פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ע"פ 1189/24
לפני:
כבוד השופט עופר גרוסקופף
כבוד השופט אלכס שטיין
כבוד השופטת רות רונן
המערער:
אסמאעיל אבו שלבק
נגד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 63185-07-21 מיום 28.6.2023 ומיום 27.12.2023 שניתנו על ידי כב' השופטים ס' הנשיא א' דראל, א' אברבנאל וח' זנדברג
תאריכי ישיבות:
ח' תשרי התשפ"ו (30.9.2025); ט"ז אייר התשפ"ו (3.5.2026)
בשם המערער:
עו"ד זכי כמאל
בשם המשיבה:
עו"ד מיכל בלומנטל; עו"ד נועה עזרא רחמני
פסק-דין
השופטת רות רונן:
לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים סגן הנשיא א' דראל, א' אברבנאל ו-ח' זנדברג) מיום 28.6.2023 בתפ"ח 63185-07-21 בה הורשע המערער במעשה טרור של ניסיון רצח לצד מספר עבירות נשק; וכן על גזר הדין מיום 27.12.2023 בו הושתו על המערער 16 שנות מאסר בפועל לצד מאסר מותנה, פיצוי כספי וחילוט מכוניתו.
רקע
כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה טרור של ניסיון רצח לצד עבירות נוספות, בגין ביצוע ירי אל עבר חיילת במחסום קלנדיה. על פי עובדות כתב האישום, המערער רכש אקדח ומחסנית תואמת ובה כדורים, בתמורה לסך של 15,000 ש"ח. המערער החזיק באקדח במשך כשנה, ובמהלך תקופה זו נהג להסתובב כשהוא נושא אותו. ביום 13.7.2021 גמלה בליבו החלטה לבצע פיגוע ירי מתוך כוונה לגרום למותו של חייל. לשם מימוש תוכניתו נסע באמצעות מכונית ב.מ.וו (להלן: המכונית) אל עבר מחסום קלנדיה כשהאקדח ברשותו, וכשהבחין בחיילת, פתח את חלון המכונית וירה ירייה אחת לעבר מרכז גופה, מטווח של כשני מטרים. למרבה המזל, הקליע פגע בנשק של החיילת ולא נגרמה לה פגיעה פיזית משמעותית. עם זאת, מאבטח שעמד בסמוך אליה נפצע באורח קל בכף ידו כתוצאה מרסיסים. לאחר ביצוע הירי נמלט המערער מהמקום, בעוד מאבטחים שהיו בזירה יורים לעברו.
בגין האירוע המתואר הואשם המערער בעבירה של מעשה טרור של ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בצירוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (להלן: חוק המאבק בטרור); ובעבירה של פעולה בנשק לפי סעיף 30(א) לחוק המאבק בטרור. עוד הואשם המערער בעבירה של רכישת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין ובריבוי עבירות של נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק זה. כן ביקשה המאשימה להורות על חילוט המכונית אשר שימשה לביצוע העבירה ונתפסה במהלך החקירה.
כבר עתה יצוין כי במהלך ניהול ההליך, נעתר בית משפט קמא (השופט א' אברבנאל) לבקשת המשטרה להורות על תפיסת המכונית ומכירתה לשם שמירה על ערכה, וזאת בשל האפשרות שתחולט בסיום ההליך (צ"א 64074-08-21 מדינת ישראל נ' אבו שלבק (21.10.2021)). על כך הוגש ערר, אשר התקבל בהחלטת בית משפט זה (השופטת ע' ברון) מיום 16.1.2022 אשר הורתה על השבת המכונית לידי משפחת המערער, בכפוף להפקדת בטוחה כספית בסך 180,000 ש"ח (בש"פ 8331/21 אבו שלבק נ' מדינת ישראל (16.1.2022) (להלן: החלטת שחרור המכונית)).
במענה לכתב האישום הודה המערער בעבירות רכישת הנשק ונשיאתו, ואף הודה כי הגיע ברכבו למחסום קלנדיה וירה לעבר החיילת. עם זאת, טען כי הירי כוון לעבר רגליה ולא לעבר מרכז גופה, ומשכך לא התקיימו היסודות הדרושים להרשעתו בעבירת ניסיון רצח. בנוסף, כפר המערער במניע הלאומני שיוחס לו. לדבריו, בתקופה שקדמה לאירוע הוא סבל ממצוקה נפשית קשה, אשר היא שהובילה אותו לבצע את המעשה מתוך מחשבה ושאיפה כי האירוע יביא למותו שלו; וזאת, מבלי לטעון לאי-כשירות מהותית או דיונית.
ביום 28.6.2023 הרשיע בית משפט קמא את המערער בכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט קבע כי מעשיו של המערער מגבשים את עבירת ניסיון הרצח, בהתבסס על מספר ממצאים: התרשמותו הישירה מסרטון המתעד את האירוע, שממנו עלה כי הירי כוון לעבר מרכז גופה של החיילת; גרסתו הראשונה של המערער, שלפיה כיוון את הירי לעבר חזה של החיילת, לצד דחיית גרסתו המאוחרת שלפיה הירי כוון לעבר רגליה; תוצאת הירי, אשר באה לידי ביטוי בפגיעת הקליע בנשקה של החיילת באזור ירכיה העליונים; וכן אימוץ עדותה המאוחרת של החיילת, שלפיה אף שסברה בסמוך לאירוע כי הירי כוון לעבר רגליה, לאחר שנחשפה למיקום פגיעת הקליע בנשקה הבינה כי מה שהרגישה ברגליה הם רסיסי הירי.
בהמשך עמד בית משפט קמא על כך שהיסוד הנפשי הדרוש במועד הרלוונטי להרשעה בעבירת ניסיון רצח הוא כוונה תחילה (על אף האנומליה הכרוכה בכך לנוכח הרפורמה בעבירות ההמתה), וקבע כי יסוד נפשי זה התקיים במערער. קביעה זו התבססה על הודאת המערער בחקירתו הראשונה במשטרה, וכן על התאמתה למכלול הראיות, ובראשן כיוון הירי. בית משפט קמא דחה את טענת המערער שלפיה ביצע את המעשה על רקע מצוקה נפשית שאליה נקלע השוללת את קיומה של החלטה להמית.
בהקשר זה נשמעו מטעם ההגנה מספר עדים אשר העידו על מצבו הנפשי של המערער. ואולם, לאחר בחינת מכלול הראיות, נקבע כי אף אם המערער אכן סבל ממצוקה נפשית מסוימת, אין בכך כדי לשלול את התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ניסיון רצח או את המניע הלאומני שיוחס לו. זאת, בפרט לנוכח גרסת המערער בחקירותיו, שלפיה מצבו הנפשי הירוד נבע מהמתח ששרר באותה תקופה עם היהודים בירושלים; וכי ירה בחיילת משום שהיא יהודייה, כאשר אילו היה מדובר בשוטר של הרשות הפלסטינית – לא היה יורה.
ביום 27.12.2023 ניתן גזר דינו של בית משפט קמא. לאחר שעמד על הערכים המוגנים בהם פגע המערער במעשיו וסקר את מדיניות הענישה הנוהגת, נקבע כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער נע בין 16 ל-21 שנות מאסר בפועל. כן נקבע כי מצבו הנפשי של המערער אינו מגיע כדי קרבה לסייג לאחריות פלילית באופן המפחית ממידת האשם ואשר יכול להצדיק קביעת מתחם נמוך יותר. בתוך המתחם, ניתן משקל לניהול ההליך ביעילות, ובפרט לוויתור על עדותה של החיילת; למצבו הנפשי של המערער בחודשים שקדמו לאירוע; להיעדר עברו פלילי; וכן למצבו המשפחתי. בשקלול אלה, הועמד עונשו של המערער בתחתית המתחם – 16 שנות מאסר בפועל. לצידן, הושתו על המערער מאסרים מותנים ופיצוי לחיילת ולמאבטח בסך 30,000 ש"ח לכל אחד.
סוגיה מרכזית שעמדה במוקד גזר הדין נגעה לחילוט המכונית ששימשה לביצוע העבירה. בהקשר זה התגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לזהות בעל המכונית – האם מדובר במערער או באחיו. לאחר שמיעת עדים ועיון בראיות שהגישו הצדדים, קבע בית משפט קמא כי המערער הוא בעל המכונית. משכך, הורה על חילוט המכונית תוך השבת הבטוחה הכספית בסך 180,000 ש"ח שהופקדה על ידי המערער לצורך שחרורה.
הערעור שלפנינו
ביום 19.3.2024 הגיש המערער את נימוקי הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא, בצד בקשה לעיכוב ביצוע חילוט המכונית. במסגרת הערעור על הכרעת הדין טען המערער כי בית משפט קמא שגה בקביעת כיוון הירי, שהסתמכה רק על התרשמותו מסרטון המתעד את האירוע, ומבלי שהסתייע בחוות דעת מומחה. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בכך שהעדיף את גרסתו המוקדמת של המערער באשר לכיוון הירי על פני גרסאותיו המאוחרות, שלפיהן ירה לעבר הרצפה או הרגליים.
