אררט חברה לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9946/01 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיא ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת א' חיות המערערות: 1. אררט חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר אגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיב: המוסד לביטוח לאומי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 1128/98 שניתן ביום 2.11.01 על ידי כבוד השופט ע' חבש בשם המערערות: עו"ד אבי אמסלם בשם המשיב: עו"ד רעיה טננהאוב פסק-דין המשנה לנשיא ת' אור: 1. בערעור שלפנינו עולה שאלה הנוגעת להיקף השיפוי אשר על חברות הביטוח לתת למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) במסגרת חובתן לשפותו על גמלאות שהוא משלם לנפגעי תאונות דרכים אשר זכאים בגין אותה תאונה לגימלאות מן המל"ל. הערעור והערעור שכנגד הינם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיו נתקבלה תביעתו הכספית של המל"ל נגד המערערות (חברת הביטוח אררט ואיגוד חברות הביטוח אבנר, להלן: אררט) לשיפוי סכום הגמלאות ששולם וישולם למר סוויד סלאח (להלן: הניזוק). עובדות המקרה 2. ביום 26.10.98 נפגע הניזוק בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב שהיה מבוטח אצל אררט. פגיעתו היתה קשה. הניזוק היה נתון במצב קומה, ולאחר מכן במצב וגטטיבי. רק לאחר מספר שנים ממועד הפגיעה שב להכרתו, אולם הוא נותר משותק בכל גפיו, ללא יכולת דיבור ונשימה עצמאית. התאונה בה נפגע הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, והוחל לשלם לו גמלאות בהתאם לנכותו. במקביל, הגיש הניזוק תביעה נגד חברת הביטוח אררט לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט (פרופ' שאקו, מומחה לשיקום) אשר הוגשה במסגרת תביעתו של הניזוק, נקבע כי לניזוק נגרם נזק מוחי קשה ביותר, כי הוא משותק בכל חלקי גופו, וכי יש לקבוע לו נכות מלאה בשיעור 100%. כמו כן, קבע המומחה כי תוחלת חייו של הניזוק התקצרה באופן משמעותי, וכי במקרים דומים היא נאמדה בעוד כעשר שנים בלבד. בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בתביעתו של הניזוק, על דרך הפשרה, חויבה אררט לשלם לניזוק סכום פיצוי חד-פעמי בסך 2 מיליון ש"ח (לא כולל הוצאות משפט ושכר טרחה), בנוסף לתגמולי המל"ל שקיבל ויקבל ולתשלומים התכופים ששולמו לו. 3. במקביל לתביעתו של הניזוק, הגיש המל"ל תביעה בסדר דין מקוצר נגד אררט, בה דרש לשפותו בשיעור של אחוז מסויים (55%) מסכום הגמלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק. תביעה זו נסמכה על הסכם שנכרת בין חברת אררט למל"ל מיום 5.2.79 (להלן: ההסכם), בו נקבע כי אררט תפצה את המל"ל על כל תביעה אותה הוא "שילם או משלם" לנפגע בתאונה במקרה בו אררט היא המבטחת האחראית לפיצויו של הנפגע לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). פרשנותו של הסכם זה היא במוקד המחלוקת בין בעלי הדין. 4. המל"ל תבע מאררט לפצותו בסכום שנקבע בהתאם לגימלאות ששולמו לניזוק ולהיוון הגימלאות הצפויות להשתלם לו בעתיד, ובסך הכל 5,581,566 ש"ח. היוון התגמולים נעשה לפי תוחלת החיים המקובלת, ללא התחשבות בקיצור תוחלת חייו של הניזוק. אררט כפרה בחובתה לשלם את הסכום הנדרש, וטענה כי אין לחייבה על פי ההסכם בתשלום שיפוי בהתאם לסכום הגמלאות כשהוא מחושב על פי תוחלת החיים הרגילה, אלא רק בהתאם לתוחלת חייו הצפויה של הניזוק (אשר, כאמור, נקבע כי קוצרה), וכי זכאות המל"ל מוגבלת לתקרת התשלומים אשר צפוי שישולמו על ידו בפועל לניזוק. המל"ל טען מנגד, כי הן על פי החוק (סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה-1995), והן על פי הוראות ההסכם, אין לקחת בחשבון קיצור תוחלת חיים של נפגעים, וכי למל"ל עומדת זכות להחזר הגמלאות, כולל גמלאות עתידיות אשר תחושבנה על פי תקנון ההיוון אשר הותקנו לפי חוק ביטוח לאומי. 