פסק הדין המלא
החלטה בתיק בג"ץ 943/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 943/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט נ' סולברג
העותרת:
מוסך עלית 93 שירותי רכב בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. המוסד לביטוח לאומי
2. סגן מנהל אגף ביקורת ניכויים במוסד לביטוח לאומי
3. המחלקה המשפטית של המוסד לביטוח לאומי
4. שר העבודה והרווחה
5. רשות המיסים בישראל
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרת:
עו"ד איגור פישמן
בשם המשיבים 3-1:
עו"ד ארנה רוזן-אמיר
פסק -דין
1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, וכן בקשה למתן צו ביניים, המתייחסת לסוגיית הקמתן של ועדות שומה בסניפים של המשיב 1 (להלן: המוסד לביטוח לאומי), ולהליכי ביקורת ניכויים אותם מבצע המוסד לביטוח לאומי.
להלן יובאו בקצרה הנתונים הנדרשים להכרעה בעתירה.
רקע
2. סעיף 372 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) קובע כדלקמן:
372. (א) ליד כל סניף של המוסד תוקם ועדת שומה, והיא תקבע, לפי בקשת החייב בתשלום דמי ביטוח, את דמי הביטוח שיש לשלמם.
(ב) המועצה תמנה את חברי ועדת השומה.
(ג) ועדת שומה תדון בשלושה; מנהל הסניף שלידו הוקמה ועדת שומה יקבע את התור שלפיו יכהנו חבריה.
(ד) ועדת שומה תקבע את סדרי הדין לפניה, במידה שלא נקבעו בתקנות, ולא תהיה כפופה לדיני הראיות אלא תשקול לפי אומד דעתה את חומר הראיות שהובאו לפניה; ואולם שומה סופית של הכנסה מהמקורות האמורים בסעיפים 344(א) ו-345(א), לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה, תחייב את הועדה.
(ה) החלטת ועדת שומה בשאלה שבעובדה תהיה סופית.
לטענת העותרת, ועדות שומה שכאלה לא הוקמו, או שהוקמו אך אינן פעילות, וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 372 הנ"ל, ובניגוד להחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה ב-עב"ל 1096/02 זייפר נ' המוסד לביטוח לאומי (14.05.2005). בהתאם, כך לשיטת העותרת, לא מתקיים כל הליך ערעורי על החלטות בנושא ניכויים, המתקבלות על ידי הגורם הרלבנטי במוסד לביטוח לאומי, והדבר פוגע בזכויותיו המהותיות והדיוניות של הנישום, ובמקרה זה – של העותרת. לפיכך, העותרת גורסת כי יש להוציא צו ביניים המורה למוסד לביטוח לאומי להפסיק כל הליך של ביקורת ניכויים הננקט על ידו, וזאת עד להקמתן של ועדות שומה.
3. עוד טוענת העותרת כי למוסד לביטוח לאומי אין סמכות לדרוש מנישום להציג ראיות, או נתונים ביחס להכנסותיו (כפי שדרש לכאורה המוסד לביטוח לאומי מן העותרת), אלא רק לקבל נתונים שכאלה מן המשיב 5, כקבוע בסעיף 384א לחוק הביטוח הלאומי.
4. המשיבים מצידם טוענים כי דין העתירה להדחות על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי, ומחמת אי-מיצוי הליכים. לשיטת המשיבים, בסעיף 391 לחוק הביטוח לאומי נקבע כי הסמכות העניינית בסוגיות המפורטות בעתירה מסורה לבית הדין האזורי לעבודה, ומשהעותרת לא פנתה לשם קודם לפנייתה לבג"ץ – הרי שלא מיצתה את ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי.
דיון והכרעה
5. לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.
6. סעיף 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן:
391. (א) לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה למעט בתובענה לפי פרק ח' -
[...]
(3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או של הטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה;
נוכח הוראתו של סעיף זה, ברי כי הסמכות העניינית לבירור הסוגיות שאותן העלתה העותרת בעתירתה מסורה בידיו של בית הדין האזורי לעבודה, ולכן נראה כי יש יסוד לטענת המשיבים לפיה בפני העותרת פתוחה האפשרות לקבלת סעד חלופי בדרך של פניה לערכאה זו, וכי לא מיצתה בשלב זה את ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי. יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו ב-בג"ץ 8583/07 קיבוץ אלומות נ' המוסד לביטוח לאומי (04.12.2007) על ידי חברי הנשיא (כתוארו היום), א' גרוניס:
"סעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי מעניק לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון, בין היתר, בתובענה 'של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או של הטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה' (נעיר במאמר מוסגר כי הוראת סעיף זה מחריגה מסמכות בית הדין האזורי לעבודה תובענות לפי פרק ח לחוק הביטוח הלאומי שכותרתו 'ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד', אך עניין זה אינו רלוונטי לעתירה זו). אמנם, הקניית הסמכות לבית הדין האזורי לעבודה אינה שוללת את סמכותו של בית משפט זה (השוו: בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 238 – 239 (1993)). עם זאת, וכפי שנפסק, רק במקרים חריגים ייזקק בית משפט זה לעניין הנתון לסמכותו של בית משפט אחר (שם, בעמ' 240). המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים".
7. בענייננו, לא ניסתה העותרת להסביר מדוע חרף האפשרות לפנות לבית הדין האזורי לעבודה יש מקום שבית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, ידרש לעתירה. במקום זאת, הסתפקה העותרת בטענה לאקונית לפיה העובדה שהמוסד לביטוח לאומי לא נימק את הסכום שאותו קבע שעל העותרת לשלם כדמי ביטוח לאומי, "אינה מאפשרת מעשית, להגיש תובענה לבית הדין לעבודה". אנו סבורים, כי אין בנימוק סתמי זה כדי לשכנע כי מדובר באותם מקרים חריגים בהם ידרש בג"ץ לסוגיה, אשר ניתן לבררה בערכאה מוסמכת אחרת.
8. סוף דבר: דין העתירה להדחות על הסף. בשים לב לנטען בעתירה לגבי המצב הנוהג – לא נעשה צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ו באייר התשע"ג (25.4.2013).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13009430_K03.doc מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il