זיאד אבו עאנם נ. רשות מקרקעי ישראל

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9892/16 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר העותרים: זיאד אבו ע'אנם ואח' נ ג ד המשיבים: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. משרד הבינוי והשיכון 3. רשות הפיתוח 4. משרד ראש הממשלה 5. היועץ המשפטי לממשלה 6. עיריית לוד 7. ועדה מקומית לתכנון ובניה - לוד עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבות: י"א בכסלו התשפ"ג (5.12.2022) כ"ג בניסן התשפ"א (5.4.2021) ח' באייר התשע"ח (23.4.2018) בשם העותרים: עו"ד סייף דורג'אם בשם המשיבים 5-1: עו"ד ערין ספדי עטילה בשם המשיבות 7-6: עו"ד עופר שפיר פסק-דין השופט י' עמית: בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי נורה למשיבים להקצות להם את הזכויות הקנייניות במקרקעין התפוסים על ידם, ושעליהם בנו את בתיהם שלא כדין, וזאת חלף מימוש צווי פינוי והריסה התלויים ועומדים כנגדם. רקע והליכים קודמים 1. העותרים הם תושבי לוד, המתגוררים בבתים שבנו על גבי מקרקעין הידועים כגוש 3972 חלקה 10 וגוש 3967 חלקה 29, שבחלקה המזרחי של שכונת "פרדס שניר" שבעיר לוד (להלן: המקרקעין ו-השכונה או פרדס שניר, בהתאמה). המקרקעין הם מקרקעי ציבור, המצויים בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלים על ידי המשיבה 1 – רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י). מההליכים בערכאות קמא עולה כי בסביבות שנת 2000 פלשו העותרים למקרקעין, אשר היו פנויים עד אותה העת, ובנו שם את בתיהם (להלן: הבתים או בתי העותרים). 2. טרם נידרש לעניינם של העותרים, נפרט מעט על אודות הרקע לעתירה. במרוצת השנים, נבנו בעיר לוד אלפי מבנים ויחידות דיור באופן בלתי חוקי. הבניה הבלתי חוקית מרוכזת, בעיקרה, במספר שכונות ערביות שאינן מוסדרות (להלן: השכונות או השכונות הבלתי מוסדרות) ובכללן פרדס שניר. שכונות אלה הוקמו על ידי תושבים שחלקם היגרו לעיר באופן עצמאי וחלקם יושבו בה על ידי רשויות המדינה, על קרקעות שייעודן חקלאי (ושבהעדר הסדרה מרביתן נותרו בייעוד זה עד היום) חלקן ציבוריות וחלקן בבעלות פרטית. כיום מתגוררים בשכונות הבלתי מוסדרות אלפי תושבים, ללא תשתיות מוסדרות, מרביתם במבנים שנבנו שלא כדין (ראו, למשל, פרק ה' להחלטת ממשלה מס' 2371 מיום 31.10.2010, שעניינה "העצמה ופיתוח של העיר לוד" (להלן: החלטת ממשלה 2371); מבקר המדינה דוחות על הביקורת בשלטון המקומי לשנים 2012-2011 563, 661-658 (2012) (להלן: דוח מבקר המדינה 2012-2011); חיים יעקובי "תכנון והזכות לעיר: לוד" יחד אך לחוד: ערים מעורבות בישראל 33, 35-34 (2007); יצחק דהן "מנהיגות המיעוט הערבי בלוד במפנה המאה ה-21: מקרו-פוליטיקה, מיקרו-פוליטיקה וביוגרפיות