בהמשך טען המערער כי לא הוכח בעניינו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ניסיון רצח. לטענתו, המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את רכיבי ההחלטה להמית וההכנה. בהקשר זה חזר המערער וטען כי קביעת בית המשפט באשר לכיוון הירי הייתה שגויה, ואף העלה גרסה חלופית שלפיה לא כיוון את הירי לעבר אזור מסוים בגופה של החיילת, אלא ביצע את הירי מבלי לייחס חשיבות לכיוון הפגיעה. עוד הדגיש המערער כי ירה ירייה אחת בלבד, אף שבמחסנית נותרו כדורים נוספים, נתון שלשיטתו אינו מתיישב עם כוונה להמית. בנוסף, הוא חזר על טענתו כי מצבו הנפשי בתקופה שקדמה לאירוע שולל את האפשרות לייחס לו כוונה להמית, ואף אינו מאפשר להסיק כי פעל ממניע לאומני.
אשר לגזר הדין, התמקד המערער בשתי טענות עיקריות. ראשית, נטען כי בית משפט קמא שגה בכך שלא הכיר בקיומה של קרבה לסייג לאחריות פלילית, באופן המצדיק קביעת מתחם ענישה מקל יותר. שנית, השיג המערער על החלטת בית המשפט בעניין חילוט המכונית. לטענתו, המכונית היא בבעלות אחיו, ומכל מקום, חילוטה בשוויה המלא מהווה סנקציה בלתי מידתית בנסיבות העניין.
המשיבה, מנגד, סמכה ידיה על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא, וטענה כי דין הערעור על שני חלקיו – להידחות. לטענתה, הוכח מעבר לספק סביר כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום – הרשעה המבוססת במידה רבה על ממצאי עובדה ומהימנות, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם אלא במקרים חריגים שמקרה זה אינו נמנה עמם. עוד נטען כי התרשמותו הישירה של בית המשפט מצפייה בסרטון והסקת המסקנות העולות ממנו הן עניין שבשגרה שאינו מצדיק התערבות.
גם ביחס לגזר הדין טענה המשיבה כי אין מקום להתערבות ערכאת ערעור. לשיטתה, לא הונחה תשתית ראייתית המלמדת כי מצבו הנפשי של המערער פגע בכושר השיפוט שלו או עמד ביסוד ביצוע העבירות באופן העולה כדי קרבה לסייג. באשר לסוגיית החילוט, טענה המשיבה כי למערער אין זכות עמידה להשיג על קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לבעלות במכונית, וכי בהתאם לדין על אחיו (הטוען לזכות בה) להגיש ערעור אזרחי. לגופו של עניין, נטען כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט שלפיה המערער הוא בעל המכונית, וכי חילוט מלוא שוויה מהווה אמצעי מידתי, בשים לב למרכזיותה בביצוע העבירות ולחומרת המעשים.
השתלשלות העניינים לאחר הגשת הערעור
ביום 19.3.2024 התקיים דיון בבקשת המערער לעיכוב ביצוע חילוט המכונית, במהלכו ביקשה המשיבה כי עיכוב הביצוע יהיה כפוף להפקדת בטוחה כספית שמטרתה לשמור על שווי המכונית בין מועד עיכוב הביצוע לבין מועד מתן פסק הדין בערעור. היינו – שבסיום הליך הערעור, ככל שטענותיו של המערער ביחס לחילוט המכונית יידחו – תקבל המשיבה את המכונית בשוויה במועד עיכוב הביצוע. ביום 21.3.2024 ניתנה החלטת חברי, השופט א' שטיין, אשר הורה על עיכוב ביצוע עונש החילוט, בכפוף להפקדת בטוחה כספית בסך 280,000 ש"ח. יצוין כי חברי לא הכריע בבקשת המשיבה להיפרע מכספי הבטוחה בגין ירידת ערך, והותיר סוגייה זו לערעור גופו: "המדינה מבקשת לשמור על זכותה לשכנע את המותב אשר יידון בערעורו של המערער כי נתונה לה הזכות להיפרע מהרכב לפי ערכו המלא בזמן תפיסתו החוקית לשם חילוט. אינטרס זה של המדינה הוא אינטרס לגיטימי, ועל כן עלי להימנע ממתן החלטה שתיצור מעשה עשוי אשר ימנע מהמדינה את מיצוי זכות הפירעון הנישאת בפיה..." (להלן: החלטת עיכוב הביצוע).
ביום 30.9.2025 התקיים הדיון הראשון בערעור, בו השתתף המערער באמצעות היוועדות חזותית. במהלך הדיון טען בא כוח המערער כי קיים קושי ממשי בתקשורת עימו. אף אנו סברנו כי יש מקום לבחון – בטרם נמשיך בבירור הערעור – את מצבו הנפשי ואת כשירותו הדיונית של המערער. לפיכך, הורינו לשירות בתי הסוהר לערוך למערער בדיקה פסיכיאטרית ולהגיש לעיוננו חוות דעת שתשפוך אור על מצבו הנפשי, ובכלל זה על שאלת כשירותו לעמוד לדין.
ביום 13.11.2025 הוגשה מטעם שירות בתי הסוהר הודעה בדבר בדיקה קלינית (להבדיל מחוות דעת פסיכיאטרית). בהודעה צוין כי המערער נבדק על ידי פסיכיאטר, אשר לא מצא אצלו הפרעות בחשיבה, בתפיסה או בשיפוט, ואף לא עדות למצב פסיכוטי פעיל. עם זאת הובהר כי הבדיקה לא כללה קביעה בשאלת כשירותו הדיונית של המערער, שכן עניין זה אינו מצוי בסמכותו של הגורם הבודק. משכך, הורינו על הגשת חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין.
ביום 6.4.2026 הוגשה חוות דעת כאמור. בחוות הדעת צוין כי אף שבשנת 2023 עלה חשד לקיומו של מצב פסיכוטי, מצבו הנפשי של המערער השתפר מאז. עוד נכתב כי המערער מסר כי ביצע את המעשים על רקע מצבו הנפשי והלחץ שבו היה שרוי באותה עת, וכי הוא סבור שנסיבות אלה עשויות להביא להקלה בעונשו. משכך, סבר הפסיכיאטר הבודק כי המערער מבין את מהות הערעור, את זהות בעלי הדין ואת עיקרי הטענות המועלות בו. בנסיבות אלה נמצא כי המערער כשיר לעמוד לדין. בהתאם למסקנה זו – השוללת אי-כשירות דיונית – קיימנו ביום 3.5.2026 דיון נוסף בערעור, במהלכו נשמעו בפירוט טענות הצדדים. הגיעה אפוא עת הכרעה.
דיון והכרעה
לאחר עיון בנימוקי הערעור ובטענות המשיבה, שמיעת טענות הצדדים בעל-פה, וצפייה בסרטון המתעד את האירוע – אני סבורה כי הכרעת דינו של בית משפט קמא מבוססת היטב – הן בממצאיה העובדתיים, הן במסקנותיה המשפטיות – וכי אין מקום להתערב בה. כמו כן, לא מצאתי כי נפל פגם בגזר הדין המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. משכך, וכפי שיפורט להלן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.
הערעור על הכרעת הדין
עיקר טענותיו של המערער מתמקדות בכך שלא ירה למרכז גופה של החיילת ולכן לא מתקיים היסוד העובדתי הדרוש לעבירת ניסיון הרצח; וכי לא הוכחו הכנה והחלטה להמית הדרושים לשם הוכחת היסוד הנפשי שבעבירת ניסיון הרצח. להלן אתייחס לטענות אלה כסדרן.
היסוד העובדתי של עבירת ניסיון רצח מתקיים כאשר מעשיו של הנאשם חורגים משלב ההכנה בלבד, ומהווים חוליה ממשית בשרשרת הפעולות שנועדו להוביל להשלמת עבירת הרצח (ע"פ 6468/13 צרפתי נ' מדינת ישראל, פסקה 39 (3.5.2015) (להלן: עניין צרפתי); ע"פ 3312/19 מדינת ישראל נ' אבו גודה, פסקה 16 (22.1.2023) (להלן: עניין אבו גודה); ע"פ 6731/23 סטרוג נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (16.7.2024)). במקרה דנן, אין מחלוקת כי המערער הצטייד באקדח; הגיע ברכבו למחסום קלנדיה; הבחין בחיילת; ירה לעברה ירייה אחת מטווח קצר; ולאחר מכן ניסה להימלט מהמקום. בנסיבות אלה, ברי כי מעשיו חרגו באופן מובהק מגדר מעשי ההכנה והגיעו לשלב הביצוע. עם זאת, המערער טוען כי לא הוכח היסוד העובדתי הדרוש להרשעתו בעבירה, שכן לטענתו הירי כוון לעבר רגליה של החיילת (לעבר ה"רצפה" או ה"אדמה", כלשונו בעדות בבית משפט קמא), ולא לעבר מרכז גופה. בפרט טוען המערער כי לא היה מקום לקבוע את כיוון הירי על יסוד התרשמותו של בית המשפט מהסרטון, בהיעדר חוות דעת מומחה.
