החלטה בתיק ע"פ 9978/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
9978/02
בפני:
כבוד השופטת (בדימ') ד' דורנר
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק-הדין של בית-
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 9.10.02, בתפ"ח 1159/01, שניתן על-ידי כב'
השופט נ' עמית וכב' השופטות מ' סוקולוב ו-ת' שפירא
תאריך הישיבה:
י"ט בשבט התשס"ד
(11.2.04)
בשם המערער:
עו"ד יעקב שקאלר
בשם המשיבה:
עו"ד תמר פרוש
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
המערער עמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
על-פי כתב אישום, שכלל ארבעה אישומים. שלושת האישומים הראשונים מתייחסים לאירועים,
שעל-פי הנטען קרו בעת שהמערער היה עצור בבית המעצר באבו-כביר. האישומים הראשון
והשני נוגעים למתלונן אחד; והאישום השלישי נוגע למתלונן נוסף. כל אחד ממתלוננים
אלה היה עצור יחד עם המערער באותו תא מעצר בעת האירועים נשוא האישום הנוגע בדבר.
האישום הרביעי מתייחס לאירוע שקרה שלא בבית המעצר, וביחס למתלונן אחר.
ואלה היו עיקרי העובדות שפורטו בכתב האישום:
באישום הראשון, הואשם המערער בעבירה של
ביצוע מעשה מגונה בנסיבות אינוס, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לחוק
העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
באישום השני הואשם המערער גם כן בעבירה
של ביצוע מעשה מגונה בנסיבות אינוס, כפי שהואשם באישום הראשון וכן בעבירה של
ניסיון לביצוע מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין.
באישום השלישי, הואשם המערער בשלוש
עבירות: ניסיון לביצוע מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) + סעיף 25 לחוק העונשין; תקיפה
הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
באישום הרביעי הואשם המערער מלכתחילה
במעשה מגונה בנסיבות אינוס ובתקיפה הגורמת חבלה ממשית, אך בשל אי-העדתו של המתלונן
באישום זה, הסכימה המדינה למחוק את הוראת החיקוק המתייחסת לעבירה של מעשה מגונה
לרבות העובדות הנוגעות לכך, ונותרה, אפוא, רק העבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית.
על יסוד הראיות והעדים, אשר הובאו בפניו,
הרשיע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים נ. נתן, מ. סוקולוב ו-ת. שפירא)
את המערער בעבירות שיוחסו לו באישומים הראשון, השני והשלישי וזיכה אותו מהעבירה
שיוחסה לו באישום הרביעי וגזר עליו עונש של שניים-עשר שנות מאסר, מהן עשר שנים
לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת-מין כמשמעה בסימן
ה' לפרק י' לחוק העונשין תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר. כמו-כן נקבע, כי המאסר
הנ"ל יהיה במצטבר לעונש המאסר של תשע שנים, שהמערער מרצה כיום על-פי
גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.5.02 ב-תפ"ח 5169/99 ואשר
הערעור שהוגש עליו (ע"פ 4668/02) נדחה על-ידי בית-משפט זה ביום 29.12.03.
ביום 11.02.04 חזר בו המערער בפנינו מן
הערעור על הכרעת-הדין ועל-כן נותר להכרעתנו הערעור על חומרת העונש בלבד.
בגזר דינו הדגיש בית-המשפט המחוזי את
העובדה, כי נסיבות האירוע בתפ"ח 5169/99 דומות לנסיבות האירועים בשלושת
האישומים בתיק נשוא ערעור זה. עוד הוסיף, כי בכל המקרים ביצע המערער את עבירותיו
כנגד צעירים שהיו שותפים עמו בתא-המעצר, כשמדובר בעצירים צעירים וחלשים ממנו, וכי
המערער ביצע את עבירותיו בתיק נשוא ערעור זה, שעה שהיה עצור בגין העבירה הדומה
בתיק זה, ותקופה מסוימת התנהלו שני המשפטים במקביל, בפני שני הרכבים של בית-המשפט
המחוזי. ולסיום, הדגיש בית-המשפט, כי המערער ביצע את עבירותיו באישום הראשון
והשני, שעה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של שמונה חודשים על עבירה דומה, שהוטל
עליו על-ידי בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, ביום 21.5.01, בת.פ. 8951/00.