פוליטיות" עיונים בתקומת ישראל 25 120, 131 (2015); וכן ראו את דבריו של מר מאיר ניצן (יו"ר הוועדה הקרואה בלוד בין השנים 2013-2011, להלן: מר ניצן) בבית משפט השלום בת"א 2453/07 (שלום רחובות) מנהל מקרקעי ישראל – תל אביב נ' אבו ענאם (30.12.2012) (להלן: ת"א 2453/07), בפרוטוקול הדיון מיום 30.12.2012; ובג"ץ 8456/20 אלעוקבי נ' מועצת רשות מקרקעי ישראל, פסקה 2 לפסק דינו של השופט סולברג (29.5.2022) (להלן: עניין אלעוקבי)). נוכח מצבן ונסיבות היווצרותן, מזה שנים שהטיפול בעניינן של השכונות הבלתי מוסדרות נמצא על סדר יומן של רשויות המדינה. זאת, הן ברמה הממשלתית והן ברמת השלטון המקומי – מצדן של המשיבות 7-6 (להלן: עיריית לוד או העירייה), ובכלל זה נעשו מאמצים רבים על מנת להסדיר את מצבן התכנוני והקנייני (ראו למשל עניין אלעוקבי; דוח מבקר המדינה 2012-2011, עמ' 558, 568-565 ו-661-658; פרק ד' להחלטת ממשלה 2371; סעיף 9 להחלטת ממשלה מס' 2264 מיום 21.7.2002, שעניינה "שיקום העיר לוד"). 3. חזרה לענייננו. כמה שנים לאחר מועד הפלישה, פנתה רמ"י לעותרים בדרישה לפנות את המקרקעין ולהרוס את הבתים. לאחר שדרישותיה לא נענו, הגישה רמ"י בשנים 2008-2007 שלוש תביעות נפרדות לסילוק ידם של העותרים מהמקרקעין. התביעות התקבלו כולן בפסקי דין שניתנו בין השנים 2013-2012, וערעורים שהוגשו נדחו אף הם – בהסכמת הצדדים (ראו ת"א 2406/08 (שלום ראשל"צ) מינהל מקרקעי ישראל – בשם רשות הפיתוח נ' אבו ג'אנם (31.10.2012) – בעניינם של העותרים 21-12; ת"א 2453/07 – בעניינם של העותרים 2-1 והעותרים 11-6; ת"א 47770-02-12 (שלום פ"ת) מינהל מקרקעי ישראל – ת"א נ' אבו קטיפאן (15.9.2013) (שהחל כת"א 2484/07 (שלום רחובות)) – בעניינם של העותרים 5-3; וכן ע"א 49818-12-12 (מחוזי מר') אבו ג'אנם נ' רשות הפיתוח (4.3.2014) וע"א 56521-10-13 (מחוזי מר') אבו קטיפאן נ' מינהל מקרקעי ישראל – בשם רשות הפיתוח (4.3.2014)). יחד עם זאת, נדחה מועד ביצועם של צווי הפינוי וההריסה ליום 30.12.2015 (עם אופציה למתן ארכה של שנה נוספת). ומדוע כך? בפסק הדין בת"א 2453/07 נכתב כדלקמן: "ארכה בלתי מבוטלת זו, אשר ניתנת היום לנתבעים הינה בשל הנסיבות המיוחדות בתיק, ובכללן העובדה שצוינה לעיל, לפיה יש מקום למצוא פתרון למשפחות הנתבעים, אף אם פתרון זה יימצא שלא במישור המשפטי, וכי כל הגורמים המעורבים בעניין מבקשים לסייע למציאת פתרון, אם כי, עד כה, ללא הצלחה, ויש לקוות שעניין זה ימצא פתרונו בהקדם האפשרי. הנתבעים אף הצהירו היום כי אינם מתנערים מחובתם לעשות כל שיידרש כדי להכשיר את המבנים במקרקעין, ככל שניתן יהיה לעשות זאת מבחינה משפטית, או לפנות את המקרקעין מכל מבנה וחפץ ככל שלא יעלה בידם לעשות כן. [...] אף שלכאורה ניתן לראות בפרק הזמן שניתן לנתבעים בבחינת 'פרס', לפיו החוטא יוצא נשכר, הרי שלאור מכלול הנסיבות העולות מתיק זה, והן לאור העובדה שקיימים תיקי פינוי נוספים בגין אותו מתחם [...] הרי שיש לראות בכך פרק זמן סביר. ככל שהנתבעים יצליחו להביא לפתרון הבעיה בדרך של הכשרת המבנים והקצאת המקרקעין לנתבעים כדין, מובהר בזאת כי לא יהיה מקום למלא אחר פסק הדין" (שם, פסקאות (3)3-2 ו3(8-7)). 