5. במקרה דנן הגיעו הצדדים - המל"ל ואררט - להסכמה דיונית בפני בית המשפט המחוזי, לפיה: "מוסכם עליהם שתוחלת חייו של הנפגע, סווד סלאח, הינה כאמור בחוו"ד של פרופ' שאקו..." (הודעה מוסכמת לביהמ"ש מיום 29.4.99). הסכמה דיונית זו חזרה ועלתה גם בפנינו, ולפיכך מוסכם לצורך דיוננו כי תוחלת חייו של הניזוק קוצרה כאמור בחוות הדעת. 6. בית המשפט המחוזי אימץ את פרשנות המל"ל להסכם. על פי קביעתו, הצדדים התנו בהסכם על הוראת סעיף 328 לחוק, והסכימו על נוסחה לפיצוי המל"ל על ידי אררט בשיעורים מופחתים המפורטים בסעיף (במקרה דנן תשלום של 55% מגובה הגמלאות ששולמו וישתלמו לניזוק בעתיד). שיעורים מופחתים אלה מחושבים מתוך הסכום המתקבל, לגבי העתיד, כתוצאה מהחישוב האקטוארי כשהוא מחושב על פי טבלאות ההיוון המתאימות, בלי לתת ביטוי לקיצור תוחלת חייו של הניזוק. כך הוסכם, על פי קביעת בית המשפט, כדי לחסוך בהתדיינויות משפטיות ממושכות ויקרות ביניהם בכל תביעה בנפרד. בית המשפט קבע גם, כי סביר להניח שלאורך שנים אררט היא היוצאת נשכרת מההסדר. כן הוסיף, כי לו התכוונה אררט כי תביעת המל"ל תהיה מוגבלת לתקרה מסויימת, חזקה עליו, כגוף פיננסי העוסק ומכיר את הנושא ואת סוגיית תוחלת החיים, שהיתה מציינת זאת במפורש בהסכם עם המל"ל. על סמך האמור לעיל, קיבל בית המשפט את תביעת המל"ל, וקבע כי אררט תשלם למל"ל בהתאם לחישוב הגמלאות להן זכאי הניזוק לפי תוחלת החיים הרגילה (במקרה דנן, כאמור, 55% מסכום ההיוון לפי תוחלת החיים המקובלת), וכן הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. על פסק דין זה מערערת אררט. 7. השאלה שבמחלוקת היא, כיצד יש לפרש את הוראות ההסכם: האם על המבטחת לשפות את המל"ל בהתאם לסכום הגמלאות ששולמו וישולמו בפועל לנפגע על ידי המל"ל, כטענתה, או שמא עליה לשפותו בהתאם לסכום ההיוון המלא של הגמלאות, עד לתוחלת החיים המקובלת, מבלי להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע, כטענת מל"ל. דעתי היא, כי הדין עם המערערת, וכי המל"ל אינו זכאי לקבל מחברת הביטוח יותר מאשר הוא שילם ועתיד לשלם בהתאם לתוחלת החיים של הניזוק. להלן אפרט את נימוקי לכך. 8. סעיף 328 (לשעבר סעיף 150) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), קובע: "זכות לתביעה (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה וכן פיצוי על סכום שהמעביד החזיר למוסד לפי סעיף 94". כוונת סעיף זה הינה ברורה. המל"ל רשאי לתבוע "פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה", כלומר את מה ששלמה ואת מה שהיא עתידה לשלם בפועל, ולא סכום אחר. כפי שנקבע בפרשת אלחדד (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד, פ"ד נא(2) 724, 752), הזכות המוקנית בסעיף זה למל"ל הינה זכות תחלוף (סוברוגציה), וזכות כזו מעניקה למל"ל את היכולת לתבוע פיצויים ששולמו או ישולמו על ידו לניזוק בפועל בלבד. יוצא, שלו תביעת המל"ל מאררט היתה מושתתת על הוראות החוק, הבסיס לתביעה היה סכום הגימלאות ששילם ועתיד המל"ל לשלם בפועל בהתאם לתוחלת חייו של הניזוק. אך ביחסים אשר בין המל"ל ואררט חלות הוראות ההסכם, והשאלה היא האם יש בהוראותיו של ההסכם לשנות מן התוצאה על פי החוק. בשאלה זו חלוקים בעלי הדין. 9. תכליתו הכללית של ההסכם היא, להביא לפתרון מחלוקות עתידיות בין הצדדים לו ולהגיע להסכמה מראש כדי לחסוך התדיינויות בעתיד בכל תביעה ותביעה בנפרד. תכלית זו מצויינת במפורש במבוא להסכם, אשר מהווה חלק בלתי נפרד של ההסכם גופו. כך נאמר, בין היתר, במבוא: "והואיל ומספר התביעות ... בהן עשויה להתעורר שאלת אחריותה של החברה [אררט] כלפי המוסד [המל"ל] הוא גדול והתדיינות בכל תביעה כזאת הינה ממושכת וכרוכה בהליכי משפטיים ממושכים ויקרים; והואיל וברצון הצדדים לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד, ולהמנע מניהול הליכי משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה, לפי סעיף 150 לחוק". על רקע תכלית זו מסדיר ההסכם מראש את זכויות הצדדים במצבים שונים העשויים להתרחש. כך במקרה שתאונת הדרכים היתה גם תאונת עבודה (סעיף 4 להסכם); מקרים שסכום התביעה של המוסד הוא קטן (עד 2,000 ש"ח), שאז לא תחול חובת תשלום על אררט (סעיף 5 להסכם); תאונות בהן היו מעורבים מספר כלי רכב (סעיף 7 להסכם); וכן מסדיר ההסכם את מועד תשלום תביעת המל"ל על ידי אררט, כולל קביעת שיעור ריבית הפיגורים (סעיף 6 להסכם). לב ליבו של ההסכם הוא קביעת חובה