בגזר-הדין מתח בית-המשפט המחוזי ביקורת
על סנגורו של המערער וציין, כי הדיון בשני התיקים של המערער (תפ"ח 1159/01
ותפ"ח 5169/99) גזל עשרות ישיבות של שני הרכבי פשעים חמורים בבית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו, והכל על-חשבון הקופה הציבורית של הסנגוריה הציבורית. שכן,
בתאריך שניתנה הכרעת הדין במשפט שהתנהל בפני הרכב כב' השופט ד' בר-אופיר
(תפ"ח 5169/99), היה התיק שהתנהל בפני ההרכב של כב' השופט נ' עמית (תפ"ח
1159/01) בשלב סיום של שמיעת ראיות התביעה וראוי היה, ציין בית-המשפט המחוזי,
באותו שלב שהסנגור היה שוקל אז את המשך קו-ההגנה של מרשו, בדרך שהייתה גם חוסכת את
המשך המשפט וגם מביאה ללא ספק לתוצאה מקלה יותר מבחינת המערער.
טענות המערער
לטענת המערער, התעלם בית-המשפט המחוזי
מנסיבותיו האישיות הקשות, אשר הן שהביאו אותו להיכנס ולצאת מכותלי בית-הסוהר והפכו
זאת עבורו לדבר שבשגרה.
לטענת המערער, העונש שהוטל עליו על-ידי
בית-המשפט המחוזי מופלג בחומרתו, והוא הוטל במצטבר לעונש בת.פ.ח 5169/99, ללא
התייחסות לכך שהמתלונן באישום השלישי התוודה, שתלונתו הייתה תלונת שווא, ומבלי
להתייחס לנסיבות אישומים 1 ו-2. טוען המערער, כי כל אלה מביאים למסקנה, כי יש להקל
הקלה משמעותית בעונשו.
הביקורת על סנגורו של המערער -
לטענת המערער, ניצל בית-המשפט המחוזי את פסק-הדין כ"במה" להפגנת יחס
מבזה כלפי הסנגור. המערער כפר וכופר בכל תוקף באישומים כנגד סנגורו. מצער
שבית-המשפט המחוזי ראה במלחמתו של המערער להוכחת חפותו – בעזרת סנגורו – כבזבוז
זמנו היקר של בית-המשפט וראה במערער כמי "שמשתעשע" על חשבון כספי הציבור
בישיבות סרק. בית-המשפט המחוזי מתח ביקורת קשה כנגד דרך הייצוג של סנגורו של
המערער וציין, כי "מצער מאוד, שהסנגור נכנע לכל גחמה של הנאשם והחרה והחזיק
אחריו בכל טענה שהעלה, בלי לבחון את הדברים לאשורם קודם לכן". כמו-כן, ציין
בית-המשפט, כי העובדה שהמערער בתיק זה מיוצג על-ידי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית,
גרמה וגורמת, לכך שלמערער לא היה אכפת כלל בכמה ישיבות מתנהל המשפט, ומאידך גם
הסנגור לא עשה דבר, כדי לסנן ולבחון טענות שהשמיע המערער באוזניו ולקצר את זמן
הדיונים ולכן "התוצאה היא, שמשפט שהיה יכול וצריך להסתיים בשתיים-שלוש
ישיבות, התמשך על-פני חמש-עשר ישיבות, ובית-המשפט מתקשה להתערב במקרים כאלה על-מנת
לגרום לקיצור ההליכים".
טענות המדינה
המדינה טוענת, כי יש לדחות את הערעור
ולהותיר את העונש שנגזר על המערער על כנו, שכן, מדובר בעבריין מין מועד, אשר
לחובתו 48 עבירות קודמות ובכללן עבירות מין, זולת אלו הנדונות בתיק שבפנינו.
