יוסף מרגי נ. סילביה דאהן

החלטה בתיק ע"א 990/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 990/08 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: יוסף מרגי נ ג ד המשיבים: 1. סילביה דאהן 2. עמי דאהן 3. מדינת ישראל 4. הסתדרות המורים 5. גד דיעי 6. יוסף וסרמן 7. יעקב סבן 8. מיכל שפרן ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 8055/06 מיום 24.1.08 שניתנה על-ידי כבוד השופטת חנה בן-עמי בשם המערער: עו"ד אריה ליכט בשם המשיבים 2-1: עו"ד דר' דוד שרים בשם המשיבה 3: עו"ד דינה דומיניץ בשם המשיבים 8-4: עו"ד רועי צביקל פסק-דין ערעור על החלטתו של בית-משפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן עמי) שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 8055/06. 1. המשיבים 1 ו-2 הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף נגד המערער והמשיבים 3 ו-4. במסגרת התביעה טענה המשיבה 1, אשר שימשה כמורה לחינוך מיוחד במשרד החינוך כי נרקמה נגדה קנוניה על ידי בעלי תפקידים שונים במשרד החינוך ובהסתדרות המורים, וכי נפלה קורבן להתעללות רבת שנים, בגינה נגרמו לה נזקים נפשיים. עוד נטען בכתב התביעה כי לפני כ-20 שנה הוטרדה מינית על ידי המערער, שמילא באותה עת תפקידי פיקוח במשרד החינוך. בישיבה מיום 15.1.07 הגיש המערער בקשה למחיקת העובדות המיוחסות לו מכתב התביעה בטענת התיישנות. המשיבים 1 ו-2 הבהירו כי המעשים המיוחסים למערער אינם כלולים בעילת התביעה אלא מובאים בה כרקע רלוונטי בלבד, והסכימו לתקן את כתב התביעה באופן כזה שתהיה הפרדה בין ההיסטוריה של המשיבה 1 לבין אירועים בהם מפורטת עילת התביעה, החל משנת 2002 ואילך. בהתאם, הגישו המשיבים 1 ו-2 כתב תביעה מתוקן. המערער הגיש בקשה למחיקת כתב התביעה המתוקן על הסף מן הטעם שבעובדות המתוארות ברקע לכתב התביעה המתוקן מתארים המשיבים 1 ו-2 באופן מפורט ופוגע את עובדות ההטרדה המינית, שחלה עליהן התיישנות, ואין לטענתו, להזכירן בכתב התביעה. בהחלטה מיום 21.5.07 דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו כי אף שכתב התביעה המתוקן לא מצוי לנגד עיניו, ברור מדברי בא כוח המשיבים 1 ו-2 כי בכתב התביעה המתוקן יש סעיפים מוגדרים המקימים עילה לגבי התקופה שבגינה אין חולק שלא קיימת התיישנות. המערער אף חוייב בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסך 3,000 ₪. 2. ביום 27.5.07 הגיש המערער בקשה חוזרת למחוק מכתב התביעה המתוקן טענות עובדתיות שהתיישנו, לאור העובדה שזה כולל את מרבית התביעה הראשונה שהוגשה, ואף בקשה לעיון חוזר בכל הנוגע להוצאות שהוטלו עליו בהחלטה בבקשתו למחיקת כתב התביעה המתוקן. בהחלטה מיום 5.12.07 דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו כי הבקשה זהה במהותה לבקשה הקודמת שהגיש המערער. כן קבע בית המשפט כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות מאחר שהעובדות שמחיקתן מתבקשת הן עובדות רקע בלבד, הן אינן מהוות את עילת התביעה ולא מבוקש בגינן סעד כלשהו. בקשת המערער לביטול ההוצאות שהוטלו עליו בבקשה הקודמת נדחתה והוא אף חויב בהוצאות המשיבה 1 בגין הבקשה הנוספת בסך 4,000 ₪. 3. בעקבות החלטה זו, הגיש המערער ביום 10.1.08 בקשה לפסילת השופטת מלישב בדין מן הטעם שקיים בליבו חשש שהיא נוהגת עימו במשוא פנים. בהחלטה מיום 24.1.08 דחה בית המשפט את בקשת הפסילה בקובעו כי אין עילה עניינית לפסילה. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. לטענת המערער, קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד השופטת, משהחליטה להשאיר בכתב התביעה המתוקן עובדות שהתיישנו. החלטתה זו, נטען, הינה בניגוד לתקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) לפיה רק העובדות המהוות את עילת התביעה צריכות להיכלל בה. כמו כן, טוען המערער כי יש חשש שהעובדות שהתיישנו ישפיעו על פסק דינה של השופטת וכי העובדה שהחלטתה בבקשה למחיקת כתב התביעה המתוקן ניתנה מבלי שזה היה בפניה, מעלה חשש כבד למשוא פנים. המערער מוסיף וטוען כי בהחלטותיה חשפה עצמה השופטת למסה קריטית של חומר בלתי חוקי העומד בניגוד לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ולתקנות סדר הדין האזרחי, ובכך יש כדי להקים עילת פסלות. עוד טוען המערער כי ההחלטה בדבר אי פסילה אינה מנומקת, ולפיכך לא ניתן לדעת מדוע הותירה השופטת את העובדות שהתיישנו בכתב התביעה. גם פסיקת ההוצאות בשתי ההחלטות, מעידה, לטענתו, על משוא פנים נגדו. החלטתו של בית המשפט, נטען, תביא לסיטואציה בה יצטרך המערער לשמוע עדויות אשר ישפילו אותו, וזאת בניגוד לחוק. המשיבים כולם מתנגדים לערעור. 5. בתגובת המשיבים 1-2 לערעור, טוענים הם כי דין הערעור להידחות מן הטעם שבקשת הפסלות נגועה בשיהוי משלא הועלתה מיד לאחר שנודעה למערער עילת הפסלות. כן נטען כי טענות המערער כלפי השופטת קשורות בהחלטות דיוניות אשר אינן נכנסות לגדר עילות הפסלות, והדרך לתקיפתן היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. עוד טוענים המשיבים כי בנוגע לאירוע מהעבר המוזכר בכתב התביעה, כבר הצהירו כי הוא אינו מהווה את עילת התביעה. לפיכך, נטען, בקשת המערער אינה מגלה עילה עובדתית ואף לא עילה משפטית לטענת פסלות שופט ובטח שלא חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. 6. המשיבה 3 סבורה אף היא כי דין הערעור להידחות, הן משבקשת הפסלות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה והן מן הטעם שהמערער בחר בדרך שאינה מתאימה לתקיפת החלטה דיונית. עוד טוענת המשיבה כי המערער לא עמד בנטל הוכחת קיומו של חשש אובייקטיבי למשוא פנים בניהול ההליך ואף אם הוא סבור כי החלטות בית המשפט שגויות, אין זה מצביע על כך שהן נבעו ממשוא פנים כנגד המערער או כי יגרמו למשוא פנים כנגדו בהמשך ההליך. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין לקבל את טענת המערער לפיה יש ללמוד על קיומו של חשש למשוא פנים מחיובו של המערער בהוצאות. החיוב בהוצאות, כך נטען, הוטל במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט, ואין בו כשלעצמו כדי להוכיח כי קיים חשש למשוא פנים. המשיבים 4-8 מצטרפים אף הם לעמדה כי דין הערעור להידחות. 7. דין הערעור להידחות. ראשית, כפי שמציינים המשיבים, בקשת הפסלות הוגשה בשיהוי. הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם, 13.1.1998); ע"א 10035/03 פרג' נ' נזאל (לא פורסם, 10.3.2004)). אין ספק כי המערער השתהה בהעלאת טענת הפסלות, משהעלה אותה רק לאחר החלטת בית המשפט בבקשתו למחיקת טענות מכתב התביעה המתוקן. נראה כי בקשתו לפסול את השופטת במועד שהוגשה, לאחר מספר דיונים בפני בית המשפט ולאחר שניתנו כבר שתי החלטות בבקשות שהגיש למחיקת טענות מכתב התביעה, הוגשה בשיהוי ניכר. 8. בקשת הפסלות נובעת מחוסר שביעות רצונו של המערער מהחלטות השופטת ומניהול ההליכים על ידה. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה ובכלל זה החלטות בעניין הוצאות מקומן בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות דיוניות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-178 (2006). לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005)). זאת ועוד, גם אם מדובר ברצף של החלטות שאינן מצדדות בעמדת בעל דין, איך בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 6822/00 משלי נ' משלי (לא פורסם, 18.3.2001); ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 29.10.2004) ; מרזל, בעמ' 175). מבלי שאדרש להביע עמדה לגוף העניין, לא מצאתי יסוד לטענת המערער, כי ההחלטות שקיבל בית-המשפט במקרה דנן מקימות עילת פסלות, ומעוררות חשש ממשי לקיום משוא פנים כלפי המערער. 9. זאת ועוד, טענת המערער כי חשיפתה של השופטת למסה קריטית של חומר בלתי חוקי, עשויה להטות את דעתה לחובתו, אין בה ממש. נקודת המוצא היא כי, ככלל, אין פגם בעצם חשיפתו של בית המשפט לחומר ראיות לא קביל. בבסיס גישה זו עומדת הנחת היסוד כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול את השופט (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5)329 (1997)(להלן: פרשת פרידן); ע"פ 9519/00 תורק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3)72 (2001); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 299 (2006)). אכן, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הלא קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו (פרשת פרידן; ע"פ 10698/06 אליאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2007); מרזל, בעמ' 300-299). הכרעה בשאלה האם חשיפת העובדות בפני בית המשפט, בנסיבות העניין, עולה כדי "מסה קריטית", המעוררת חשש ממשי למשוא פנים תביא בחשבון, בין היתר, את סוג ותוכן המידע שהגיע לידיעת בית המשפט לגבי היסטורית היחסים בין המערער למשיבה, והאם מידע זה יכול למנוע ממנו לדון בתובענה ללא משוא פנים; מהו השלב אליו הגיע הדיון ומה היא עוצמת הפגיעה הצפויה בבעלי הדין אם יפסל המותב; האופן בו התייחס בית המשפט למידע שנמסר לו, ויתר נסיבות העניין (השוו: עאח 1018/02 מפעלי אלקטרודות זיקה בע"מ נ' יעקובוביץ (לא פורסם, 3.11.2002)). 10. במקרה דנן, בתגובה לבקשת המערער למחוק מכתב התביעה את העובדות המיוחסות לו, שחלה עליהם התיישנות, לטענתו, הבהירו המשיבים 1 ו-2 כי המעשים המיוחסים למערער אינם כלולים בעילת התביעה אלא מובאים בה כרקע רלוונטי, ואף הסכימו לתקן את כתב התביעה כך שתהיה הפרדה בין ההסטוריה של המשיבה 1 לבין אירועים בהם מפורטת עילת התביעה. לאחר תיקון כתב התביעה, דן בית המשפט בבקשה נוספת שהגיש המערער למחיקת התביעה על הסף וקבע כי ברור מדברי בא כוח המשיבים 1-2 כי בכתב התביעה המתוקן יש סעיפים המקימים עילה לגבי התקופה שבגינה אין חולק שלא קיימת התיישנות. זאת ועוד, יש לזכור כי מדובר בטענות בלבד המועלות בכתב התביעה וככל שתהיה לעובדות אלה שהובאו כרקע רלוונטיות, יהיה עליהן לעמוד במבחנים ראייתיים וכשהן עומדות כטענות בלבד אין בהן כדי ליצור דעה או מסקנה כשמדובר בשופט מקצועי – לפיכך אין לומר כי בשל אותן טענות רקע שלא הוכחו, ננעלה דעתה של השופטת באופן שלא יאפשר לה לדון בעילת התביעה גופה. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, כ' באייר התשס"ח (25.5.2008). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08009900_N02.doc שי מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il