חוזית על אררט לשלם את תביעות המל"ל המבוססות על גימלאות שמשלם וישלם המל"ל לנפגעי תאונות דרכים, תוך קביעת האחוז אשר על אררט לשלם מתוך סכום התביעה. הדבר מוסדר בסעיף 3 של ההסכם, אשר קובע כך: "שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק - גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן: התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין, לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: (1) כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב 0 62.5% מסכום התביעה. (2) כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב - 8% מסכום התביעה" (השיעור של 62.5% שונה בינתיים, והוא עומד על 55%). עיון בהסכם ילמד, שבבסיסו עומד ההסדר החוקי על פיו עומדת למל"ל זכות תביעה מהאחראי לתשלום הפיצויים לנפגע על פי חוק הפיצויים (להלן: המזיק) של גימלאות ששילם וישלם לנפגע. על רקע תשתית זו, הסכימו הצדדים להסכם לקבוע הסדר מוסכם מראש בנושאים מסויימים, כדי לחסוך התדיינויות עתידיות ביניהם. הסדר זה יש לברך עליו. חשיבותו היא במניעת התדיינויות בין הצדדים להסכם, על כל הזמן, האנרגיות והעלויות הכרוכות בכך. 10. אם נחזור לענייננו, המחלוקת היא בפרשנות סעיף 3 להסכם אשר צוטט לעיל. השאלה שבמחלוקת היא, מהי אותה "תביעה", אשר על פי המוסכם בסעיף על אררט לשלם 55% ממנה, כשהנפגע הוא הנוהג ברכב. פרשנות מילולית של הסעיף בהסכם - ובייחוד של המילים "שילם או משלם" בו - מביאה למסקנה כי המל"ל זכאי לקבל מהמבטח, במקרים האמורים בהסכם, אחוז מתוך הסכום אותו המל"ל שילם ועתיד לשלם בפועל, ולא אחוז מתוך סכום תיאורטי, בהתאם לתוחלת חיים קבועה. ההסכם, כמו סעיף 328, עוסקים בתשלום בפועל ולא בנוסחה לתשלום אשר אינה עשויה להתממש בשל קיצור תוחלת חייו של הנפגע. ברוח זו קבעה השופטת שטרסברג-כהן בעניין דומה ברע"א 686/97 מנורה נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, 154: "...הלכה למעשה, השוני בין סעיפי החוק הרלבנטיים ובין סעיפי החוזה אינו מהותי והוא מתמצה בשיעור השפוי בלבד. אמנם מבחינה עובדתית נכונה טענת המל"ל, כי בחינת הסכסוך צריכה להיעשות על בסיס ההסכם שבין הצדדים, אולם לאור ההוראה הברורה של ההסכם בסעיף 2 שבו, לפיה תוחל הגדרת סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, ולאור כוונת הצדדים הברורה לאמץ את הסדר השפוי הקבוע בסעיפים 82(א) ו-(ג) לפקודת הנזיקין ובסעיפים 150 ו-152 לחוק, אין שוני בניתוח המשפטי של הסוגיה, בין החוק לבין ההסכם". הדברים עולים בקנה אחד גם עם גישתו של השופט אנגלרד, לה הסכימו הנשיא א' ברק והשופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 3013/01 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם). פסק דין זה עוסק גם הוא בהסכם דומה לזה שבענייננו, ובו נדונה השאלה אם למל"ל עומדת זכות, במסגרת תביעה לשיפוי מחברת ביטוח, לתבוע גם את עלות הסיעוד אשר משולמת על ידי המל"ל לנפגע תאונת דרכים המהווה גם תאונת עבודה. פסק הדין עומד על שני עניינים הנוגעים לענייננו. ראשית, שבהסכם מוצאת את ביטוייה כוונתו של המל"ל לוותר על חלק מן הסכומים המגיעים לו על פי זכות השיפוי הסטטוטורית הנזכרת בסעיף 328 לחוק (בפיסקה 4); שנית, מודגשת הגישה שככל שלא נקבע בהסכם בשונה מכך, חל העיקרון הכללי של זכות השיפוי הסטטוטורית (בפיסקה 15). פירוש הסעיף כמבואר לעיל, גם מביא לתוצאה הצודקת והראויה. מה ההצדקה שהמל"ל יהנה משיפוי על כספים שאין הוא עתיד לשלמם? נכון יהיה לומר, שהן ההסדר המשפטי בין המזיק לניזוק, על פיו יש לנכות את גמלאות המל"ל מהפיצויים המשולמים לניזוק, והן ההסדר בין המל"ל לבין המזיק, על פיו על האחרון לשפות את המל"ל בגין הגמלאות המשולמות לנפגע - דנים בגמלאות אמת, גמלאות אשר בפועל שולמו או עתידות להשתלם על ידי המל"ל לניזוק. קשה לדלות מן ההסכם כוונה ומסקנה שהמבטחת של המזיק תהיה רשאית לנכות (על פי סעיף 328) מהפיצויים המשתלמים לניזוק רק את הגמלאות שצפוי המל"ל לשלם לניזוק בפועל, ואילו, מן הצד האחר, היא מצידה תחוייב לשפות את המל"ל בסכום גבוה יותר, על בסיס גמלאות תאורטיות אשר בפועל המל"ל לא עתיד לשלמן (בשל