אורי שלמה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 993/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערער: אורי שלמה נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.10.99 ומיום 29.12.99 בת"פ 5016/99 שניתנו על-ידי כבוד השופטים: נ' עמית, ש' טימן, י' שמעוני תאריך הישיבה: א' בניסן התשס"ב (14.3.02) בשם המערער: עו"ד זהר אילן; עו"ד זהר אפרת בשם המשיבה: עו"ד נאור הדסה פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים נ' עמית, ש' טימן וי' שמעוני), שהרשיע את המערער בעבירת חטיפה, עבירה על סעיף 369 לחוק העונשין, בשתי עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 345(ב)(4) לחוק העונשין, ובשתי עבירות של מעשה סדום בנסיבות של אינוס, עבירה על סעיף 347(ב) לחוק העונשין. הושת עליו עונש מאסר של 20 שנה, מהן 16 שנים בפועל וארבע שנים על תנאי למשך שלוש שנים. הערעור נסב על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש. המדובר בערעור ב"חזית רחבה", בה מישור המחלוקת אינו תחום לשאלה ספציפית, כשעיקרו של הערעור הוא עובדתי ומוצגת בו גרסה עובדתית חליפית, שונה מזו שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. על אף שככלל אין בית משפט זה נוהג להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, הרי שמשום הטענות הרבות המופנות כנגד קביעותיו ובכדי להקל על בחינת טענות אלה, תובאנה להלן קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא וסקירה של הראיות על בסיסן הגיע לקביעות אלה, באופן מפורט למדי. תמצית העובדות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. בפתח הדברים יצוין, כי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ושיובאו להלן, תואמים כמעט במדויק את גרסת המתלוננת ומהווים דחייה מוחלטת של גרסת המערער. מצב דברים זה נובע מממצאי המהימנות שקבע בית המשפט בהתייחס למתלוננת ולמערער, ומקביעות עובדתיות על סמך חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט, שהיה בו - לדעתו - כדי לחזק את גרסת המתלוננת ולהפריך את גרסת המערער. 2. מסכת האירועים נשוא ערעור זה התרחשה במילאנו, איטליה, על פני כיומיים, בין יום 5 באוקטובר 1998 ליום 7 באוקטובר 1998, כאשר העבירות בהן הורשע המערער התרחשו בלילה שבין ה- 6 ל- 7 באוקטובר. באותה עת היה המערער בעליה של סוכנות נסיעות במילאנו וניהל קשרי עבודה עם סוכנות הדוגמנות "לוק" שגב' לינור אברג'יל (להלן: "המתלוננת") ביצעה בה מבחני דוגמנות. בידי המתלוננת היה כרטיס טיסה חזרה ארצה ליום 22.10.98, אולם היא ביקשה להקדים את שובה ופנתה לשם כך לסוכנות הדוגמנות, שנענתה לבקשתה והפנתה אותה למערער. אירועי יום 5.10.98 3. המתלוננת נפגשה עם המערער במשרדו של האחרון בצהריי יום 5.10.98. המערער אמר למתלוננת שלא יוכל לבדוק את בקשתה עד לשעות אחר הצהריים והשניים יצאו בינתיים לאכול במסעדת מזון מהיר. כשחזרו, בדק המערער את לוח הטיסות והודיע למתלוננת כי לא ניתן למצוא לה מקום בטיסה ישירה ממילאנו לישראל. על כן עלתה האפשרות שהמתלוננת תיסע ברכבת ממילאנו לרומא ומשם בטיסת לילה ארצה. השניים קבעו להידבר למחרת אחר הצהריים, כשהמערער ידע סופית אם נמצא מקום למתלוננת על אחת הטיסות, שאז גם יביא לה את כרטיס הטיסה. לאחר מכן לקח המערער את המתלוננת לתחנת הרכבת וזו שבה לבית המלון בו התגוררה. השעה בה עזבה המתלוננת את משרדו של הנאשם והשעה בה הגיעה לבית המלון, היו מנקודות המחלוקת העיקריות בבית משפט קמא וזה קבע, על יסוד הראיות שהובאו בפניו, כי המתלוננת היתה בבית המלון בשעה בה טען המערער כי היתה בביתו. לאחר שהגיעה למלון יצאה המתלוננת לאכול פיצה עם שתי נערות ישראליות נוספות, הדר רז ונופית שבח, שעסקו גם הן בעבודת דוגמנות במילנו והתגוררו עימה בבית המלון. כשחזרו מן הארוחה פנתה המתלוננת לישון. אירועי יום 6.10.98 טרם האירועים נשוא ההרשעה 4. למחרת היום בשעה 16:00 לערך התקשרה המתלוננת עם המערער כמוסכם ביניהם. המערער ביקש כי המתלוננת תגיע למשרדו בכדי לבדוק את עניין כרטיס הטיסה. לאחר שהגיעה, ביצע המערער מספר בירורים שבסופם אמר למתלוננת כי אין כל דרך להשיג כרטיס עבורה לטיסה היוצאת ממילאנו. הוא החזיר אותה לתחנת הרכבת ומשם חזרה למלון. בשעה 20:00 לערך התקשרה המתלוננת למערער שנית וזה אמר לה כי "בטוח יהיה כרטיס" לטיסה מרומא וכי תתחיל לארוז. עם זאת אמר, כי הטיסה מרומא שאמורה היתה להמריא למחרת בשעה 23:30, הוקדמה לשעה 9:00 בבוקר. בשל הקדמתה של הטיסה, קבעו המערער והמתלוננת להיפגש בתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו באותו לילה כשהמערער נותן למתלוננת להבין שיש קושי להשיג כרטיס נסיעה ברכבת לילה לרומא. עוד הוסיף המערער, כי ידידה שלו אמורה להתקשר עד שעה 23:30 ולהודיע אם הצליחה להשיג כרטיס רכבת עבור המתלוננת וכי אם לא יסתייע הדבר ייקח אותה במכוניתו לרומא. המתלוננת הגיעה לתחנת הרכבת בסביבות השעה 21:00. המערער הגיע מעט מאוחר יותר. הוא הכניס את מזוודותיה למכוניתו בעוד הם מחכים בתחנת הרכבת לשיחת טלפון מאותה ידידה, כביכול. בשעה 23:30 לערך הציע המערער כי ייגשו למשרדו בכדי לבדוק אם יש אפשרות להשיג כרטיס לטיסה קרובה אחרת, למקרה שהמתלוננת תחמיץ את הטיסה מרומא שנועדה להמריא, לדבריו, למחרת בבוקר. הבדיקה העלתה חרס והוחלט כי המערער יסיע את המתלוננת לרומא במכוניתו. המערער הסביר למתלוננת שיהא עליה לממן את הוצאות הדלק של הנסיעה ולשם כך משכה המתלוננת כסף באמצעות כרטיס האשראי שלה. כמו כן, אמר לה המערער שינסה שלא לנסוע בדרך המהירה מכיוון שנסיעה בדרך זו, הדורשת תשלום אגרה, תייקר את עלותה. בערך בשעת חצות עלו המתלוננת והמערער לדירתו של האחרון בכדי שזה יחליף בגדים ויתרענן, שהו בה כרבע שעה ויצאו לדרך, לרומא כביכול. אירועי ליל 6.10.98 נשוא ההרשעה 5. לאחר כשעתיים של נסיעה בדרכים צדדיות, החלה המתלוננת לנמנם והמערער הציע לה כי תעבור למושב האחורי וכך עשתה. לאחר זמן מה עצר המערער את המכונית באיזור חשוך, שלא נקבע ממצא חד משמעי באשר לאופיו בשל סתירות בעניין זה בעדות המתלוננת, ואמר כי הוא רוצה לנוח. לשם כך עבר המערער למושב האחורי, עצם את עיניו והניח את הראש. לאחר מספר שניות פקח את העיניים ודרש מן המתלוננת כי תתנה עימו אהבים. המתלוננת סירבה. בעקבות סירובה הוציא המערער סכין, שהיה ממוקם מתחת למושב הנהג, והורה למתלוננת להתפשט. זו, מתוך פחד, הטילה את מימיה על המושב האחורי של המכונית. המערער אנס את המתלוננת בפעם הראשונה, תחת איומי סכין, וביצע בה מעשה סדום. לאחר שסיים לבצע את זממו וניקה את המתלוננת, ביקשה היא לעשות את צרכיה מתוך תקווה שתוכל לצאת מן הרכב ולנסות לברוח. המערער לא התיר למתלוננת לצאת מן המכונית ובשלב זה אף קשר אותה וחסם את פיה באמצעות מסקינגטייפ. לכל אלה נוספו פעולות אלימות נוספות, כגון סטירות ואגרופים, דקירות באמצעות חוד הסכין וככל הנראה אף נשיכת הפטמות, אם כי עניין זה אינו ברור. לאחר שקשר את המתלוננת אנס אותה המערער בשנית וביצע בה מעשה סדום נוסף. הוא אף ניסה לחונקה באמצעים שונים. המתלוננת תיארה בהודעותיה ובעדותה ניסיונות חניקה באמצעות חבל, שקית ניילון, גרב שנתחבה לפיה ומסקינגטייפ. בית המשפט המחוזי לא קבע מסמרות באשר לאופן המדויק והסדר בו נעשו ניסיונות החניקה, אולם קיבל עקרונית את גרסת המתלוננת לפיה בוצעו ניסיונות שכאלה. לאחר שניסיונות החניקה לא צלחו בידו, נרגע לפתע המערער, החל לייבב וביקש את סליחתה של המתלוננת. זו ניצלה את שעת הכושר ותוך שהיא מנסה להרגיע את המערער, ביקשה ממנו כי ייקח אותה לתחנת הרכבת במילאנו. הנסיעה לתחנה ארכה, להערכת המתלוננת, כרבע שעה בלבד ובמהלכה התברר לה, מפי המערער, שהטיסה מרומא כלל לא הוקדמה לשעות הבוקר וכי לא היה כל קושי בהשגת כרטיס לרכבת שהיתה מביאה אותה לרומא בזמן לטיסה. המתלוננת והמערער הגיעו לתחנת הרכבת במילאנו בשעה 04:15 לערך ועל אף שביקשה מן המערער לעזוב, נשאר הוא עימה עוד כשעה. המתלוננת עלתה לרכבת לרומא בשעה 05:30. בטרם עשתה כן הספיקה להתקשר לאימה ולספר לה את שאירע. אירועי יום 7.10.98 והליכי החקירה באיטליה 6. לאחר ששוחחה עם המתלוננת, סיפרה אימהּ לחברהּ של המתלוננת באותה עת, ליאור בניסטי, כי המתלוננת הותקפה. באותה שיחה לא סיפרה לו האם על האונס אלא על התרחשותה של תקיפה בלבד. בעקבות השיחה דאג ליאור שידידתו המתגוררת ברומא, אופירה בן-עובד, תפגוש את המתלוננת ברדתה מן הרכבת ברומא. עם הגיעה לרומא התקשרה המתלוננת לליאור וסיפרה לו כי נאנסה. לאחר שהמתלוננת סיפרה גם לאופירה את עיקרי הדברים פנו השתיים לביתה של אופירה, בו שהו כרבע שעה, ומשם לתחנת המשטרה הקרובה - תחנת "בורגו". במשטרת רומא מסרה המתלוננת עדות ראשונה בשעה 13:10 כשאופירה משמשת לה כמתורגמנית. לאחר מכן הופנתה המתלוננת על ידי המשטרה לבית חולים קרוב, שם נבדקה. כשחזרו לתחנת המשטרה, נערך למתלוננת מסדר זיהוי תמונות, שבו זיהתה את המערער כמי שתקף אותה. לאחר מכן חזרו אופירה והמתלוננת לביתה של הראשונה, שם התקלחה המתלוננת. לבקשת המשטרה, ארזה המתלוננת את תחתוניה וחזרה עם אופירה לתחנת המשטרה על מנת למוסרם לבדיקה. באותה הזדמנות מסרה עדות נוספת. בתום העדות הוסעה המתלוננת לשדה התעופה ברומא, משם טסה ארצה. המערער נעצר על ידי משטרת איטליה ביום 12.10.98 והובא לחקירה בפני שופט חוקר ביום 22.10.98. הוא שוחרר בערובה והמשיך בעסקיו כרגיל ואף ביקר בארץ לאחר קרות האירועים, אך לא נעצר משום שאז טרם נפתח נגדו תיק חקירה בארץ. החקירה בעניינו של המערער נמשכה ובמהלכה ערכה המשטרה האיטלקית חיפושים ובדיקות בביתו של המערער ובמכוניתו, לרבות בדיקות D.N.A. הליכי החקירה בישראל 7. המתלוננת חזרה לישראל ביום 8.10.98. היא פנתה למשטרת ישראל לראשונה ביום 