כמו-כן מדובר במי שהכחיש לאורך כל חקירותיו במשטרה את המיוחס לו וטען, כי לא היו
דברים מעולם וכך גם השיב בתשובתו לכתב האישום. לעומת זאת בעת עדותו בבית-המשפט
שינה את גרסתו ומסר שהמעשים אכן נעשו אך בהסכמה ולא בכפייה והסתירות הרבות שזורות
כשני לאורך כל עדויותיו.
דיון
לאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין הגעתי למסקנה, כי יש
מקום להקל במידה מסוימת בעונשו של המערער.
אכן,
העונש שהוטל על המערער הוא ללא ספק עונש חמור מאד, אלא שאין זה עונש חסר תקדים.
זהו עונש התואם את מדיניות הענישה הראויה ואינו חורג באופן משמעותי מרף הענישה
העולה מן הפסיקה בהקשר לעבירות מין שבוצעו בנסיבות דומות. יצוין, שהמערער הורשע
בשורה של מעשים נפרדים שהיוו עבירות שונות - שני מעשים מגונים בנסיבות של אינוס –
שתי עבירות של נסיון לביצוע מעשים כאמור – תקיפה ואיומים, שכל אחת מהן עונש חמור
בצידה.
אשר לשיקולים שהניעו את בית המשפט המחוזי
בגוזרו את העונש האמור, אלה משתרעים על פני גזר-הדין בו נשקלו על ידי בית המשפט כל
השיקולים הרלוונטיים, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער מחד ומן הצד השני,
עברו הפלילי אשר רצוף בעבירות ובכללן מעשים מגונים ואלימות. יחד עם זאת,
השתכנעתי כי מקרה זה מצדיק התייחסות מקילה במידת מה ביחס למערער, וזאת משני הטעמים
הבאים:
ראשית,
נראה לי, כי עונשו של המערער היה מופחת אילו משפטו היה מתנהל במאוחד עם המשפט בו
נגזר עליו ביום 9.5.02 עונש של עשר שנות מאסר, מהן תשע שנים לריצוי בפועל
(תפ"ח 5169/99) וזאת על עבירות של ביצוע מעשים מגונים וסחיטה באיומים בנסיבות
דומות בהן היה עצור בבית המעצר באבו כביר.
שנית,
נסיבות חייו הקשות של המערער ערבי-ישראלי יליד השטחים אשר עבר להתגורר בישראל בשל
שיתוף פעולה של בני משפחתו עם שלטונות ישראל ואשר לא קיבל אישור שהייה חוקית לאור
עברו הפלילי ולמעשה בכך היה הוא חסר בית ללא סטטוס וללא זכויות מזה 20 שנה. ברוב
התקופה הוא שהה בבתי-סוהר בשל עבירות שונות.
אני
מציע אפוא לקבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שְ-4 שנים מהעונש שהוטל על המערער
ירוצו בחופף לעונש אותו הוא מרצה כיום ואשר הוטל עליו בתפ"ח 5169/99. יתרת 6
שנות המאסר ירוצו במצטבר לעונש כאמור. בכך, סך-כל עונשו יעמוד על 15 שנות מאסר
לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו.
יתר חלקי גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי יישארו
על כנם.
התבטאויות בית
המשפט המחוזי
אשר
להתבטאויות השופט, התרשמותי הכללית היא, כי השופטים המלומדים בבית-המשפט המחוזי
אכן חפצו לייעל את הדיון ולקצרו תוך כדי הפרדת העיקר מן הטפל. למותר לציין כי מטרה
זו היא לגיטימית ומותרת, כל עוד אין בה, כמובן, כדי לפגוע בזכויותיו המהותיות
והדיוניות של הנאשם.