קיצור תוחלת חייו של הניזוק). תוצאה כזו היתה מביאה לכך, שהתשלום הכולל על ידי המבטחת (לניזוק ולמל"ל) היה מחושב על בסיס סכום הגדול מגובה הנזק שנגרם לניזוק. כל מה שבא סעיף 3 להסכם להסדיר בין הצדדים לו, הוא את תשלום הגמלאות על ידי המבטחת למל"ל ללא צורך בהתדיינות. בשל חסכון זה בהתדיינות, מוכן המל"ל להסתפק באחוז מסויים ממה שהיה מגיע לו מהמזיק, לולא ההסכם. אך ההסכם אינו עוסק בסכום שונה מהסכום שמגיע למל"ל מהמזיק על פי החוק. נראה, שלו הכוונה היתה שההסכם טומן בחובו כוונה לסטות מדרך המלך של שיפוי בגין גמלאות אמת (ותשלום אחוז מסויים שלה), צפוי היה שהדבר ימצא את ביטויו במפורש בהסכם. 11. לפיכך, מסקנתי היא כי במקרים בהם מוכח שתוחלת החיים של הנפגע קוצרה, על המבטחת לשפות את המל"ל בהתאם לסכום הגמלאות ששולמו ואשר ישולמו על ידו בפועל לנפגע, ולא מעבר לסכום זה. המגיע למל"ל מאררט הוא, על כן, אחוז מסויים מסכום הגמלאות ששולמו והיוון הגמלאות שישולמו בעתיד לפי טבלאות ההיוון שנקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978 (להלן: התקנות), אולם תוך התאמה הנדרשת, כך שבמקום תוחלת החיים הרגילה תבוא תוחלת החיים הצפויה לנפגע, שהינה עשר שנים מיום מתן חוות דעתו של פרופ' שאקו. במקרה של מחלוקת בין בעלי הדין על דרך יישום התאמה זו, הם יהיו רשאים לפנות בנושא זה לבית המשפט המחוזי, אשר יכריע בעניין. 12. בע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו-סרייה ואח' (פ"ד נה(3) 599) נדונה שאלה דומה בדבר שיעור הניכוי של גמלאות המוסד. שם נקבע, שיש לנכות את הגמלאות בהתחשב בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978, אשר מבוססות על טבלאות אורך החיים הצפוי בדרך כלל, על אף שנקבע שם קיצור תוחלת חיים בשיעור 15%. עיינתי ושקלתי שוב את דברי באותו פסק דין, והגעתי למסקנה שראוי לסייגם לעובדות המקרה שם. המל"ל לא היה צד לאותם הליכים, וקיצור תוחלת החיים בשיעור 15% שנקבע שם לא היה בו כדי לחייבו. לפיכך, התוצאה המעשית היתה עלולה להיות שמסכום הפיצויים היה מופחת סכום גמלאות מוקטן (בהתחשב בקיצור תוחלת החיים), ואילו בתביעת המל"ל מהמבטחת היתה המבטחת נדרשת לשלם למל"ל, על פי סעיף 328 לחוק, על פי נתון של העדר קיצור תוחלת חיים. בענייננו, שונים פני הדברים. לא רק שהוכח קיצור תוחלת החיים, אלא שהמל"ל מסכים לכך שתוחלת חייו של הניזוק קוצרה כאמור בחוות דעתו של פרופ' שאקו. 13. ער אני לכך שקביעתנו בפסק דין זה עלולה לפתוח פתח להתדיינויות בין המל"ל ואררט, בנושא קיצור תוחלת החיים, אותן ראוי למנוע. על כך יש להעיר בשתיים. ראשית, משנקבע שבהסכם בין הצדדים לא מצא ביטוי הנתון של קיצור תוחלת חיים, אין זה ראוי שזכויות מהותיות תקופחנה בשם הרצון להתייעל. שנית, הצדדים להסכם רשאים כמובן לתקנו, ולקבוע בו הסדר, בתנאים אותם ימצאו לנכון, אשר יחול על המקרים בהם קיים קיצור תוחלת חיים אצל הניזוק. הסדר כזה ייתר את הדיון בין המל"ל למבטחת גם במקרים אלה. 14. התוצאה של כל האמור לעיל היא, שהערעור מתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, ואת הסכום המגיע למל"ל מאררט יש לקבוע בהתחשב בקיצור תוחלת חייו של הניזוק, כפי האמור בפיסקה 11 לעיל. המל"ל ישא בהוצאות המערערת בשתי הדרגות בסכום כולל של 25,000 ש"ח. המשנה לנשיא השופטת א' חיות: 1. אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע המשנה לנשיא, אך ברצוני להוסיף מספר הערות באשר למהותו של ההסכם, העומד במקרה הנדון בבסיס תביעת המשיב נגד המערערות. 2. סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) קובע את זכות השיפוי הקמה למשיב (להלן: המל"ל) כלפי מזיק בגין גמלאות אותן הוא שילם או עתיד לשלם לניזוק על-פי חוק הביטוח הלאומי. זכות זו קיימת מקום שיש לניזוק עילה גם כלפי המזיק לפיצויים מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) או מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים), והיא פורשה בפסיקה ובספרות כהסדר המעניק למל"ל זכות סוברוגציה כלפי המזיק, כמי שבא בנעלי הניזוק. אכן, ההסדר שבסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: הסדר השיפוי הסטאטוטורי) מתאפיין