בג"ץ 760/06 — פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי

פסק-דין בתיק בג"ץ 760/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 760/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן העותר: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה 2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרת: יוסף בן-ברוך בשם המשיב 3: עו"ד אוריאל בן-אסולי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניין העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותרת לבטל מספר החלטות ופסקי-דין אשר ניתנו על-ידי המשיבים 1 ו-2, מן השנים 1999-2005, בעניין חלוקת הרכוש בין העותרת לבין המשיב 3 (להלן: הצדדים), שכן לטענתה, החלטות ופסקי-דין אלו ניתנו כולם בחוסר סמכות. העותרת והמשיב 3 היו נשואים מאז שנת 1975 ואף הולידו שלושה ילדים. נישואיהם עלו על שרטון והם החליטו על פרידה וגירושין, אשר לוו במאבק משפטי ארוך ומתיש, תוך הטלת האשמות רבות אחד על השני, בין היתר, בנוגע לבגידות, איומים ואלימות. לאחר ניסיון להסכם שלום בית בשנת 1989, אשר קיבל תוקף של פסק-דין על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שוב הסתכסכו הצדדים ועל-כן ביום 30.11.1997 הגיש המשיב 3 לבית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה תביעה לגירושין מהעותרת, בה נכרכו גם ענייני הרכוש בין הצדדים. ביום 31.10.1999 קבע בית-הדין הרבני האזורי, כי העותרת איבדה את כתובתה ומזונותיה. למרות זאת, הסכימו הצדדים ביניהם בבית-המשפט לענייני משפחה ברמת-גן בשנת 2000 על תשלום מזונות על-ידי המשיב 3 לעותרת ולבנם הקטין המשותף. בדיונים לאחר-מכן בין הצדדים, העלתה העותרת טענות נוספות, כגון טענה לאלימות מצד המשיב 3 או טענה לכך שזייף את חתימתה על מסמכי המשכנתא על בית המגורים שלהם לצדדים ביהוד (להלן: הבית). טענות אלו, בעניין האלימות, נקבעו כחסרות ביסוס על-ידי בית-משפט זה (רע"פ 8547/00) וכן כחסרות בסיס בעניין מסמכי המשכנתא על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ 1224/00). ביום 4.12.2001 קבע בית-הדין הרבני האזורי, כי על הצדדים להתגרש וכן, כי הזכויות על הבית יחולקו שווה בשווה ביניהם, כך שעל המשיב 3 לשלם את מחצית שווי הבית לעותרת, בניכוי כספים אשר יוכחו כשלו (כמו למשל תשלומי המשכנתא שהעותרת נמנעה לשלמם). למרות החלטות נוספות של בית-הדין הרבני האזורי וצווי פינוי אשר הוצאו כנגד העותרת, הבית לא נמכר והעותרת המשיכה לדור בבית, ללא תשלומים כלשהם, בעוד המשיב 3 ממשיך לשלם את תשלומי המשכנתא. ביום 3.2.2003, כארבעה-עשר חודשים לאחר החלטת בית-הדין הרבני האזורי, הגישה העותרת ערעור על ההחלטה לבית-הדין הרבני הגדול לערעורים בסוגיית חלוקת הרכוש. ביום 4.5.2003 נתן בית-הדין הרבני הגדול פסק-דין על דעתם של הצדדים, לפיו יתגרשו הם וכן הורה על פירוק השיתוף בבית. תביעת העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו נדחתה ביום 30.9.2003, ובהחלטתו צוין, כי המקום להגשת התביעה ביחס לרכוש המשותף היה בעת שהגישה העותרת תביעה למזונות (ואף קיבלה את מבוקשה) בבית-המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. הצדדים התגרשו לבסוף ביום 21.5.2005. מאז ועד היום מתכתשים הצדדים ביניהם בעניין חלוקת הבית, אשר נותר הרכוש המשותף היחיד הצריך לחלוקה. בעניין ההחלטות ופסקי הדין המתוארים של המשיבים 1 ו-2 טוענת כעת העותרת, כי כולם ניתנו בחוסר סמכות בשל העובדה, שלטענתה, היא זו אשר נצחה עוד בשנת 1999 במרוץ הסמכויות בין בית-הדין הרבני לבית-המשפט לענייני משפחה ומשכך, לא רכשו בתי-הדין הרבניים סמכות עניינית לדון בענייני הרכוש. כן טוענת העותרת, כי החלטות אלו סותרות את החלטותיו של בית-המשפט לענייני משפחה, כמו למשל בעניין מזונותיה. בנוסף, מעלה העותרת טענות שונות בקשר להפלייתה בדיונים בפני המשיבים 1 ו-2 ובהחלטותיהם, המנוגדות לדין ולכללי הצדק. מנגד, טוען בא-כוח המשיב 3, כי יש לדחות על הסף את העתירה, שכן אין היא מעלה טעם אמיתי להתערבות כלשהי בהחלטות וכי הליך זה הינו הליך נוסף במסגרת "מלחמת ההתשה" המשפטית בין הצדדים ובניסיונותיה של העותרת, להמשיך ולדור בבית וליהנות מרכושו של המשיב 3. כן טוען בא-כוח המשיב 3, כי העתירה נגועה בשיהוי חמור ובחוסר ניקיון כפיים, באשר היא מוגשת כנגד פסקי-דין חלוטים אשר ניתנו בידי ערכאות מספר, אזרחיות ודתיות כאחד וכי אין מקום לשוב ולדון בעניינים אלו, בשל עיקרון סופיות הדיון. דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, אין בית-משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בית-הדין הרבני ואין הוא מתערב בהן בדרך-כלל, אלא במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי (ראו בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית-הדין הרבני הגדול (טרם פורסם), בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מו(3) 423). אף לאחר חיפוש מעמיק, לא מצאתי בטענותיה של העותרת תחילתו של נימוק, מדוע על בית-משפט זה להתערב בהחלטה כלשהי של המשיבים 1 ו-2. אין כל מקום להיזקק לטענות אלו, אשר נגועות בשיהוי כבד, אשר עבר זמן כה רב מאז נתינתן ובשלב בו אנו נמצאים, הוא שלב החלוקה הסופית של הרכוש וההתרה המצופה של יחסי הצדדים, אשר תאפשר להם ללכת באופן סופי כל אחד לדרכו. כן אין בידי להסכים לטענותיה של העותרת בדבר חוסר הסמכות של המשיבים 1 ו-2, שכן העותרת בעצמה ערערה לבית-הדין הרבני הגדול לערעורים וקיבלה את סמכותו בעניין חלוקת הרכוש. מהתנהלותה הכללית של העותרת נראה, כי הליך זה הינו אחד מני רבים בהם היא נוקטת כנגד המשיב 3 ואין זה ראוי להמשיך ולתת יד להמשך הסחבת המשפטית הלא-מוצדקת בפרשה זו, הנמשכת כמעט כעשור שנים. אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, אני מורה לעותרת לשלם למשיב 3 שכר טרחת עורך-דין בסך 7500 ש"ח בתוספת מס ערך מוסף כדין. ניתן היום, כ"ב בסיוון תשס"ו (18.6.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06007600_H02.doc את מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il