15.10.98, שם נגבתה ממנה הודעה על פנייתה. בשלב זה לא נעשה דבר בנדון על ידי משטרת ישראל מחמת שהיה מדובר בתלונה כנגד תושב איטליה. לאחר פנייה של משטרת איטליה למשטרת ישראל בבקשה לקבל פרטים על המערער, שהוא אזרח ישראלי, פנתה משטרת ישראל לבית המשפט וקיבלה צו למעצרו של המערער. המערער נעצר עם הגיעו לישראל ביום 9.1.99. משטרת ישראל העבירה למשטרת איטליה את הפרטים המבוקשים וזו מצידה העבירה למשטרת ישראל את חומר החקירה שנאסף על ידה. ביום 10.12.98 נגבתה הודעה מן המתלוננת על ידי רפ"ק יפה גולן, ששימשה אז ראש יחידת ההונאה של מחוז המרכז. הודעה נוספת לשם הבהרה, נגבתה ממנה לאחר שהנאשם נעצר. ביום 3.3.99 נערך מעין מפגש נוסף לצורך הבהרות שבו היו נוכחים המתלוננת, הוריה, נציגי משטרת ישראל, התובעת האיטלקיה ומתורגמנית. מן המערער נגבו ארבע הודעות במהלך חודש ינואר 1999, כולן תחת אזהרה. לאחר שהמערער נעצר, גבתה משטרת ישראל הודעות גם מאופירה, מאימה של המתלוננת, מהחבר שלה, מהדר ונופית וממספר עדים ישראלים נוספים וכן אספה ראיות חפציות. רפ"ק גולן אף הגיעה לאיטליה, במסגרת חיקור דין, וקיבלה לידיה את הראיות שאספה משטרת איטליה בפרשה הנדונה. כתב אישום נגד המערער הוגש ביום 31.1.99. הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי 8. מטבע הדברים, היתה המתלוננת העדה המרכזית שהופיעה מטעם התביעה (עת/ 3). מלבדה העידו מטעם התביעה גם אימהּ וחברהּ דאז, איתם היתה בקשר טלפוני מתמיד בעת שהותה באיטליה (עת/ 2; עת/ 4); אופירה בן-עובד, שפגשה את המתלוננת ברומא, ליוותה אותה למשטרה ולבדיקה בבית החולים ושימשה לה כמתורגמנית לשפה האיטלקית (עת/ 1); אפרים מזור, עובד שגרירות ישראל באיטליה שסייע למתלוננת לבקשת אימה (עת/ 11); שתי חברותיה הדוגמניות של המתלוננת, הדר רז ונופית שבח, ששהו עימה במילאנו (עת/ 9; עת/ 10); החוקרת ברונה מרטינה, שגבתה מן המתלוננת את אחת מהודעותיה ברומא (עת/ 12); ד"ר קלאודיו אנדראה, הרופא שבדק את המתלוננת על פי בקשת משטרת רומא (עת/ 8); ד"ר מרציו קפרה, מומחה ל- D.N.A שערך בדיקות מדגימות שנלקחו מחפצים של המתלוננת, ממכוניתו של הנאשם ומדירתו (עת/ 7); אריק קנרק, מנהל מחלקת הפקסים בחברת "יורוקום" ומומחה לפקס (עת/ 13); וחוקרי משטרת ישראל, מפקח צבי פורר ורפ"ק יפה גולן (עת/ 5; עת/ 6). כמו כן, הוגשו לבית המשפט על ידי התביעה חוות דעת ומסמכים שונים הכרוכים בחקירה שהתקיימה על ידי משטרת איטליה, לרבות הודעותיה של המתלוננת; דו"ח שירות המעבדה המשטרתי על החפצים שנתפסו על ידי משטרת איטליה; מסמכים המראים את שרשרת העברת החפצים שנתפסו לבדיקת D.N.A ועדותו הראשונה של המערער באיטליה. כן הוגשו תדפיסי שיחות טלפוניות, קוויות וסלולריות, של המתלוננת, הוריה, חברה לשעבר והמערער. פרט לנסיון לקעקע את הראיות שהציגה התביעה, העמידה ההגנה כנגד גרסת המתלוננת את עדות המערער (עה/ 1) ואת עדותה של ד"ר דניאלס פיליפס, מומחית מטעמה לעניין סימני האלימות שנתגלו על גוף המתלוננת (עה/ 3). כמו כן הוגש לבית המשפט פלט שיחות של מכשיר הטלפקס שבבית המערער באיטליה, הכולל שיחה שנערכה, לכאורה, בזמנים הרלוונטיים לאירועים נשוא ההרשעה (נ/ 8). בהקשר זה העידה מטעם ההגנה גרושתו של הנאשם, הגרה בישראל (עה/ 2). במסגרת הדיון שנערך בפני בית משפט זה התיר בית המשפט למערער, בהסכמת המשיבה, להגיש ראיה נוספת מטעמו - תדפיס תנועות שביצעה המתלוננת בכרטיס האשראי שלה בלילה שבין ה- 6.10.98 לבין ה- 7.10.98. טענות המערער 9. טענתו המרכזית של המערער היא, כי בית משפט קמא בחן את החומר שהיה בפניו באופן בלתי מאוזן, דבר שהביאו להתעלמות מנדבכים שלמים של המסכת הראייתית שבאה לפניו ולהסקת מסקנות בלתי הגיוניות וחסרות בסיס משפטי איתן. טענה זו נחלקת על ידי המערער לשלושה נדבכים, שאלה הם, בקצירת האומר: הנדבך הראשון מתייחס לממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא בקשר לעדויות המתלוננת והמערער. לטענת המערער, אין המקרה הנדון מצריך התערבות בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית - התערבות שתתרחש רק במקרים נדירים - כי אם קביעה כי בית משפט קמא התעלם משורה ארוכה של שקרים בוטים וסתירות בעדות המתלוננת או לא ייחס להם את המשקל הראוי. התעלמות זו מצריכה, לטענתו, הערכתה מחדש של עדות המתלוננת על ידי ערכאת הערעור. הנדבך השני מתייחס לחיזוקים שמצא בית משפט קמא לעדותה של המתלוננת, כאשר לטענת המערער, אף לא אחד מן החיזוקים שמצא בית המשפט המחוזי לגרסת המתלוננת, הוא חיזוק אמיתי. הנדבך השלישי הוא נדבך ההנמקה, במסגרתו טוען המערער, כי הנמקתו של בית משפט קמא אינה עומדת בהוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות או הפקודה), הקובע דרישת הנמקה מיוחדת במקרה של הרשעה במשפט פלילי על פי עדות יחידה. שלושת הנדבכים הנ"ל נפרטו על ידי ב"כ המערער לטענות וטענות משנה רבות, הפרושות בפירוט רב בסיכומיו ובחלקן אף נטענו בע"פ בפנינו. ההתייחסות לכל אחת ואחת מטענות אלה אינה אפשרית במסגרת הליך ערעור ואף אינה נדרשת, אולם למרכזיות שבהן אתייחס בהמשך, ככל שאמצא צורך בכך. 10. טוען המערער לחילופין, כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת להשלים חקירתה הנגדית של המתלוננת ולהציג שאלות נוספות למומחה הפורנסי. באי-כוח המערער, שלא ייצגו אותו במסגרת ההליך בבית משפט קמא, טוענים כי למתלוננת ולמומחה הפורנסי לא הוצגו שאלות שהיה מקום להציגן ושהמענה עליהן קריטי לצורך בירור האמת. בהקשר זה טוענים הם כי על אף עקרון סופיות הדיון ועל אף שאינם יכולים להצביע על הסיבה שבעטיה לא נשאלו המתלוננת והמומחה הפורנסי את השאלות הנדרשות, מחייבים שיקולי הצדק ואינטרס בירור האמת, את החזרת הדיון לבית משפט קמא. לחילופי חילופין מלין המערער על חומרת העונש, בטענה כי גזר הדין לוקה בהיעדר פרופורציה בינו לבין חומרת האירועים וחורג מקני המידה המקובלים בפסיקה. לטענת המערער, מהווה העונש ביטוי נוסף ליחס החריג שהיה מנת חלקו מצד בית משפט קמא ולהשפעה שהיה למעמדה ולפרסומה של המתלוננת על בית המשפט. דיון 12. פסק דינו של בית משפט קמא מושתת, ראשית לכל, על ממצאי מהימנות שקבע בכדי להכריע בין גרסאות המתלוננת והמערער. בית המשפט קיבל את גרסת המתלוננת כמהימנה ומצא לה חיזוקים, שחלקם עולים לדרגת סיוע. המערער מבקש לשכנענו, כאמור, כי "הקונספציה הדו-קוטבית" בה היה שבוי בית משפט קמא, הביאה אותו לכלל טעות, הן לעניין ממצאיו בקשר עם מהימנות המתלוננת והן לעניין החיזוקים שמצא לה. טעויות אלה הביאו את בית המשפט, לטענתו, לבסס את הכרעת הדין על הנמקה שאינה עומדת בקני המידה הקבועים בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות. אפנה ראשית לבחון טענה זו. דרישת ההנמקה 13. סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות קובע כדלקמן: "הרשיע בית משפט במשפט של עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו." מלשון הסעיף עולה, כי רשאי בית המשפט להסתמך על עדות יחידה של מתלוננת ובלבד שיפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. זוהי דרישת "ההנמקה המיוחדת" שתפסה את מקומה של דרישת הסיוע שנדרשה בעבר לשם הרשעה בעבירת מין (ראו, למשל, דברי השופט אריאל בע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 49-48 (להלן: עניין גנדור)). בהיעדר דרישת סיוע יכולה הכרעת הדין להיות מושתתת על ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט ועליהם בלבד. אשר על כן, מידת הזהירות מחייבת כי ההנמקה תהא "ממשית". "ככל שהעדות העיקרית 'חלשה' יותר, תידרש הנמקה 'ממשית' יותר" (י' קדמי על הראיות (תשנ"ט) 159 (להלן: קדמי)). למידת הפירוט הנדרשת לשם עמידה בחובת ההנמקה לא נקבע שיעור והדבר ייקבע על פי הנסיבות (ראו ע"פ 4043/93 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך לח, 353, פסקה 1 לפסק דינו של השופט טל). עם זאת, ברור כי כאשר התרשמותו של בית המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות - די בכך כדי לספק את דרישת ההנמקה (קדמי, בעמ' 162). כך, למשל, נקבע, כי תלונתה המיידית של מתלוננת או העובדה שהגיעה נרגשת ופרועה בעת הגשת תלונתה, די בהן כדי לספק את אותו חיזוק הנדרש לשם עמידה בדרישת ההנמקה (עניין גנדור, בעמ' 50). מכוח קל וחומר, הגורמים הראייתיים שנקבעו בעבר כמספקים את דרישת הסיוע, יספקו גם את חובת ההנמקה שבאה במקומה. בענייננו ביסס בית משפט קמא, כאמור, את קביעותיו על עדות המתלוננת, שהיתה מהימנה עליו, ועל חיזוקים שמצא לעדותה. בית המשפט התייחס בפסק דינו, המחזיק למעלה מ- 100 עמודים, גם לחובת ההנמקה וקבע כי בדרך ההנמקה בה נקט, "בפריסה מורחבת של הראיות, תוך למידת החומר והסקת המסקנות ממנו, תוך ציון הנימוקים להכרעה, יש כדי למלא אחר חובת ההנמקה" (עמ' 83 להכרעת הדין). למקרא פסק הדין המקיף והמפורט, סבורה אני כי בית משפט קמא יצא ידי חובת ההנמקה. אפנה עתה, אפוא, לבחינת טענותיו האחרות של המערער. השפעת פרסומה של המתלוננת על בית המשפט 14. טענתו המרכזית של המערער, המהווה את החוט המקשר בין מכלול טענותיו הפרטניות, היא כי בית משפט קמא היה "שבוי בקונספציה דו-קוטבית", כדבריו, שהביאה אותו לקבל את גרסתה של המתלוננת ככתבה וכלשונה, ללא שיהא לה ביסוס עובדתי ראוי, בעוד שאת גרסת המערער דחה על הסף, מבלי לשקול טענותיו כראוי. כתוצאה מכך הסיק בית משפט קמא, לטענתו, מסקנות בלתי הגיונית ונעדרות בסיס משפטי. הגורמים לכך היו, על פי הטענה, השפעת אישיותה המפורסמת של המתלוננת וההד התקשורתי לו זכה משפטו של המערער, על בית המשפט. אכן, העובדה שהמתלוננת נבחרה כמלכת היופי של ישראל ובהמשך גם כ"מיס עולם" וכן הסיקור התקשורתי הנרחב לו זכה משפטו של המערער לא נעלמו מבית משפט קמא, שהרי "בית המשפט בתוך עמו הוא יושב" (ראו ע"פ 54/81 אסתר רוזן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 821, 832; ע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' מאיר זדה, פ"ד לט(1) 19, 23; עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' עמוס ברוכין, פ"ד נד(3) 694, 704). אלא שביטוי לכך ניתן למצוא דווקא במידת הזהירות שנקט בית משפט קמא בציינו מפורשות, כי התעלם מכל פרסום או ידיעה שהגיעו לידיו שלא כראיה קבילה, אם הגיעו, וכי לא ראה במתלוננת מלכת יופי, אלא "נערה ישראלית מן השורה שמתלוננת על עבירות-מין שבוצעו נגדה בחו"ל" (עמ' 12 להכרעת הדין). משמעות הדבר היא, כפי שקבע בית משפט קמא, שפרסומה של המתלוננת אינו צריך לפעול לזכותה, אולם באותה מידה אל לו לפעול לחובתה, בבחינת "מקדמה שלילית". בהתייחסו למערער קבע בית המשפט, כי "לא ראה אותו כשונה מול נאשם אחר", וכי "לא נעלמו מעיניו מצבו הנפשי, מצבו המשפחתי ואישיותו המיוחדת". באי-כוח המערער מוצאים חיזוק לטענתם בביקורת שהעביר אבה"ד קמא על סניגוריו של המערער בהליך קמא, או כלשונם: "חמת הזעם שהופנתה על ידי בית המשפט קמא אל פרקליטי ההגנה...