בסימני היכר נורמטיביים, התואמים זכות סוברוגציה ועיקרם - שמירה על תאימות והקבלה במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב (ראו: ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא(2) 724, 748). כך, למשל, על המל"ל כמיטיב להוכיח בגדרי תביעת השיפוי שלו גם את זכותו של הניזוק כלפי המזיק; טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק תעמודנה לו, ככלל, גם כנגד המל"ל כמיטיב; והמל"ל לא יוכל להיפרע מן המזיק יותר מכדי חבותו של המזיק כלפי הניזוק. בצלע אחרת של אותו משולש, היא צלע היחסים ניזוק-מזיק, לא יוכל הניזוק להיפרע מידי המזיק אלא את הפרש הנזק שנגרם לו, לאחר שיופחת מן הנזק מלוא סכום הגמלאות, אותו קיבל ויקבל הניזוק מידי המיטיב. הפחתה זו, נובעת מכך שבמקרים אליהם מתייחס סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אין הניזוק חייב להחזיר למל"ל את ההטבה שקיבל אך למל"ל, כמיטיב, עומדת הזכות לקבל את ההטבה מידי המזיק. לפיכך, ועל-מנת שלא יימצא המזיק משלם פיצוי כפול מחד גיסא, וכן על-מנת שלא יימצא הניזוק מקבל פיצוי כפול מאידך גיסא, נקבע העיקרון לפיו יש לנכות מתוך סכום הפיצויים המגיע לניזוק את מלוא סכום הגמלאות שהוא קיבל ועתיד לקבל מידי המל"ל כמיטיב (ראו לדוגמה: ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג ואח', פ"ד י(1) 190; ע"א 420/59 אליהו ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו(1) 715). לעניין התאימות וההקבלה ראוי לציין כי בצד סימני ההיכר הנורמטיביים, המאפיינים את זכות השיפוי כזכות סוברוגציה, שבה חופפות זכויותיו של התובע שיפוי לאלה של בעל הזכות שבנעליו הוא בא, ניתן למצוא סימני היכר ייחודיים, המאפיינים את זכות השיפוי המוענקת למל"ל מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, סימנים שאינם משמרים תמיד את הסימטריה שבסוברוגציה. כך, למשל, נשללת זכותו של המל"ל לחזור על המזיק, מקום שהמזיק הוא מעבידו של הניזוק או מבטחו של המעביד. סייג זה נקבע בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין ועל הרציונאל הטמון בו עמד בית-משפט זה בע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מ"ד(2), 816 (וראו גם: רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5), 145 (להלן: פרשת מנורה)). סימן היכר ייחודי אחר המאפיין את זכות השיפוי הנתונה למל"ל על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי הוא בכך שזכות זו מתפרשת אל מעבר לסכומים שכבר שולמו בפועל והיא מעניקה למל"ל זכות לקבל בתשלום חד-פעמי מהוון, גם את התשלומים שישלם בעתיד (ראו: ע"א 331/75 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי נ' אליהו פלאצי ואח', פ"ד לב(1) 63, 70). 3. זכות השיפוי הסטאטוטורית הקמה למל"ל על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, היא שעמדה בבסיס שורה של הסכמים ארוכי טווח, אשר נקשרו סמוך לאחר חקיקת חוק הפיצויים, בין המל"ל ובין המבטחים השונים של השימוש ברכב מנועי. מבטחים אלה חבים מכוח חוק הפיצויים בנזקי גוף של נפגעים בתאונות דרכים, בהן מעורב הרכב המבוטח על-ידם ומשכך, זהה מעמדם למעמדו של המזיק במשולש היחסים שתואר לעיל והם באים בגדר "צד שלישי", כמובנו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. ההסכם מיום 5.2.1979 שבין המערערת 1 ובין המל"ל (להלן: ההסכם), עליו ביסס המל"ל את עילת תביעתו במקרה שלפנינו, הוא אחד מתוך שורת ההסכמים הנזכרים לעיל, ואף כי במקרה שלפנינו דעתי כדעתו של המשנה לנשיא, סברתי כי מן הראוי להבהיר את מהותם של הסכמים אלה וכן את יחסי הגומלין בינם ובין הסדר השיפוי הסטאטוטורי, הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. 4. מהותו של הסכם נלמדת מתוך לשונו, מתוך תכליתו ומתוך כלל הנסיבות האופפות את כריתתו. במקרה שלפנינו, עולה התכלית בבירור מן המבוא להסכם בו נאמר: ...