עע"מ 7088/03 — נאדיה מחאמיד נ. שר הפנים - מר אברהם פורז

פסק-דין בתיק עע"ם 7088/03 בבית המשפט העליון עע"ם 7088/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. נאדיה מחאמיד 2. עבד אלנאסר מחאמיד 3. ג'מאל מחמאיד 4. לליא מחמאיד נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים - מר אברהם פורז 2. משרד הפנים ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק עתמ 1175/03 מיום 9.7.03 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס תאריך הישיבה: ג' באדר התשס"ד (25.02.04) בשם המערערים: עו"ד בדר אלדין אגברייה בשם המשיבים: עו"ד עינב גולומב פסק-דין השופטת א' חיות: רקע הדברים 1. המערערת 1 (להלן: המערערת), תושבת הכפר סילת אלחארת'יה שבתחומי הרשות הפלשתינאית נישאה בשנת 1997 למערער 2 (להלן: המערער), אזרח ישראלי ותושב הכפר מועאויה. בני הזוג התגוררו מאז נישואיהם בכפר מועאויה ונולדו להם שני ילדים, ג'אמל ולילא, המערערים 3 ו-4. בשנת 2000 הורשע המערער בעבירת רצח ונדון לעונש של מאסר עולם. בקשה שהגיש המערער למשרד הפנים לאשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל עבור המערערת סורבה לצמיתות עקב עונש מאסר העולם שמרצה המערער, והודעה על כך נמסרה לו ביום 28.3.2001. בעקבות הסירוב, הגיש המערער עתירה לבית-משפט זה (בג"צ 3813/01), אך זו נמחקה תוך הסכמה כי "אם וכאשר יחליט המשיב על גירושה של [המערערת] מן הארץ תינתן לה הודעה על כך 14 ימים מראש". הודעה כאמור, אכן נמסרה למערערת ביום 5.8.2002 ובעקבותיה הגישה המערערת עתירה נוספת לבית-משפט זה (בג"צ 8281/02). עתירה זו נמחקה אף היא, ובפסק-הדין שניתן בה ביום 12.3.2003 צוין כי הסמכות לדון בעתירות הנוגעות לתושבות ונסמכות על חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952, מסורה לבית-המשפט לעניינים מנהליים. בתכוף לאחר מכן הגישו המערערים עתירה לבית-המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בה עתרו לצו המורה למשיבים להעניק למערערת אשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל. פסק-דינו של בית-משפט קמא 2. בית-המשפט לעניינים מנהליים בחיפה דחה את העתירה ובאמצו את עמדת המשיבים קבע, כי נוכח העובדה שהמערער מרצה כיום עונש של מאסר עולם ובני הזוג אינם חיים עוד יחד "אין היגיון ליתן לה רישיון לישיבת קבע בישראל". בית-המשפט הוסיף וקבע, כי ההחלטה שלא ליתן למערערת את הרישיון המבוקש תשפיע ללא ספק גם על גורל ילדיה, המערערים 3 ו-4 שהינם אזרחי ישראל ותושביה, אך הדגיש כי היות המערערת אם לקטינים שהינם אזרחים ישראלים אין בה כדי להצדיק את מתן הרישיון המבוקש בעתירה. בהקשר זה עמד בית-משפט קמא על הכלל לפיו אין ההורה הולך אחר ילדו לעניין קבלת מעמד בישראל ואין באזרחות של הקטין כדי להעניק להורהו מעמד של תושב. לבסוף, ציין בית-משפט קמא, כי בהעדר מניעה ביטחונית או פלילית, תישקלנה בחיוב, על-פי הצהרת בא-כוח המשיבים, בקשות למתן היתרי כניסה חד פעמיים למערערים 1, 3 ו-4, לצורך ביקור המערער בכלא. מכאן הערעור שבפנינו. הטענות בערעור 