בקשר לאופן שבו נוהלה הגנת הנאשם". ביחס לטענה זו יוער, כי עניינה של הביקורת שנמתחה על ידי הערכאה הדיונית לא היה, כטענת ב"כ המערער, האופן בו נוהלה הגנתו של האחרון, כי אם אופן התנהלותם של סניגוריו מול התקשורת ותרומתם ביצירת ההמולה התקשורתית, לגביה טענו כי פעלה לרעת מרשם דווקא. הביקורת שנמתחה על ידי הערכאה הדיונית על התנהלות הסניגורים היא ביקורת לגיטימית ורחוקה מלהיות הפניית "חמת זעם" כלפי ההגנה, כטענת ב"כ המערער. ביקורת כזו היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו ואין בה כדי להשליך על ההכרעה לגופו של עניין (ראו דברי הנשיא שמגר בע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 637, 641). 15. טוען המערער, בהפנותו למספר אמירות בהכרעת הדין, כי בית משפט קמא לא נקט, הלכה למעשה, במידת הזהירות שייחס לעצמו, והלך שבי אחר אישיותה המפורסמת של המתלוננת. זו גרמה לו להתעלם משקרים וסתירות בגרסתה ולנתחה באופן חד מימדי, בהתבסס על "סברת הגיון" לפיה לא ייתכנו יחסים מרצון בין המתלוננת למערער. לא מצאתי בהכרעת הדין בסיס לטענות האמורות המוטחות כלפיה. בית המשפט קבע את קביעותיו העובדתיות ואת קביעותיו בסוגיית מהימנותה של המתלוננת על פי התנהגותה, על פי התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית ממנה ומאישיותה, תוך מתן משקל ראוי לראיות שהיו בפניו ותוך התייחסות למכלול הנתונים העובדתיים ולהסברים לסוגיות שנפרשו בפניו. כמו כן, נעזר הוא בנסיבות העניין ובסברות שבהגיון, והכל על פי הדין וההלכה. הכללים המנחים באשר לאופן בו קובע בית המשפט את עמדתו בסוגיית מהימנות העדים קבועים בסעיף 53 לפקודת הראיות, אשר מפאת חשיבותו יובא כלשונו: "ערכה של עדות בעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (ההדגשה שלי) המבחנים הקבועים בסעיף 53 הינם מהותיים וכלי המדידה העיקריים המשמשים להפעלתם הם: הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית (ראו: ע"פ 347/88 איוון דמיאניוק נ' מדינת ישראל, מז(4) 392, 635). הפעלת המבחנים נעשית, ראשית לכל, באמצעות ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות (ראו: קדמי, בעמ' 1351-1350 וההפניות שם). אולם, ההתרשמות הישירה מהתנהגות העדים אינה הכלי הבלעדי להכרעה בסוגיית המהימנות (ראו: ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך לז, 475, פסקה 3 לפסק דיני). המושג "אותות האמת המתגלים במשך המשפט", כלשון סעיף 53 לפקודה, אינו כולל רק אותות וסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים. משמעותו רחבה, ו"עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית-המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד..." (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 ; כן ראו קדמי, בעמ' 1346). יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) שמגר בע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 71-70 : "למותר להוסיף כי הביטוי 'אותות האמת שנתגלו במהלך המשפט' אינו מתייחס דווקא לסימנים העולים מפניו ומתנועותיו של העד בזמן מתן העדות אלא הוא מתייחס לתהליך ההשוואה של הדברים, שהושמעו על ידי העד, עם ראיות אחרות או בחינתן על פי ההיגיון וניסיון החיים העומד לבית המשפט לעזר, בעת שהוא מתמודד עם הראיות, המחייבות סינון והמסייעות להכרעה בין הגירסאות" אחד הנתונים המסייעים לבית המשפט בהתמודדות עם העדויות והראיות הבאות בפניו, הוא הפרופיל האישיותי של העד, שהוא מבחן ה"אישיות", לאמור: "בדיקת ההשלכה האפשרית של אופיו של העד ונגיעתו לעניין, על מהימנות דבריו" (קדמי, בעמ' 1350). "למושג 'אישיות' בהקשר זה משמעות רחבה והוא כולל: את אופיו של העד, את מצב בריאותו, את עברו ואת זיקתו לעניין נושא הדיון...וכיוצ"ב גורמים המשליכים על בחינת מהימנותו" (קדמי, בעמ' 1355). באי כוח המערער טוענים, כי לא היה מקום לקבוע, כפי שקבעה הערכאה הדיונית, שגרסתו של המערער בדבר קיום יחסי מין בהסכמה עם המתלוננת, אינה סבירה ואינה אמינה. המערער מלין על "סברת ההגיון" של בית משפט קמא, שעניינה היעדר סבירות שנערה דוגמת המתלוננת תקיים יחסי מין מרצון בנסיבות ובאופן בהם התקיימו עם גבר דוגמת המערער. על כך ניתן לומר, כי סברת הגיון זו אינה סברה בעלמא, אלא יש בה משום ביטוי להתרשמותו של בית המשפט מאישיותם של המתלוננת והמערער והיא מבוססת על נסיבות העניין שאפפו את הקשר בן היומיים בין המערער כסוכן נסיעות אליו הופנתה המתלוננת ובין המתלוננת הנמצאת במצוקה, תוך רצון להקדים חזרתה ארצה וזקוקה למטרה זו לשירותיו, מה גם שסברה זו איננה מעמודי התווך שעליהם נשענת הרשעתו של המערער אלא אבן מאבני הפסיפס היוצרים את התמונה בכללותה. מוסיף המערער וטוען, כי בעת קביעת ממצאי המהימנות, ניתן לאישיות המתלוננת משקל יתר, באופן שגרם לבית משפט קמא להתעלם מראיות שהיו בפניו או לא לייחס להן את המשקל הראוי והביאו למסקנה מוטעית, אליה לא היה מגיע אלמלא הושפע במידה כה רבה מאישיותה. קודם שאפנה לבחינת טענות אלה אייחד דברים לנושא התערבות בית משפט שלערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ובמיוחד באלה המושתתים על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים. התערבות בית משפט שלערעור 16. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ראו, למשל, ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 556-555; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20). וכך קובע הנשיא שמגר בע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (להלן: עניין גרינוולד): "כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית. כפי שציינו בע"פ 406/78, בעמ' 437-437: '...ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד...'" פועל יוצא מן האמור הוא שעל אף שערכאת הערעור רשאית להפוך ממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה בדבר מהימנותם של העדים, הרי שתעשה כן רק במקרים חריגים ורק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (להלן: עניין פלוני)). השאלה הנשאלת היא האם המקרה שבפנינו, שבו אופי העבירות ונסיבות ביצוען מכתיבים הישענות בעיקר על ממצאי מהימנות לצורך הכרעת הדין, הוא ממין המקרים הנדירים המצדיקים התערבות בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. נראה כי התשובה על כך הינה בשלילה. המערער מבקש, כי בית משפט זה יעריך מחדש את עדות המתלוננת ולמעשה כי יושיב עצמו על מדוכת הערכאה הדיונית ויתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידה, וזאת מן הטעם שערכאה זו התעלמה "משורה ארוכה של שקרים בוטים וסתירות זועקות לשמיים המאפיינות את גרסת המתלוננת", כדבריו. על אף הניסוחים החריפים האמורים, לא הצליחו הסניגורים המלומדים להצביע על "שקרים בוטים וסתירות זועקות לשמיים" בגרסת המתלוננת, אלא על קיומם של אי התאמות, אי דיוקים וסתירות מסוימות בעדות המתלוננת, שהם חזון נפרץ בעדותם של עדים וקורבנות עבירה, ובמיוחד עבירות מין. בית המשפט קמא היה ער לאלה ואף אנו חזרנו ונתנו דעתנו להם ולא מצאנו כי הם יורדים לשורש אמיתות הדברים או שיש בהם כדי לקעקע את התרשמותו של בית משפט קמא מהמתלוננת. הכיצד? גרסת המתלוננת 17. מעדותה והודעותיה השונות של המתלוננת מסתמנת גרסה עקבית המייחסת למערער ביצוע של מעשי אונס, מעשי סדום ומעשי אלימות אחרים. גרסה זו מבוססת על גרעין מוצק של אמת (השוו לעניין פלוני, בעמ' 928) אין פירוש הדבר שגרסתה נעדרת אי דיוקים ואי התאמות ואף סתירות, אלא שבית המשפט קמא היה מודע לעובדה זו ועל אף זאת מצא להאמין למתלוננת ללא סייג ולדחות לחלוטין את גרסת המערער. הדרך בה מבקש המערער לתקוף מסקנה זו של בית משפט קמא, היא על ידי פירוק לגורמים של עדות המתלוננת תוך בחינת כל תו וכל אות בה על מנת לחדד את הסתירות שבה. בית משפט זה עמד בעבר על הדרך בה יעביר תחת ביקורתו הכרעתה של ערכאה דיונית בסוגיית מהימנות גרסתה של מתלוננת בעבירת מין: "...הערכאה הראשונה צפתה במתלוננת והאזינה לדבריה כפי שצפתה במערער והאזינה לדבריו. כמקובל עלינו, אין בכך בלבד סוף פסוק, שהרי יכול ונגיע לכלל מסקנה, שהערכאה הראשונה לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות...