פסק הדין המלא
החלטה בתיק בשג"ץ 4596/18
בבית המשפט העליון
בג"ץ 2926/18
בשג"ץ 4596/18
בשג"ץ 5072/18
לפני:
כבוד השופט ד' מינץ
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני תל אביב אב"ד שחור, מרוה, ונהרי
2. הנהלת בית הדין
3. יועמ"ש בפועל ד"ר עו"ד רכס
4. מנהל בית הדין הרב מלכה
5. פלוני
ערעור על פסק דינה של הרשמת ל' בנמלך מיום 4.6.2018 בבג"ץ 2629/18; ערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי זיו מיום 14.6.2018 בבשג"ץ 4596/18
בשם המערער:
בעצמו
פסק-דין
1. ביום 12.4.2018 הגיש המערער עתירה לבית משפט זה, ובד בבד הגיש בקשה לפוטרו מתשלום אגרת משפט. ביום 1.5.2018 דחתה הרשמת ל' בנמלך את בקשתו (בג"ץ 2629/18), וערעור על ההחלטה האמורה נדחה ביום 8.5.2018 בפסק דינו של בית משפט זה (בשג"ץ 3564/18). חרף האמור, המערער לא שילם את אגרת המשפט כמתחייב ממנו, ועל כן נתנה הרשמת ביום 4.6.2018 פסק דין המורה על מחיקת העתירה.
2. ביום 12.6.2018 הגיש המערער ערעור על פסק דינה של הרשמת. גם הליך זה מחויב באגרה ועל כן בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המערער גם בקשה לפוטרו מתשלום אגרת משפט. ביום 14.6.2018 דחה הרשם ג' לובינסקי זיו את הבקשה (בשג"ץ 4596/18), בקבעו כי בקשת המערער למתן פטור רחוקה מלהניח תשתית מלאה ועדכנית לעניין מצבו הכלכלי. כמו כן, קבע הרשם שספק בעיניו אם ההליך מקים עילת התערבות. בשולי הדברים ציין הרשם את בקשתו הקודמת של המערער לפוטרו מאגרה אשר נדחתה כאמור על ידי הרשמת ל' בנמלך, ואת ערעורו על ההחלטה האמורה אשר נדחה גם הוא.
3. לטענת המערער, שגה הרשם כשקבע כי הוא לא הניח תשתית מלאה ועדכנית באשר למצבו הכלכלי. לדידו, די בכך שצירף אישור מטעם עיריית תל-אביב כי הוא מטופל ביחידה לטיפול בדרי רחוב ומתקיים מקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי כדי לקבל פטור מתשלום האגרה.
4. לאחר עיון בטענותיו של המערער ובהחלטות שניתנו בעניינו, החלטתי לדון הן בערעורו על החלטת הרשם ג' לובינסקי זיו מיום 14.6.218 והן בערעורו על פסק דינה של הרשמת ל' בנמלך מיום 12.6.2018, ולדחות את שניהם כאחד, כפי שיפורט להלן.
5. תחילה באשר לערעור על פסק דינה של הרשמת. בית משפט זה כבר דן בבקשתו של המערער לפוטרו מאגרת משפט ופסק ביום 8.5.2018 כאמור כי אין בה ממש, שכן לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת מצבו הכספי וסיכויי ההליך העיקרי בו נקט אינם גבוהים. זהו פסק דין סופי, ומשעה שחרף האמור בו המערער לא שילם את אגרת המשפט, בצדק מחקה הרשמת ל' בנמלך את העתירה שבהליך העיקרי. על כן, דין הערעור להידחות.
6. ובבחינת למעלה מהצורך, באשר לערעורו על החלטת הרשם. ראשית, בית משפט זה עמד לא אחת על סמכותו הרחבה של רשם בית המשפט הדן בבקשת פטור מתשלום אגרה ועל רוחב שיקול הדעת המוקנה לו לאזן בין האינטרסים השונים במטרה למצוא את הפתרון המידתי המתאים לנסיבות המקרה הנדון לפניו (בשג"ץ 3320/11 מעוז נ' הנהלת בתי המשפט (11.5.2011)). על רקע זה נקבע כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטות רשם בכגון דא (בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל (21.7.2014); בש"א 5814/12 ליברוב נ' בית חולים אלישע (14.8.2012); רע"א 3106/16 עו"ד יעקב כהן – המפרק הקודם לקלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק) נ' עו"ד איתן ארז – מפרק קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק) (13.11.2017)).
