ע"א 1902/90 — עמותת שערי תקווה ואח' נ. שמואל לביא, עוד

פסק-דין בתיק ע"א 1902/90 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1902/90 ע"א 3375/04 ע"א 9994/04 בפני: כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערים בע"א 1902/90: 1. עמותת שערי תקווה 2. הועד המקומי שערי תקווה המערערת בע"א 3375/04: רחל רהט המערערות בע"א 9994/04: 1. רחל רהט 2. החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 1902/90: 1. שמואל לביא, עו"ד 2. יוסף קלמר, עו"ד 3. יערי רוזן 4. רחל רהט המשיבים בע"א 3375/04: 1. שמואל לביא, עו"ד – מנהל מיוחד לחברה 2. כונס הנכסים הרשמי – מפרק החברה 3. הועד המקומי שערי תקווה 4. עמותת משתכנים שערי תקווה 5. יערי רוזן המשיבים בע"א 9994/04: 1. שמואל לביא, עו"ד – מנהל מיוחד 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 22.1.90 בת"ה 10881/88 שניתן על ידי כבוד הנשיא א' וינוגרד ומיום 10.3.04 בבש"א 6461/03 ומיום 9.9.04 בבש"א 4329/04, בבש"א 4330/04 ובבש"א 5572/04 שניתנו על ידי כבוד השופטת ו' אלשיך תאריך הישיבה: כ"ב באדר א' תשס"ה (3.3.05) בשם המערערים בע"א 1902/90 והמשיבים 4-3 בע"א 3375/04: עו"ד ד' בלום בשם המשיב 1: עו"ד ש' לביא; עו"ד י' סולמי; עו"ד י' גרוספא בשם המשיב 2 בע"א 1902/90: עו"ד ש' לביא בשם המשיב 3 בע"א 1902/90 והמשיב 5 בע"א 3375/04: עו"ד ס' הנדשר-פרקש בשם המשיבה 4 בע"א 1902/90, המערערת בע"א 3375/04 והמערערות בע"א 9994/04: עו"ד ש' הררי; עו"ד א' חורש בשם המשיב 2 בע"א 3375/04 והמשיב 2 בע"א 9994/04: עו"ד ר' שני-שרפסקי פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בפנינו שלושה ערעורים שנדונו יחדיו על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשר לעניינים הנוגעים ליו"ש השקעות מקרקעין ופיתוח בע"מ (בפירוק) (להלן – החברה). חברה זו יזמה את הקמתו של היישוב שערי תקווה בראשית שנות ה-80 של המאה שעברה. 2. רחל רהט (להלן – רהט) ויערי רוזן (להלן – רוזן) שימשו כמנהלי החברה והיו בעלי מניות בה. שניהם הינם בעלי דין בערעורים שבפנינו. בשנת 1983 נעשה הסכם (להלן – הסכם 83) בין החברה לבין עמותה של המשתכנים ביישוב (להלן – העמותה). בהסכם נקבע, בין היתר, כי שטחים שונים ביישוב, לרבות השטח המיועד למרכז המסחרי, יהיו בבעלות הוועד המקומי או גוף מוניציפלי אחר לכשזה יוקם. בשל סיבות שאין צורך להידרש אליהן נפתח בשנת 1984 הליך בבית המשפט המחוזי בתל אביב שהוביל זמן מה לאחר מכן למתן צו פירוק לגבי החברה. עו"ד שמואל לביא פועל מאז כמנהל מיוחד של החברה בעוד שהכונס הרשמי משמש כמפרק החברה. בראשית שנת 1990 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד הנשיא א' וינוגרד) כי אין תוקף להסכם 83 וכי על כן השטח שיועד למרכז המסחרי הינו אחד מנכסיה של החברה. בע"א 1902/90 השיגו העמותה והוועד המקומי