לא אחת נכתב על הצורך לנהוג בריסון
ובאיפוק, להימנע מהערות מיותרות ומגערות שאינן במקומן. השופט מגבש את דעתו עם תום
ההליכים ולא לפניהם, וחלילה לו מלפתוח פתח להיווצרותו של הרושם המוטעה, שמא כבר
כלה ונחרצה עמו להגיע למסקנה פלונית. גם כאשר השופט מבקש להחליט ולנווט את הדיון
בצורה עניינית ונמרצת, אין, בדרך כלל, צורך בפרשנויות ובהערות-לוואי, וככל שהריסון
בכגון דא יהיה רב יותר, תגבר גם מראית פני הצדק, השופט יזכה להערכה ולכבוד רבים
יותר, ותחושתם של בעלי הדין תהיה טובה יותר.
לא
מן המותר לציין כי הערת ביקורת איננה סימן למשוא פנים בהכרעה לגוף העניין שנמסר
לידיו של שופט מקצועי. הזכות לביקורת על התנהגות בעל דין או פרקליטו בבית המשפט
היא גם חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. אך מאידך יש הבדל לעניין זה
בין התבטאויות של שופט במהלך המשפט לבין החלטות של שופט בניהול המשפט. התבטאויות
של שופט עשויות לגלות על פניהן התייחסות של השופט לנאשם או לאשמתו, לרבות זלזול או
עוינות, ובמקרים קיצוניים אף דעה קדומה המגיעה כדי משוא פנים.
לעניין
זה יפים הדברים שנאמרו ב ע"פ 1988/94 - דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 608 ,עמ' 635-636:
"נקל לומר כי חזקה על שופט שלא יעשה שימוש בלתי-ראוי בסמכותו.
אכן, שופט אמור לנהל את המשפט, לא רק בתבונה ובמידת הצורך גם בתקיפות, אלא אף
באיפוק, הגינות ונימוסים טובים. כך, לא רק כשהדיון מתנהל על מי מנוחות, אלא גם
במצבים קשים של סערת רגשות באולם המשפט, ואפילו נוכח התנהגות פסולה ומתגרה מצד
בעלי דין או עורכי דין. יש בכך קושי, ושופטים עומדים מול קושי זה דבר יום ביומו,
בסדר יום עמוס לעייפה ובאולמות גדושים אדם, בהם בעלי דין העוקבים אחר ניהול המשפט
בדאגה ומתח. יש שהמתח מתפרץ והסדר מופר, בעיקר במשפט פליליים, ואף-על-פי כן, השופט
חייב להמשיך בניהול המשפט באופן תקין, הגון ומכובד. זהו חלק בלתי נפרד מן התפקיד
של שופט. דרישת התפקיד מתבססת על הנסיון המשפטי ועל המזג השיפוטי. אלה אמורים
לעמוד לימינו לצורך ניהול ראוי של המשפט".
עם
כל זאת, אין שופט בארץ שלא יחטא. ואמר מי שאמר כי לו ניתנה השפיטה בידי רובוט,
אולי לא היה מקום לחשש שמא תקצר רוחו ויצא מגדרו, אך בהחלט היה מקום לחשש שהצדק לא
יצא לאור. מקובל על הכל, כי על שופט היושב בדין לנהוג באיפוק ובריסון עצמי וכי
דבריו של בית-המשפט המחוזי טוב היה להם שלא נאמרו משנאמרו.
אשר-על-כן,
באם תתקבל דעתי הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור ולהפחית את עונשו של המערער
כאמור לעיל.
ש
ו פ ט
השופטת (בדימ') ד' דורנר:
אני מסכימה עם חברי, השופט סלים ג'ובראן,
כי יש להקל בעונשו של המערער, כאמור בפסק-דינו.
בית-המשפט המחוזי, בגדר הכרעת-הדין ובגדר
גזר-הדין, מתח ביקורת קשה על דרך ניהול המשפט ואף העיר כי הדרך שנקט בה סניגורו של
המערער לא הייתה לטובת המערער, והשפיעה על עונשו של המערער. בית-המשפט הוסיף עוד
כי דרך ניהול זו אופיינית לסניגורים נוספים שהתמנו על-ידי הסניגוריה הציבורית.