7. שנית, תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 מקנה לבית המשפט שיקול דעת להעניק פטור מלא או חלקי מתשלום אגרה לבעל דין אשר עומד בשני תנאים מצטברים: הראשון – הוכחת חוסר יכולת כלכלית, ולשם כך עליו להציג תשתית עובדתית וראייתית מלאה ועדכנית (בשג"ץ 4934/14 מילנה גורנשטיין נ' כנסת ישראל (21.7.2014); בש"א 4807/11 מזרחי נ' פ.ש. פת (29.6.11)); השני – שכנוע כי ההליך מושא בקשת הפטור מתשלום מגלה עילת תביעה (רע"א 7659/14 מדינת ישראל-משטרת ישראל נ' עובד רופל (11.2.2015); ע"א 8955/14 מייק ואן קול נ' מדינת ישראל (31.12.2014)).
8. באשר לתנאי הראשון, מקובלת עליי קביעתו של הרשם, כשם שהייתה מקובלת עלי החלטת הרשמת, לפיה המערער לא הניח תשתית עובדתית מלאה ועדכנית על אודות מצבו הכלכלי. המערער הפנה לשני מסמכים לא עדכניים אשר הוגשו בבקשה הראשונה לפוטרו מאגרה אשר נדונה על ידי הרשמת, ואשר אין בהם כדי להוכיח חוסר יכולת כלכלית כנדרש. אחזור גם על האמור בפסק הדין הקודם שניתן ביום 8.5.2018 כי ההסבר שהמערער נותן למחסור בתימוכין ראייתיים להוכחת מצבו הכספי, לפיו המסמכים המוכיחים את דלותו הכספית "מפוזרים בין מחסנים ומקום מסתור של חברים", אינו יכול לעמוד. באשר לתנאי השני, משעה שקבעתי כי דין הערעור על פסק דינה של הרשמת להידחות, ממילא התייתר הצורך לדון בתנאי זה. בעניין זה, אין לי אלא לחזור על האמור בפסק הדין האמור מיום 8.5.2018 כדלקמן:
"ביסוד העתירה החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 27.11.2017, במסגרתה הורה על הרחקתו של המערער מבית הדין. זאת בשל כך ששלח מכתב מלא גידופים כלפי הדיינים. כן צוין בהחלטה כי כאשר נתקל המערער בחלק מדייני ההרכב או מזכירי בית הדין במסדרונות בית הדין, הוא נוהג לפנות אליהם בגידופים חמורים וכי הוא אף מפריע לעבודה הסדירה של פקיד העזר. נקבע כי צו ההרחקה יישאר בתוקפו עד לבירור התגובה למכתבו ועד למתן החלטה אחרת של בית הדין. המערער מלין על כך שטרם נעשה בירור על אודות אותו מכתב במשך חודשים רבים, ודבר זה פוגע בזכויותיו הבסיסיות להתדיין לפני בית הדין. ברם, אף אם צודק המערער בטענתו, הרי שעל פניו התנהגותו שלו הביאה עליו את גזירת בית הדין. כמו כן, אם ברצון המערער להגיש מסמכים למזכירות בית הדין, הרי שיוכל לעשות זאת על ידי אדם אחר, כאשר מנגד חזקה על בית הדין שיתיר את כניסתו של המערער לבית הדין לשם קיום דיון בעניינו, לכשייקבע."
9. ובשולי הדברים אך לאו דווקא בשולי חשיבותם, אוסיף כי סגנון דבריו של המערער גם כלפי בית משפט זה אינם מכבדים לא את בית המשפט ולא את המערער עצמו. לא לפלא בעיני אפוא, מדוע קבע בית הדין הרבני את אשר קבע לגביו.
סוף דבר, הערעורים על פסק דינה של הרשמת ל' בנמלך ועל החלטתו של הרשם ג' לובינסקי זיו נדחים אפוא. כפועל יוצא מפסק דין זה, המערער יישא באגרת המשפט בה חויב במסגרת הגשת הערעור על פסק דינה של הרשמת.
המזכירות תימנע מכאן ולהבא מלקבל מסמכים כלשהם מטעם המערער בכל הנוגע לעתירה שבהליך העיקרי (בג"ץ 2629/18).
ניתן היום, י"ט בתמוז התשע"ח (2.7.2018).
ש ו פ ט
_________________________
18045960_N03.doc רח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il