והואיל ומספר התביעות, בהן עשויה להתעורר שאלת אחריותה של החברה כלפי המוסד הוא גדול, וההתדיינות בכל תביעה כזאת הינה ממושכת וכרוכה בהליכים משפטיים ממושכים ויקרים; והואיל וברצון הצדדים לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד, ולהימנע מניהול הליכים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה... דברים אלה, מבטאים רצון מפורש של הצדדים להסדיר ביניהם בחוזה אחד, כולל, את מערך היחסים הנובע מזכות השיפוי הסטאטוטורית המוקנית למל"ל על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, וכן את האינטראקציה החוזרת ונשנית המתקיימת ביניהם כתוצאה ממנה. הצורך בהסדר מוסכם ביחסים מל"ל-מזיק היה קיים, ואף ביתר-שאת, עוד בשנים שקדמו לחקיקתו של חוק הפיצויים, וזאת בשל ריבוי התביעות שהגיש המל"ל נגד מזיקים מכוח זכות השיפוי שהוקנתה לו בחוק הביטוח הלאומי כנוסחו הקודם (ראו: ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח) 1072). ההסכם בו עסקינן, הינו חוזה ארוך-טווח (Long Term Contract) וככזה הוא מתאפיין ברגישות לקיומן של נסיבות עתידיות, בלתי ידועות, המצריכות קביעת מנגנונים המתמודדים עם מצב דברים משתנה וכן קביעת אמות-מידה לחלוקה הדדית של סיכונים ודרכים לפיתרון מוסכם של מחלוקות. מבחינה זו דומה ההסכם שבפנינו לחוזה ארוך-טווח מסוג אחר, הידוע כ-"חוזה יחס" relational contract)), המתמודד אף הוא, אם כי באופן שונה, עם אותם אתגרים (ראו והשוו: רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל ואח' נ' מרכז משען ואח', פ"ד נב(4), 145, 160; R. E. Spediel “The Characteristics and Challenges of Relational Contracts” 94 Nw. U. L. Rev. (2000) 823). אכן, ההסכם שבפנינו נועד להסדיר מראש ובהסכמה את כל אותן תביעות שיפוי פוטנציאליות, שהיו מתנהלות בין הצדדים לאורך השנים, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אלמלא נקשר ההסכם; מדובר, איפוא, בהסדר יעיל, בין גופים שווים בעוצמתם, שביסודו מונחים שיקולים כלכליים של חסכון במשאבים וכן "קניית" סיכונים וסיכויים הכרוכים, מטבע הדברים, בהתדיינויות משפטיות. המנגנון המוסכם להסדרת התביעות הפוטנציאליות, אותו קבעו המבטחים והמל"ל בהסכמים שביניהם, מפורט בסעיף 3 להסכם ולפיו התחייב כל מבטח לשלם למל"ל, לפי דרישתו, תשלום חד-פעמי המבטא אחוז מופחת, אך קבוע, מסכום הגמלאות אותו שילם המל"ל לניזוק עד מועד הדרישה, וכן מסכום הגמלאות המהוון אותו ישלם המל"ל לניזוק בעתיד. היוון הגמלאות העתידיות נעשה על-פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון) תשל"ח – 1978 (להלן: תקנות ההיוון), אשר מביאות בחשבון תוחלת חיים ממוצעת של ניזוקים. לעניין האחוז המופחת, קובע סעיף 3 להסכם, כי מקום שבו הניזוק הוא הנוהג בכלי הרכב, ישלם המבטח למל"ל 62.5% מסכום הגמלאות לעבר ולעתיד, ומקום שהניזוק איננו הנוהג בכלי הרכב, ישלם המבטח למל"ל 80% מסכום הגמלאות, כאמור. בתוספת מאוחרת להסכמים שבנדון, הופחת עוד האחוז המשולם למל"ל במקרה שבו הניזוק הוא הנוהג ברכב, והוא עומד כיום על 55% מסכום הגמלאות. בקביעת האחוז המופחת לתשלום, גילמו הצדדים, כאמור, את מכלול השיקולים הכלכליים הרלוונטיים וזאת בהסתכלות כוללת, ארוכת טווח, ולא בהסתכלות פרטנית, המאתרת בעיות כאלה ואחרות בכל תביעה בנפרד. 5. התשלום על-פי הנוסחה הקבועה בהסכם הותנה בשני תנאי יסוד, הכלולים גם בהסדר השיפוי הסטאטוטורי, והם: קיומה של פוליסת ביטוח בת-תוקף, לפיה אחראי המבטח לפיצוי הניזוק על-פי חוק הפיצויים, וכן תשלום שוטף של גמלאות על-ידי המל"ל, על-פי הוראות חוק הביטוח הלאומי. לעומת זאת, לא נכללו בהסדר החוזי תנאים אחרים הכלולים בהסדר השיפוי הסטאטוטורי. כך, למשל, התשלום שזכאי המל"ל לקבל מן המבטחים על-פי ההסכם, אינו מותנה בתקרת סכום הנזק שנפסק או ייפסק לניזוק בהליך שבינו ובין המזיק. כמו כן, לא עומדות למזיק כלפי המל"ל מכלול טענות ההגנה העומדות לו כלפי הניזוק, להוציא עניין קיומה ותחולתה של הפוליסה על המקרה. בכך סטה ההסדר החוזי מן התאימות המאפיינת את משולש היחסים מזיק-ניזוק-מל"ל, על-פי הסדר השיפוי הסטאטוטורי. סטייה מובהקת נוספת של ההסדר החוזי מן התאימות המאפיינת את הסדר השיפוי הסטאטוטורי, אנו מוצאים בסוגיית ניכוי גמלאות המל"ל. כפי שכבר צוין, זכאי המזיק, בהליך המתנהל בינו ובין הניזוק, לנכות מן הפיצויים שעליו לשלם לניזוק את מלוא סכום גמלאות המל"ל המשולמות לניזוק בקשר עם התאונה. הטעם