אין בידי לקבל טענה זו. הלכה היא כי מראה עיניו של בית המשפט מהווה כלי מרכזי בהערכת ראיות חפציות, וככלל אין הכרח בקבלת חוות דעת מומחה לצדן, אלא במקרים שבהם מתעוררת שאלה מקצועית החורגת מידיעתו של בית המשפט. אמנם, נפסק כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות כאשר מסקנותיו מבוססות על התרשמותו הישירה מראיה חפצית, שכן התרשמות זו אינה עומדת לבחינה במסגרת חקירה נגדית. ואולם, עניין זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ואינו גורע מסמכותו לבחון את הראיות ולהסיק מהן ממצאים עובדתיים (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 330-329 (1993); ע"פ 4204/07 סוויסה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (23.10.2008); ע"פ 7679/14 זהאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 63 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (15.8.2016); ע"פ 3162/17 זייצב נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (19.10.2017); ראו גם: יניב ואקי דיני ראיות כרך א 458-457 (2020)).
אכן, ניתן להעלות על הדעת מקרים שבהם קביעת כיוון הירי על בסיס סרטון תעורר שאלה שבמומחיות ותחייב הגשת חוות דעת בהתאם. עם זאת, לאחר צפייה בסרטון מצלמות האבטחה, מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא כי מקרה זה הוא מסוג המקרים בהם ניתן היה לקבוע את כיוון הירי על יסוד התרשמותו של בית המשפט בלבד, ולמצער לשלול באופן ברור את גרסתו של המערער שלפיה כיוון את נשקו לעבר רגליה של החיילת. מן הסרטון עולה בבירור כי המערער הגיע ברכבו אל המחסום, הוציא את ידו מבעד לחלון המכונית המוגבה, כשהיא מושטת בקו ישר, וירה ירייה אחת מטווח קצר לעבר מרכז גופה של החיילת – אזור שבו מצויים איברים חיוניים ואשר פגיעה בו בעלת פוטנציאל ממשי לגרימת מוות. רק לאחר ביצוע הירי ניכרת תזוזה בידו, שייתכן ונגרמה כתוצאה מההדף שנוצר בעקבות הירי. התרשמות זו אף מתיישבת עם תוצאת הירי – פגיעת הקליע במתפסי הנשק שנשאה החיילת בהצלב – במיקום שהוא קרוב יותר למרכז הגוף מאשר לאזור הקרקע.
כאמור, בית משפט קמא מצא את גרסתו של המערער באשר לכיוון הירי בלתי מהימנה, גם משום שהועלתה לראשונה במסגרת תשובתו לאישום. כך, בחקירתו הראשונה במשטרה שנערכה בסמוך לאחר האירוע (ת/1), מסר המערער כי ירה לעבר החזה של החיילת – ובשלוש החקירות שלאחר מכן לא חזר בו מגרסה זו. רק במסגרת תשובתו לאישום הוא טען לראשונה כי כיוון לעבר רגליה. בית משפט קמא התרשם כי "מדובר בגרסה כבושה... ניכר היה שהנאשם חוזר בעדותו על גרסה זו שוב ושוב ללא קשר הכרחי לשאלות שהופנו אליו, מתוך שידע שזה מה שעליו לומר ככל שהוא רוצה להקל בידינו, כשלעיתים מזומנות טען, באופן מוקשה, שאינו זוכר פרטים רלוונטיים אחרים".
יתרה מכך, בנימוקי הערעור העלה המערער לראשונה גרסה שלישית, שלפיה כלל לא כיוון לאיבר מסוים בגופה של החיילת, אלא היה אדיש לכיוון הירי – דבר שוודאי אינו מוסיף למהימנותו. משהמערער לא הניח לפני בית משפט קמא או לפנינו הסבר מניח את הדעת להצגת הגרסאות הסותרות; על רקע הממצאים האובייקטיבים שעולים מהסרטון; וכן על רקע כלל אי-ההתערבות בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית – אינני מוצאת מקום להתערבות בקביעה של בית משפט קמא באשר לכיוון הירי (לעניין כלל אי ההתערבות ראו, מיני רבים: ע"פ 77069-09-24 פרסגי נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (30.11.2025); ע"פ 6322/20 רחאל נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (18.9.2022); ע"פ 8606/22 ורדיניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (8.9.2024)).
אוסיף כי מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא שלפיה אין בגרסאותיה הראשונות של החיילת באשר לכיוון הירי כדי לשלול את הממצא העובדתי שלפיו הירי כוון לעבר מרכז גופה. מסקנה זו מתיישבת עם הראיות האובייקטיביות, ואף עולה בקנה אחד עם ההבנה כי נפגעת מאירוע ירי פתאומי, עשויה שלא לקלוט בזמן אמת את מלוא פרטיו של האירוע.
אשר ליסוד הנפשי – עובר לחקיקת חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019 (להלן: הרפורמה בעבירות ההמתה או הרפורמה), היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ניסיון לרצח הקבועה בסעיף 305 (1) לחוק העונשין היה כי המבצע פעל במטרה לבצע את העבירה; לצד הוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח המושלמת – כוונה תחילה – על שלושת רכיביה: החלטה להמית, הכנה והיעדר קנטור. לאחר הרפורמה, שונה הדין ביחס לעבירת הרצח המושלמת כך שניתן לבצעה, בין היתר, ביסוד נפשי של כוונה (שאינו דורש את הוכחת יסודות ההכנה והיעדר הקנטור). שינוי זה עורר שאלה פרשנית באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת ניסיון הרצח, אשר נוסחה לא שונה במסגרת הרפורמה: האם נותרה הדרישה להוכחת כוונה תחילה על שלושת רכיביה, או שמא די בהוכחת רכיב הכוונה בלבד.
במועד שבו ניתנה הכרעת דינו של המערער, הגישה הנוהגת בבית משפט זה הייתה כי גם לאחר הרפורמה, היסוד הנפשי הדרוש בעבירת ניסיון הרצח הוא "כוונה תחילה" על שלושת רכיביה (ראו: ע"פ 2377/19 אפגאני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (22.5.2022) (להלן: עניין אפגאני); עניין אבו גודה, בפסקה 16), וכך נבחנו הדברים על ידי בית משפט קמא. בהמשך, ולאחר מתן הכרעת דינו של המערער, ניתן פסק הדין בע"פ 5922/22 קוזלוב נ' מדינת ישראל (13.8.2023) (להלן: עניין קוזלוב)), בו נקבע כי לאור השינויים שחוללה הרפורמה – אין עוד צורך לאחר כניסתה לתוקף להוכיח כוונה תחילה לשם הרשעה בעבירת ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, אלא די בהוכחת רכיב הכוונה בלבד (שם, בפסקאות 24-21).
יוצא אפוא כי בטרם הפך פסק דינו של בית משפט קמא לחלוט, השתנתה הפרשנות המקובלת בפסיקה ביחס ליסוד הנפשי הדרוש לעבירה שבה הורשע המערער. מכאן, מתעוררת השאלה כיצד יש לבחון כעת, במסגרת הערעור, את היסוד הנפשי בעבירה זו.
סעיף 5 לחוק העונשין קובע כי "נעברה עבירה וטרם ניתן פסק דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה...". ואולם, סעיף זה אינו חל בענייננו, שכן השינוי האמור אינו נובע מתיקון חקיקה ביחס לעבירת ניסיון הרצח, אלא משינוי בפרשנות הדין הקיים שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה. כידוע, נקודת המוצא לדיון בתחולתה של הלכה חדשה היא כי זו חלה, ככלל, הן באופן פרוספקטיבי, הן באופן רטרואקטיבי (בג"ץ 3279/22 משרד הבריאות ומשרד הרווחה נ' זר, פסקה 42 (6.11.2024); מ"ח 8390/01 אקסלרוד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 607, 615 (2005) (להלן: עניין אקסלרוד); בר"מ 1245/15 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים נ' נוה שוסטר בע"מ, פסקה 46 (16.12.2019); בג"ץ 45937-10-24 רשימת חיפה שלנו בראשות יונה יהב נ' מדינת ישראל משרד הפנים, פסקה 89 (12.5.2026)).
כאשר מדובר בהלכה חדשה היוצרת שינוי מהותי ביחס לפרשנות היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה מסוימת, עשוי להיות טעם בטענה לפיה הוראה ברוח סעיף 5 לחוק העונשין צריכה לחול גם במקרה כמו זה שלפנינו. סוגיה דומה אף התעוררה בעניין אקסלרוד שם נדונה בקשה למשפט חוזר של אדם שהורשע בעבירה, כאשר זמן קצר לאחר מכן, בעקבות הלכה חדשה שנפסקה בבית משפט זה – מעשיו לא נחשבו עוד אסורים. באותו עניין, נקבע כי מקום שבו שינוי ההלכה משפיע על עצם האחריות הפלילית של המבקש משפט חוזר, עשוי הדבר להקים עילה למשפט חוזר בהתאם לסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 – הקובע את עילת "עיוות הדין" (וראו גם: מ"ח 1632/16 שלום נ' מדינת ישראל, פסקה 74 (7.9.2017)).
