חוק דמי מחלה (התשל"ו-1976)

חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976

חוק דמי מחלה הוא אחד מחוקי המגן המרכזיים בדיני העבודה בישראל. החוק מסדיר את זכותם של עובדים לקבל תשלום מהמעסיק עבור ימי היעדרות מהעבודה בשל מחלה, במטרה להבטיח את קיומם הכלכלי בזמן שאינם כשרים לעבודה.

החוק חל על כלל העובדים השכירים במשק, למעט עובדים שחלים עליהם הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה או חוזי עבודה אישיים המעניקים תנאים המיטיבים עמם מעבר לקבוע בחוק. על פי החוק, עובד צובר זכאות ל-1.5 ימי מחלה עבור כל חודש עבודה מלא, עד לתקרה מצטברת של 90 ימים. גובה התשלום מדורג: עבור היום הראשון להיעדרות אין זכאות לתשלום, עבור היום השני והשלישי זכאי העובד למחצית משכרו היומי, והחל מהיום הרביעי ואילך משולם שכר מלא.

בתי הדין לעבודה נדרשים לעיתים תכופות לפרש את הוראות החוק, כאשר שלושה היבטים מרכזיים בולטים בפסיקה:

1. אמינות אישור המחלה וזכות המעסיק להטיל בו ספק: הפסיקה קבעה כי אישור רפואי שניתן כדין נהנה מחזקת תקינות, והמעסיק אינו יכול לדחותו כלאחר יד. עם זאת, במקרים שבהם עולה חשד מבוסס לחוסר תום לב (כגון אישור רטרואקטיבי ממושך), רשאי המעסיק להעמיד את העובד לבדיקה אצל רופא מטעמו.

2. ניצול לרעה של ימי מחלה: פסיקת בתי הדין מתמודדת עם מקרים שבהם עובדים עושים שימוש "טקטי" בימי מחלה, למשל מיד לאחר קבלת הודעת פיטורים או במהלך תקופת הודעה מוקדמת. בתי הדין בוחנים מקרים אלו בקפידה כדי למנוע שימוש לרעה בזכות.

3. הגדרת "מחלה" לצורך החוק: הפסיקה פירשה בהרחבה את המונח "מחלה", וקבעה כי הוא כולל גם מצבים נפשיים, טיפולים רפואיים מניעתיים ואף ניתוחים אלקטיביים (קוסמטיים) מסוימים, כל עוד רופא מוסמך קבע כי העובד אינו כשיר לעבודה בעטיים.

התוכן המוצג הוא לידיעה כללית בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.