בג"ץ 6227/07 — נירית עיני נבות נ. שר התעשיה,המסחר והתעסוקה

פסק-דין בתיק בג"ץ 6227/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6227/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן העותרת: נירית עיני נבות נ ג ד המשיבים: 1. שר התעשיה,המסחר והתעסוקה 2. המוסד לביטוח לאומי 3. שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד רם שכטר בשם המשיבים: עו"ד דינה זילבר פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בגדרי העתירה שלפנינו מתבקש צו על תנאי שיורה למשיבים לנמק מדוע לא יינתן לעותרת היתר להעסקת עובד זר, וככל שהמניעה נעוצה בנהלים קיימים, מדוע לא יבוטלו או יתוקנו אותם נהלים. בגדרי צו הביניים שהתבקש עם הגשת העתירה, מתבקש סעד שיאסור על נקיטת הליכים להרחקתה מישראל של עובדת זרה המועסקת אצל העותרת. בקשנו עמדת הצדדים בשאלת קיומו של סעד חלופי, נוכח הוראת פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס – 2000 (להלן: החוק). כעולה מתגובת העותרת, היא אינה חולקת על כך שבית המשפט לענינים מינהליים מוסמך לדון בעתירה נגד ההחלטה שלא ליתר לה היתר להעסקת עובד זר. למרות האמור, סבורה העותרת כי דין העתירה להתברר לפני בית משפט זה, שכן היא מופנית "כלפי שילוב החלטותיהם של מספר רשויות, ביניהם המוסד לביטוח לאומי שאינו נכלל בפריט 12 לתוספת הראשונה". כן מציינת העותרת כי העתירה מכוונת גם נגד נהלים שנקבעו על ידי המשיבים, ועניין זה אינו נכלל בפרט 12 לתוספת הראשונה לחוק. בנוסף לאלה מציינת העותרת את קיומה של עתירה בבג"צ 10846/04 פלונית נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה, התלויה ועומדת לפני בית משפט זה. לשיטתה, חלק מן הסוגיות העולות בעתירה זו דומות עד מאוד לשאלות אותן מעלה עתירתה, וגם משום כך נכון כי שני ההליכים יתבררו יחדיו לפני בית משפט זה. המשיבים סבורים כי אין מקום שבית משפט זה יזקק לעתירה נוכח קיומו של סעד חלופי. עניינה של העתירה במתן היתר להעסקת עובד זר, ובמניעת הרחקתה של העובדת הזרה שהועסקה אצל העותרת. עניינים אלה נכללים בפרט 12 לתוספת הראשונה לחוק (כפי שתוקן ביום 8.8.05). בחינת הנהלים, כך המשיבים, נגררת לעניינים העיקריים שבעתירה. באשר לעתירה בבג"צ 10846/04, מציינים המשיבים כי זו הוגשה טרם התיקון האמור לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. כן חולקים המשיבים על טענת העותרת כי קיים דמיון בין העתירות. העותרת ביקשה להוסיף ולהגיב לתגובת המשיבים, אולם לא ראינו כי נדרשת הגשת תגובה נוספת בנסיבות העניין. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי. סעיף 5(1) בשילוב פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק (כפי שתוקן לאחרונה ביום 8.8.05 במסגרת חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה – 2005, ס"ח 738), קובעים את סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעניינים הבאים: "מינהל אוכלוסין ועובדים זרים – החלטה של רשות בעניני אשרות כניסה ורישיונות ישיבה ועבודה, לרבות עניני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה, לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, וכן החלטה של רשות לפי חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991, למעט החלטת ממשלה בענין עובדים זרים והחלטה לפי פרק ה' בחוק האמור". הסמכות למתן היתר להעסקת עובד זר קבועה בהוראות חוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (אשר שמו הקודם הוא שנקוב בתוספת: חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991). יוצא, כי בכל הנוגע להחלטה שלא ליתן לעותרת היתר להעסקת עובד זר, עומד לעותרת סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים. העותרת טוענת כי בעתירתה היא תוקפת גם נהלים קיימים של המשיבים. אין בטענה זו לסייע לעותרת, שכן פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק חל על "החלטה של רשות לפי חוק עובדים זרים", ומשכך, כולל בחובו גם החלטה בעניין נהלים (בין אם מדובר בקביעת נהלים, שינויים וכיוצא בזה). אמנם, פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק מחריג מגדרו "החלטת ממשלה בענין עובדים זרים"; כן מוחרגות עתירות בעניין תקנות (סעיף 5(1) לחוק), אך חריגים אלה אינם חלים על החלטה בעניין נהלים, כאמור. טענת העותרת כי לעתירה משיב גם המוסד לביטוח לאומי אף היא אינה יכולה לסייע בידה. עניינה של העתירה הוא בהחלטת הממונה (כהגדרתו בסעיף 1 לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991) שלא ליתן לעותרת היתר להעסקת עובד זר. גם אם הממונה מסתמך על קביעות של המוסד לביטוח לאומי, כפי שנטען לפנינו, אין בכך כדי לשנות מגדרי סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים לבחון את החלטת הממונה. גם הטענה לקיומו של הליך לפני בית משפט זה בבג"צ 10846/04 אינה משנה מן התוצאה אליה הגענו. העותרת לא צירפה את העתירה האמורה, ולפיכך, לא ניתן להתייחס לטענותיה (המוכחשות על ידי המשיבים) בדבר הדמיון בין עתירה זו לבין עתירתה. מכל מקום, קיומן של עתירות דומות לפני בית משפט זה ולפני בית המשפט לענינים מינהליים הוא פועל יוצא של תיקון החוק והרחבת הענינים המנויים בתוספת הראשונה, המביא לכך שעתירות שהוגשו קודם כניסתו של התיקון לתוקף ממשיכות להתברר לפני בית משפט זה, ואילו עתירות שהוגשו לאחר מכן מוגשות לבית המשפט לענינים מינהליים. גם טענה זו של העותרת אינה יכולה, אפוא, להתקבל. העותרת מבקשת כי אם ייפסק שיש לדון בעתירה בבית המשפט לענינים מינהליים, ייקבע על ידי בית המשפט כי לא חל איחור בהגשת העתירה. אין מקום כי נעתר לבקשה זו. ככל שהמועד להגשת עתירה חלף, מוקנית הסמכות לבית המשפט לענינים מינהליים להאריכו (תקנה 3(ג) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000) ומשכך, אין מקום כי נדרש אנו לכך (למותר לציין כי איננו מחווים דעה לגוף השאלה). סוף דבר – נוכח קיומו של סעד חלופי דין העתירה להידחות על הסף וכך אנו מורים. ניתן היום, ט"ז באב התשס"ז (31.7.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07062270_M03.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il