סאניל קאנשן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9970/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9970/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: סאניל קאנשן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 23.10.06, בת.פ.ח. 1103/05, שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז, א' ואגו תאריך הישיבה: י"א בשבט התשס"ט (05.02.09) בשם המערער: עו"ד חגית לרנאו בשם המשיבה: עו"ד אוהד גורדון פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער, אזרח הודו, נכנס לישראל בשנת 2004 והועסק בבית מלון באילת. במסגרת עבודתו הוא הכיר את שלומית אלקובי ז"ל (להלן: המנוחה), ולאחר שהיא נפרדה מבעלה, התהדקו יחסיה עם המערער, הקשר הפך לאינטימי והוא עבר להתגורר עמה. בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 30.9.05 פרצה מריבה בין בני הזוג על רקע כוונתה של המנוחה לסיים את קשריה עם המערער. בשלב כלשהו גמלה בלבו של המערער ההחלטה להמית את המנוחה, והוא עשה זאת תוך אחיזה בצווארה וחניקתה במשך דקות רבות. רק משהבחין המערער כי מאפה של המנוחה זב דם, הוא הרפה ממנה, אולם אז כבר היתה ללא רוח חיים. בגין מעשה זה יוחסה למערער עבירת רצח לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 2. במהלך משפטו בפני הערכאה הדיונית, אישר המערער כי מותה של המנוחה נגרם מידיו, אולם טען כי לא חפץ כלל במותה, והוא נגרר לתקיפתה עקב קינטור חריג של קורבנו שהתבטאה כלפיו בלשון בוטה. לעניין זה הדגישה ההגנה את העובדה שהמערער התמיד באותה טענה, לפיה לא חפץ במותה של המנוחה, מתחילת החקירה, וכן לכך שהוא היה זה שטרח להזעיק את המשטרה, תוך שהוא ממתין בסמוך לדירה לבואם של אנשי החוק. בית המשפט המחוזי לא אימץ השקפה זו, ובהכרעת הדין, בעמוד 106 קבע את אלה: "ניתן לקבוע ללא היסוס, מדברי הנאשם עצמו, כי ההחלטה להמית התגבשה אצל הנאשם תוך כדי הויכוח עם המנוחה, כשביקשה להיפרד ממנו, כשקיללה את משפחתו ואותו, ושטענה שאינו גבר וכאשר הקניטה אותו בקיומם של גברים אחרים בחייה. רגשות כעס וקנאה ותחושות של נבגדות ואף רצון לנקמה, שהצטברו אצל הנאשם לאורך השבועיים האחרונים, הגיעו לשיא, כאשר המנוחה פגעה ברגשי הגבריות שלו וטענה שאינו יכול לספק את צרכיה. יתכן שההחלטה הזו התגבשה באותו ערב, לאחר שנבטה בלבו של הנאשם כבר במהלך ויכוח עם המנוחה בשבועיים שקדמו להמתה, ובאותו ערב הגיעה לכלל גיבוש סופי לאחר הויכוח האחרון שלהם. כך או כך – אין לי כל ספק, כי נתקיימה בלבו ההחלטה להמית". 3. בית המשפט הוסיף וקבע כי יסוד "ההכנה" (ראו סעיף 301 לחוק העונשין) התקיים אף הוא, וכן שהמערער לא הצליח להוכיח את טענתו בדבר קינטור, וכך נקבע בעמ' 112: "אמנם ניתן להניח, כי היתה התגרות מצד המנוחה בטרם מעשה החניקה, אך לא כל התגרות מגיעה לכדי קינטור במובנו המשפטי. לצורך כך על ההתגרות להיות בעלת עוצמה כזו, אשר תגרום לנאשם באופן פתאומי ובלתי צפוי לאבד שליטה עצמית על מעשיו, כך שמעשה ההמתה יהיה ספונטני ולא כתוצאה מישוב דעת. לצורך כך, ההתגרות צריכה להיות פתאומית, בעל אופי רגעי וחולף, ובעלת עצמה שכזו שתשלול מהנאשם את היכולת לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו". אקדים ואומר כי מסקנה זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי בנסיבותיה של הפרשה שבפנינו. כוונתה של המנוחה לנתק את יחסיה עם המערער, לא נפלה עליו כרעם ביום בהיר, הואיל והוא שמע זאת ממנה גם בימים שקדמו ליום האירוע. וכך לדוגמה הוא העיד (ראו עמ' 51 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא) כי במהלך השבועיים שקדמו לאירוע עלבה בו המנוחה באופן בוטה תוך שהיא אומרת לו שהוא "לא גבר", וגם מבני משפחתו לא חסכה כינויי גנאי. כך או כך, אין הדעת סובלת כי התגרות מסוג זה, ותהיה עוצמתה אשר תהיה, יכולה להוות צידוק לתגובה קיצונית באלימותה כמו המתת המתגרה. והדברים נאמרים לא רק על רקע נורמת ההתנהגות הרצויה, אלא גם משום שבמקרה הנוכחי התנהגות המערער אינה מעידה על מי שפעל בחוסר שיקול דעת ועקב חמה רגעית ובלתי נשלטת שתקפה