פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 4912/21
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט ג' קרא
כבוד השופט י' אלרון
העותרים:
1. מוריה סיעוד ביתי בע"מ
2. הנאמנות לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בגליל העליון
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הבריאות
2. ד"ר מיכל כהן-דר, רופאת מחוז הצפון – משרד הבריאות
3. לשכת הבריאות המחוזית במחוז הצפון –
משרד הבריאות
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים
בשם העותרים:
עו"ד רנאטו יאראק; עו"ד כיאן בלאל;
עו"ד מתן ספקטור; עו"ד אורן אוזן;
עו"ד אוהד איציק
בשם המשיבים:
עו"ד ליאורה וייס-בנסקי
פסק-דין
השופט י' אלרון:
לפנינו עתירה להורות על ביטול צו מנהלי לסגירת בית החולים הגריאטרי "סוכת שלום" שבצפת (להלן: בית החולים) ולהעברת המטופלים בו למוסדות גריאטריים אחרים, שניתן בהחלטת רופאת מחוז צפון במשרד הבריאות (המשיבה 2; להלן: רופאת המחוז) מיום 7.7.2021.
בעתירתם, מעלים העותרים טענות רבות כלפי התנהלות המשיבים ביחס להחלטתם להורות על סגירת בית החולים.
כמו כן, מציינים העותרים כי הגישו ערר על ההחלטה ביום 12.7.2021 לצד בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה; אולם בד בבד, ממשיכה רופאת המחוז לפעול לסגירת בית החולים ולהעברת מטופליו למוסדות אחרים – ועל כן לשיטתם, אין מנוס מהגשת עתירה לבית משפט זה נגד סגירת בית החולים במקביל לדיון בערר שהגישו.
עם הגשת העתירה, ביום 14.7.2021, הוריתי למשיבים להגיש את תגובתם לטענות העותרים בדבר פינוי המטופלים בבית החולים עוד בטרם התקבלה החלטה בערר.
בתגובתם, טענו המשיבים כי יש להורות על דחיית העתירה על הסף.
זאת, הן מאחר שהמטופלים בבית החולים לא צורפו לה כמשיבים "על אף שמתן הצו המבוקש ישפיע עליהם באופן דרמטי ומשמעותי"; הן מאחר שלפי הוראות פקודת בריאות העם, 1940 (להלן: פקודת בריאות העם), אין בעצם הגשת הערר כדי להביא לעיכוב ביצוע צו סגירה מנהלי מהסוג שניתן במקרה דנן – אלא יש להצביע על נסיבות מיוחדות וחריגות שיצדיקו זאת, ואילו העותרים לא הצביעו על נסיבות מעין אלו אשר חלות בעניינם.
לגוף הדברים, הדגישו המשיבים כי בהחלטת רופאת המחוז להורות על סגירת בית החולים צוין כי זו התקבלה לאחר שסברה, בין היתר, כי בית החולים "לא יכול לתקן את כל הליקויים ודרוש פרק זמן משמעותי כדי שיגיע לרמה הנדרשת וכדי שיוכל לספק את איכות הטיפול הנדרשת למטופלים"; כי "המשך פעילות בית החולים הסיעודי עלולה לפגוע במאושפזים"; וכי אין ביכולתו של בית החולים "לתת שירות רפואי, סיעודי ואחר ברמה הנדרשת עבור המטופלים וחסרי הישע בפרק זמן קצר".
בהקשר זה, הפנו המשיבים בין היתר לקביעות רופאת המחוז שלפיהן "הצוות הרפואי אינו יציב, מתחלף בתדירות גבוהה [ו]המנהל הרפואי ללא הכשרה בתחום הגריאטריה"; "הטיפול הסיעודי בדיירי המוסד אינו מקצועי, מתבצע ברמה נמוכה ולעיתים גם עלול לסכן את בריאותם של הקשישים"; העובדת הסוציאלית היחידה שהועסקה במקום התפטרה; הצוות והמכשור הדרוש לטיפולי פיזיותרפיה אינו מספק; והתנאים הסביבתיים במקום "במצב ירוד".
עוד הוער, כי בשלב זה הושלמה העברתם של 62 מטופלים למוסדות אחרים, ונותרו בו 16 מטופלים בלבד, אשר העברתם של 4 מהם מתוכננת היום, בתיאום עם משפחותיהם.
לצד זאת, הובהר כי ביום הגשת העתירה התקבלה החלטת שר הבריאות לדחות את בקשת העותרים לעיכוב ביצוע צו הסגירה עד להחלטה בערר, תוך שצוין:
"שקלתי את בקשתכם בכובד ראש. לאור הסיבות המפורטות בצו הסגירה בגינן רופאת המחוז קיבלה את החלטתה להוצאת צו הסגירה, ולאור מסקנתה כי המוסד מתנהל בדרך שאינה לטובת בריאותם או רווחתם של המטופלים בו, וכי התנהלותו מהווה סכנה חמורה למטופלים בו, החלטתי שלא לאשר את בקשתכם לעיכוב ביצוע צו הסגירה. ... אשר על כן, פינוי המטופלים מהמוסד ימשיך בהתאם להוראות הצו. במקביל יבחנו ויתבררו טענותיכם בערר".
לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף.
משהגישו העותרים ערר על החלטת רופאת המחוז להורות על סגירת בית החולים, אין מקום כי בית משפט זה יידרש אף הוא לטענות בדבר תקינות החלטה זו, במקביל להליכי הערר.
אכן, אף העותרים אינם חולקים על כך כי "לכאורה לא היה מקום להגיש עתירה זו, בשל קיומו של סעד חלופי של הגשת ערר" (פסקה 2 לעתירה). אולם, בשל צעדים שנוקטים המשיבים לסגירת בית החולים במקביל לדיון בערר, פנו לבית משפט זה, במטרה שבית משפט זה לכל הפחות יורה על עיכוב סגירת בית החולים עד להחלטה בערר. אולם, בעניין זה, אין לי אלא להפנות לסעיף 25א(ה) לפקודת בריאות העם, 1940, המורה, בין היתר:
"אין בהגשת הערר כדי לעכב את הביצוע של צו הסגירה".
על כן, אין בעצם החלטת המשיבים לפעול למימוש צו הסגירה שניתן כלפי בית החולים במקביל לדיון בערר כדי להקים עילה להתערבות בשיקול דעתם.
הדברים אמורים ביתר שאת לאור החלטת שר הבריאות לדחות את בקשת העותרים לעיכוב סגירת בית החולים עד להחלטה בערר, שכן עם מתן ההחלטה מוצתה העתירה שהסעד המבוקש בה כוון לתקופת הביניים, עד להכרעת שר הבריאות.
לצד זאת, אף בעובדה שהעותרים לא צירפו את המטופלים בבית החולים כמשיבים לעתירה, חרף השפעתה עליהם, יש כדי להביא לדחייתה.
אשר על כן, העתירה נדחית.
העותרים יישאו בהוצאות המשיבים על סך 7,000 ש"ח.
ניתן היום, ו' באב התשפ"א (15.7.2021).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
21049120_J01.docx מב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il