על פסק הדין באשר לתוקפו של הסכם 83. במהלך השנים מאז הגשתו של ערעור זה נעשו ניסיונות שונים במטרה להשיג הסדר בין כל הגורמים המעורבים. בין היתר התנהל בין הצדדים הליך גישור. עד לפני שנים ספורות פעלו רהט ורוזן בחזית אחת מול המנהל המיוחד והוועד המקומי. בשנת 2001 נעשו שלושה הסכמים במטרה להביא לחיסול הסכסוך ולסיום הליכי הפירוק (להלן - הסכמי הפשרה). ההסכם האחד נעשה בין המנהל המיוחד לבין הוועד המקומי. ההסכם השני נכרת בין רוזן לבין המנהל המיוחד ואילו ההסכם השלישי נקשר בין רוזן והוועד המקומי. רהט לא מצאה לנכון להצטרף להסדר. בהסכם הראשון נקבע, בין השאר, כי השטח של המרכז המסחרי יהיה בבעלות הוועד המקומי. הסכמי הפשרה שהמנהל המיוחד היה צד להם הובאו לאישורו של בית המשפט המחוזי. ביום 10.3.04 הוחלט (על ידי כבוד השופטת ו' אלשיך) ליתן אישור להסכמים. בע"א 3375/04 קובלת רהט נגד מתן האישור להסכמים. בין היתר טוענת היא, כי נתונות לה זכויות במספר מגרשים ביישוב וכי ההסכמים שעשה המנהל המיוחד פוגעים בזכויותיה לגבי המגרשים. יצוין, כי הן בהסכם בין המנהל המיוחד לבין יערי והן בהסכם בין הוועד המקומי למנהל המיוחד נזכרות טענותיה של רהט לגבי מגרשים שונים. עוד טוענת רהט כי לא היה זה מן הראוי ליתן אישור לויתורה של החברה על זכויותיה במרכז המסחרי. בע"א 9994/04 משיגות רהט וכן חברה נוספת, החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ (להלן –חברת שכונות), על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' אלשיך) מיום 9.9.04. בהחלטה האחת נדחו בקשותיה של רהט להכיר בתביעת חוב שהגישה ולחייב את המנהל המיוחד להגיש דוחות כספיים שונים. בהחלטה האחרת נדחתה בקשתה של חברת שכונות, שהוגשה לפני מתן האישור להסכמי הפשרה, לצרפה כמשיבה בהליך האישור. הבאנו זה עתה תמצית שבתמצית של ההליכים הנוגעים לחברה ולסכסוכים בהם היא מעורבת ואשר נמשכים זה יותר מעשרים שנה. 3. שניים מבין הערעורים – ע"א 1902/90 וע"א 3375/04 – עוסקים בנושא המרכז המסחרי. ברור, כי אם הערעור השני מבין השניים יידחה, ממילא אין עוד נפקות לערעור הראשון. בערעור השני טוענת, כזכור, רהט כי אין לאשר את ההסכם משנת 2001 לפיו יעבור המרכז המסחרי לידי הוועד המקומי. עניינו של המרכז המסחרי עומד אף במרכז הערעור הראשון, שהרי בו טענו העמותה והוועד המקומי כי המרכז המסחרי אינו נכס מנכסי החברה בפירוק אלא הוא נכס של הוועד המקומי. איננו רואים צורך להידרש לטענה כי לרהט אין כל מעמד להתנגד לאישור הסכמי הפשרה משום שאיננה בגדר נושה של החברה אלא מעמדה הוא כמעמד משתתפת. הסיבה פשוטה: לגופם של דברים לא הובא טעם מבורר מדוע היה על בית המשפט המחוזי לסרב ליתן אישורו להסכמי הפשרה, כולל ההסכם על פיו הוכרה זכותו של הוועד המקומי במרכז המסחרי. המחלוקת באשר למרכז המסחרי, בין הוועד המקומי לבין המנהל המיוחד הינה ארוכת שנים. בצד