יחד עם זאת, איננו מצויים בשדה המשפטים החוזרים, והאפשרות להיזקק לעילת עיוות הדין אינה קיימת בענייננו. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, שינוי ההלכה אינו משליך על עצם קיומה של אחריות פלילית בעניינו של המערער, ואף לא על עונשו (ראו והשוו: מ"ח 3139/13 רחמיאן נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (25.5.2014)). לפיכך, ובהינתן שהפרשנות העדכנית של הדין היא זו המחייבת, אבחן להלן את התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש בהתאם להלכה הפסוקה הנוהגת היום לשם הרשעה בעבירת ניסיון רצח, שניתנה מעל לשנתיים לפני המועד שבו נדון הערעור – יסוד נפשי של כוונה.
עיון בחומר הראיות מלמד כי קיימת בעניינו של המערער ראיה משמעותית המעידה על כוונה להמית (הודאתו בחקירה הראשונה); וכן ראיות נוספות המקימות בענייננו את חזקת הכוונה (אותה לא סתר המערער) – לפיה חזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (לתחולת חזקת הכוונה גם על עבירות ניסיון רצח, ראו למשל: ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 75-74 (15.12.2015)).
כך, בהודעתו הראשונה במשטרה שנגבתה שעות ספורות לאחר האירוע (ת/1), הצהיר המערער "נסעתי במיוחד לכיוון המחסום על מנת לעשות פיגוע, רציתי להרוג חייל". בהמשך אותה הודעה הוסיף: "אחר כך נסעתי לאט ברכב, ראיתי חייל ידעתי שהוא חייל לפי הלבוש שלו, פתחתי את החלון והוצאתי יד ימין ויריתי כדור אחד לכיוון החזה על מנת להרוג...". כאשר נשאל על ידי החוקר אם הוא מבין כי הירי עלול היה לגרום למותו של החייל, לא חלק על כך והשיב: "כן, אני יריתי עליו באקדח".
במסגרת הערעור, המערער לא הכחיש כי מסר אמירות אלה ואף אינו טוען לקיומן של נסיבות שיש בהן כדי להביא לפסילת ההודאה. טענותיו מתמצות בכך שהחקירות לא תועדו בתיעוד קולי או חזותי (בווידאו או אודיו) – אף שעל פי הדין לא קיימת חובה לתעד בדרך זו את החקירות בעבירות שבגינן נחקר; וכן בכך שאינו זוכר את תוכן דבריו. בנסיבות אלה, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, שלפיה גרסתו של המערער שנמסרה בסמוך לאחר האירוע – לפיה הגיע למחסום במטרה להרוג חייל – היא שמשקפת את כוונותיו.
יתרה מכך, אף אם אניח לטובת המערער כי המשקל שיש לייחס להודאתו הוא נמוך בהיעדר תיעוד קולי או חזותי, הרי שיש לצרף אליה את הראיות הנוספות: השימוש בכלי נשק קטלני; הירי ממרחק קצר של כשני מטר; וכיוונו אל עבר מרכז גופה של החיילת. למצער בכוחן של ראיות אלה להקים את חזקת הכוונה – חזקה לפיה המערער גיבש החלטה להמית, אף אם מדובר בירייה אחת – חזקה אותה לא הצליח לסתור (ראו והשוו: ע"פ 2418/17 קוטינה נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-16 (25.10.2018); ע"פ 2478/12 אגבריה נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (13.5.2015); ע"פ 1213/21 וואסה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (11.8.2022); ע"פ 8065/11 עפיף נ' מדינת ישראל, פסקה מא (26.1.2014); עניין צרפתי, בפסקה 51). כן יש בכוחן של הראיות האמורות להוות דבר מה נוסף להודאתו של המערער.
די בכך, כאמור, כדי לקבוע כי התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ניסיון רצח.
לבסוף, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא שלפיה מצבו הנפשי של המערער והטענה כי ביקש לשים קץ לחייו באמצעות ירי אל עבר החיילת – אינם סותרים את המסקנה כי התכוון להביא למותה של החיילת, ואף אינם שוללים את קיומו של מניע לאומני למעשה. בהקשר זה יש להזכיר את הוראת סעיף 2 לחוק המאבק בטרור, הקובעת כי לצורך הגדרת "מעשה טרור" "אין נפקא מינא אם המניע או המטרה... היו המניע או המטרה הבלעדיים או העיקריים למעשה...". הוראה זו מלמדת כי קיומו של מניע נוסף, ובכלל זה רצון המערער לשים קץ לחייו, אינו גורע מקיומו של מניע לאומני.
דברים אלה רלוונטיים ביותר בענייננו, לנוכח הודאותיו הברורות של המערער בדבר מטרת נסיעתו למחסום וכוונתו לבצע פיגוע נגד חיילים יהודים; ובהינתן העובדה כי עומדות לאדם דרכים שונות למימוש רצונו לשים קץ לחייו, שאינן כוללות ניסיון לקטילת חיי אחרים (ראו והשוו לעניין אפגאני, בפסקה 16). על כל פנים – ספק אם המערער אכן ביקש לסיים את חייו ולכן הגיע למחסום – לאור העובדה שמיד לאחר שירה בחיילת הוא נמלט מהמקום במכוניתו.
סיכומו של דבר, אני סבורה כי הרשעת המערער בעבירה של ניסיון רצח בנסיבות של טרור מבוססת היטב, כאשר מתקיימים לגביו היסוד העובדתי והנפשי הדרושים להרשעה בעבירה זו. אשר על כן, לו תישמע דעתי, נדחה את הערעור ביחס להכרעת הדין.
הערעור על גזר הדין
כאמור לעיל, המערער משיג על גזר דינו של בית משפט קמא בשני מישורים: ראשית, לטענתו היה מקום לקבוע כי התקיימו התנאים לקביעת קרבה לסייג לאחריות פלילית נוכח מצבו הנפשי, ובהתאם לכך – לקבוע מתחם ענישה מקל יותר. שנית, המערער מעלה טענות ביחס לחילוט המכונית אשר שימשה אותו בביצוע העבירה. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי דינן של טענות אלה – להידחות.
טרם אפנה לדיון בטענות שהעלה המערער, ברצוני להתייחס בקצרה להשלכות השינוי ביסוד הנפשי הדרוש בעבירת ניסיון הרצח על קביעת מתחם העונש ההולם. כפי שנקבע בעניין קוזלוב: "...לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה, קיימת עבירה אחת, כוללת, לעבירת הניסיון לרצח שבוצעה בכוונת קטילה, בין אם בכוונה רגילה בין אם בכוונה תחילה. עם זאת, אין משמעות הדברים היא כי אין לייחס עוד משקל לטיב הכוונה המיוחסת לנאשם או לתוצאה שנגרמה ממעשיו; שיקולים אלו נדרשים בעת קביעת מתחם העונש לנאשם..." (שם, בפסקה 31). משעה שהרשעתו של המערער בעבירת ניסיון רצח אפשרית כיום ביסוד נפשי של כוונה, ואין עוד צורך בהוכחת כוונה תחילה על שלושת רכיביה (החלטה להמית; הכנה; והיעדר קנטור), היה מקום לכאורה לבחון קביעתו של מתחם ענישה חדש, שונה מזה שנקבע על ידי בית המשפט קמא ביחס לעבירה שבוצעה ביסוד נפשי של כוונה תחילה.
ואולם, איני סבורה כי יש בכך צורך בענייננו. הטעם לכך הוא שרכיב ההכנה – שמתקיים בענייננו של המערער, כפי שאראה להלן – ממילא בא בגדר השיקולים הרלוונטיים לקביעת מתחם העונש (ראו: סעיף 40ט(א)(1) לחוק העונשין אשר קובע כי התכנון שקדם לביצוע העבירה הוא נסיבה שעל בית המשפט לשקול בקביעת המתחם). בנסיבות אלה, אינני סבורה כי השינוי ברכיבי היסוד הנפשי משליך על מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער.
ביחס לרכיב ההכנה (אשר על אף שאיננו נדרש לשם הרשעת המערער בעבירת ניסיון הרצח בהתאם לפרשנות העדכנית של הדין, הוא רלוונטי לעניין מתחם העונש ההולם), טען המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעה כי נשיאת האקדח והחיפוש האינטרנטי שערך ביחס להפעלת הנשק מגבשים יסוד זה. לדבריו, הוא נשא את הנשק לא לשם ביצוע פיגוע, שכן הוא עשה זאת פעמים רבות במהלך השנה שקדמה לאירוע, לשם שמירה על סכומי כסף משמעותיים עימם היה מסתובב כחלק מניהול עסקו; והחיפוש האינטרנטי שערך – נעשה זמן רב לפני אירוע הירי וללא קשר אליו. איני רואה צורך לקבוע מסמרות ביחס לטענות אלה, מאחר שרכיב ההכנה (או – לצורך העניין – התכנון שקדם לעבירה אשר מלמד כי העבירה בוצעה שלא באופן ספונטאני) הוכח לטעמי די הצורך גם בלעדיהן. אסביר.