לניכוי זה בואר אף הוא ועיקרו נעוץ ברצון למנוע כפל פיצוי הן מבחינת הסכום שמקבל הניזוק והן מבחינת הסכום שמחויב בו המזיק. רציונאל זה שביסוד הניכוי מניח כי על-פי עקרונות הסוברוגציה, קיימת חפיפה בין סכום הגמלאות שקיבל ומקבל הניזוק מידי המל"ל ובין סכום השיפוי שזכאי לו המל"ל מידי המזיק. והנה, ההסדר החוזי סוטה מן הסימטריה האמורה, ועל-פיו יידרש המזיק להשיב למל"ל רק אחוז מופחת מאותן גמלאות. א-סימטריה זו, הנוצרת מכוח ההסדר החוזי, הוכרה בפסיקה (ראו: ע"א 650/78 משה כליף ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 251) והיא מעניקה למבטחים רווח כלכלי ברור שכן, בהליכים המתנהלים בינם ובין הניזוקים זכאים המבטחים לנכות את מלוא סכומי הגמלאות ואילו המל"ל מסתפק, מכוח ההסדר החוזי, בשיפוי חלקי בלבד. במאמר מוסגר יש לציין כי הרווח שמפיק המזיק אינו גורע דבר מידי הניזוק, המקבל מבחינתו את מלוא הנזק. זאת משום שכנגד ניכוי מלוא סכום הגמלאות בהליך שבין הניזוק ובין המזיק מקבל הניזוק מידי המל"ל את מלוא סכום הגמלאות שנוכה. 6. המסקנה העולה מן האמור לעיל, הינה כי ההסדר החוזי יצר משטר אחר בכל הנוגע לזכות השיפוי המוקנית למל"ל בגין הגמלאות ששילם. הסדר זה, סוטה באופן משמעותי מהסדר השיפוי הסטאטוטורי והוא נעדר כמעט לחלוטין את הסממנים המאפיינים סוברוגציה. אכן, עילת התביעה לשיפוי, המוקנית למל"ל כלפי המבטחים על-פי ההסכמים שבנדון, איננה אלא עילה חוזית (ראו: פרשת מנורה, 154). היא צומחת מתוך ההסכמים וגדורה בגדר ההוראות הקבועות בהם, הגם ששורשיה נטועים בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. מאפייניה של עילה חוזית זו נובעים ממהותו של ההסדר החוזי כחוזה ארוך-טווח, המסדיר באופן כולל את מערכת היחסים השוטפת בין הצדדים, מבלי להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות של המקרה הבודד. במילים אחרות, מדובר בהסכם החולש על מערך הזכויות והחובות שבין המל"ל ובין המבטחים, במנותק מן ההליכים המתנהלים בין כל ניזוק ומזיק בנפרד. פרשנות זו, מבטאת את כוונת הצדדים בעת שהתקשרו בהסדר החוזי וקבעו בו מנגנונים מוסכמים החורגים מהסדר השיפוי הסטאטוטורי, מתוך שיקולים של יעילות כלכלית ובמטרה להימנע מהתדיינויות חוזרות ונשנות ביניהם. אינדיקציות נוספות לשוני המובהק שבין ההסדר החוזי ובין הסדר השיפוי הסטאטוטורי, אנו מוצאים לכל אורך הוראותיו של ההסכם, הקובעות מנגנונים מוסכמים נוספים לפתרון חילוקי דעות בין הצדדים, החל במנגנון הבוררות הקבוע בסעיף 11 וכלה בנוסחה המוסכמת לחלוקת האחריות בין מבטחים שונים, הקבועה בסעיף 7. ואכן, במשך למעלה מעשרים שנות קיומם של ההסכמים שבנדון הפעילו המל"ל והמבטחים את ההסדר החוזי הקבוע בסעיף 3 להסכם, במנותק מתוצאות ההליכים שבין המזיק-המבטח לניזוק. התנהלות זו של הצדדים, מהווה אינדיקציה חשובה לכוונתם והרי, על תכלית ההסכם ועל כוונת הצדדים המתקשרים בו, ניתן ללמוד גם מתוך התנהגותם בביצוע ההסכם (ראו: ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' יצחק גולדשטין, פ"ד מב(1) 286, 293; בג"צ 932/91 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(2) 430, 437). 7. במקרה שלפנינו התעוררה מחלוקת בין המל"ל למבטחת - המערערת 1- בשאלה האם קיצור תוחלת חייו של הניזוק משליך על סכום השיפוי שזכאי לו המל"ל מכוח ההסדר החוזי. המערערת 1 טוענת כי מקום שבו קיימת אינדיקציה ברורה לקיצור תוחלת חייו של הניזוק, יש בכך כדי להשפיע על היקף השיפוי. לעומתה, טוען המל"ל כי נתון זה, כמו נתונים רבים אחרים הנוגעים לקביעת סכום הנזק ביחסים שבין המזיק לניזוק, אינו משפיע על היקף השיפוי שחייב בו המזיק כלפי המל"ל על-פי ההסדר החוזי. תמימת דעים אני עם המשנה לנשיא בעניין זה, וכמוהו אף אני סבורה כי קיצור תוחלת חייו של הניזוק, יש לו השלכה ישירה על היקף השיפוי שחב המזיק-המבטח למל"ל. לטעמי, אין הדבר נובע ממהותו של הסדר השיפוי הסטאטוטורי כהסדר סוברוגציה, שכן ההסדר החוזי סטה באופן משמעותי ממאפייני הסוברוגציה של הסדר השיפוי הסטאטוטורי. כמו כן, אין לחפש את ההנמקה בהליך המתקיים בין המזיק לניזוק (ככל שהמל"ל איננו צד לו), שכן ההסדר החוזי ניתק עצמו מהליך