3. המערערים טוענים, כי אם לא יינתן למערערת רישיון לישיבת קבע בישראל תאלץ היא, ככל הנראה, לחיות את חייה בנפרד מילדיה והילדים ייאלצו לחיות ללא אמם, שתעבור להתגורר באזור. המערערים מוסיפים וטוענים, כי גם אם יעזבו הילדים את הארץ יחד עם אמם ייגרם להם נזק בלתי הפיך, שכן במקרה כזה ייאלצו לחיות ללא אביהם המרצה עונש מאסר עולם וייווצר קושי גדול לממש את הזכות לבקרו בכלא. כמו-כן, מדגישים המערערים את העובדה כי אם יעברו הילדים להתגורר באזור יתבטל מעמדם כתושבים בישראל, על כל הזכויות הסוציאליות הכרוכות בכך. המשיבים, מצדם, נסמכים על פסק-דינו של בית-משפט קמא ועל נימוקיו בציינם כי בהחלטתם לדחות את בקשת המערערת למתן רישיון לישיבת קבע בישראל לא נפל פגם המצדיק התערבותו של בית-המשפט. על כן, לגישתם, יש להותיר על כנו את פסק-דינו של בית-משפט קמא. דיון 4. הלכה פסוקה היא, כי לשר הפנים מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להענקת מעמד של תושב קבע למי שאינו אזרח הנמצא בישראל ובית-המשפט אינו מתערב בדרך כלל בהחלטות אלה, למעט במקרים בהם מצא כי נפל פגם בהפעלת שיקול הדעת (ראו: בג"צ 3648/97 סטמקה ואח' נ' שר הפנים ואח' פ"ד נג(2) 728; בג"צ 1689/94 הררי ואח' נ' שר הפנים פ"ד נא(1) 15). הרציונאל העומד ביסוד הנכונות להעניק לבן זוג זר אזרחות או מעמד של תושב קבע בישראל הוא רציונאל הומניטרי שעיקרו - הגנה על התא המשפחתי והרצון לאפשר לבני הזוג לחיות יחדיו תוך המשך מגורים בארץ והקמת משק בית משותף בה (ראו: בג"צ 754/83 רנקין ואח' נ' שר הפנים פ"ד לח(4) 113). משנשפט המערער למאסר עולם אין מתקיים עוד במקרה זה הרציונאל של איחוד המשפחה במובנו זה, ועל כך אין בא כוח המערערים חולק עוד; אך לטענתו יש להעניק למערערת מעמד בישראל בשל היותה אם לקטינים שהם אזרחים ישראלים. גישה זו אינה יכולה להתקבל, ובצדק דחו המשיבים את הבקשה בעניין זה. החלטת המשיבים מעוגנת היטב במדיניות שהתוותה לגבי מקרים כגון דא ואף אושרה כמדיניות ראויה בהלכה הפסוקה, ולפיה אין לזר זכות לקבל מעמד בישראל מכוח ילדיו שכן "קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו" (ראו: בג"צ 758/00 קנדל נ' שר הפנים פ"ד מו(4) 505; בג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים פ"ד נו(6) 289). אכן, המצב שאליו נקלעה משפחת המערערים איננו קל, אך הגורם המרכזי למצב שנוצר ולכך שהמערערים אינם יכולים להמשיך ולקיים את התא המשפחתי נעוץ בעובדה שהמערער מצוי בבית-הכלא ומרצה מאסר עולם. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שגם אם יעברו המערערים 3 ו-4 להתגורר באזור יחד עם המערערת, יתאפשר להם לבקר את המערער בבית-הכלא יחד עמה, ככל שלא תיווצר מניעה פלילית או ביטחונית לכך, אנו סבורים כי צדק בית-משפט קמא בקובעו, כי לא נפל בהחלטת המשיבים כל פגם המצדיק את התערבותו של בית-המשפט. הערעור נדחה. ניתן היום, ‏‏ח' אדר, תשס"ד (01.03.04). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03070880_V11.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il