אותו. אדרבא, הנחתה של המנוחה לאחר שמצאה את מותה על המיטה, הלבשתה בבגדים כדי לשמור על צניעותה, ההודעה למשטרה וההימנעות מאזעקת עזרה רפואית, והתנהגות המערער כפי שנצפתה על ידי שוטרים לאחר מעשה - כל אלה תומכים בהשקפת המשיבה לפיה פעל המערער בשיקול דעת, ועל כן טענת הקנטור אינה יכולה לעמוד לו (לעניין זה ראו ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 470 (2001); ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 541, 553 (2001); ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 597, 611 (1997); ע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 718, 782 (1989)). נוכח כל האמור הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה שיוחסה לו, ודן אותו למאסר עולם. 4. באת-כוחו המלומדת של המערער, עו"ד חגית לרנאו, משיגה כנגד ההחלטה להרשיע את שולחה נוכח השקפתה כי לא הוכח, עובדתית ומשפטית, כי גמלה בלבו ההחלטה להמית את המנוחה. אדרבא, במסמכים אחדים בהם תועדה תגובתו לעבירה שיוחסה לו, הוא דבק בטענתו לפיה לא התכוון וממילא לא רצה להמית את המנוחה ("אני לא החלטתי להרוג אותה, אני תפסתי אותה בצוואר אבל לא רציתי להרוג אותה"; "אני לא חשבתי שזה מה שיקרה שהיא תמות"; "אני לא באתי להרוג אותה ... לא רציתי לעשות כזה דבר" – ההודעה ת/2, עמ' 2). כמו כן, הופנינו להתנהגות המערער שעל פי הנטען מבטאת יחס אנושי ומכבד כלפי המנוחה; אזעקת המשטרה לזירה; ובכלל, העדר ראייה ליחסים אלימים בין בני הזוג. 5. כידוע, היסוד הנפשי של ה"החלטה להמית" לעניין עבירת רצח מורכב משניים: מודעות של המבצע לתוצאה הקטלנית העלולה להיגרם בעקבות מעשיו, ורצון להתגשמות אותה תוצאה (ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326, 335 (1997); ע"פ 2316/98 יריב סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 797, 814 (2001)). ובלשונו של ע"פ 228/01 יעקב כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 376 (2003): "הוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה מחייבת בחינה סובייקטיבית המתייחסת לצפייתו של המבצע את התוצאה ולרצונו של המבצע להשיג את התוצאה הצפויה. לשם בחינה כזו נעזרים בתי-המשפט בראיות אובייקטיביות שיש בהן לכאורה כדי ללמד על קיומה של הכוונה הנדרשת ועל מצבו הנפשי הסובייקטיבי של המבצע. לשם כך גובשה בפסיקה חזקה עובדתית הניתנת לסתירה, ולפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. משמעותה של החזקה היא שבהיעדר ראיות לסתור ובהתקיים נסיבות חיצוניות מתאימות מוחזק המבצע כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את התוצאה ורצה בה" (וכן ראו ע"פ 357/95 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 577, 584). בע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649 (1996) הוסיף השופט א' גולדברג באותו עניין: "...כיוון שנעדרים אנו כלים לבחון את צפונות לבו של הנאשם, בכל הנוגע לכוונתו, נדרש בית המשפט לנסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על הלוך נפשו, ככלי ראייתי. כך נולדה 'הנחת הכוונה' שהיא חזקה שבעובדה, ולפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. יסודה במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע, שיש בהן להקים חזקה בדבר רצונו (וצפייתו) של הנאשם להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו. אין ב'הנחת הכוונה' משום ויתור על רכיב מרכיביה של ההחלטה להמית. אין זו אלא הנחה עובדתית-ראייתית, הנלמדת מניסיון החיים ומהשכל הישר, ואשר מטרתה להוכיח קיומה של החלטה (סובייקטיבית) להמית. הנחה זו בדבר כוונת הנאשם ניתנת לסתירה. היא אף אינה מעבירה אל כתפיו את נטל השכנוע, אלא אך את נטל הבאת הראיה. משמע: משקמה החזקה, די לנאשם שיעורר ספק סביר, באמצעות הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות, על-מנת ליטול ממנה את כוחה". דרכי ההוכחה של הכוונה מגוונות הן, וכך לדוגמה שימוש בכלים שפגיעתם קטלנית עשויה להצביע על כוונתו של המבצע להמית את קורבנו (ע"פ 299/81 טטרואשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 141 (1981); ע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 577 (1997)). לאותה מסקנה עשויה להוביל שיטת הביצוע בה נקט נאשם, וכן המקום בגוף אליו כוונה הפגיעה (ע"פ 889/78 מוגרבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 576 (1978); ע"פ 4246/91 ג'בארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.12.1992)). 