נתן שנקור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9984/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9984/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: נתן שנקור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 2.11.06, בתיק פל. 8223/05, שניתן על ידי כבוד השופט י' צלקובניק תאריך הישיבה: כ"ד באב התשס"ז (08.08.07) בשם המערער: עו"ד קורוליק רעות בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט א' א' לוי: בתאריך 23.7.05, בשעת בוקר מוקדמת, עשה המתלונן את דרכו למקום עבודתו באזור התעשייה בשדרות. לפתע תקפו אותו המערער ושניים מחבריו, וניסיונו להימלט על נפשו לא צלח, הואיל ובני החבורה דלקו אחריו והשיגוהו. הם הכו אותו ובעטו בו בכל חלקי גופו, ושדדו ממנו את ארנקו שהכיל 100 ש"ח במזומן, כרטיס אשראי ומסמכים. אולם המערער לא הסתפק בכך, והוסיף ודקר את קורבנו עם סכין שנשא עמו. לאחר מעשה אובחנו אצל המערער שטפי דם ונפיחויות בפנים, שריטות בידיו, בצווארו ובגבו, וכן 4 פצעי דקירה ברגלו השמאלית בחלקה העליון ליד המפשעה. קו ההגנה בו נקט המערער במהלך משפטו ידע תמורות, כאשר מהכחשה מוחלטת של הגרסה לפיה נטל חלק בתקיפת המתלונן, עבר לבסוף להודאה כי השתתף באותה תקיפה, אולם התמיד בהכחשתו כי דקר את הקורבן. גרסאות אלו לא זכו לאמונו של בית המשפט המחוזי, בין היתר, הואיל וניתן אימון בעדותו של המתלונן, ובעיקר לזיהוי המערער על ידו כמי שתקף ודקר אותו, הואיל ובין השניים קיימת הכרות מוקדמת. בעקבות כך הורשע המערער בשתיים מן העבירות שיוחסו לו – שוד ופציעות בנסיבות מחמירות, וזוכה מעבירה של איומים. בהמשך, נדון המערער ל-42 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים שעמד נגדו, במצטבר. בחלקו של הערעור המופנה כנגד ההרשעה, מצטמצמות השגותיו של המערער לטענה כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, הואיל והדקירות היו חלק בלתי נפרד מיסודותיה הפיסיים של עבירת השוד, לפי סעיף 402(ב), בה הורשע. אכן, ככלל יש להימנע מריבוי אישומים, באשר שלובים בכך הכבדה על הנאשם וגם על בית המשפט. אולם, המקרה הנוכחי שונה הוא, הואיל ועל פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, דקירת המתלונן התרחשה לאחר שתם ביצועו של השוד (ראו עמ' 14 להכרעת הדין). ובמלים אחרות, זה האחרון הותקף בידי שלושה צעירים שהפליאו בו את מכותיהם והפילוהו ארצה, ובכך היה די כדי לאפשר להם להשלים את עבירת הגניבה. אולם דעתו של המערער לא נתקררה חרף העובדה שהוא וחבריו השלימו את ביצוע זממם, והוא הוסיף ודקר, בזדון וברשעות, את המתלונן ארבע פעמים. הרשעתו של המערער בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות התחייבה אפוא בנסיבות האמורות, ולו כדי לתת ביטוי הולם לאלימות-לשמה בה נקט המערער. העניין האחרון אשר חייב את הכרעתנו, וגם בו לא מצאנו עילה להתערב, היא סוגיית העונש. אכן, העונש שהושת על המערער אינו קל. אולם, חרף גילו הצעיר עיון בגיליון הרשעותיו מלמד כי מאז שנת 1997 הוא לא חדל מלבצע עבירות. תחילה היו אלו עבירות רכוש, אולם בהמשך נוספו להן עבירות אלימות רבות, עד שבחודש מרץ 2002 גזר לו בית המשפט המחוזי בבאר-שבע 6 חודשי מאסר. אך לא חלף זמן רב והמערער שב לחטוא באותו תחום ממש, והפעם דן אותו בית המשפט המחוזי בתל-אביב ל-20 חודשי מאסר. כפי שעינינו רואות מכתב האישום הנוכחי, גם מאסר זה לא הותיר על המערער את רישומו, ולא גרם לו להפנים את הפסול שבמעשיו, והדגש הוא גם על כך שהוא עשה זאת אף שמאסר על תנאי בן 12 חודשים ריחף מעל לראשו. אפשר כי יש ממש בטענה לפיה מקור עבריינותו הנמשכת של המערער היא בהתמכרותו לאלכוהול, ועל כן שיקומו צריך להתחיל בגמילתו מהתמכרות זו. אולם, מתסקירו של שרות המבחן שהוגש לבית משפט קמא עולה, כי למערער ניתנו מספר הזדמנויות להשתלב בתהליך גמילה, מחוץ לכלא וגם בעת שנשא במאסר, אולם הוא לא השכיל למצות אותן. נוכח האמור, דעתנו היא כי מדובר במי שסכנתו לצבור אינה טעונה עוד הוכחה, ועל כן שוב לא היה מנוס מכליאתו. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ד באב התשס"ז (08.08.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06099840_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il