אולם מסקנה כאמור אינה יכולה להיות מעוגנת בנושאים שוליים או בנקודות שאינן מהותיות. יש לתת כאן את הדעת לשתיים: ראשית, המהות של הזיקה שבין הטעות או הליקוי האחר לבין מסקנותיה של הערכאה עליה מערערים; ושנית, משקלם של הטעות או הליקוי. במלים אחרות, ראשית כול צריכה, כאמור, להיות זיקה הגיונית בין מהותה של הטעות לבין ערעורה של המסקנה של הערכאה הראשונה. מהותה של הטעות או מהותן של הסתירות צריכות להיות כאלה שיש בהן כדי לסתור את המסקנות שעליהן מושתתת ההרשעה, כולן או חלק משמעותי מהן, או שיש בהן כדי לפגוע במערכת ההנמקות אותה בנתה הערכאה הראשונה. המשקל של הפגם צריך להיות מן הסוג הפוגע ביציבותו של המבנה ולא רק גילוי של ליקוי אסתטי." (הנשיא שמגר (כתוארו אז) בעניין גרינוולד, עמ' 573 (ההדגשה שלי)) הנה כי כן, על מנת שבית משפט זה יתערב בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית "לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם". (ע"א 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, 270). אין זה המצב בעניינו, בו עולה מחומר הראיות שבית משפט קמא יכול היה להתרשם באופן חיובי מן המתלוננת ולאמץ את גרסתה העקבית וגם אם נמצאו פגמים וליקויים בעדותה רשאי היה בית המשפט לתת אמון בעדותה על בסיס התרשמותו הכוללת מן הגרסה שהציגה (ראו: ע"פ 4325/93 אסמר נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך מ', 432, פסקה 13 לפסק הדין; וכן קדמי, בעמ' 1348). כל זאת במיוחד כאשר מדובר בעבירות מין, בהן המתלוננת נאלצת לשחזר בדיעבד ועל פני תקופה ארוכה של הליכי חקירה ומשפט, חוויה טראומתית מאין כמותה (ראו: ע"פ 1673/00 בני לוי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נז, 836). במצב דברים זה לא ניתן לצפות, כאמור, כי עדות הקורבן תהא חפה מפגמים (השוו: ע"פ 4968/98 איסיי טובולוב נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נז, 685) ולמעשה, עדות נעדרת פגמים היא מקרה נדיר: "ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו." (הנשיא שמגר בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח(1) 302, 317(להלן: עניין בארי)) במה דברים אמורים בענייננו? גרסת המתלוננת, בקליפת אגוז, היא כי ביקשה להקדים טיסתה ארצה ולשם כך הופנתה למערער על ידי סוכנות הדוגמנות איתה היתה קשורה. המערער אמור היה לדאוג להסדרת טיסתה ולסייע לה בסידורים הכרוכים בכך. תחת זאת נקלעה היא למחול שדים של מעשי תקיפה, אונס ומעשי סדום. כל זאת כשהיא נמצאת בארץ זרה, בלילה, בדרכה - כפי שסברה - לשדה התעופה ברומא על מנת לחזור ארצה ובחברת אדם שנתנה בו אמון. לאחר ההתרחשויות הטראומתיות העבירה את השעות המעטות שנותרו לה עד לטיסה במתן הודעות למשטרת איטליה, ששפתה זרה לה, ובבדיקות פולשניות בבית חולים. במצב דברים זה, אין תימה שנמצאו אי דיוקים בין הודעותיה, שנמסרו בפרקי זמן שונים, לבין עדותה, שנמסרה תקופה ארוכה לאחר האירועים. על אף אותם אי דיוקים זכתה גרסתה לאמון ובדין זכתה לכך באשר לא זו בלבד שהיתה אמינה בעיני הערכאה הדיונית, ששמעה וראתה את המתלוננת, אלא היא גם עומדת במבחן הסבירות (השוו לדברי השופט חשין בע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 509). 18. מכאן אעבור להתייחס באופן פרטני לעיקרי טענותיו של המערער כנגד מהימנותה של המתלוננת, כאשר על כל טענה מטענות אלה להיבחן לאור העובדה שאין היא עומדת בפני עצמה, אלא היא תוקפת חלק ממרקם עובדתי שלם, שעל מנת לערערו, יש לפגוע ביסודותיו. אין לבודד כל ראיה לעצמה ולהשיג על תוקפה ומשקלה במנותק משאר ראיות: "...כאשר מדובר במיקבץ של ראיות נסיבתיות, אין לבדוק כל ראיה נסיבתית בנפרד ובאורח עצמאי אלא לאור הראיות האחרות הסובבות אותה, שהרי לא אחת מתגבשת חד-משמעותה של המסקנה מתוך המיקבץ כולו, בשעה שכל ראיה בנפרד חסרה את אותו כוח" (ע"פ 470/85 בן גל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 133, 154; וראו גם: ע"פ 524/77 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686-685; ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 792). גם אילו הנחתי כי יש ממש בחלק מן הטענות, אין בהן כדי לגרוע מן הרושם החד משמעי העולה מן המארג וההשתלבות של חומר הראיות לתצריף שלם (ראו: ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484; ע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 132). כאן המקום לציין כי חלק מן הטענות הנטענות מועלות לראשונה במסגרת הערעור, ומטעם זה אין מקום לדון בהן כלל. העלאתן נעשתה על ידי סניגוריו הנוכחיים של המערער, שהחליפו את אלו שייצגוהו בבית המשפט המחוזי. החלפת עורכי דין איננה מכשירה העלאת טענות שלא הועלו בערכאה הדיונית. אף על פי כן, מפאת החומרה שבעבירות בהן הורשע המערער, אתייחס בקצרה גם לאלה. מועד פגישתם הראשונה של המתלוננת והמערער בצהרי יום 5.10.98 ומהלכו של אותו יום עד לשעות הערב אינם שנויים במחלוקת. פגישתם נועדה - וגם על כך אין חולק - להסדיר את טיסתה המוקדמת של המתלוננת ארצה. נקודת המחלוקת המהותית הראשונה נוגעת לאירועי ליל 5.10.98, שאז מתפצלות גרסאות הצדדים. על פי גרסת המערער, כשעמד הוא לסגור את המשרד, בשעה 19:00, הציע למתלוננת, ששהתה במשרדו, לקחתה לתחנת הרכבת התחתית או לתחנת האוטובוס, על מנת שתיסע למלון, אולם זו ביקשה לבוא עימו לביתו. בבית המערער קיימו השניים - לטענתו - יחסי מין בהסכמה. את המניע לקיום יחסי המין תולה המערער ברצונה של המתלוננת לגמול לו על עזרתו בהשגת כרטיס הטיסה. לאחר קיום יחסי המין, בשעה 20:10, הסיע המערער - לטענתו - את המתלוננת לבית המלון והורידה שם בשעה 20:30 לערך. לגרסת המתלוננת ביקרה היא במשרדו של המערער ב- 5.10.98 לצורך הסדרת טיסתה המוקדמת ארצה. משם חזרה למלון בו התגוררה. המתלוננת מכחישה מכל וכל שביקרה בביתו של המערער בליל ה- 5.10.98 ודוחה בנחרצות ובשאט נפש את טענתו של המערער כאילו קיימה איתו יחסי מין בהסכמה. על מנת לתמוך בגרסתו מנסה המערער להיתלות בסתירות לכאורה בגרסת המתלוננת לעניין השעה בה עזבה את המשרד, כאשר בהזדמנויות שונות נקבה בשעות שונות בין 17:00 ל- 19:00. טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא אשר קבע, כי המתלוננת לא ביקרה בביתו של המערער בליל ה- 5.10.98 והוסיף וקבע, על פי עדות המתלוננת ועדויות הדר רז ונופית שבח שהתגוררו עימה במלון, כי המתלוננת שהתה במלון בזמן בו לטענת המערער שהתה בדירתו. חיזוק לקביעתו מצא בית המשפט בפלטי שיחות טלפוניות - סלולריות וקוויות - בין המתלוננת לבין ליאור בניסטי, שהתקיימו בשעות בהן לטענת המערער שהתה במשרדו ובדירתו (ת/ 3; ת/ 1), וכן ב- 3 שיחות ממספר הטלפון במלון למספר הטלפון הסלולרי של המערער, שהתקבלו בין השעה 19:49 לשעה 20:11 (ת/ 30). טענת המערער לעניין השעה בה עזבה המתלוננת את משרדו ביום 5.10.98 היא רק אחת משורה ארוכה של טענות שמטרתן להצביע על סתירות ואי דיוקים רבים בלוח הזמנים שפירטה המתלוננת בעדותה. טענותיו, המפורטות בהרחבה בכתב הערעור, מתייחסות לאי התאמות בין הודעותיה השונות של המתלוננת לבין עדותה ובין אלה לבין גרסת המערער באשר לשעת ההתרחשות או למשך ההתרחשות של אירועים מסוימים, כגון שעת הארוחה בפיצריה בערב יום 5.10; משך השהות של המתלוננת במשרדו של המערער ביום 6.10; משך ההמתנה לכרטיס בתחנת הרכבת במילאנו בליל 6.10 ועוד. בית המשפט המחוזי ראה באי דיוקים בלוח הזמנים, אי דיוקים מינוריים שאינם משליכים על מהימנות המתלוננת. לא מצאתי פגם בקביעה זו. יש להבחין בין "'סתירות לכאורה', הנעוצות בטבע האנושי, לבין 'סתירות אמיתיות', המעלות חשש של אמירת שקר; שרק האחרונות מכרסמות ומעמידות בספק את מהימנות העדות שבקשר אליה מתגלות הסתירות" (קדמי, בעמ' 1357 וההפניות שם). יפים לעניין זה גם דברי מ"מ הנשיא ש"ז חשין בע"פ 100/55 מאיר נ' היועמ"ש, פ"ד ט 1218, 1224: "מטיבו של המין האנושי, שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי...לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו." עקביותה ומהימנותה של עדות אינה נמדדת בפרטי הפרטים היומיומיים שבהתנהלות העד, אלא אם היתה להם חשיבות בזמן אמת שבעטיה יש לצפות כי יפנימם ויזכרם. למתלוננת לא היתה סיבה לתת את הדעת, בזמן אמת, קודם למעשי האונס, לשעות המדויקות של כל התרחשות והתרחשות, מה עוד שלהתרחשויות האמורות לא היתה חשיבות באותה עת, המצדיקה זכירתם והפנמתם של הזמנים המדויקים בהם התרחשו. זאת ועוד, ההבדלים בזמנים אינם משמעותיים. סתירות מן הסוג להן טוען המערער בהקשר ללוח הזמנים שפירטה המתלוננת, אינן מצביעות על היותה בלתי מהימנה, אלא מעידות על חולשה אנושית נפוצה וסבירה לחלוטין, מה גם שלא הוכח כי לוח הזמנים לפי גרסתו של המערער הוא נכון ומדויק. יתירה מזאת, דווקא "זכרון מופלג" של פרטים שאדם מן הישוב לא היה זוכר אותם, במיוחד לאחר שחלף זמן מעת התרחשות האירועים ועד למתן העדות, עלולה לפגום במהימנותו של עד (ראו: ע"פ 950/80 משה כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561, 568). על אלה יש להוסיף את הרקע והנסיבות, לאחר האירועים הקשים אותם חוותה, בהם ניתנו הודעות המתלוננת באיטליה ובהמשך בארץ למשטרה האיטלקית ולמשטרת ישראל ובמרחק זמן, עדותה בבית המשפט. כל החקירות, ובמיוחד החקירה הנגדית בבית המשפט, היו חקירות ממושכות תוך נבירה בפרטים רבים מביכים וקשים, המאופיינות בפולשניות, בירידה לפרטים ובחדירה לפרטיות. 