כידוע, תכליתו של רכיב ההכנה היא להבחין בין החלטה להמית שהתגבשה לאחר שיקול ויישוב הדעת לבין החלטה שנעשתה באופן ספונטני ואימפולסיבי (ראו בהרחבה: דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646, 676-673 (2006)). יוער, כי חרף תכלית ברורה זו, הפרשנות שניתנה בפועל לרכיב ההכנה בפסיקת בית משפט זה הרחיבה אותו באופן משמעותי, עד כדי כך שעל מנת שהוא יתקיים לא היה נדרש להראות שכלי ההמתה הוכן מבעוד מועד, והרכיב אף היה עשוי להתגבש במסגרת מעשה ההמתה עצמו (ראו למשל: ע"פ 2760/14 אוחיון נ' מדינת ישראל, פסקה 69 (7.10.2015)). על רקע זאת, וכן לאור הפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקה גם לרכיב שעניינו בגיבוש החלטה להמית, נולדה הרפורמה בעבירות ההמתה. כיום, ההבחנה בין מעשה המתה ספונטני לכזה שנעשה לאחר שיקול וגיבוש החלטה להמית, תלויה בהתקיימות החלופה הראשונה הקבועה בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות (סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין – רצח לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית). ואולם, גם מקום שבו הנסיבה המחמירה אינה מתקיימת, סעיף 40ט(א)(1) לחוק העונשין קובע כי יש להביא בחשבון את התכנון שקדם לביצוע העבירה במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם, כנתון המשליך על מידת אשמתו של הנאשם.
בענייננו, המערער הודה בחקירותיו כי לאחר שסיים את יום עבודתו גמלה בליבו ההחלטה לבצע פיגוע ירי, ובהמשך לכך נסע למחסום קלנדיה, מתוך הנחה כי במקום יימצאו חיילים יהודים. כך, בחקירתו הראשונה (ת/1) מסר: "סיימתי עבודה בשעה 21:00, בזמן שהייתי בדרכי הביתה החלטתי לעשות פיגוע במעבר קלנדיה". בחקירתו השנייה (ת/2) חזר על הדברים וציין: "בסיום (העבודה) עליתי לרכב והלכתי למחסום קלנדיה כי החלטתי שאני מבצע פיגוע ירי לעבר חיילים...". כשנשאל מתי החליט לבצע פיגוע ירי, השיב: "לאחר שסיימתי את העבודה ועליתי לרכב". כאשר נשאל מדוע בחר דווקא במחסום קלנדיה, השיב: "כי יש שם חיילים יהודים". גם בעדותו בבית המשפט אישר כי נסע למחסום מתוך ידיעה כי במקום יהיו חיילים יהודים (ראו: פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 24.10.2022, עמ' 89).
לטעמי, יש בדברים אלה כדי לבסס כדבעי את המסקנה כי החלטתו של המערער לבצע את פיגוע הירי לא הייתה החלטה ספונטנית או רגעית, אלא החלטה שהתגבשה לאחר שיקול דעת; ואשר לוותה בביצוע פעולות ממשיות שנועדו להוציאה אל הפועל – ובכלל זה הגעתו למחסום קלנדיה בו ידע שישנם חיילים כשהוא נושא עמו אקדח – פעולות המלמדות על ההכנה שקדמה למעשיו. בנסיבות אלה, סבורני, כאמור, כי סעיף 40ט(א)(1) לחוק העונשין מהווה שיקול המצדיק החמרה במתחם העונש ההולם, באופן המאזן את השינוי שחל ברכיבי היסוד הנפשי (כך שאין מקום לסטות ממתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט קמא).
וכעת לטענותיו של המערער ביחס לגזר הדין.
לשם הוכחת קרבה לסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין, נדרש הנאשם להוכיח ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות כי מתקיימים בעניינו יסודותיו של סייג אי-שפיות הדעת, אף אם לא בעוצמה המקימה פטור מאחריות פלילית. בכלל זה עליו להראות קיומה של מחלת נפש; פגיעה ביכולתו להבין את הפסול שבמעשיו או להימנע מעשייתם; וקשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין ביצוע העבירה (עפ"ג 27660-01-25 עמר נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.5.2025); ע"פ 4283/22 באחיט נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (1.12.2022); ע"פ 1865/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.1.2016)).
במסגרת ההליך העיקרי נשמעו מספר עדי הגנה אשר העידו באשר למצבו הנפשי של המערער בתקופה שקדמה לאירוע נושא כתב האישום. בין היתר העיד הפסיכיאטר שטיפל במערער החל מחודש אפריל 2021 (שלושה חודשים טרם ביצוע הירי). לדבריו, המערער סבל מתסמיני דיכאון וממצב פסיכוטי, ובהתאם לכך הותאם לו טיפול תרופתי. הפסיכיאטר הוסיף כי לשיטתו המערער סובל מסכיזופרניה. ואולם, אבחנה זו לא תועדה ברשומותיו הרפואיות מזמן אמת, מבלי שהעד ידע לספק הסבר מניח את הדעת לכך. כן העידה מטעם ההגנה ראש ענף הפסיכיאטריה בשירות בתי הסוהר. מעדותה עלה כי המערער אינו סובל מסכיזופרניה, וכי במסמכיו הרפואיים מופיע אזכור למצב דמוי-סכיזופרניה, אשר שונה לדבריה באופן מהותי מסכיזופרניה. עוד היא ציינה כי בשלב מסוים טופל המערער בתרופות אנטי-פסיכוטיות ואנטי-דיכאוניות.
עדויות נוספות באשר למצבו הנפשי של המערער נשמעו מפי אביו ואחותו. השניים העידו כי החל מחודש פברואר 2021 חלה התדרדרות במצבו הנפשי, אשר נמשכה עד למועד האירוע נושא כתב האישום. ואולם, לנוכח סתירות מהותיות שעלו בעדויותיהם ביחס להתנהלותו ולתפקודו של המערער בתקופה שקדמה לאירוע, התקשה בית משפט קמא לבסס עליהן מסקנות.
מהאמור עולה כי בדין קבע בית משפט קמא כי הגם שהמערער סובל מקושי נפשי מסוים, אין מדובר במצב העולה כדי סייג לאחריות פלילית עקב מצב נפשי, ואף לא כדי קרבה לסייג. מעדויות ההגנה ביחס למצבו הנפשי של המערער לא עלה כי מצבו היה כזה שפגע ביכולתו להבין את הפסול שבמעשיו או להימנע מעשייתם באופן המצדיק הפחתה במידת אשמתו. הטענה שהעלו חלק מעדי ההגנה לפיה המערער חולה במחלת הסכיזופרניה – אשר עלולה לפגוע בבוחן המציאות של המערער – לא הוכחה. זאת כאשר רישומיו של הפסיכיאטר המטפל בזמן אמת אינם כוללים כל תיעוד בעניין זה, וכאשר ראש ענף הפסיכיאטריה בשב"ס שללה את קיומו.
ממילא, לא הוכח כי בזמן ביצוע עבירה, גרמה הסכיזופרניה (ככל שהוא אכן סבל ממחלה זו) למערער שלא להבין את טיב מעשיו; וכי קיים קשר סיבתי בינה לבין המעשה. אדרבא – מגרסאותיו של המערער עצמו הן בחקירותיו הראשונות, הן בעדותו בבית המשפט, עולה כי הוא הבין היטב את מעשיו ואת משמעותם, באופן שאינו מתיישב עם הטענה כי מצבו הנפשי הביא לפגיעה ביכולתו להבין את הפסול שבמעשיו או לשלוט בהתנהגותו, במידה המצדיקה ייחוס רמת אשם פחותה.
בנסיבות אלה, אני סבורה כי לא עלה בידי המערער להוכיח קרבה לסייג (אף לא ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות); ועל כן לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא ביחס למתחם העונש ההולם – וביחס לעונש שנגזר על המערער בפועל.
חילוט המכונית של המערער
במסגרת גזר הדין, הורה בית משפט קמא על חילוט המכונית ששימשה את המערער בעת ביצוע העבירה. מקור הסמכות לעשות כן מצוי הן בסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: הפסד"פ), הקובע כי: "על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם"; וכן בסעיף 53 לחוק המאבק בטרור, המפנה להוראות סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון). סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון קובע כי: "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא... (1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך...".
יוער כי בית המשפט המחוזי לא קבע מכוח אילו משני המסלולים מתבצע החילוט במקרה דנן. כפי שיובהר להלן, התוצאה המשפטית אינה משתנה בין אם מקור הסמכות הוא בחוק האחד או באחר, ולכן לא מצאתי לנכון במסגרת פסק דין זה לקבוע מה היה המסלול הנכון שהיה צריך לנקוט בו, והדיון בשאלה זו ייוותר לעתיד לבוא.
