פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק עע"ם 9914/03
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים
עע"ם 9914/03
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
יעקב גולדשטיין
נ ג ד
המשיבים:
1. חנה היימס
2. הועדה המקומית לתכנון ובניה -שומרון
3. הועדה המחוזית לתכנון ובניה -חיפה
4. ועדת הערר המחוזית - מחוז חיפה
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.8.03 בעת"מ 686/02 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג
תאריך הישיבה:
ה' באדר ב' תשס"ה
(16.3.05)
בשם המערער:
עו"ד א' הפלר; עו"ד מ' הפלר
בשם המשיבה 1:
עו"ד צ' גולן
בשם המשיבה 2:
עו"ד ל' מנחם
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. הערעור שבפנינו מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה שדחה עתירה שהוגשה על ידי המערער. בעתירה תקף המערער את החלטתה של המשיבה 4, אשר ביטלה החלטה של המשיבה 2, לפיה אושר לעותר לעשות שימוש חורג לתקופה של 5 שנים.
2. העותר הינו הבעלים של מרבית החלקים של חלקת קרקע המצויה בבנימינה (להלן -המקרקעין). המשיבה 1 הינה הבעלים של יתרת החלקים וכן הינה הבעלים של חלקה גובלת. ייעודם של המקרקעין הינו חקלאי. בשנת 1991 המליצה המשיבה 2 כי יינתן אישור לשימוש חורג במקרקעין לתקופה של 5 שנים למטרה של מועדון זמר. למעשה, הפעיל המערער במקום גן ארועים מאז ועד היום. בשנת 1992 נתנה המשיבה 3 אישור לשימוש חורג לתקופה של 5 שנים, בתנאי שלא תינתן הארכה, אלא אם תאושר תוכנית לשינוי ייעוד. בשנת 1994 ניתן אף אישורה של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (להלן - ולקחש"פ). המערער ביצע פעולות בנייה שונות במקרקעין בלא היתר, ובשל כך הוגש נגדו כתב אישום בשנת 1999. באותה שנה ואף בשנה שלאחריה, החליטה המשיבה 2 להתיר שימוש חורג, בתנאי שתוגש תוכנית לשינוי הייעוד. בשנת 2001 הוגשה תוכנית לשינוי ייעוד על ידי המשיבה 2, אלא שמדובר היה בתוכנית שלא התייחסה אך ורק למקרקעין. בשנת 2002 שב המערער וביקש היתר לשימוש חורג לתקופה של 5 שנים. בהחלטה של המשיבה 2 אושר השימוש החורג לתקופה המבוקשת וכן הומלץ למערער להגיש תוכנית נקודתית, היינו תוכנית שתחול אך ורק לגבי המקרקעין, וזאת לשם שינוי הייעוד. כנגד החלטתה האחרונה של המשיבה 2 הגישה המשיבה 1 ערר שאכן התקבל. העתירה שהובאה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים הופנתה כנגד החלטתה של ועדת הערר. יש להוסיף, כי הואיל ועסקינן במקרקעין שייעודם חקלאי יש צורך באישור של הולקחש"פ וכן של הוועדה המחוזית, מכוח סעיף 7(ג) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק). במלים אחרות, אין די באישורה של הוועדה המקומית (על פי סעיף 146 לחוק).
3. בפני בית משפט קמא הועלו על ידי המערער שתי טענות: האחת, כי הערר הוגש באיחור, והאחרת, כי לא נפל פגם בשיקול דעתה של המשיבה 2. במהלך הדיון בפני הערכאה דלמטה התברר, כי המערער הגיש בסוף שנת 2002 תוכנית נקודתית וכי זו הומלצה להפקדה על
על ידי המשיבה 2. בית המשפט דחה את שתי הטענות והמערער חזר והעלה אותן בפנינו. המשיבה 2 תומכת בקבלת הערעור.
4. דינו של הערעור להידחות. בית משפט זה קבע, כי לועדת ערר הפועלת על פי החוק, נתונה סמכות להאריך מועד להגשת ערר (בר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רמת השרון נ' וכט, פ"ד נז(3) 385). בענייננו התברר, כי המשיבה 1 שלחה את הערר למשיבה 4 תוך התקופה של 30 ימים הקצובה להגשתו. אף שהערר היה ממוען למשיבה 4, הוא הגיע מסיבה בלתי ברורה לעירית חיפה. בעקבות בירור של בא כוח המשיבה 1 נתגלתה לו התקלה. הנסיבות האמורות הצדיקו מתן ארכה ודעתנו בענין זה אינה שונה מדעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים.
5. כפי שראינו, כאשר מדובר בהתרתו של שימוש חורג לענין מקרקעין שייעודם חקלאי, אין החוק מסתפק באישורה של הוועדה המקומית, אלא יש צורך באישור של שני מוסדות תכנוניים נוספים והם הולקחש"פ והוועדה המחוזית. מן התיאור העובדתי אנו רואים, כי השימוש החורג הותר לראשונה על ידי המשיבה 2 בשנת 1991. בשנה שלאחר מכן ניתן אישורה של המשיבה 3, אך תוך ציון כי לא תינתן הארכה, אלא אם תאושר תוכנית בענין שינוי הייעוד. המערער לא נקט פעולה כלשהי במשך שנים על מנת להגיש תוכנית נקודתית ועשה כן רק בשנת 2002. היה והחלטתה של המשיבה 2 תעמוד על כנה, קרי ההחלטה בענין הארכה ל-5 שנים נוספות, המשמעות היא שהמערער יזכה לאישור לשימוש חורג, ולוּ על פי החלטותיה של המשיבה 2, לתקופה מצטברת של 16 שנים (משנת 1991 ועד שנת 2007). כפי שציינה המשיבה 4 בהחלטתה, שימוש חורג הוא מטבעו שימוש המוגבל בזמן. כמאמר סעיף 148 לחוק: "היתר לשימוש חורג מתכנית יינתן לתקופה מוגבלת מראש". מתן היתרים חוזרים ונשנים לשימוש חורג, באופן שהתקופה המצטברת הינה כה ארוכה, אינו מתיישב עם יסודותיו של החוק. הדרך הראויה והנכונה היא להביא לשינוי ייעוד על דרך קבלתה של תוכנית חדשה. המערער לא פעל בזריזות המתבקשת. על כן אין זה מפתיע שוועדת הערר החליטה את שהחליטה, לאור התקופה הארוכה בה פועל המערער על סמך היתר לשימוש חורג ואף אין להלין כנגד מסקנתו של בית משפט קמא.
6. אי לכך הערעור נדחה. המערער יישא בשכר טרחת עורך דין לזכות המשיבה 1 בסכום של 15,000 ש"ח. המשיבות 3 ו-4, המיוצגות יחדיו על ידי פרקליטות המדינה, לא התייצבו לדיון ולפיכך לא ייפסק שכר טרחה לזכותן.
ניתן היום, ו' באדר ב' תשס"ה (17.3.05).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03099140_S05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
חכ/