חוק נתוני אשראי (התשע"ו-2016)

חוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016 מיועד להגביר את התחרות בשוק האשראי בישראל, להרחיב את הנגישות לאשראי ולצמצם את הפערים במידע בין הגופים המלווים ללווים.

מה החוק מסדיר?

החוק מסדיר את הקמתו וניהולו של מאגר נתוני אשראי מרכזי על ידי בנק ישראל. המאגר מרכז נתונים פיננסיים על אודות התחייבויות התשלום של אזרחים והתנהלותם הפיננסית (הן מידע חיובי, כגון עמידה בהחזרים, והן מידע שלילי, כגון אי-עמידה בתשלומים או הליכי חדלות פירעון). החוק קובע כיצד ייאסף המידע, מי רשאי לקבלו וב אילו תנאים.

על מי החוק חל?

החוק חל על לקוחות יחידים (אנשים פרטיים, ולא תאגידים); על מקורות המידע המחויבים לדווח (בנקים, חברות כרטיסי אשראי, גופים ממשלתיים כמו הוצאה לפועל וכונס הנכסים הרשמי); ועל לשכות אשראי פרטיות המורשות לקבל את המידע מהמאגר, לעבדו ולהפיק דוחות דירוג אשראי עבור מלווים וצרכנים.

היבטים מרכזיים הנדונים בפסיקה:

בתי המשפט נדרשים לפרש את הוראות החוק וליישמן במספר סוגיות מפתח:

1. אחריות בגין דיווחים שגויים: תביעות רבות עוסקות בנזקים שנגרמו לצרכנים עקב דיווחים מוטעים, חלקיים או לא מעודכנים שהועברו למאגר על ידי גופים פיננסיים. הפסיקה בוחנת את חובת הזהירות של הגופים המדווחים ואת זכאות הצרכנים לפיצויים בגין פגיעה בדירוג האשראי שלהם.

2. האיזון בין הזכות לפרטיות לאינטרס הציבורי: פסיקות שונות עוסקות במתח שבין זכותו של הפרט לפרטיות ול"זכות להישכח" (למשל, מחיקת נתונים שליליים מהעבר), לבין החשיבות הציבורית של דיוק המאגר לצורך הערכת סיכונים פיננסיים.

3. השלכות זכות הסירוב (אי-איסוף): החוק מאפשר לאזרחים לבקש שלא ייאסף עליהם מידע במאגר. הפסיקה נדרשת לעיתים להשלכות של בחירה זו, כגון סירוב לגיטימי של גופים פיננסיים להעניק אשראי למי שנתוניו אינם שקופים.

התוכן המוצג במסמך זה הינו לצרכי העשרה בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, ואין להסתמך עליו לצורך קבלת החלטות משפטיות.