6. נדמה, כי כדי לעמוד על הלך נפשו של המערער עובר להמתת המנוחה, אין טוב יותר מאשר לפנות לדברים שתועדו מפיו באמרותיו. במזכר ת/6 מתואר דו-שיח טלפוני שניהל עם שוטר, וממנו עולה שהוא מסר (בשעה 20:00 לערך), כי "לפני כשעה" הוא הרג את החברה שלו, ועשה זאת בחניקה הואיל והיא בגדה בו. באותו ערב, בשעה 21:45 נרשמה מפיו של המערער, בתחנת המשטרה באילת, ההודעה ת/3 ובה תיאר את האירועים בלשון זו (ראו עמ' 2): "היא אמרה לי שאני לא גבר, ואז היא התחילה לומר לי מלים לא יפות, אמרתי לה שאני אוהב אותה ושלא תדבר אלי ככה. היא אמרה לי אז מה, אני יכולה למצוא גבר ושהוא יביא לי כסף ואני אהיה שמחה בחיים שלי". על פי גרסת המערער, בשלב כלשהו "הרימה המנוחה עליו ידיים", ואף אחזה בצווארון חולצתו. בעקבות כך הוא אחז בה בגרונה וחנק אותה. המערער נשאל כיצד ביצע את החניקה והשיב: "עם ידיים", ולשאלה "כמה זמן חנקת אותה", השיב "15 דקות כל הזמן, ברציפות". מדבריו של המערער עולה עוד כי המנוחה נאבקה על חייה תוך שהיא בועטת בשולחן שבסלון. החוקר לא הרפה מהמערער וביקש לדעת מדוע לא הניח למנוחה גם לאחר שהפסיקה לגלות התנגדות, ועל כך השיב (ראו עמ' 3 להודעה): "כשתפסתי לה את הצוואר היא עזבה אותי. אני המשכתי לחנוק אותה כי הייתי מאד מרוגז עליה, היא גרמה לי לכעוס מאד... אחרי 15 דקות הבחנתי שהיא מדממת מהאף ואז עזבתי אותה". בהודעה נוספת שנרשמה מפיו ביום המחרת (ראו ת/5), תהה החוקר מה גרם לו להגיב באלימות כה קיצונית, ועל כך השיב (ראו עמ' 2): "אני אהבתי אותה מאד, אבל היא עשתה משהו שהרתיח אותי מאד... היא בגדה בי... היא התחילה עם זה שבועיים קודם". ובעמוד 3 של ההודעה הוסיף המערער באותו עניין: "הויכוח לא היה מהיום, זה כבר היה מהזמן שהיא עוד עושה את זה, בוגדת בי ואומרת לי שאני לא גבר שאני לא יכול לעשות לה ובשבילה כלום. שאני לא יכול להרוויח כסף". לא נעלמה מעיני העובדה שבמהלך עדותו בבית המשפט (בחודש אפריל 2006), טען המערער ביחס לשלב החניקה כי הוא לא ידע מה הוא עושה (ראו עמ' 47), ובאשר לזמן החניקה השיב: "לא ידעתי בדיוק כמה זמן, חשבתי שזה היה רבע שעה שחנקתי אותה", ובמקום אחר אמר שזה נמשך "כמה רגעים". אולם, מכוח הסמכות הנתונה לו, היה רשאי בית המשפט המחוזי לקבוע כי מקובלת עליו הערכת הזמן בה נקב המערער סמוך לאחר האירוע, כאשר משמעותו של נתון זה עדיין לא היתה נהירה לו. אינני רואה עילה להתערב בממצא זה, ולפיכך, לא זו בלבד שטענת אי-ההתגרות הוכחה כדבעי בדבריו של המערער עצמו, אלא שעתה נוסף לנו נתון אחר, בעל משמעות מכרעת, היינו, שחניקתה של המנוחה נמשכה זמן רב, תוך שהמערער מבחין בפרכוסיה ואינו מרפה עד שחדלה לנוע ומאפה זב דם. על המתה בנסיבות דומות אמר בית המשפט בע"פ 759/77 גולדני נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 813, 824 (1987): "העובדה שלפיתת הצוואר בחזקה גורמת לחניקתו של אדם ידועה היטב לכל בר-בי-רב, היינו אף למי שאינו בקי במדע הפתולוגיה ולא שמע מעולם על עורק התרדמה. הווה אומר, מי שלוחץ בכוח על צווארו של אדם השכוב לפניו, מוחזק כמי שמבין היטב מה עלולה להיות התוצאה של לפיתה זו" (וראו ע"פ 759/97 פרשת אליאבייב, וע"פ 195/03 פואקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.7.2005)). אם נוסיף לאלה את העובדה כי המערער לא הזעיק שכנים או אחרים כדי לנסות להציל את המנוחה, שוב אין ספק כי ההחלטה להמית על כל רכיביה הוכחה היטב, ומכאן דעתי כי דינו של הערעור להידחות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ג באדר התשס"ט (9.3.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06099700_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il