19. נקודת מחלוקת מרכזית נוספת בה דן בית משפט קמא, סובבת סביב גרסאות הצדדים לאירועי ה- 6.10.98 ובעיקר סביב טענת המתלוננת כי ביקרה בביתו של המערער בליל אותו יום. על פי שתי הגרסאות, הן זו של המתלוננת והן זו של המערער, עמדו הם בקשר במהלך אותו יום והמתלוננת אף ביקרה במשרדו של המערער לצורך המשך הטיפול בעניין חזרתה ארצה. לטענת המערער, לאחר שהסכימה המתלוננת לרכוש כרטיס לטיסה היוצאת מרומא ולנסוע לשם ברכבת, התקשר הוא על מנת לרכוש עבורה כרטיס לרכבת היוצאת ממילאנו בשעה 23:35. עוד טוען הוא, כי המתלוננת שהתה במשרדו עד שעה 18:15 לערך, שאז הסיעה לתחנת המטרו, שם הוריד אותה בסביבות השעה 19:00, כשבידה כרטיס רכבת לרומא וחזר למשרדו. לדבריו, נשאר במשרדו עד 21:20 ואחר כך נסע לביתו, שם קיבל טלפון מאשתו בשעה 22:00 לערך. בשעה 23:30, לטענתו, קיבל טלפון מהמתלוננת שסיפרה לו, בעודה בוכה, כי החמיצה את הרכבת. בירור של המערער העלה שהרכבת הבאה תצא רק לפנות בוקר בשעה 05:40. לדבריו סידר הוא למתלוננת כרטיס לרכבת זו והגיע לתחנת הרכבת בכדי לוודא שהיא עולה עליה. משראה שאכן כך, עזב את התחנה. גרסת המתלוננת לאירועי ליל 6.10.98, אותה אימץ בית משפט קמא, שונה. לדבריה, נתן לה המערער להבין כי קיים קושי בהשגת כרטיס רכבת לרומא. מסיבה זו קבעה להיפגש עימו בתחנת הרכבת בשעה 21:00 לערך. לתחנת הרכבת הגיעה המתלוננת - לטענתה - בכוחות עצמה ישירות מהמלון. המערער הגיע לתחנת הרכבת מעט אחריה ואמר לה שיחכו עד 23:30 לערך לשיחת טלפון מידידה טובה שלו, שאמורה היתה לסייע בהשגת הכרטיס. לגרסתה, אמר לה המערער כי אם לא יושג עבורה כרטיס רכבת ייקח הוא אותה לרומא במכוניתו. משלא התקבלה שיחת טלפון מאותה ידידה, החליטה המתלוננת להיענות להצעת הנסיעה לרומא, שכן באותה עת סברה שהטיסה מרומא קבועה לשעות הבוקר וכי לא יהיה באפשרותה להגיע לשם בזמן בדרך אחרת. לטענתה, טרם החלו בנסיעה, עברו השניים במשרדו של המערער על מנת לבדוק שוב אופציות טיסה אחרות - בדיקה שלא העלתה דבר - וכן ביקרו ביקור קצר בביתו, מאחר והמערער ביקש להחליף בגדים ולהתרענן לפני הנסיעה. עצם קיומם של הביקור במשרדו ובביתו בליל 6.10.98 ונסיעה לרומא, כביכול, באותו לילה מוכחשים על ידי המערער, וממילא מוכחשים על ידו כל האירועים שקרו, על פי גרסת המתלוננת, במהלך אותה נסיעה. עוד טוען המערער, כי אף גרסתה של המתלוננת עצמה לעניין הביקור בביתו באותו לילה הינה גרסה כבושה. לטענתו, תיקנה המתלוננת את גרסתה רק בדיעבד, בכדי לצמצם הפערים בין זו לבין גרסתו שלו לפיה ביקרה בביתו יום קודם לכן, ב- 5.10.98. טענת המערער נסמכת על העובדה שדבר הביקור ביום 6.10.98 (שלא התקיים, לטענתו) מתועד לראשונה בהודעה שנמסרה על ידי המתלוננת למשטרת ישראל ביום 15.10.98 (נ/ 13) ואינו מופיע בהודעות שמסרה למשטרת איטליה מייד לאחר אירוע האונס (נ/ 11; נ/ 12). בעניין זה קבע בית משפט קמא, על סמך עדות המתלוננת ועדויות אחרות שתמכו בה - עדות אופירה בן-עובד; עדות ברונה מרטינה, החוקרת האיטלקיה; עדות אפרים מזור ועדות ליאור בניסטי - כי המתלוננת לא הסתירה פרט זה ומסרה אותו במהלך עדותה באיטליה, אלא שמשום מה לא נרשם הדבר בהודעותיה שם. ההסבר לאי הרישום, שניתן על ידי חלק מהעדים הנ"ל ושאותו אימץ בית המשפט, הוא כי המשטרה האיטלקית לא ראתה בביקור פרט רלוונטי וביקשה להתמקד במכונית, בה אירע האונס. ראוי לציין, כי על אף שהפעם הראשונה בה מסרה המתלוננת על הביקור בבית המערער בליל ה- 6.10.98, היא בהודעתה מיום 15.10.98, הרי שהמערער מסר לראשונה את גרסתו בפני שופט חוקר באיטליה ביום 22.10.98, שבוע לאחר שתועד פרט זה מפי המתלוננת (ת/ 16). אשר על כן, טענתו של המערער כאילו ניסתה המתלוננת להתאים את גרסתה לזו שלו תמוהה היא ובלתי סבירה. 20. בנקודה זו ראוי להתייחס לפלט השיחות שהגיש ב"כ המערער בבית משפט קמא ולפיו התקיימה בדירתו שיחה טלפונית בינו לבין גרושתו בליל 6.10.98 בשעה בה, לגרסת המתלוננת, היה עימה המערער בתחנת הרכבת. בית משפט קמא, שנתן דעתו לטענה זו, דחה אותה בשל מספר טעמים. ראשית, הטענה, המהווה מעין טענת "אליבי טלפוני", הועלתה על ידי המערער לראשונה בעדותו בבית המשפט המחוזי ולא נטענה מעולם קודם לכן. שנית, לא נמצאה ראיה להוכחת הטענה באשר המכשיר ממנו התבצעה השיחה הנטענת הינו מכשיר טלפקס וכך גם המכשיר בביתו של המערער, בו התקבלה השיחה. העברת פקס למכשיר שכזה אפשרית גם אם מקבל הפקס אינו נמצא בבית. מספר הטלפקס בבית המערער מופיע על כרטיס הביקור שלו (ת/ 14) כמספר פקס והמערער עצמו אישר זאת בעדותו. לצורך התקשרות טלפונית רגילה מופיעים על גבי כרטיס הביקור מספרי טלפון אחרים. בנוסף לכך, המומחה לענייני פקס, אריק קנרק, שהעיד מטעם התביעה, אישר כי משך השיחה תואם את האפשרות של משלוח פקס, גם אם ללא אישור מהפקס עצמו לא ניתן לומר בודאות מוחלטת כי אכן מדובר בפקס. 21. בית משפט קמא קבע, באמצו את גרסת המתלוננת, כי בליל 6.10.98, לאחר ששהו המתלוננת והמערער בביתו של האחרון כרבע שעה לשם התרעננות של המערער, יצאו הם ברכבו לנסיעה כאשר המערער נותן למתלוננת להבין כי הם נוסעים לכיוון רומא. טרם הנסיעה הוציאה המתלוננת כסף מכספומט על מנת לממן את הוצאות הדלק לנסיעה. בית משפט זה התיר לב"כ המערער להגיש, בהסכמת המשיבה ועל אף שמסמך זה היה בידי ב"כ המערער בהליך קמא ולא הוגש, תדפיס תנועות בכרטיס האשראי של המשיבה, הכולל את המשיכה הנ"ל. לטענת המערער, העובדה כי לפי התדפיס התבצעה המשיכה ביום 7.10 מוכיחה את גרסתו, לפיה נמשך הסכום מאוחר מן השעה שבה טענה המתלוננת כי החלה הנסיעה לרומא. כמו כן, יש בתדפיס כדי להוכיח, לטענתו, כי הכסף נועד לא לשם מימון הוצאות הדלק, כי אם לרכישת כרטיס לרכבת הבוקר המהירה, במקום לרכבת הלילה, אותה החמיצה המתלוננת. טענה זו תומכת עצמה בסתירה לכאורה בעדות המתלוננת מן הסוג שאין בו כדי לערער את מהימנותה. כזכור, על פי גרסתה שהו היא והמערער בתחנת הרכבת עד 23:30 לערך בהמתנה לשיחת טלפון מידידתו של המערער. לאחר שלא התקבלה שיחה שכזו ובטרם החלו בנסיעה לרומא, כביכול, על פי הצעת המערער, הספיקו המתלוננת והמערער לבקר הן במשרדו של האחרון בכדי לבדוק אופציות טיסה אחרות והן בביתו לצורך התרעננות שלו. כלומר, סביר מאד שהנסיעה לרומא החלה לאחר חצות וכי גם משיכת הכסף התרחשה לאחר שעה זו, שהרי די בכך שהמשיכה התבצעה דקה לאחר חצות בכדי שתופיע בתדפיס כתנועה שהתבצעה ביום 7.10. 22. לפי קביעת בית משפט קמא, כשעתיים לאחר תחילת הנסיעה, בעוד המתלוננת מנמנמת במושב האחורי, עצר המערער את רכבו באיזור חשוך והחל במסכת התקיפה והאינוס. טענה מרכזית בין מכלול טענותיו של המערער נוגעת לזיהוי מקום ביצוע האונס על ידי המתלוננת. בהודעתה הראשונה במשטרת איטליה מיום 7.10.98 אמרה המתלוננת כי הותקפה בשטח מיוער, בעוד שבהודעתה במשטרת איטליה מיום 22.10.98 אמרה כי האונס התבצע בשטח מישורי ללא עצים. בשאר הודעותיה, שניתנו למשטרת ישראל, ובעדותה בבית המשפט דבקה המתלוננת בגרסתה הראשונה לפיה התרחש האונס בחורשה או סמוך לחורשה. בתשובה לשאלת בית המשפט קמא אמרה המתלוננת כי אין לה הסבר ברור לפשר הסתירה, אם כי ציינה שהמקום היה חשוך, בלתי מוכר וכי ההיסטריה בה היתה נתונה לא אפשרה לה להתמקד בפרטי הסביבה. בית משפט קמא לא מצא כי יש בסתירה האמורה כדי לפגום במהימנות המתלוננת, על אף שציין כי ברור "שישנה חוסר התאמה בתיאורה של המתלוננת לגבי השטח אם היו בו עצים וכמה עצים" (עמ' 52 להכרעת הדין). בהקשר זה הדגיש בית המשפט את העובדה שהמתלוננת ביקשה בזמן אמת כי ייקחו אותה לחורשות במרחק רבע שעה ממילאנו וטענה שאם כך ייעשה, תוכל לזהות את המקום בו הותקפה ואולי אף יימצאו הסכין והחבל שזרק המערער במקום. דא עקא, שמשטרת איטליה לא נענתה לבקשתה - אולי בשל לוח הזמנים הדחוק עד לטיסתה ארצה - ולאחר שעבר זמן, כאשר המערער אינו נמצא במעצר, לא היה עוד טעם לערוך חיפוש שכזה. יצוין, כי משטרת איטליה התמהמהה גם בעריכת חיפוש במשרדו, בביתו ובמכוניתו של המערער ובעיקר בתפיסת חפציו לצורך עריכת בדיקות מעבדה. 23. עיקר עדותה של המתלוננת סב סביב מעשי האונס עצמם וההתרחשויות שקרו במהלכם. עדותה מפורטת מאד וכוללת פרטים אינטימיים רבים ומביכים. פרטי ההתרחשויות פרושים בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואין צורך לחזור עליהם, אלא ככל שהדבר דרוש על מנת להתייחס לעיקרי טענותיו של המערער המופנות כנגד סתירות ואי התאמות בגרסת המתלוננת. סדרת טענות אחת של המערער נוגעת לאופן בו תיארה המתלוננת בהודעותיה ובעדותה את מעשי האלימות שנעשו בה על ידי המערער. התמונה המצטיירת מדבריה ומעדות המערער עצמו, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בהכרעת הדין, היא כי המערער מאופיין בנטייה לשינויים קיצוניים במצב הרוח וב"שגעון" לפרטים ופדנטיות במידה החורגת מן המקובל. התנהגותו של המערער במהלך האונס עולה בקנה אחד עם אפיונים אלה ומלמדת כי תכנן את האונס לפרטי פרטים. כך, למשל, הכין הוא מבעוד מועד סכין, מסקינגטייפ וחבל, בעזרתם קשר את המתלוננת וחסם את פיה לאחר מעשה האונס הראשון ולאחר שהמתלוננת ביקשה ממנו להטיל את מימיה בתקווה כי יאפשר לה לצאת מן הרכב. בהקשר זה טוען המערער, בטענה המועלית לראשונה בפני בית משפט זה, לקיומה של סתירה בין דברי המתלוננת שבהודעתה באיטליה לבין דבריה בהודעותיה בישראל ובעדותה בבית המשפט. מהודעתה למשטרה האיטלקית עולה, לטענתו, כי המערער לא יצא כלל מן הרכב במהלך אירועי התקיפה והאונס בעוד שמהודעותיה בישראל ומעדותה בבית המשפט עולה כי הוא יצא ממכוניתו. לא רק שסתירה מעין זו שולית היא מכדי שיהא בה כדי לפגום במהימנות המתלוננת, אלא שנראה כי בעצם העלאת הטענה נתפס המערער לכלל טעות. הודעותיה ועדותה של המתלוננת מתיישבות האחת עם השנייה ואינן מעלות סתירה באשר ההודעות והעדות בישראל מתייחסות למעשיו של המערער לאחר שקשר את המתלוננת, שאז יצא מן הרכב כדי לאחוז בה, ואילו ההודעה במילאנו מתייחסת למעשיו לפני שקשר אותה, שאז נטל סלוטייפ וחבל מתוך המכונית, שהיו בתוך הרכב ולא חייבו יציאה ממנו. 24. לאחר האונס השני, מתוארת על ידי המתלוננת סדרת ניסיונות של המערער לחונקה באמצעים שונים - ידיים, שקית ניילון, חבל, מסקינגטייפ וגרב שנתחבה לפיה. לטענת המערער, רצופה גרסתה של המתלוננת לעניין זה בסתירות ושקרים. בהודעותיה תיארה ניסיונות חניקה בסדר שונה כאשר לא בכל ההודעות נכללים אותם פרטים