זה ומתוצאותיו (ראו: ע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה ואח', פ"ד נה(3) 599). את הטעם להשפעה שיש לקיצור תוחלת חייו של הניזוק על סכום השיפוי על-פי ההסדר החוזי יש לחפש בהסדר החוזי עצמו, בהיותו ההסדר לפיו נבחנת עילת התביעה של המל"ל נגד המזיק, ובמקרה שלנו המערערת 1. אכן, סוגיה זו של קיצור תוחלת חיי הניזוק לא זכתה להתייחסות מפורשת וברורה בהסדר החוזי, אך ניתן לעמוד על כוונת הצדדים בעניין זה מתוך הוראותיו הקיימות של ההסכם. כפי שכבר צוין, התנו הצדדים להסכם את תשלום השיפוי בשני תנאי יסוד, המפורטים בסעיף 3 של ההסכם. התנאי השני מתייחס לתשלום שוטף של הגמלאות על-ידי המל"ל לניזוק, מכוח חוק הביטוח הלאומי. תנאי זה, נקבע בפתח הסעיף והוא מעוגן במילים: "שילם או משלם המוסד – על-פי הוראות החוק – גמלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן: התביעה)". ללמדך, כי אם לא שילם המל"ל בעבר או שאין הוא צפוי לשלם לניזוק בעתיד גמלאות, לא קמה לו תביעה לשיפוי נגד המזיק מכוח סעיף 3 של ההסכם, בגין התקופה שבה לא תשולמנה הגמלאות. תוחלת חייו של הניזוק היא אחד מנתוני היסוד שעליהם מבוסס תשלום הגמלאות, ואין צריך לומר כי עם מותו פוקעת זכותו להמשיך ולקבל את הגמלה. במקרה שלפנינו, קיימת אינדיקציה ברורה בדבר קיצור תוחלת חיים משמעותית של הניזוק, עליה אין המל"ל חולק והדבר משליך באופן ישיר על תשלום הגמלאות בעתיד, משום שגמלאות אלה תשתלמנה רק עד תום תקופת חייו המקוצרת של הנפגע, כפי שנקבעה בחוות-דעתו של פרופ' שאקו. דרישתו של המל"ל לקבל מידי המערערת 1 סכום מהוון של גמלאות לעתיד, המחושב על-פי תקנות ההיוון, נוגדת, איפוא, את מה שהוסכם בין הצדדים על-פי סעיף 3 להסכם. תקנות אלה נסמכות על תוחלת חיים ממוצעת, ואינן מביאות בחשבון את העובדה שחלק ניכר מתוך הגמלאות המחושבות לעתיד לא תשולמנה בפועל על-ידי המל"ל, לנוכח קיצור תוחלת חייו של הניזוק. ערה אני לכך, כי ההסכם אינו קובע מנגנון מוסכם להכרעה במחלוקות שיתעוררו בין הצדדים בסוגיה זו של קיצור תוחלת חייו של הניזוק, בעוד אשר לגבי חילוקי הדעות הנוגעים לתנאי הראשון שבסעיף 3 להסכם קרי: קיומה של פוליסה בת תוקף המקימה את אחריות המבוטח, קבעו הצדדים מנגנון בוררות מוסכם. יחד עם זאת, אין להעלות על הדעת שהמבטחים התכוונו והסכימו לשפות את המל"ל בגין גמלאות עתידיות, אשר לגביהן קיימת כבר במועד התשלום אינדיקציה ברורה לכך כי לא תשולמנה בפועל. לפיכך, אני סבורה כי מקום שבו קיימת אינדיקציה ברורה לקיצור תוחלת חייו של הניזוק, בעקבות הפגיעה בתאונת הדרכים, או כתוצאה מסיבות אחרות, כגון: מחלת לב, או מחלת סרטן בהן הוא לוקה, ללא קשר לתאונה, יהיה צורך לקבוע את תוחלת חייו המקוצרת, במערך היחסים שבין המל"ל לבין המזיק, בטרם ניתן יהיה לקבוע מהו סכום השיפוי שעל המזיק לשלם למל"ל מכוח ההסדר החוזי. בהקשר זה יצוין כי תוצר לוואי חשוב של ההסדר החוזי, עליו יש לברך, הוא בכך שהמנגנונים המוסכמים להכרעה הקבועים בו, הפחיתו באופן משמעותי את עומס ההתדיינויות המוטל על מערכת המשפט. יש לקוות כי גם בעניין קביעת תוחלת החיים, שלא התעורר עד כה מן ההיבט הנדון, ישכילו המל"ל והמבטחים לקבוע ביניהם מנגנונים מוסכמים להכרעה, אשר ייתרו את הצורך בהתדיינות ולו נקודתית בשאלת קיצור תוחלת חייו של הניזוק. 8. מכל הטעמים שפרטתי לעיל, אני מסכימה כי יש לקבל את הערעור, ולהורות כי לצורך חישוב סכום השיפוי המגיע למל"ל מאת המערערת 1 על-פי ההסכם, יש להביא בחשבון את קיצור תוחלת חייו של הניזוק. במקרה שלפנינו ניתן לקבוע את הסכום ללא צורך בהליכים או בהכרעות נוספות, וזאת לנוכח ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, ולפיה אימץ המל"ל את האמור בחוות דעתו של פרופ' שאקו. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: אני מסכימה לקבלת הערעור כאמור בפסק דינו של חברי, המשנה לנשיא תאודור אור, וכן להערותיה של חברתי, השופטת אסתר חיות. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, ג' בתשרי תשס"ד (29.9.2003). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01099460_E05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il