מחלוקת זו קיימות היו מחלוקות נוספות בין השניים. ההסכם משנת 2001 הינו הסכם שהביא לחיסולן של המחלוקות השונות, כאשר כל אחד מן הצדדים ויתר בגדרו על חלק מטענותיו. כך למשל, בגדרו של ההסכם וויתר הוועד המקומי על טענות שהיו לו כנגד החברה לתשלום הוצאות הפיתוח ביישוב. משמע, אין מדובר בהסכם חד צדדי בו מוותר המנהל המיוחד על זכויות של החברה בפירוק בלא קבלת תמורה כלשהי. זאת ועוד, ראוי היה, וכך אכן עשה בית המשפט המחוזי, ליתן משקל לעובדה שהסכמי הפשרה מביאים לחיסולה של המחלוקת רבת השנים, כך שניתן יהיה להביא לסיומם של הליכי הפירוק. יצוין, כי כונס הנכסים הרשמי, המשמש כמפרק החברה, תמך במתן אישור להסכמי הפשרה משנת 2001. 4. רהט טוענת כי הסכמי הפשרה פוגעים בזכויותיה ובזכויות בני משפחתה לגבי מספר מגרשים ביישוב. כפי שצוין, בהסכמים נזכרת טענתה זו של רהט. יתרה מזו, רהט ואחותה הגישו תובענות לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד המנהל המיוחד ורוזן וכן נגד אחרים לקבוע כי הן בעלות זכויות בתשעה מגרשים ביישוב (רהט לגבי שישה מגרשים ואילו אחותה לעניין שלושה מגרשים נוספים). מכאן שנושא זה תלוי ועומד ואין בהסכמי הפשרה כדי למנוע מרהט ומאחותה מלהעלות טענותיהן. נעיר בהקשר זה הערה אחת שיש בה כדי להשליך על משקל טענותיה של רהט ואופיין. בתביעתה של רהט היא טוענת לזכויות בשישה מגרשים ספציפיים. והנה מוצאים אנו כי בשנת 1995 הגיש הוועד המקומי תביעה נגד רהט בגין ארנונה והיטל סלילה לגבי מגרשים שונים, כולל ששת המגרשים שכיום רהט גורסת כי הם שלה. רהט הגישה בקשה, שנתמכה בתצהירה, לדחות על הסף את אותה תובענה. בתצהיר נאמר במפורש כי המגרשים, כולל השישה הנזכרים, אינם שייכים לה אלא לרוזן. אין זה מפתיע כי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' זפט) דחה ביום 21.9.04 את בקשתה של רהט ליתן צו מניעה זמני האוסר עשיית דיספוזיציה בששת המגרשים (הבקשה הוגשה במסגרת תובענתה להכיר בזכויותיה במגרשים). בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (רע"א 9580/04) נדחתה על ידי השופטת מ' נאור ביום 26.11.04. המסקנה המתבקשת היא כי לא נפל כל פגם בהחלטה ליתן אישור להסכמי הפשרה משנת 2001. מכאן שדין הערעור בע"א 3375/04 להידחות וממילא דינו של ע"א 1902/90 להימחק. 5. הערעור השלישי בו עסקינן (ע"א 9994/04) הוגש, כאמור, על ידי רהט וחברת שכונות. רהט משיגה בערעורה על החלטתו של בית משפט קמא מיום 9.9.04 לדחות את בקשתה לבטל את החלטת המנהל המיוחד מיום 11.12.02, בה נדחתה תביעת החוב שהגישה. לטענת רהט, יש לבטל את ההחלטה האמורה של המנהל המיוחד, משום שהוא לא היה מוסמך כלל להחליט בתביעת החוב וכן בשל היותה של ההחלטה בלתי מנומקת. לא מצאנו לנכון לקבל את טענותיה של רהט לעניין דחיית תביעת החוב, שכן היא לא הגישה ערעור במועד על החלטה זו, אלא הגישה בקשה לביטול ההחלטה רק