מיכאל סלע נ. המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין בתיק בג"ץ 9994/08 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בג"ץ 9994/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר העותר: מיכאל סלע נ ג ד המשיב: המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיב: עו"ד עירית אלטשולר פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותר כי נורה על ביטול פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה מיום 8.9.2008, בגדרו נדחה ערעורו כנגד החלטת בית-הדין האזורי לעבודה שלא להכיר באוטם שריר הלב ממנו סבל כתאונת עבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 2. העותר, יליד 1945, שימש כאיש מכירות בחברת "סיליקון גרפיקס", העוסקת במכירת מחשבים לחברות. מספר ימים עובר להתרחשות אירוע הלב, הפנה העותר למחלקת שירות הלקוחות בחברה פנייה מאת נציג חברת "רובקארד", שעניינה קבלת רישיונות לתוכנה, אותן רכשה חברת "רובקארד" באמצעות העותר. בדיעבד, הוברר לעותר כי פניה זו לא טופלה כלל ועיקר. ביום 17.9.1997, פנה נציג חברת "רובקארד" לעותר בשנית, תוך שהוא מלין על כי טרם קיבל מידיו את רישיונות התוכנה המבוקשים. דבר זה עורר את כעסו של העותר, שכן נחזה כמי שלא ביצע את תפקידו כראוי, והוא אף הרים את קולו על הממונה עליו בקשר לכך. העותר סיים את עבודתו ושב לביתו, ובערב חש בכאבים בעורף ובחזה, אולם לא ייחס להם חשיבות. בבוקר יום המחרת, משהגיע לעבודה, הוא מצא על שולחנו את אישורי הזכאות לתוכנה, אשר נשלחו על ידי נציג חברת "רובקארד" ביום הקודם, וכעסו התעורר שוב. או-אז הוא החל להרגיש כאבים בחזהו, אולם גם הפעם לא ייחס לכך חשיבות והמשיך בעבודתו בתקווה כי הכאבים יחלפו. משאלו החריפו, נלקח העותר לבית-החולים שם אושפז לאחר שאובחן אוטם בשריר הלב. 3. תביעתו של העותר לתשלום דמי פגיעה נדחתה על-ידי המשיב, בנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה. בעקבות כך פנה העותר לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו, שם הוחלט למנות את פרופ' קרן כמומחה רפואי מטעם בית-הדין. פרופ' קרן חיווה דעתו כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין העבודה לאוטם, אולם נוכח קשיים שהתגלו בחוות דעתו, החליט בית-הדין על מינויו של מומחה אחר - ד"ר אילן מיטס. לסופה של בחינה דחה בית-הדין האזורי לעבודה את תביעתו של העותר, לאחר שגם מחוות דעתו של ד"ר מיטס עלה כי הגורם העיקרי להתפתחות האוטם הייתה מחלה טרשתית קשה קיימת, ולאירועים בעבודה הייתה השפעה פחותה על התרחשות האוטם במועד בו ארע: "הוברר כי הגם שקיימת סבירות לתרומת האירוע בעבודה לעיתוי הופעת האוטם, הרי שהשפעתו פחותה בהרבה מהשפעת ההיצירויות הטרשתיות הקשות שהיו בעורק המקיף של לב התובע. המומחה אף קבע כי יתכן שאלמלא האירועים בעבודה האירוע לא היה קורה בהכרח בזמן שקרה, אולם זאת, בסבירות נמוכה. ד"ר מיטס (כמו גם פרופ' קרן לפניו, ומבלי שחוות דעתו של פרופ' קרן היתה בפניו), קבע באופן ברור כי הגורם המשמעותי להתפתחות האוטם הוא קיום המחלה הטרשתית ולאירועים בעבודה היתה חשיבות פחותה בהרבה לקרות האוטם, במועד בו אירע" (פסקה 18 לפסק-דינו של בית-הדין האזורי). 4. על פסק-דינו של בית-הדין האזורי ערער העותר לפני בית הדין-הארצי לעבודה, שם טען כי משמונה ד"ר מיטס כמומחה רפואי חלופי לפרופ' קרן, טעה בית-הדין משייחס משקל לחוות דעתו של פרופ' קרן. ובאשר לחוות דעתו של ד"ר מיטס, מזו מתבקשת המסקנה כי הוכח קיומו של קשר סיבתי. בהחלטתו לדחות את הערעור קבע בית-הדין הארצי, כי הערכאה הראשונה אמנם טעתה משייחסה משקל לחוות-דעתו של המומחה הראשון. אולם, העותר לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין האירועים בעבודה להתרחשות האוטם במועד בו אירע, וזאת לאור חוות דעתו של המומחה השני. ובלשונו של בית- הדין הארצי לעבודה: "למקרא חוות דעתו של ד"ר מיטס, ותשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו כמכלול, עולה כי בדין נדחתה תביעתו של המערער בבית הדין האזורי, מאחר שלא הוכח די הצורך קיומו של הקשר הסיבתי הנטען. ד"ר מיטס מסר בחוות דעתו הראשונה, כי אמנם קיימת סבירות לתרומת האירוע בעבודה לעיתוי הופעת האוטם אך בתשובותיו לשאלות ההבהרה הגדיר ד"ר מיטס את הסבירות לכך שאלמלא האירועים בעבודה האוטם לא היה קורה בזמן שקרה כ"נמוכה". כן מסר ד"ר מיטס בחוות דעתו הראשונה כי השפעת האירועים בעבודה היתה פחותה מהשפעת מצבו הקונסטיטוציונלי של המערער, ובתשובותיו לשאלות ההבהרה חידד ד"ר מיטס סוגיה זו כאשר אישר כי השפעת האירועים בעבודה היתה פחותה בהרבה מהשפעת מצב מחלתו של המערער. לאור קביעות אלה של המומחה, אין מנוס מדחיית הערעור" (פסקה 11 לפסק-דינו של בית-הדין הארצי). 5. בעתירה שבפנינו שב העותר ומלין על אימוץ מסקנותיו של המומחה מטעם בית-הדין, בדבר העדר קיומו של קשר סיבתי. ברם, הלכה מושרשת היא, כי בית-משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו מוגבלת למקרים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק מחייב לתקנה (בגץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)). על טעות מהותית מסוג זה לא הצליח העותר להצביע, באשר עתירתו מכוונת נגד ממצאים שבעובדה בתחום הקשר הסיבתי, אשר נבחנו בידי שתי ערכאות קמא ואין הן מקימות עילה לבררן בפני בית משפט זה בשלישית. נוכח האמור, העתירה נדחית על הסף. ניתן היום, ט' בטבת התשס"ט (05.01.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08099940_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il