או כל הפרטים. ראוי לציין, כי בפני בית משפט קמא הועלתה הטענה בשפה רפה ובית המשפט דחה אותה. בפנינו פותחה ופורטה טענה זו ואתייחס אליה בקצרה. אכן המתלוננת לא פירטה בהודעתה הראשונה את כל האמצעים בהם נקט המערער תוך ניסיון לחונקה ולא פירטה בכל ההודעות את כל מעשי האלימות שבוצעו בה. אלא שלא די בכך כדי לקבוע שגרסתה לעניין ניסיונות החניקה אינה מהימנה. ראשית, אין לשלול את האפשרות שאדם ייזכר בהודעה מאוחרת או במהלך חקירה בבית המשפט בפרטים שלא זכר קודם לכן(עניין בארי, בעמ' 327). שנית, ניתן למצוא בהודעותיה של המתלוננת עקביות וקוהרנטיות, על אף הסיטואציה הטראומתית בה היתה מצויה. המתלוננת ציינה בכל הודעותיה, כי לאחר האונס הראשון חסם המערער את פיה במסקינגטייפ. בהודעתה הראשונה מציינת המתלוננת נסיון חניקה באמצעות שקית ניילון ובאמצעות הידיים (נ/ 11). ניסיונות חניקה אלה מוזכרים בכל הודעותיה הבאות, פרט לאחת בה לא נזכר החנק בידיים (נ/ 14) ואחרת בה לא נזכר חנק בשקית ניילון (נ/ 17). נסיון החניקה בחבל מצוין על ידה בכל ההודעות פרט לראשונה ותמיד לאחר נסיון החניקה בידיים (נ/ 13; נ/ 14; נ/ 15; נ/ 16; נ/ 17). הודעותיה של המתלוננת כוללות, אם כן, בסיס עובדתי שלא השתנה, אלא שעליו נוספו פרטים באופן התואם תהליך היזכרות של קורבן באירועים שעברו עליו. ואכן, במענה לשאלת בית משפט קמא הסבירה המתלוננת את הסתירות המסוימות שבסיפורה על נסיונות החניקה באופן הבא: "זה דברים שצצים לי כל יום. עוד שנה יכול לצוץ לי עוד פרט. כפי שנזכרתי בגרב שנדחפה לי לפה" (עמ' 90 לפרוטוקול). טענה נלווית לטענה בדבר אי דיוקים בתיאור ניסיונות החניקה, נוגעת באופן ספציפי לניסיון החניקה בחבל. לטענת המערער, היעדרם של ממצאים פורנסיים שיתמכו בטענת המתלוננת מעיד כי ניסיון חניקה בחבל מעולם לא התרחש. בכל הנוגע לשאלה מתי הופיעו, אם הופיעו, סימני חניקה על צוואר המתלוננת, קיימות סתירות בין עדויות העדים השונים שהופיעו בפני בית משפט קמא. בהקשר זה היתה מהימנה על בית משפט קמא עדותו של ד"ר אנדראה שקבע כי בעת שבדק את המתלוננת, כ- 15 שעות לאחר האירועים הנטענים, לא נמצאו על צווארה סימנים פורנסיים. אלא שהן ד"ר אנדראה והן מומחית ההגנה, ד"ר פיליפס, העלו תרחישים שונים על פיהם יכולים היו סימני החניקה להיעלם עוד לפני הבדיקה בבית החולים או להופיע רק מספר ימים לאחר האירוע. בית המשפט קמא קבע, כי היעדר סימנים פורנסיים להתרחשותו של ניסיון חניקה בחבל אינו שולל את האפשרות שהיה ניסיון כזה ואין באי מציאת סימני חבל על הצוואר כדי לקעקע את אמינות גרסתה של המתלוננת באשר לניסיונות החניקה. 25. טענה אחרת של המערער מתייחסת לטענתה של המתלוננת כי המערער נשך אותה סביב פטמותיה בזמן שממצאים רפואיים שיתמכו בטענה זו לא נמצאו. על אף היעדרם של ממצאים רפואיים כאמור, טענה המתלוננת כי הבחינה בסימני נשיכה ימים מספר לאחר האירוע, כאשר טענה זו נתמכת בתוקף בעדויות חברה לשעבר, אימה ואופירה, שאף טענה כי ראתה סימני נשיכה כבר באיטליה. לאור היעדרו של ממצא רפואי, לא קבע בית משפט קמא כי היו סימני נשיכה סביב פטמות המתלוננת ואף ציין את אי ההתאמות בין העדויות השונות בעניין זה. אלא שבית המשפט לא מצא לייחס חשיבות מרובה לסתירה האמורה באשר בחן הוא אותה על רקע גרסתה הכוללת של המתלוננת למעשי האלימות שנעשו בה ובמיוחד לאור קיומם של ממצאים רפואיים חד-משמעיים אחרים שנמצאו על גופה, המעידים על מעשי תקיפה שנעשו בה (סימני בצקת (שטף דם) בלחי השמאלית; פצעי דקירה נקודתיים באיזור בית החזה והבטן; ושטפי דם תת-עוריים בצורה רצועתית וחובקת את היקף שורשי כפות הידיים). המתלוננת נפגשה עם המערער לצורך הסדרת נסיעתה ארצה, מספר פעמים, לפרקי זמן לא קצרים וזאת גם על פי גרסתו כשהפגישה הראשונה היתה ב- 5.10.98 והאחרונה, בתחנת הרכבת במילאנו לפנות בוקר ה- 7.10.98. אין כל ראיה, לפיה היו במתלוננת סימני אלימות חיצוניים קודם למעשי התקיפה והאונס שהתרחשו, לדבריה, בשעות שלפני עלייתה לרכבת במילאנו. אם אכן לא הותקפה המתלוננת על ידי המערער, כטענתו, ההגיון נותן כי היה מבחין לפחות בשטף הדם הבולט על פניה ומציין זאת בהודעותיו ובעדותו, דבר שלא עשה. האפשרות שסימני התקיפה נוצרו בדרך כלשהי לאחר שנפרדה המתלוננת מן המערער ועלתה לרכבת, היא בלתי מתקבלת על הדעת לאור העובדה שהמתלוננת התקשרה לאימה בטרם עלתה לרכבת וסיפרה לה על האונס ומעשי התקיפה. משהגיעה לתחנת המשטרה ברומא זמן קצר לאחר הגיעה לעיר, היו עליה סימני אלימות חיצוניים. ממצאי הבדיקה שנערכה לה בבית החולים ברומא עולים גם הם בקנה אחד עם דבריה ביחס לנקודת הזמן בה הותקפה. 26. סדרת טענות נוספת של המערער נוגעת להתרחשויות סמוך לאחר אירועי התקיפה והאונס הנטענים על ידי המתלוננת. המערער מצביע על כך שאילו גרסתה היתה נכונה, לא ייתכן שלא ניסתה לברוח וביקשה ממנו להסיעה חזרה למילאנו. בית משפט קמא התייחס לטענות אלה וקבע, כי יש לבחון התנהגות המתלוננת וניסיונותיה לפנות למערער בדברים רוגעים, על רקע המצב בו היתה נתונה ולא בדיעבד, על רקע ניתוח עכשווי של התנהגותה בזמן אמת. על כך נאמר כי "גם אצל האדם הנבון ביותר אין תמיד חפיפה בין החכמה-שלאחר-המעשה לבין התגובה הבו-זמנית באת אירוע פלוני" (עניין גרינוולד, בעמ' 576). את התנהגותה של מתלוננת יש לבחון "לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת. לא צריך להעמיד את המבחן על תבונה לאחר מעשה, אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה..." (ראו דברי השופט חשין בעניין בארי, עמ' 367; וכן דברי השופטת ביניש בע"פ 5739/96 יוסף בן מרדכי אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721, 748). יתירה מזאת, המצב בו היתה נתונה המתלוננת, לפי עדותה, היה הימצאותה בארץ זרה, באיזור חשוך ושכוח אל ורחוק ממקום יישוב עם אדם שבגד באמונה והתעלל בה קשות, כאשר כל חפציה נמצאים במכוניתו. לדבריה, כל שחפצה באותה עת היה להפסיק את הזוועה ולהגיע למקום מבטחים. את פעולותיה כיוונה באופן שיסייע לה בהשגת מטרה זו. בחינה "רציונלית" של הסיטואציה בה היתה נתונה המתלוננת מעלה, כי אופציית הנסיעה למילאנו היוותה את הרע במיעוטו מבחינתה. נסיעה לרומא בודאי שלא היתה סבירה יותר, לאור העובדה שגם על פי מה שהיה ידוע למתלוננת באותה נקודת זמן, אמורה היתה הנסיעה לרומא להימשך זמן רב בהרבה מן הנסיעה למילאנו. על רקע זה התנהגותה היא טבעית ואנושית והסבריה סבירים, כפי שקבע בית משפט קמא. 27. המתלוננת התבקשה על ידי משטרת איטליה למסור את התחתונים שלבשה בליל האונס לצורך בדיקה מעבדתית. התחתונים שמסרה המתלוננת למשטרה היו ספוגים בדם בשל העובדה שקיבלה מחזור מספר שעות לאחר אירוע האונס. בבדיקת מעבדה של התחתונים נמצאו תאי זרע התואמים לחלוטין את הפרופיל הגנטי של המערער (ת/ 9; ת/ 9א). הסברו של המערער לכך בבית משפט קמא היה, כי המתלוננת הינה נערה לא נקייה, שאינה מתרחצת ואינה מחליפה בגדיה וככל הנראה מסיבה זו "נדבקו", לטענתו, כמה תאי זרע שלו בתחתוניה, שמקורם ביחסי המין שקיימו, לטענתו, בליל 5.10.98, דבר המוכחש על ידי המתלוננת מכל וכל. תיאור זה נוגד את התרשמות בית המשפט מן המתלוננת כדמות "אסתטית במיוחד". בנושא התחתונים המוכתמים בדם העלו באי-כוח המערער טענה לפיה היתה המתלוננת במחזור כבר ב- 5.10.98, כשקיימה עם המערער יחסי מין בהסכמה, לטענתו. טענה זו הועלתה לראשונה בבית משפט זה ולא בא זכרה בחומר הראיות שהוגש לבית משפט קמא, לרבות בהודעותיו ועדותו של המערער. זאת ועוד, יש למצוא תימוכין בעניין זה לגרסת המתלוננת בדברי המערער עצמו. לטענתו, בליל ה- 5.10 יצאה המתלוננת מן המקלחת בדירתו כשהיא לבושה חלוק וגרביים בלבד וללא תחתונים, שאז קיימו יחסי מין ואת זרעו שפך, לטענתו, על הספה ועל כריות הספה. הכיצד אם כן, "נדבקו" תאי זרע שלו לתחתוני המתלוננת? זאת ועוד, בדיקת ה- D.N.A שנערכה לחומר שנלקח מן הספה והכריות העלתה היעדר קיומו של כל חומר ביולוגי המתאים לפרופיל הגנטי של המתלוננת, דבר תמוה לאור הטענה ששכבה עימו, לטענתו, על ספה זו. 28. לבסוף טוען המערער טענות הקשורות בסתירות ואי דיוקים בדברי המתלוננת באשר לבדיקות שנערכו לה בבית החולים. האחת בשאלת עריכתה של בדיקה גניקולוגית והשנייה בשאלת עריכתה של בדיקה אנאלית. בעוד אשר המתלוננת מסרה שלא נערכה לה בדיקה גניקולוגית, מסתבר שנערכה בדיקה כזו וממצאיה היו שליליים. אשר לבדיקה האנאלית מסרה המתלוננת שנערכה כזו ואילו הכירורג, ד"ר אנדראה, העיד שלא נערכה כזו , מכיוון שהמתלוננת לא התלוננה על אלימות אנאלית. באי התאמות אלה רואה המערער אי דיוקים משמעותיים המערערים את האמון במתלוננת ובעדותה. בעניין הבדיקה הגניקולוגית קבע בית משפט קמא כי בדיקה כזו נערכת לשם איתור קרע בקרום הבתולין ומאחר ובמקרה הנדון לא היתה המתלוננת בתולה, אין עריכת בדיקה מעלה או מורידה. עמדת בית המשפט בנושא זה נוגעת לנחיצות הבדיקה הגניקולוגית ואין בה כדי לתת מענה לשאלה בדבר מהימנות דבריה של המתלוננת בשאלה אם עברה בדיקה כזו. אשר לבדיקה האנאלית לא קבע בית המשפט ממצא חד-משמעי, אם כי ציין שככל הנראה מסרה המתלוננת בבית החולים על קיומה של אלימות אנאלית, אלא שבשל היותה במחזור לא היה טעם בבדיקה של פי הטבעת וזו אכן לא נערכה, כדברי ד"ר אנדראה. השאלות האמורות אינן מקבלות הסבר מספק והשאלה היא האם פוגמות הן במהימנותה של המתלוננת עד כדי כרסום משמעותי בעדותה. נראה שלא כך הוא. אין זה נדיר כי המסכת הראייתית הפרושה לפני בית המשפט תלקה בחללים מסוימים או בפרשיות סתומות. תפקידו של בית המשפט אינו ליצור תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם, כי אם להכריע אם על אף קיומם של אותם חללים ניתן לקשור את הנאשם למעשה המיוחס לו ולהרשיעו בפלילים: "בית המשפט רשאי לקבוע כי התביעה הרימה את נטל השכנוע במידת הוודאות הדרושה גם אם נותרו באותו עניין 'חלל ריק ופרשיות סתומות' וזאת - משום ש'...