל-פנים, גם שיקול ההרתעה הכללית - על המשקל המוגבר שראוי לייחס לו בעבירה בעלת מאפיינים של מכת-המדינה - הוא אך שיקול אחד מבין שורת שיקולים, שבכולם יש להתחשב. הסביר זאת השופט ברק בע"פ פלוני הנ"ל:
ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" - אם תרצה פשרה - של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט.
[שם, בע' 434]
10. במקרה שלפנינו, נגזר דינו של המערער על-פי תעריף ענישה, שלא היה מקום לקבוע. החריגה שבית-המשפט המחוזי נקט מן התעריף לא הייתה מספקת, והובילה לעונש שלא ביטא שורה של שיקולי ענישה, שבנסיבות המקרה ידם הייתה צריכה להיות על העליונה, תוך סטייה מסוימת ולא מספקת מתעריף המינימום שקבע לעצמו בית-המשפט המחוזי. בדין איפוא הסכימה המדינה לקבלת הערעור שהגיש המערער על חומרת עונשו.
אשר-על-כן, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי וגוזרים על המערער עונש של 15 חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות-שירות, וזאת אם תוגש חוות-דעת חיובית מטעם הממונה על עבודות-השירות. שאר עונש המאסר יהיה מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים המערער לא יעבור את אחת העבירות המנויות בסימן ה1 לפרק י"א לחוק העונשין, תשל"ז1977-.
הממונה על עבודות-השירות יגיש את חוות-דעתו בעניינו של המערער בתוך 30 ימים מיום ההמצאה, ועם קבלתה נשלים את פסק-דיננו.
ניתן היום, כ"ו בשבט תש"ס (2.2.2000).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99051060.L06