פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7517/21
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת י' וילנר
כבוד השופטת ר' רונן
המערערים:
1. שבתאי בריל
2. עופר בריל
3. עודד סולומון ואח'
4. הגנזר ואח'
נ ג ד
המשיבים:
1. שרת התחבורה מירב מיכאלי
2. נתיבי ישראל החברה הלאומית לדרכים
3. רכבת ישראל (פורמלית)
4. וונדי רוטפילד (פורמלית)
5. מנחם רייס (פורמלי)
6. מתן בריל (פורמלי)
7. מיצי בריל (פורמלית)
8. נורית בת שחר צפריר (פורמלית)
9. טופז צפריר (פורמלית)
10. אראל צפריר (פורמלית)
11. עדן צפריר (פורמלית)
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 41232-03-16 מיום 10.8.2021 שניתן על ידי כב' השופטת חנה קיציס
תאריך הישיבה:
כ"א בסיון התשפ"ד (27.6.2024)
בשם המערערים:
עו"ד אמיר פבה
בשם המשיבה 1:
עו"ד מרווה בז'ה
בשם המשיבה 2:
עו"ד פלג אלימלך
פסק-דין
1. הערעור שלפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו נדחו שלוש תביעות שהדיון בהן אוחד, לתשלום פיצויי סבל עבור 25% הראשונים מתוך השטחים שהופקעו ממקרקעי המערערים בהתאם לסעיף 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים), לצורך סלילת כביש רוחב 531. שלוש התביעות הוגשו בחודש מרץ 2016, בתום תקופת המעבר שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013), ובהסתמך על ההלכה שנקבעה בע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012) (להלן: עניין רוטמן).
2. בתמצית, בעניין רוטמן נקבע כי כאשר החלק שנותר בידיו של הנפקע לא הושבח, בהכרח נגרם "סבל" לבעל המקרקעין, כמשמעותו בסעיף 7 לפקודת הדרכים, ועל השר לעשות שימוש בסמכותו ולשלם לבעל הקרקע פיצוי מלא בגין ההפקעה.
בע"א 7896/16 שר התחבורה נ' פארן (12.3.2018) (להלן: עניין פארן), נקבע כי הלכת רוטמן לא תחול, כאשר תפיסת החזקה מכוח פקודת הדרכים נעשתה למעלה משבע שנים לפני שניתן פסק הדין בעניין רוטמן. הלכת פארן אושררה בע"א 6788/17 נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' צברי (24.3.2019)).
3. בעקבות פסק הדין בעניין פארן, תוקנו שלוש התביעות, והפעם השליכו המערערים את עיקר יהבם בעיקר על הטענה להפליה בינם לבין בעלי חלקות סמוכות, וביניהם נפקעים נוספים מהם הופקעה קרקע לצורך סלילת כביש 531 ובקשתם לפיצויי סבל אושרה (להלן: קבוצת פוגץ). עוד נטען כי בעניינם של המערערים חל החריג שנקבע בסעיף 7 לקריטריונים לתשלום פיצויים מכוח סעיף 7 לפקודת הדרכים (להלן: קריטריון מס' 7) שקבע שר התחבורה בעקבות פסק הדין בעניין רוטמן.
4. בית משפט קמא דחה את שלוש התביעות על פי הלכת פארן, בהינתן שההפקעות נעשו לפני שנת 2005, ודחה את טענות המערערים להפליה. נקבע כי אין להשוות את עניינם של המערערים לקבוצת פוגץ, שלגביה נטען להפליה, וכי לימים, התברר לנתיבי ישראל שחלק מהכספים שולמו לקבוצת פוגץ בטעות ואף הוגשה כנגדם תביעה להשבת הכספים. בפסק הדין, נדחתה טענת המערערים כי העובדה שהמלצת הוועדה נקבה בערכי שווי קרקע לשנת 1995 מעידה כביכול על החלטת השר לאשר פיצוי גם לתפיסות שקדמו לשנת 2005. בהמשך, קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו שהחלטת השר נגועה בהפליה, ולא הוכיחו שהוא פעל במכוון באמת מידה שונה במקרה נשוא הערעור ובהסכם שנערך עם קבוצת פוגץ. עוד נקבע, כי אפילו היו המערערים מוכיחים כי שולמו פיצויי הפקעה לאחרים בניגוד להחלטת השר ובניגוד להוראות הדין, לא היה בכך כדי לחייב את המשיבים לשלם פיצויי סבל למערערים לאור ההלכה שנקבעה בבג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191 (17.12.1991).
בהמשך, בחן בית המשפט קמא את טענת המערערים כי הגישו תביעה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ולכן חל החריג הקבוע בקריטריון מס' 7, הקובע כלהלן:
"על אף האמור בסעיף 5, היתה בקשה לפיצוי הפקעה כלשהם תלויה ועומדת בפני ערכאה כלשהי (ובכלל זה שר התחבורה) בעת שניתן פס"ד רוטמן, תמליץ הוועדה על תשלום פיצויים מן החסד, בכפוף לסייגים הקבועים בס"ק (א) עד (ב), מבלי שתוגבל לכלל המנחה".
בית המשפט קבע כי במישור משפטי, סעיף 197 לחוק התכנון והבניה אינו בבחינת תביעה ל"פיצוי הפקעה" ולכן אין תחולה לקריטריון זה בענייננו.
5. על פסק הדין נסב הערעור שלפנינו, שבו חזרו המערערים (שניים משלוש התובעים בערכאה קמא) על טענותיהם להפליה ולתחולת קריטריון מס' 7.
6. הארכנו בתיאור האמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, ומשכך נקצר בדברים ונאמר כי פסק הדין מקובל עלינו בכל רכיביו ואנו מאמצים את פסק דינו של בית המשפט קמא מכוח סמכותנו לפי סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. משכך, איננו נדרשים לטענה כי המערער הגנזר העביר זה מכבר את זכויותיו לאחרים; כי הגנזר חתם על כתב ויתור; וכי לא הוכיח כלל שהוגשה על ידו תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון הבנייה. אף איננו נדרשים לטענות נוספות שהועלו על ידי המשיבים.
7. סוף דבר שהערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים 1 ו- 2 בסך 10,000 ₪ כל אחד (סה"כ – 20,000 ₪).
ניתן היום, כ"ו בסיון התשפ"ד (2.7.2024).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת
_________________________
21075170_E20.docx סח
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il