אין מתפקידו של בית המשפט למלא את החלל או לפרש את הסתום...על בית המשפט להביא בחשבון כי בחומר העדות שהציגה הקטגוריה יש דברים אחדים אשר אמנם לא בא עליהם פתרון משביע רצון ולשקול אם אעפ"כ קיימת הוכחה מספקת...'" (קדמי, בעמ' 1236, בצטטו דברי השופט (כתוארו אז) אגרנט בע"פ 125/50 יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו 514, 520) וזאת יש לזכור, הבדיקות הרפואיות הפולשניות שנערכו למתלוננת כקורבן אונס סמוך לאירוע, מהוות אירוע טראומתי כשלעצמו. על פי עדות אופירה היתה המתלוננת נתונה בבית החולים בסערת רגשות ובמתח כשהיא פורצת בבכי מפעם לפעם. ברור הוא שהמתלוננת עבר בדיקות שונות בבית החולים ונמצאו בה ממצאים שונים פרי תקיפה. לכך יש להוסיף את העובדה, כי המערער עצמו טען לקיום יחסים אנאליים עימה, אף כי, לטענתו, התרחש הדבר בהסכמתה בדירתו, יום לפני האירועים הנטענים על ידה. משמצא בית משפט קמא לתת אמון בגרסת המתלוננת ולדחות את גרסת המערער, מחזקת הודאתו של זה לעניין עצם קיום היחסים האנאליים את גרסתה לגבי מעשי הסדום. עמד על כך השופט טימן, בקובעו כי אין המערער יכול לטעון, מחד גיסא, כי "חדר בקלות לעכוזה" של המתלוננת בזמן שקיים עימה יחסי מין בהסכמה, ובו זמנית לטעון, מאידך גיסא, כי בהיעדר סימני אלימות אנאלית במתלוננת יש לקבוע כי מגע אנאלי כלל לא התקיים. נראה, איפוא, כי אין בסתירות שבעדות המתלוננת לעניין הבדיקות שנערכו בה , כדי לערער את יסודות אמיתות גרסתה. כאן המקום לשוב ולהדגיש, כי הליך שחזור האירועים האלימים על ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה היא תוקפנית (ראו ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 721, 725). אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המִקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק. כך הדבר בענייננו וטענות המערער אינן מצליחות לקעקע תמונה זו, שנקבעה על ידי בית משפט קמא על סמך החומר והעדויות. ככל שנותרו תמיהות וסתירות בעדות המתלוננת, ייבחנו הן גם לאור החיזוקים שמצא בית משפט קמא לעדותה. החיזוקים לעדות המתלוננת 29. ניתוח עדות המתלוננת מעלה כי, ככלל, גרסתה עקבית ומהימנה וכי עומד בבסיסה גרעין של אמת שאינו ניתן לערעור. עם זאת, נותרו בה מספר פגמים שראוי להתייחס אליהם תוך "השוואה חיצונית" של עדותה עם ראיות אחרות שהובאו בפני בית המשפט. קיומם של חיזוקים לעדות המתלוננת ינטרל הפגמים שנותרו בעדות המתלוננת, ככל שנותרו כאלה, ובכך תבוא על סיפוקה גם דרישת ההנמקה. הלכה היא, כי ראיה על מצבו הפיסי והנפשי של קורבן אונס היא ראיה עצמאית היכולה להוות חיזוק לגרסתו ואף למלא את דרישת הסיוע, שנדרשה בעבר לשם הרשעה בעבירת מין על סמך עדות יחידה של קורבן העבירה (ראו: ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 831-830; ע"פ 819/96 גואטה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 315, 326; ע"פ 3416/98 אלברט (בבר) איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 784). עוד נקבע בפסיקה כי תלונה מיידית בצורה נרעשת ופרועה ולעיתים גם פרצי בכי יכולים להוות סיוע או חיזוק לדברי מתלוננת כעדה יחידה באשר לתקיפה מינית שנעשתה בה זמן קצר לפני כן(ראו: ע"פ 1787/98 גוסה פרידה נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נד, 667). בית המשפט המחוזי פרש בהרחבה את הראיות המוכיחות קיומה של תלונה מיידית והמעידות על מצבה הנפשי בעקבות האירוע. המתלוננת התקשרה לאימהּ מייד לאחר שעזב אותה המערער וסיפרה לה בבכי היסטרי כי המערער אנס אותה וניסה לרצוח אותה ושהיא בדרך לרומא (עמ' 54-53 לפרוטוקול). בכך ניתן לראות, כפי שקבע בית משפט קמא, תלונה מיידית מצד המתלוננת. גרסתה לעניין התלונה המיידית ולעניין מצבה הנפשי נתמכת בעדויות אימה, חברה לשעבר, אפרים מזור, החוקרת ברונה מרטינה ורפ"ק גולן. העדים שפגשו את המתלוננת באיטליה סמוך לאחר האירועים מתארים מצב נפשי ירוד, לחץ ובכי היסטרי מצד המתלוננת. רפ"ק גולן תיעדה מצב דומה בזיכרון דברים שכתבה בעת גביית אחת ההודעות מן המתלוננת (ת/ 4). אימה של המתלוננת סיפרה בעדותה על הטלפון שקיבלה מהמתלוננת ב- 7.10.98 בשעה 5:30 ואכן בפלט השיחות ע"ש המתלוננת רשומה שיחה בת 3:22 דקות בשעה זו לבית הוריה. המתלוננת התקשרה לאימהּ בשנית מייד כשירדה מן הרכבת ברומא וחזרה על תלונתה בקול רועד ובבכי היסטרי. את מצבה של המתלוננת בעקבות האירוע תיארה האם כך: "אחרי שהיא חזרה היתה חופשת סוכות והייתי בבית. לינור כל הזמן בכתה, היתה היסטרית, היתה מאד לחוצה, כל דבר קטן הקפיץ אותה היה מאד קשה להתקרב אליה..." (עמ' 34 לפרוטוקול). עוד הוסיפה וסיפרה כי המתלוננת פוחדת לנסוע במוניות, ישנה עם אור דולק ואינה מוכנה להישאר לבד בבית. לדבריה, עד למועד מסירת עדותה אף נמצאה המתלוננת בטיפול פסיכולוגי. חברה לשעבר של המתלוננת תיאר גם הוא בעדותו שיחת טלפון שקיבל מהמתלוננת כשהגיעה לרומא, בה חזרה בפניו על תלונתה. גם שיחת טלפון זו מתועדת בפלט שיחות הטלפון של המתלוננת. לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע, מתאר החבר מצב נפשי מאד ירוד. לדבריו, היתה המתלוננת "לחוצה, פחדנית, אין לילה שלא מתעוררת באמצע הלילה, לא יכולה להישאר לבד בבית...בוכה המון, עצבנית מאד, כועסת מאד פגועה" (עמ' 128 לפרוטוקול). הראיות בדבר תלונתה המיידית של המתלוננת ומצבה הנפשי סמוך לאחר האירועים ובהמשך, הינן מוצקות, חותכות ומחזקות את גרסתה. את הסתירות המסוימות בעדותה, במיוחד אלה הנוגעות לבדיקות הרפואיות שעברה, יש לבחון גם לאור מצבה זה, כאשר ידוע כי בדיקות רפואיות פולשניות כשלעצמן עשויות להוות טראומה למי שעברה אירועים אלימים מהסוג הנדון. 30. כאמור בהכרעת הדין, ממצאי ה- D.N.A מן הבדיקות שנערכו בדגימות שנלקחו מדירתו ומרכבו של המערער ובתחתוני המתלוננת מחזקים גם הם באופן מובהק את גרסת המתלוננת. זאת במיוחד על רקע העובדה שהמוצגים והדגימות מרכבו של הנאשם נתפסו ביום 18.12.98, כחודשיים לאחר אירוע האונס, בזמן שהמערער מתהלך חופשי ובאפשרותו לטשטש את עקבות מעשיו. בעניין ממצאי ה- D.N.A העיד בפני בית המשפט המחוזי ד"ר קפרה, מומחה ל- D.N.A שערך את הבדיקות מטעם משטרת איטליה. על גבי כיסוי משענת המושב הקדמי הפונה כלפי המושב האחורי ברכב נמצאו תאים חיים עם גרעין וכאלה ללא גרעין המתאימים בצורה מושלמת לפרופיל הגנטי של המתלוננת. מקורם של התאים החיים יכול להיות מריר של הפה או מהנרתיק. על המושב האחורי נמצאו תאים עם גרעין המתאימים גם הם לפרופיל הגנטי של המתלוננת. על ממצא זה אמר ד"ר קפרה, כי מדובר בנוכחות של עקבות בכמות ניכרת וכי "כנראה באזור הזה היתה שפיכת נוזלים של חומר ביולוגי בצורה משמעותית...". ממצאים אלה תואמים את גרסת המתלוננת כי הטילה את מימיה על המושב האחורי כשהורה לה המערער להתפשט. הממצאים הנ"ל מקבלים חיזוק הן מבדיקת תחתוני המתלוננת, עליהם נמצאו שרידי זרע התואם באופן מושלם את הפרופיל הגנטי של המערער ומבדיקת ה- D.N.A של כיסוי הספה והכריות בביתו של המערער שלא מצאה כלל חומר ביולוגי של המתלוננת עליהם, בעוד שלטענתו על ספה זו קיים עם המתלוננת יחסי מין בזמן שהיתה במחזור. חיזוקים נוספים שנמצאו לגרסת המתלוננת, כגון פלטי שיחות טלפון, עדויות הדר רז ונופית שבח וסימני החבלות על גופה של המתלוננת, נזכרו ונדונו לעיל במסגרת ניתוח עדות המתלוננת. גם באלה יש כדי לתמוך בגרסת המתלוננת. ככל שקיימים חיזוקים נוספים לגרסתה, מפורטים הם בהכרעת הדין של בית משפט קמא ומסקנותיו של זה בעניינם מקובלות עליי. סיכום ביניים 31. בחינת עדותה של המתלוננת בצירוף החיזוקים לה מעלה תמונה התואמת את התרשמותו הכוללת של בית המשפט המחוזי מעדויות המתלוננת והמערער, כפי שזו באה לידי ביטוי בהכרעת הדין. בית משפט קמא קבע באופן נחרץ, לאחר שפרס בהרחבה את התרשמותו מן העדויות, כי הוא מאמין ללא סייג לעדות המתלוננת ואינו נותן שמץ של אמון בעדות המערער. כך, למשל, תיאר אב בית הדין קמא, השופט עמית, את עדות המתלוננת בעמ' 85 ואילך להכרעת הדין: "האמת זעקה מפיה ומכל תנועה שלה על דוכן העדים, וניכר היה עליה שהיא מעידה בכאב וממש בייסורים, כמי שחוותה בבשרה ובנפשה את אותם מעשים שהיא העידה עליהם ויש בסיפורה השוטף, השלם והמזעזע כדי להמחיש שהאדם המספר אותו היה חלק בלתי נפרד ממנו...בכל פעם שהמתלוננת נגעה בפרט כואב מבחינתה, בשרשרת מפגשיה עם הנאשם ובפרטי המעשים האכזריים...שהוא ביצע בה, עיניה החלו זולגות דמעות...והיה זה בכי אמיתי, כנה, קורע לב, שוטף ובלתי נשלט שלא ניתן לומר עליו שהוא בכי 'מוזמן'..." כזו היתה התרשמותם של יתר חברי המותב, השופטים טימן ושמעוני, שקבעו, כל אחד בחוות דעת נפרדת, כי בעדותה שבה וחוותה המתלוננת את אותם אירועים נוראים שעברו עליה. התרשמות בית המשפט מעדות המערער, לעומת זאת, היתה הפוכה לחלוטין, בקובעו שדבריו היו "מעושים ולא נדף מהם ריח של אמת" (עמ' 109 להכרעת הדין) וכי באישיותו ההפכפכה, התואמת את האופן בו תואר על ידי המתלוננת, אין הוא מסוגל לעורר טיפת אמון. ובלשונו של השופט טימן בעמ' 103 להכרעת הדין: "...