טענות המערער בערעור, אינן נוגעות לעצם האפשרות לחלט את המכונית ששימשה כחפץ מרכזי באמצעותו ביצע את העבירה כחלק מעונשו. טענות המערער ממוקדות בשני עניינים: ראשית, נטען כי בעל המכונית הוא אחיו של המערער, ומשכך לא היה מקום להורות על חילוטה; ושנית, נטען כי חילוט המכונית במלוא שוויה מהווה סנקציה בלתי מידתית בנסיבות העניין. אדון בטענות אלה, לפי סדרן.
אשר לטענת הבעלות – הסמכות לחלט חפץ אשר שימש לביצוע עבירה הן לפי הוראות הפסד"פ, הן לפי הוראות חוק איסור הלבנת הון, מתאפשרת רק "מקום שבו האדם שהורשע בביצוע העבירה הוא בעליו של החפץ" או "מתוך רכושו של הנידון". בפסיקתו של בית משפט זה הובהר כי שאלת הבעלות לעניין החילוט היא שאלה מהותית, שאינה מוכרעת אך על יסוד הרישום הפורמלי של המכונית, אלא בהתאם למכלול נסיבות העניין (ראו למשל: ע"פ 1000/15 אבו אלחווה נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (3.7.2015); ע"א 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558, 574 (2003)). לאחר שמיעת העדים ועיון בראיות שהגישו הצדדים, קבע בית משפט קמא כי הוכח שהמערער הוא בעליה המהותי של המכונית.
כפי שטענה המשיבה, האפשרות העומדת לטוען לזכות בחפץ שחולט להשיג על צו חילוט מעוגנת בהוראות סעיף 36ה לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים), החל בענייננו מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון. סעיף זה מבחין בין זכות הערעור הנתונה לנאשם על צו חילוט שניתן, המתבררת בגדר הערעור הפלילי על פסק הדין; לבין זכות הערעור הנתונה לטוען לזכות בנכס שחולט, המתבררת בדרך של ערעור אזרחי. עם זאת, מקום שבו מוגשים הן ערעור פלילי מטעם הנאשם, הן ערעור אזרחי מטעם הטוען לזכות, רשאי בית המשפט – מטעמי יעילות דיונית – לדון בשני הערעורים במאוחד במסגרת הערעור הפלילי (ראו: ע"פ 8988/18 גבריאל נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (5.2.2019); ע"א 628/19 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-6 (25.2.2019)). יצוין כי בהתאם לפסיקה, גם ערעור של טוען לזכות בחפץ שחולט לפי סעיף 39 לפסד"פ יוגש בדרך של ערעור אזרחי (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 238, 247 (1994); ע"א 6892/16 דליה נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (28.5.2017)).
בענייננו, אחיו של המערער, הטוען לכאורה לזכות במכונית, לא הגיש ערעור אזרחי על צו החילוט כמתחייב מהוראות הדין. משכך, קולו ועמדתו שלו כ"טוען לזכות" לא הובאו לפנינו באופן ישיר, ואף לא התקיימו דרישות דיוניות שונות ביחס לכך, ובכללן תשלום האגרה. בנסיבות אלה, צודקת המשיבה בטענתה כי אין למערער זכות עמידה ביחס לטענות הנוגעות לזכויותיו הקנייניות של אחיו במכונית (ראו והשוו: ע"פ 8391/18 פלוני נ' מדינת ישראל (20.12.2018)).
למעלה מן הצורך, אבהיר כי אף לגופו של עניין אין בסיס להתערבות בקביעתו של בית משפט קמא לעניין הבעלות במכונית. קביעה זו נשענה, בין היתר, על הפערים המהותיים בין הגרסאות שמסרו המערער ובני משפחתו בחקירותיהם הראשונות לבין אלו שהוצגו במהלך עדויותיהם במשפט – לאחר שהתבררה להם משמעותה של סוגיית החילוט; על אי-דיוקים (בלשון המעטה) בתצהירו של האח הטוען לזכות במכונית; וכן על העובדה שהמכונית נרכשה במסגרת עסקת "טרייד-אין", שבמסגרתה הוחלפה מכונית אחרת שהייתה בבעלות המערער. בהינתן החלטתו המפורטת של בית משפט קמא ביחס לשאלת הבעלות, ומשהמערער לא הצביע על טעמים משכנעים המצדיקים התערבות בקביעותיו אלה – אציע לחבריי לדחות אותן.
אינני סבורה כי יש ממש גם בטענתו השנייה של המערער, שלפיה צו החילוט שהוטל בעניינו אינו עומד במבחן המידתיות, באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. אכן, חילוט לפי סעיף 39 לפסד"פ הוא אמצעי הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בפסיקה נקבע כי הפעלת סמכות זו כפופה לעקרון המידתיות, ושאלת היקף החילוט נבחנת על רקע השלכות החילוט על הנאשם, ובשים לב למכלול רכיבי הענישה שנקבעו בגזר הדין. בשלב זה, ככל שנמצא כי החילוט יוביל לפגיעה שאינה מידתית בנאשם, בית המשפט רשאי להביא זאת בחשבון ולהימנע מחילוט החפץ או להורות על חילוטו החלקי (ראו: ע"פ 9104/20 מדינת ישראל נ' טבצ'ניקוב, פסקה 14 (4.3.2021); ע"פ 6234/03 מדינת ישראל נ' זיתאוי, פסקה 6 (9.3.2005) (להלן: עניין זיתאוי); בש"פ 7992/22 נורי נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (1.3.2023) (להלן: עניין נורי)). יוער כי משמעות הדבר אינה כי יש להביא בחשבון במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם או בעת קביעת העונש בתוך המתחם את סנקציית החילוט. משעה שלא מדובר ברכיב עונשי במובנו "הקלאסי", ובהיותו מובחן מיתר רכיבי הענישה, מקומו של שיקול זה הוא לאחר שנקבעו יתר רכיבי גזר הדין (ע"פ 2698/24 סילבר נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (5.12.2024); ע"א 6077/20 פקיד שומה יחידה ארצית לשומה נ' רועי חיון, פסקה 44 (29.5.2022); רע"פ 2675/17 ארצי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (23.8.2017)).
יצוין כי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון – שגם מכוחו ניתן צו החילוט – מצמצם את מרחב שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, ומורה על ברירת מחדל של חילוט, אלא אם כן סבר בית המשפט שאין לעשות כן מנימוקים מיוחדים. לטעמי, חריגה משמעותית מעיקרון המידתיות, בין היתר על רקע יתר רכיבי הענישה שכבר נקבעו, עשויה להיות "נימוקים מיוחדים" המצדיקים הימנעות מחילוט החפץ על מלוא שוויו.
אם כן, אף שהמכונית ששימשה את המערער לביצוע העבירות היא מכונית ששוויה הכספי הוא משמעותי, בשים לב להלכה בדבר גדרי ההתערבות המצומצמים של ערכאת הערעור בגזר הדין שניתן על ידי בית משפט קמא; ולכך שעסקינן גם בחילוט לפי חוק איסור הלבנת הון (המצמצם כאמור את שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בהקשר זה) – איני סבורה כי נסיבות העניין מצדיקות את התערבותנו ביחס למידתיות החילוט (ראו: עניין זיתאוי, בפסקה 6; ע"פ 8664/19 בכר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (8.3.2020); ע"פ 1274/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (4.7.2013); ע"פ 6056/18 אדרי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (16.5.2019); ע"פ 9965/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (29.4.2018)). אשר על כן, לו תישמע דעתי, נורה על חילוט המכונית והעברתה לידי המשיבה.
אולם, בכך לא תמה דרכנו. עתה מתעוררת השאלה מה דינם של 280 אלף ש"ח שהפקיד המערער כבטוחה במסגרת החלטת עיכוב הביצוע. האם, כטענת המשיבה, ההפקדה נועדה לכסות על ירידה אפשרית בערכה של המכונית בתקופה שבין עיכוב הביצוע לבין פסק הדין? בתקופה זו המכונית הייתה בידי המערער והמשיבה לא יכלה למכור אותה ולשמור על שוויה. לפיכך, לשיטתה, יש להותיר בידה סכום אשר ישקף את הירידה בערכה של המכונית ולמצער להעביר לידיה דמי שימוש עבור תקופה זו; או שמא, כטענת המערער, הוא זכאי להשבת מלוא סכום ההפקדה, שכן תכליתה לא הייתה אלא להבטיח את העברת המכונית לידי המשיבה ככל שטענותיו בערעור יידחו – וזאת ללא קשר לשוויה במועד העברתה. אם אלה הם פני הדברים, הרי שלאחר שהמכונית אכן תועבר לידי המשיבה, יהיה מקום להשיב למערער את מלוא הסכום שהופקד.
כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן חילוט מכוניתו של המערער נועדה לשם השגת תכלית הרתעתית שאינה בהכרח קשורה בשוויה. ההפקדה לא נועדה אפוא להבטיח כי המדינה תזכה בשווי הכלכלי של המכונית, אלא להביא להעברתה לידי המשיבה, אם כך יורה בית המשפט. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את בקשת המשיבה ולהורות על השבת הבטוחה שהופקדה לידי המערער. זאת, מבלי לדון בטענת המשיבה, שנשמעה לראשונה בדיון, בדבר דמי השימוש להם היא זכאית.