וכך נכתב, בין היתר, בהכרעת הדין:
בהקשר לכך, אני חייב לציין בצער, כי העובדה שהנאשם בתיק זה מיוצג
על-ידי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, גרמה, וגורמת, לכך שלנאשם לא היה איכפת
כלל בכמה ישיבות מתנהל המשפט, ומאידך גם הסניגור לא עשה דבר כדי לסנן ולבחון טענות
שמשמיע באוזניו הנאשם ולקצר את זמן הדיונים...שכן עסקינן בהוצאות על-חשבון כספי
ציבור.
ועוד נכתב בגזר-הדין:
...וראוי היה באותו שלב שהסניגור היה שוקל אז את המשך קו-ההגנה בשם
מרשו, בדרך שהייתה גם חוסכת את המשך המשפט בפנינו, וגם מביאה ללא
ספק לתוצאה מקלה יותר מבחינת הנאשם.
אנו גם סבורים, שדרך ההגנה שננקטה במקרים אלה, לא הייתה לטובתו של
הנאשם, ואילו הסניגור היה מעריך נכונה את הסיכויים והסיכונים על-פי חומר החקירה,
היה בוודאי מוצא דרך טובה יותר לנאשם לסיום העניין, מהדרך שבה הוא מסתיים בפועל.
תמהים אנו, אם עלות הגנתו של הנאשם לא הייתה ממומנת על-חשבון הקופה הציבורית, אלא
על חשבונו הוא, האם גם אז המשפטים האלה היו מתנהלים כך, ולכך מכוּונים דברינו. יש
גם לציין, לצערנו, שהתופעה האמורה איננה מיוחדת רק למקרה שבפנינו, אלא חוזרת על
עצמה במקרים אחרים שבהם מתמנים סניגורים לנאשמים על-ידי הסניגוריה הציבורית, אך
ראוי להוסיף שהמקרים האלה הם מועטים. לאור דברים אלה, אין לנו אלא לחזור על
המלצתנו, שבמקרים כאלה ראוי שסניגור בכיר מטעם הסניגוריה הציבורית יתערב בעבודתו
של הסניגור הממונה ויבחן את קו-ההגנה שהוא נוקט בו.
[ההדגשות הוספו].
המערער, אשר הבין מדברים אלה כי
בית-המשפט החמיר בעונשו בשל דרך ניהול המשפט על-ידי סניגורו, הביע תרעומת על דברים
אלה, וטרוניותו מוצדקת. שכן, ראוי היה כי בית-המשפט יימנע מלהעיר לסניגור על ההגנה
שבחר בה, אשר שיקפה את עמדתו של מרשו – המערער. במיוחד קשה עליי הערתו הקושרת, בין
העונש שנגזר על המערער לבין ביקורתו על דרך ניהול המשפט. כן ברי, כי לא היה מקום
להבחנה שעשה בית-המשפט בין סניגור שנאשם מעמיד לעצמו לבין שירות שניתן על-ידי הסניגוריה
הציבורית בהעירו על בזבוז כספי ציבור ובהמליצו על קיום ביקורת על עבודת הסניגור.
שכן, הערה כזו עשויה לפגוע במעמדה העצמאי של הסניגוריה הציבורית ובאמון הנאשמים
באי-תלותה וביכולתה לספק להם הגנה ראויה.
בכפיפות לאמור לעיל, מצטרפת אני איפוא
לפסק-דינו של השופט ג'ובראן.
ש
ו פ ט ת (בדימ')
השופט א' גרוניס:
אני מסכים כי יש להקל בדינו של המערער,
כמוצע על ידי חברי השופט ס' ג'ובראן. כמו כן הנני מסכים שאמירות מסוימות בהכרעת
הדין ובגזר הדין חרגו מן המקובל והראוי. אף שלא ניתן להצדיק אותן אמירות, אין להתעלם
מארועים מסוימים במהלך המשפט שתרמו את תרומתם.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור, בפסק-דינו של השופט ס'
ג'ובראן.
ניתן היום, י"ג בסיוון תשס"ד
(2.6.04).
ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו
פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02099780_L08.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il