והנאשם בפנינו, לרוע מזלו, איננו מסוגל לעורר טיפת אמון. התנהגותו התיאטרלית; ההצהרות הבומבסטיות שבפיו; הבכי והצחוק, וחלקת לשונו (עוד קודם לבדיקת גרסתו, לגופה) - גורמים לתחושה קשה ועגומה. אין זה האיש שהייתי קונה ממנו מכונית משומשת, או כרטיס טיסה; ואין זה האיש המסוגל להעלות בליבי, כשהוא מדבר, את אותו ספק סביר, הנדרש (למזער) כדי להביא לזיכויו. ותיאורו על ידי המתלוננת כ'ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד' - תואם את התנהגותו באולם." (ההדגשה במקור) אכן, עדות המתלוננת אינה מושלמת אך אין פירוש הדבר שהיא אינה שלמה וככל שנותרו בה ליקויים ופגמים מתגמדים הם נוכח גרעין האמת המוצק שבגרסתה. יוער, כי החיפוש אחר הגרסה העובדתית המושלמת, במיוחד כשמדובר בעבירות מין, הוא חיפוש עקר ולו בשל העובדה שנדבך מרכזי במשפטים מסוג זה הוא עדויותיהם של בני אנוש, שמטבעם אינם מושלמים ואינם ניחנים בזיכרון מושלם. לכך יש להוסיף את העובדה שבענייננו מדובר במסכת ארוכה, מתישה ומרובת פרטים של הודעות ועדויות, כאשר עדותה של המתלוננת בבית המשפט ניתנה זמן ממושך למדי לאחר המקרה. היטיב לתאר זאת אבה"ד קמא בעמ' 87 להכרעת הדין: "אם מישהו סבור שלאדם, ובפרט לקורבן עבירת אינוס קשה, יש זכרון של מחשב ועין של מצלמת טלויזיה, והוא פועל בעת האירוע ואחריו בקור רוח של "מתכנן" במשרד ממוזג - הוא איננו אלא טועה. עבירת אינוס בכללה...היא עבירת אלימות גסה, הפוגעת בנאנסת בגופה ובנפשה, כצריבת ברזל מלובן, ומשפילה אותה עד עפר בצורה ובדרך קשים במיוחד, כשבדרך כלל העבריין תיכנן את מעשיו מראש, ואילו לקורבנו באו הדברים כחתף אכזרי. על כך יש להוסיף, שבמקרה דנא, המתלוננת נלחמה על חייה וכל מעייניה היו כיצד להישרד בכלל. במצב דברים זה לבא ולחטט בדקדקנות בזכרונה, כמה עצים היו בחורשה, ואיזה סימנים היו בחוץ, ומדוע לא מסרה פרט זה או אחר כשנשאלה - הם חסרי משמעות לחלוטין." במקרה שבפנינו הציגה, כאמור, המתלוננת גרסה שלמה, עקבית וקוהרנטית, הן מבחינה פנימית - כאשר בוחנים חלקים בעדותה ביחס לחלקים אחרים בה - והן מבחינה חיצונית - כאשר מצרפים את שאר הראיות שהיו בפני בית משפט קמא לעדותה. 32. אף ששאלת המניע להגשת תלונה על ידי מתלוננת, אינה מכריעה את גורלו של נאשם לשבט או לחסד, ראוי לייחד לה מילים ספורות, הן משום שבית המשפט המחוזי דן בשאלה זו והן משום שיש בה כדי להאיר את ההגיון שבסברה להתרחשות הנטענת (השוו: ע"פ 4127/94 ג'מיל קזמוס נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך מב, 195). אילו היתה נכונה גרסת המערער, היה הפועל היוצא ממנה אחת משתיים: או שהמתלוננת בדתה מליבה את כל מעשי האונס והתקיפה שלא היו ולא נבראו, או שהאירועים אכן התרחשו אלא שלא על ידי המערער והמתלוננת העלילה עליו עלילה נוראה. שתי האפשרויות אינן עומדות במבחן ההגיון וגם לא במבחן חומר הראיות שהיה בפני בית משפט קמא. האפשרות הראשונה היא דמיונית ומוּצאת מכלל אפשרות לא רק על ידי עדותה של המתלוננת, אלא גם על ידי כל הראיות האחרות לרבות הבדיקות הרפואיות והמעבדתיות. גרסתה בנויה מפרטי פרטים ואלה מקבלים חיזוק על ידי עדים, חלקם נעדרי אינטרס. גרסה כזו קשה, אם בכלל אפשרי, לבנות יש מאין. זאת ועוד, קשה להלום בידוי כל האירועים, הכרוכים בהליכי חקירה והליכי משפט ארוכים, מתישים, פולשניים, מביכים ואף משפילים, במיוחד כאשר קיימת חשיפה תקשורתית כמו במקרה דנן (המתלוננת בעמ' 88 לפרוטוקול). אין כל ספק שמעשי האונס והתקיפה אכן בוצעו במתלוננת. האפשרות השנייה גם היא רחוקה מכל ממש. אין חולק כי המערער שהה עם המתלוננת בליל ה- 6.10.98 בטרם בוצעו בה מעשי האונס וכי נפרד ממנה בתחנת הרכבת במילאנו לקראת נסיעתה לרומא. איש לא טען כי הותקפה קודם לליל ה - 6.10.98 או ברכבת לרומא בלילה שבין ה- 6.10 ל- 7.10. המערער אינו מכחיש כי נפגש עימה פעמים מספר ולא טען כי ראה עליה סימני אלימות חיצוניים בולטים שנמצאו בה בבדיקות ברומא. לא זו אף זו, קודם לעלותה לרכבת ולאחר שהמערער עזב את המקום התקשרה המתלוננת לאימה בארץ, כשהיא נתונה בהיסטריה וסיפרה לה כי הותקפה ונאנסה על ידי המערער. האם התקשרה לחבר של המתלוננת, שדאג לכך כי ידידה שלו תמתין למתלוננת ברומא וכך אכן היה. כשהגיעה לרומא התקשרה היא עצמה לחבר וסיפרה לו את אשר ביצע בה המערער. מכאן, שפרק הזמן בו התרחשו האירועים הקשים הוא בשעות שלפני עלותה לרכבת, כאשר לטענתה היתה עם המערער במכוניתו, כביכול בנסיעה לרומא. המערער נתן הסבר לאפשרות שהמתלוננת טפלה עליו את מעשה האונס משום שחששה כי חברה הקנאי יגלה כי שכבה עימו מרצון. אמנם, המערער אינו חייב לספק מניע אפשרי התומך בטענתו כי העלילו עליו עלילת בדים, אולם ההסבר שנתן חסר ממשות ואינו עומד במבחן ההגיון. כיצד היה מתגלה לחברה של המתלוננת שהיא שכבה עם מישהו מרצונה באיטליה? ואם עשתה כן וביקשה להסתיר זאת על ידי עלילה כלשהי, מדוע לא תטפול את האונס על אלמוני ותייחס את המעשים הקשים והאכזריים למערער דווקא, שהיטיב עימה ועזר לה, כטענתו? דרושה אישיות קרימינלית המאופיינת ברשעות ומופרעות כדי להעליל על אדם את המעשים שייחסה המתלוננת למערער. אישיותה של המתלוננת כפי שהתגלתה בבית המשפט המחוזי שונה בתכלית. בית המשפט תיאר את המתלוננת כאישיות חיובית ביותר בעלת תכונות טרומיות. להסברו של המערער למניע שהיה למתלוננת לטפול עליו את האונס מחמת קנאתו של חברה עקב כך שקיימה עימו יחסי מין בהסכמה, ייאמר כי אין די בהעלאת גרסה תיאורטית בעלמא על מנת לעורר את הספק הסביר הנדרש לשם זיכויו של נאשם מעבירה פלילית (ראו: ע"פ 6251/94 לעיל, בעמ' 84-83). וכן: "...על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי." (השופטת דורנר בע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570) סיכומו של דבר, לאחר בחינת ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא לאור טענות המערער, לרבות כאלה שהועלו לראשונה בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי בדין הורשע המערער וכי אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי 33. המערער ביקש לחילופין להחזיר את עניינו לבית המשפט המחוזי לשם ביצוע השלמות בחקירותיהם של המתלוננת ושל המומחה הפורנסי ולשם מתן הנמקה הולמת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר לשאלת ההנמקה ניתנה תשובה לטענה, בפסק דין זה. אשר להשלמות חקירה, המערער יוצג בפני בית משפט קמא על ידי שני סניגורים מנוסים בתחום המשפט הפלילי, אשר חקרו את המתלוננת חקירה מקיפה, מתישה ואף "חודרנית ופוגעת" (עמ' 87 להכרעת הדין). באשר למומחה הפורנסי, ד"ר קפרה, הרי שנכון הדבר כי לאחר תום חקירתו הראשית הודיעה ההגנה שאין ברצונה להציג לו שאלות, אולם לאחר שיקול נוסף, על פי בקשת הסניגוריה ובהסכמת התביעה, הוחזר המומחה לדוכן העדים ונחקר חקירה נגדית. העובדה שהמערער מיוצג בפני ערכאת הערעור על ידי סניגורים חדשים, ושלעניות דעתם של האחרונים היה ראוי או לא ראוי לשאול או לא לשאול שאלות מסויימות, אינה עילה המצדיקה החזרת המתלוננת לדוכן העדים או הבאתו של המומחה הפורנסי שוב מאיטליה לשם מתן עדות. לעניין זה יפים דברי השופט אילן בע"פ 5331/98 גיורה אדינייב נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נז, 563: "השקפותיהם של סנגורים שונים בקשר לקו הגנה יכולות להיות שונות, והעובדה שהמערער החליף סנגור והסנגור החדש יש לו השקפה אחרת על דרך ניהול ההגנה לא יכולה להיות נימוק לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שהסנגור החדש ינסה את מזלו. לאור האמור, אין מקום להיענות לבקשה להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית. גזר הדין 34. לחילופין טוען המערער, כי העונש שהושת עליו - 16 שנות מאסר בפועל ו- 4 שנות מאסר על תנאי - חמור במיוחד וחורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים, וזאת מטעמים בלתי ענייניים. הטעם העיקרי לכך, לטענתו, הוא היותה של המתלוננת אישיות מפורסמת. בעונש שהושת עליו יש, לטענתו, כדי לפגוע בעקרון השוויון, הן בין נאשמים לבין עצמם והן בין קורבנות לעבירות דומות. אכן, העונש שהוטל על המערער הוא ללא ספק עונש חמור מאד, אלא שאין זה עונש חסר תקדים, כטענתו. זהו עונש התואם את מדיניות הענישה הראויה ואינו חורג באופן משמעותי מרף הענישה העולה מן הפסיקה בהקשר לעבירות מין שבוצעו בנסיבות דומות (ראו, למשל: ע"פ 441/76 האני דולה נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 251; ע"פ 6018/92 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); ע"פ 5355/99 אנטולי שליקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); תפ"ח 4046/98 מדינת ישראל נ' עבד אל רחים עבד אל ראזק (לא פורסם)). יצוין, שהמערער הורשע בשורה של מעשים נפרדים שהיוו עבירות שונות - חטיפה; שני מעשי אונס ושני מעשי סדום בנסיבות של אינוס - שכל אחת מהן עונש חמור בצידה. אשר לשיקולים שהניעו את בית המשפט המחוזי בגוזרו את העונש האמור, אלה משתרעים על פני גזר דין ארוך ומפורט בו נשקלו על ידי בית המשפט כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער. לא מצאנו כי השקלול שנעשה ביניהם היה שגוי. אשר לטענה, לפיה ניתן משקל יתר לאישיותה של המתלוננת, יצוין כי נסיבותיו האישיות של קורבן העבירה והשפעת העבירה על חייו ועל מצבו הגופני והנפשי מהוות שיקולים לגיטימיים שעל בית המשפט להתייחס אליהם (ראו דבריי בע"פ 7348/02 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), כפי שהוא עושה לגבי השיקולים האופפים את נסיבותיו של מבצע העבירה, את העבירה עצמה, את תוצאותיה, את גורם ההרתעה, את גורם הגמול ועוד כיוצא באלה שיקולים אשר מצאו כולם ביטוי בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. לפיכך, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בעונש שהושת על ידי בית משפט קמא. 35. אשר על כן, מציעה אני לדחות את הערעור הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש ולהשאיר על כנם הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. נ ש י א השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, כ"ז באלול תשס"ב (4.9.02). נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 00009930.J09 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il