ביום 10.2.04, למעלה משנה לאחר מתן ההחלטה. במסגרת ערעור כאמור יכולה הייתה רהט להעלות את כל טענותיה נגד החלטת המנהל המיוחד ובכלל זה טענות לעניין העדר סמכות והעדר הנמקה. משלא עשתה כן, הפכה החלטת המנהל המיוחד לחלוטה וצדק בית המשפט המחוזי כאשר החליט שלא לבטלה. יצוין עוד, כי רהט איחרה לא רק בהגשת הערעור על דחיית תביעת החוב, אלא אף איחרה איחור של כחודש בהגשת תביעת החוב עצמה. סוגיה נוספת שעולה בערעור זה הינה בקשתה של רהט כי המנהל המיוחד יגיש דוחות שונים בדבר פעילותו. אף לעניין זה יש לדחות את ערעורה של רהט. במהלך השנים הרבות בהן נמשכו הליכי הפירוק הוגשו על ידי המנהל המיוחד דוחות שונים, שנבחנו הן על ידי הכונס הרשמי והן על ידי בית המשפט המחוזי. משלא נמצא על ידי הגורמים המפקחים על פעילותו של המנהל המיוחד כל פגם בדוחות שהגיש, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתה של רהט. אשר על כן דין ערעורה של רהט בע"א 9994/04 להידחות. 6. בגדרו של ע"א 9994/04 תוקפת חברת שכונות (שרהט ורוזן משמשים בה כמנהלים וכבעלי מניות) את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתה להצטרף כמשיבה להליך אישור הסכמי הפשרה. לטענת חברת שכונות, היה מקום לצרפה כמשיבה בהליך האמור, משום שהיא נושה של החברה והגישה נגדה תביעת חוב. אולם, בקשתה של חברת שכונות להצטרף להליך האמור נדחתה לאור דחיית תביעת החוב שלה על ידי המנהל המיוחד ביום 28.11.02, החלטה עליה לא הגישה חברת שכונות ערעור כלשהו. טענתה של חברת שכונות לעניין זה הינה כי החלטת המנהל המיוחד, הדוחה את תביעת החוב שלה, כלל לא הומצאה לה. חברת שכונות טוענת, כי ההחלטה, שאין חולק על כך שנשלחה בדואר רשום לבא כוחה, לא הומצאה לבא כוחה אלא למשרד שכן למשרדו של בא כוחה, על פי הסדר שהתקיים בין שני המשרדים לקבלת דברי דואר של האחד עבור האחר. לא מצאנו לנכון לקבל טענה זו של חברת שכונות, שכן משהסמיך בא כוחה של חברת שכונות עורכת דין ממשרד שכן לקבל דואר רשום עבור משרדו וזו אכן עשתה כן, אין מקום לטענה כי לא בוצעה המצאה כדין. משקבענו כי החלטתו של המנהל המיוחד לדחות את תביעת החוב הומצאה לחברת שכונות כדין ומשזו לא הגישה ערעור במועד על החלטה זו, ברי כי לא היה מקום להכיר בחברת שכונות כנושה, הזכאית להצטרף כמשיבה בהליך אישור הסכמי הפשרה משנת 2001. לפיכך, אין מקום לקבל אף את ערעורה של חברת שכונות בע"א 9994/04. 7. סיכומו של דבר, ע"א 3375/04 וע"א 9994/04 נדחים ואילו ע"א 1902/90 נמחק. רהט תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח לזכותו של המנהל המיוחד ובשכר טרחה בסך 25,000 ש"ח לרוזן ולוועד המקומי (לכל אחד מאלה). כונס הנכסים הרשמי לא התייצב לדיון ולפיכך לא ייפסקו הוצאות לזכותו. ניתן היום, כ"ז באדר א' תשס"ה (8.3.05). המישנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 90019020_S21.docחכ/