כידוע, חילוטו של חפץ ששימש לביצוע עבירה הוא סנקציה ייחודית, שאינה מוטלת כדבר שבשגרה, ואינה שקולה לקנס המוטל על נאשם. המדובר בכלי אכיפה אשר הפעלתו אפשרית בנסיבות שהוגדרו בדין, ורק מקום שבו הוא עולה בקנה אחד עם אחת מתכליות החילוט (ע"פ 8312/17 ברהמי נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (17.4.2018) (להלן: עניין ברהמי); עניין נורי, בפסקה 8; בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ודוקו: הדרישה לקיומה של תכלית חילוט חלה אף ביחס לחילוט מכוח חוק איסור הלבנת הון, שלפיו בית המשפט יצווה על חילוט, אלא אם כן מצא נימוקים מיוחדים המצדיקים שלא לעשות כן. בהקשר זה, דומה כי היעדרה של תכלית חילוט עשוי להוות נימוק המצדיק הימנעות ממתן צו חילוט (ראו: עניין ברהמי, בפסקה 35; עח"ר 62921-04-25 שתיוי נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 (15.12.2025) (להלן: עניין שתיוי)).
התכליות המרכזיות העומדות בבסיס מוסד החילוט הן התכלית המניעתית – שמטרתה לצמצם את האפשרות שיבוצעו עבירות נוספות באמצעות אותו חפץ; התכלית הקניינית – שעניינה ב"הוצאת בלעו של הגזלן מפיו", היינו מניעת מצב שבו העבריין מחזיק ברכוש שמקורו בעבירה או שאינו שייך לו; והתכלית ההרתעתית – המכוונת לפגיעה בתמריץ הכלכלי לביצוע עבירות (ראו בהרחבה: עניין שתיוי, בפסקה 17 והאסמכתאות שם).
דומה כי אף סעיף 53 לחוק המאבק בטרור, המורה על חילוט חפץ ששימש לביצוע עבירת טרור באמצעות ההסדרים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון, נועד להגשים תכליות דומות. בבסיסו של הסעיף עומד הרצון להקנות לרשויות האכיפה כלי נוסף במאבקן בארגוני הטרור, שנועד "לשמוט תחת ארגונים אלה את התשתית הכלכלית המאפשרת את המשך פעילותם ואת התנהלותם בתוך האוכלוסייה, כמו גם את המניעים הכלכליים העומדים בבסיס חלק מעבירות הטרור" (דברי הסבר להצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ה-2015, בעמ' 1114 (להלן: דברי ההסבר להצעת החוק); וראו גם: ת"א (מחוזי ירושלים) 29089-11-20 פלונים נ' ארגון החמאס, פסקה 12 (17.1.2021)).
בכל הנוגע לאמצעי ששימש לביצוע העבירה – כפי שהוסבר בעניין שתיוי, במקרים רבים אין מדובר בתכלית קניינית, שכן אין מדובר ברווחי עבירה, או בתכלית מניעתית, וזאת "אלא אם השימוש המקובל באותו אמצעי עבירה הוא לצורך ביצוע עבירות, ולצורך זה בלבד – כגון כאשר מדובר בסמים, נשק גנוב או במכונות הימורים" (שם, בפסקה 18). לכן, אם מדובר ברכוש שהשימוש הדומיננטי שלו הוא חוקי, דוגמת שימוש ברכב, הרי שהתכלית הרלוונטית היא התכלית ההרתעתית. בהתאם לתכלית זו, "העבריין הפוטנציאלי מודע לכך שהרכוש שהוא יעשה בו שימוש לצורך ביצוע העבירה (לדוגמה רכב שבאמצעותו מבוצעת עבירת סמים או שנעשה בו שימוש לצורכי מילוט מזירת עבירה) מצוי בסיכון שהוא יחולט – ולפיכך הדבר מהווה תמריץ להימנע מביצוע העבירה, למצער בדרך בה בוצעה" (שם). במובן זה, מוצדק להורות על חילוט בנסיבות אלה כדי להזהיר את העבריין הפוטנציאל מכך שהוא חשוף לא רק לעונש הקבוע בצד העבירה אותה ביצע, אלא גם לחילוט של הרכוש שבו עשה שימוש כדי לבצע את העבירה. כפי שעולה מדברים אלה, התכלית ההרתעתית איננה חלה רק כאשר מדובר בעבירות כלכליות (כגון עבירת הלבנת הון), אלא היא חלה כל אימת שמדובר באמצעי ששימש לביצוע עבירה אשר השימוש הדומיננטי שלו הוא חוקי. בתוך כך, היא חלה גם ביחס לחוק המאבק בטרור, באמצעות קידום של הרתעת היחיד והרבים (ראו: דברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 1114).
אם כן, במקרה דנן התכלית העיקרית היא התכלית ההרתעתית, שהדגש בה איננו כלכלי, אלא דגש המופנה כלפי זה שהנכס שנעשה בו שימוש לצורך העבירה – יילקח מידי העבריין. ואכן, ישנם מקרים בהם בתי המשפט מורים על חילוט חפץ ששימש לביצוע עבירה – אף כאשר אין מדובר בתכלית הרתעתית המופנית כלפי פעילות כלכלית.
כך למשל, בע"פ 4148/92 מועד נ' מדינת ישראל (22.9.1994) דובר על שניים שאספו חייל בטרמפ ובמהלך הנסיעה דקרו אותו בעזרת סכין. הגם שלא מדובר בעבירה שנועדה להפקת רווח כלכלי, ואף על פי שלא נטען כי עבירות נוספות עשויות להתבצע באמצעות המכונית (היינו – התכלית המניעתית אינה מתקיימת) – מכוניתם חולטה תוך שנקבע כי "אין צריך לומר כי בעבירות שבפנינו מן הראוי להחליט על חילוט. אמת המידה היא במהותה ובעוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה, היינו [...] השאלה באיזה מידה שימש הרכב באופן מהותי לביצוע העבירות שבוצעו" (ראו שם, בעמ' 3).
מקרה נוסף בו נדונה סוגיה דומה הוא בעניין זיתאוי, שם דובר על עבירות מין שבוצעו במתלוננת, כאשר הזירה בה בוצעו המעשים היא מכוניתו של התוקף. המדינה ביקשה את חילוט המכונית, ובית משפט זה קבע כי אף שבאופן תיאורטי ניתן היה לחלט את המכונית, בנסיבות המקרה לא נמצאה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי לא לעשות כן.
מקרה דומה של ריבוי עבירות מין בתוך מכונית נדון בע"פ 2963/13 מדינת ישראל נ' פלוני (10.2.2014) (להלן: עניין פלוני). גם שם בית משפט זה דחה את בקשת המדינה להורות על חילוט המכונית כחלק מגזר הדין, בקובעו כי חילוט אמור להתבצע לשם הגשמת אחת מתכליות החילוט המוכרות בדין – מניעת ביצוע עבירות נוספות בחפץ או שלילת שכר העבירה. יחד עם זאת, באותו עניין נקבע כי "אין לפסול על הסף את האפשרות כי צו חילוט יינתן אף במקרים של הרשעה בעבירות מין [...] עם זאת, ברי כי חילוט בעקבות הרשעה בעבירות כאלה לא ייעשה כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים שבהם קיימת זיקה מובהקת בין ביצוע העבירה לבין הרכוש שחילוטו מתבקש, ובשים לב למכלול הענישה בנסיבות העניין" (עניין פלוני, בפסקה 35).
בהמשך, בעניין נורי, אליו הפנתה המשיבה, נדון עניינו של נאשם בעבירות אלימות חמורות שביצע לכאורה כלפי המתלונן, כאשר מכוניתו שימשה ככלי מרכזי שאפשר את ביצוע המעשים. באותה החלטה נבחנה השאלה אימתי ייחשב חפץ ל"אמצעי אשר שימש לביצוע עבירה", באופן המאפשר את תפיסתו לצורך חילוט. לצורך ההכרעה בשאלה זו קבע בית המשפט את מבחן "הזיקה המהותית", הכולל רשימה בלתי סגורה של שיקולים שבהם רשאי בית המשפט להתחשב. בין שיקולים אלה ניתן למנות את מידת מרכזיותו של החפץ בביצוע העבירה; את השאלה אם החפץ הוא אינהרנטי לביצועה; אם הוא נזכר בעובדות כתב האישום; וכן את חומרתה של העבירה (ראו, בהרחבה: עניין נורי, בפסקה 18).
במאמר מוסגר יצוין כי אין זה מקרה שעניינן של הדוגמאות שהובאו לעיל בחילוט חפץ לפי הפסד"פ, ולא בחילוט רכוש ששימש לביצוע עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון. זאת, שכן ככלל, השימוש במנגנוני החילוט שבחוק איסור הלבנת הון נעשים בתגובה לעבירות שבבסיסן מניע כלכלי.
