פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 1875/20
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט ג' קרא
כבוד השופט ד' מינץ
העותר:
מיכאל גור
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה
2. י.אדיב את י. גוז בע"מ
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
בעצמו
פסק-דין
השופטת ד' ברק-ארז:
1. מקורה של העתירה שבפנינו בהליך שהתנהל בבתי הדין לעבודה ונסב על תביעה שהגיש העותר לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות, ואף התקבלה באופן חלקי (ביותר). בעיקרו של דבר, העותר מכוון את עתירתו כנגד החלטה של בית הדין הארצי לעבודה שבה נדחתה בקשה שהגיש להארכת מועד להגשת ערעור. בקשה זו הייתה חלק מפרק התדיינות נוסף שבו ניסה העותר "לפתוח" את פסקי הדין החלוטים בעניינו על בסיס טענה שעניינה גילוי ראיות נוספות לגבי היקף עבודתו.
2. בתמצית ייאמר, כי בית הדין האזורי לעבודה נתן את פסק דינו בתביעה המקורית שהגיש העותר ביום 6.6.2010 (תע"א 10530-06, השופטת ח' בן יוסף ונציג הציבור ע' הון). שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק דין, ובהמשך לכך, במהלך דיון מוקדם שהתקיים בהם, נעתרו הצדדים להמלצת בית הדין הארצי לעבודה והסכימו למחיקה הדדית שלהם ללא צו הוצאות. על כן, ביום 14.9.2011, הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין (ע"ע 5706-10-10, הנשיאה נ' ארד, השופטת (כתוארה אז) ו' וירט-ליבנה, השופטת ר' רוזנפלד, ונציגי הציבור ד' טנא פרצ'יק ו-י' דויטש).
3. מספר שנים לאחר מכן, ביום 5.11.2014, החל העותר, שאינו מיוצג, לנקוט בהליכים שונים שכוונו לביטול פסד דינו של בית הדין הארצי לעבודה ופתיחת ההתדיינות בין הצדדים מחדש. על-פי האמור בעתירה, את הבקשה שהגיש לבית הדין הארצי לעבודה נימק העותר, בין היתר, בכך ש"פגש באקראי עובדים שעבד עימם... אשר יוכלו להעיד" על היקף עבודתו. ביום 26.11.2014, בית הדין הארצי דחה את בקשתו של העותר (ע"ע 5706-10-10, הנשיא י' פליטמן, סגנית הנשיא (כתוארה אז) ו' וירט-ליבנה, השופטת ר' רוזנפלד ונציגי הציבור א' כרמון ו-י' דויטש).
4. ביום 9.3.2016, הגיש העותר בקשה נוספת לביטול פסק הדין שנתן בית הדין הארצי לעבודה – וזו הפעם הגיש אותה לבית הדין האזורי לעבודה. ביום 11.5.2016 נדחתה אף בקשה זו (תע"א 10530-06, השופטת א' רובוביץ'-ברכש).
5. ביום 29.3.2017, הגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה בקשה להאריך מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי. במסגרת בקשתו טען העותר, בין היתר, כי המצב הרפואי שלו ושל בת זוגו מנע ממנו להגיש את בקשת רשות הערעור במועד. מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה מטעמים שעניינם סופיות הדיון, בשים לב להליך המשפטי הארוך שניהלו הצדדים לפני שנים. ביום 8.3.2018 דחתה רשמת בית הדין הארצי לעבודה את הבקשה, בקבעה כי העותר לא העלה טעם מיוחד להארכת מועד וכי אף סיכוייה של בקשת רשות הערעור הם נמוכים (בר"ע 64626-03-17, הרשמת א' קוקה).
6. חמישה חודשים לאחר מכן, ביום 14.8.2018, העותר הגיש לבית הדין הארצי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת, ובה חזר וטען כי מצבו הרפואי וקשיים אישיים שפקדו אותו מנעו ממנו להגיש את בקשת רשות הערעור בזמן. בהחלטתו מיום 16.10.2018 דחה בית הדין הארצי לעבודה את הבקשה, בקבעו כי די בכך שסיכויי בקשת רשות הערעור הם נמוכים, כאמור בהחלטת הרשמת, על מנת לדחות את בקשת הארכה (ע"ר 30353-08-18, השופטת ל' גליקסמן).
7. העתירה שבפנינו, שגם בה העותר מייצג את עצמו, מכוונת כלפי החלטתו האמורה של בית הדין הארצי לעבודה. העותר חוזר וטוען בין היתר כי גילוין של ראיות חדשות על-ידו בנוגע להיקף עבודתו אצל המשיבה צריך להוביל לביטול פסקי הדין שניתנו בעניינו, וכן מעלה טענות ביחס לפסק הדין המקורי שניתן בבית הדין האזורי לעבודה.
8. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, מצאנו כי דינה להידחות אף ללא תגובה. כידוע, התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986)). המקרה דנן אינו עומד באמות מידה אלה. למעלה מן הצורך, נוסיף כי אף לגוף הדברים יש קושי בטענות שעניינן פתיחת הליכים משפטיים שהסתיימו זה מכבר, ולא כל שכן כאשר אלה מועלות בבקשות רבות להארכת מועד המוגשות לאחר מסגרת הזמנים הקבועה בחוק (ראו והשוו: בג"ץ 3845/18 בלקר נ' שירות התעסוקה (17.6.2018)). מאחר שהעותר אינו מיוצג נחזור ונבהיר לו כי אין ספק בליבנו כי הוא נושא הרגשה כבדה, אך בשלב זה אין כל תוחלת להמשך ההתדיינות בעניין שהסתיים זה מכבר.
9. סוף דבר: העתירה נדחית. במכלול הנסיבות, אין צו הוצאות.
ניתן היום, י"ג באייר התש"ף (7.5.2020).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
20018750_A02.docx
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il