מהמקובץ עולה אפוא כי התכלית ההרתעתית מצדיקה לעיתים חילוט חפץ שנעברה באמצעותו עבירה, בין אם מדובר בהרתעה מפני ביצוע עבירה כלכלית ובין אם לאו. במקרים כאלה, נראה כי יינתן משקל מרכזי לחומרת העבירה ולזיקה שבינה לבין החפץ, כאשר החילוט יתאפשר רק כאשר ישנה זיקה משמעותית לחפץ בביצוע העבירה (כדי שניתן יהיה לזהות כ"אמצעי אשר שימש לביצוע העבירה").
פן ייחודי של התכלית ההרתעתית, הרלוונטי לענייננו, ניתן למצוא ברע"פ 1161/04 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (21.4.2005), שם נקבע כי "יש לחילוט כשלעצמו משמעות חינוכית. יידע העבריין ויזכור מה היה סופו של הכלי ששימש למעשה העבירה". ברוח דומה, היו שהשוו את חילוט החפץ בנסיבות הללו להורה שנוטל צעצוע מילדו, לאחר שזה עשה בו דבר מה אסור (שילה ענבר "חילוט אמצעים לביצוע עבירה – 'מבחן הזיקה המהותית" משפט מפתח 3, 44 (2015)). אף אני סבורה כי חילוטו של חפץ במקרים מסוג זה נועד, בעיקרו, להשגת תכלית הרתעתית-סימבולית, המתאפיינת בכך שהוא כרוך בעשיית "צדק סמלי", בכך שחפץ שהייתה לו זיקה משמעותית לביצוע עבירה חמורה (גם אם אין מדובר בחפץ שמטרתו כשלעצמה היא לבצע עבירות, אלא שהשימוש הדומיננטי שלו הוא חוקי) לא יישאר בבעלות העבריין שעשה בו שימוש. בהינתן התכלית האמורה, אף אני שותפה לאמור בעניין פלוני, כי חילוט מעין זה "לא יעשה כדבר שבשגרה", בפרט מקום בו מדובר על עבירה שלא בוצעה ממניעים כלכליים. על כל פנים, כפי שהובהר לעיל, המערער לא העלה טענות כלפי סמכות החילוט במקרה דנן.
יישום האמור על ענייננו מלמד כי התכלית שמתקיימת במקרה זה היא התכלית ההרתעתית, שבמקרה שלפנינו נועדה להבהיר לעבריין הפוטנציאלי כי נוסף על העונש שהוא צפוי לו בחוק, הוא חשוף גם לחילוט של האמצעי ששימש לביצוע העבירה. במקרה דנן אין מקום לחילוט המכונית לשם הגשמת תכלית מניעתית, בהיעדר יסוד סביר להניח שהמכונית תשמש לביצוע עבירות בעתיד (וראו: החלטת שחרור המכונית, בפסקה 13), ובהינתן שהשימוש הדומיננטי בה הוא חוקי; ואין חולק על כך שגם התכלית הקניינית אינה מתקיימת – שעה שביסוד מעשיו של המערער לא עמדו מניעים כלכליים (כך שאין "רווח" שניתן להוציא תחת ידיו). נותרנו אפוא עם התכלית ההרתעתית, שאך בשל התקיימותה ניתן היה לחלט את מכוניתו של המערער.
משעמדנו על תכלית החילוט ומאפייניו במקרה דנן, נשוב לשאלה שלפתחנו – האם למדינה קיים בנסיבות דנן אינטרס בשווי המכונית, המצדיק את העברת הבטוחה הכספית לידיה, באופן חלקי או מלא, בהתאם לירידת השווי.
כאשר מדובר במכונית שהצורך בחילוטה נובע מהתכלית הרתעתית – זו בעלת הגוון הסימבולי עליו עמדתי לעיל – שוויה הוא נתון אקראי לחלוטין, שאינו עומד בזיקה למעשיו של הנאשם. כך, באותה מידה יכול היה המערער לבצע את העבירה באמצעות מכונית אחרת ששוויה נמוך בהרבה. אילו אלה היו פני הדברים, ספק רב אם המשיבה הייתה עותרת לקבלת סכום נוסף מתוך רכושו של המערער (באמצעות הטלת קנס למשל), רק משום ששווי המכונית הוא נמוך. לפיכך, במקרה זה, קשה לקבל את טענת המשיבה כי יש לה אינטרס בשווי המכונית, ודאי לא אינטרס משמעותי.
במאמר מוסגר יוער כי אלה אינם פני הדברים כאשר מדובר במקרה שבו שווי המכונית המחולטת עומד בזיקה למעשיו של הנאשם, שאז חילוט המכונית על שוויה יסייע בהגשמת תכליות החילוט. יודגש כי הדיון בשווי המכונית ובהשלכתו על תכליות החילוט נבחן בעיקרו מנקודת מבטו של הנאשם: כאשר המכונית ניטלה מידי הנאשם (בתקופת החילוט הזמני או לאחר מתן צו חילוט סופי), הרי שמנקודת מבטו, נגרם לו נזק ששוויו כשווי המכונית (וזאת בהתעלם בשלב זה מהאפשרות של המשיבה למכור את המכונית, או מהאפשרות שלו לעשות בה שימוש בפרק הזמן עד להוצאת צו החילוט הסופי).
אם כן, בהיעדר אינטרס משמעותי של המשיבה בשווי המכונית במקרה דנן, בבואו של בית המשפט להורות על חילוט, ובמסגרת האיזון המתבצע בין הפגיעה בזכות הקניין לבין הצורך בהבטחת אפשרות הגשמת תכליות החילוט – אין מקום לייחס לשווי החפץ משקל משמעותי, כפי שנעשה ביחס לעבירות כלכליות (ראו והשוו: בש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.12.2007); ע"פ 2243/23 קסאס נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (19.4.2023)). משכך, הוראתו של בית משפט זה בהחלטת שחרור המכונית כי השבתה למערער כפופה להפקדת בטוחה – נועדה להבטיח את הגשמת תכלית החילוט העתידי, קרי נטילת המכונית בה בוצעה העבירה מידי המערער, אם יוחלט בסופו של דבר על חילוטה. הא ותו לא. הגשמת תכלית זו, אינה תלויה כאמור בשוויה של המכונית. משזו אכן תימסר לידי המשיבה, אין אפוא עוד צורך בסכום שהופקד וניתן להשיבו לידי המערער. אכן – ככל שחולף הזמן שוויה של המכונית יורד, ובהתאם פוחתת במידה מסוימת ההרתעה הכרוכה בחילוטה. ואולם, כאמור לעיל, לטעמי מטרת הפקדת הבטוחה היא להבטיח כי המכונית תחולט בסיום הדרך (אם יוחלט על חילוטה); ואין הצדקה לחייב את המערער בנשיאה בשווי כספי נוסף, כזה או אחר, לאחר שהמכונית תימסר לידי המשיבה.
סיכומו של דבר, המטרה בחילוט המכונית בנסיבות המקרה דנן היא העברתה לידי המשיבה – ללא קשר לשוויה – שהוא כאמור נתון אקראי. משכך, אציע לחבריי לדחות את טענת המשיבה לפיה היא זכאית לשיפוי בגין ירידת ערכה של המכונית בתקופה שבין ההחלטה על עיכוב הביצוע לבין מתן פסק דין. על כן, לאחר העברת המכונית לידי המשיבה, לו תישמע דעתי, נורה על השבת הבטוחה הכספית במלואה לידי המערער.
ביחס לטענת המשיבה, שהועלתה לראשונה במהלך הדיון בערעור, לפיה יש לאפשר לה לקבל דמי שימוש בגין התקופה שבה עשתה משפחתו של המערער שימוש במכונית – איני סבורה כי יש מקום להידרש לטענה זו באופן שבו היא הועלתה, מבלי שהונחה לה תשתית עובדתית או משפטית ראויה ומבלי שניתנה למערער הזדמנות להתגונן כראוי ביחס אליה. אסתפק בלציין כי הטענה בדבר זכאות לדמי שימוש בנסיבות הללו מעוררת קושי לא מבוטל, שעה שזכות הבעלות במכונית עדיין נתונה למערער עד אשר צו החילוט יהיה סופי. מכל מקום, איני רואה צורך להכריע בשאלה זו בעת הנוכחית.
סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו, ולהותיר את הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט קמא על כנו. המכונית בה בוצעה העבירה תועבר אפוא לידי המשיבה בתוך 14 ימים ממועד מתן פסק דין זה, ולאחר מכן כספי הבטוחה יושבו למערער. ככל שיהיה צורך להגיש בקשות בעניין יישום החילוט והשבת הבטוחה – אלו יוגשו לבית משפט קמא.
רות רונן
שופטת
השופט עופר גרוסקופף:
אני מסכים.
עופר גרוסקופף
שופט
השופט אלכס שטיין:
אלכס שטיין
שופט
אני מסכים.
ניתן היום, כ"ד חשוון תשפ"ז (04 נובמבר 2026).
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת רות רונן.
עופר גרוסקופף
שופט
אלכס שטיין
שופט
רות רונן
שופטת