4. ומהן אותן "נסיבות מיוחדות" שבגינן הוחלט לעשות כן? בתמצית, יוער כי עיריית לוד בעצמה התייצבה לצד העותרים, וביקשה להימנע מהריסת הבתים על מנת לאפשר שהות לטפל בנושא. בין היתר, הדגישה העירייה את הרקע להיווצרות השכונה; את מצוקת הדיור והתשתיות של תושביה; ציינה כי נעשים מאמצים רבים להסדיר את מצבה התכנוני; כי הגופים הרלוונטיים עומלים על תוכנית מתאר מקומית "מזרח פרדס שניר" לד/4/1300 (להלן: תוכנית המתאר); כי תוכנית המתאר נועדה, בין היתר, להכשיר את הבניה הקיימת בשכונה; וכי הריסת הבתים תפגע בסיכויי ההצלחה של מאמצים אלו (ראו את דבריו של מר ניצן בפרוטוקול הדיון בת"א 2453/07 מיום 30.12.2012; ומכתבו של מר ניצן למנהל רמ"י מיום 27.12.2012). 5. כתוצאה מכך, ומההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים במסגרת הליכי הערעור שצוינו לעיל (ושקיבלו תוקף של פסק דין), נכרך עניינם של העותרים כולם, במובן זה שנקבע מועד אחד לביצוע כל צווי הפינוי וההריסה מושא העתירה – יום 30.12.2015, וכן נקבע כי: "[...] עצם קיומו של פסק דין חלוט לפינוי כנגד המערערים, לא יחסום בפניהם את האפשרות לפנות אל הגורמים הרלבנטיים ובכללם המשיב, בניסיון להסדיר רכישת זכויות במקרקעין נשוא פסק הדין, אולם לא יהיה בכך כדי לעכב את מועד ביצוע פסק הדין כל עוד לא יוחלט על הסדרת זכויות. אין באמור כדי להוות בסיס להסתמכות כלשהי מצד המערערים ואין בו כדי להוות מצג ו/או הבטחה מצד המשיב כאילו קיימת למערערים אפשרות כלשהי להסדיר רכישת זכויות במקרקעין הנדונים ללא מכרז" (ע"א 49818-12-12 וע"א 56521-10-13 הנ"ל; וכן ראו ת"א 2453/07, פסקאות 3(9-8)). 6. הווה אומר: כנגד העותרים עומדים פסקי דין חלוטים הקובעים כי הם פלשו למקרקעין ובנו עליהם את בתיהם שלא כדין. יחד עם זאת, נדחה מועד ביצוע צווי הפינוי וההריסה שהוצאו כנגדם, תוך שניתנה להם ולכל הנוגעים בדבר שהות על מנת לנסות ולהסדיר את זכויותיהם במקרקעין, ולהכשיר את הבניה הקיימת. למען שלמות התמונה יוער, כי ביני לביני ובטרם ניתנו פסקי הדין כנגד העותרים, הוגשו לבית משפט זה מספר עתירות הקשורות לעניין: בשנת 2010 הגישו העותרים 19-1 עתירה ביחס לאותם מקרקעין בדיוק, ושבגדרה ביקשו, כפי שיפורט בהמשך, סעד החופף לאחד מהסעדים המבוקשים בעתירה דנן. עתירה זו נמחקה לאחר שהעותרים חזרו בהם, בעקבות המלצת בית המשפט (בג"ץ 9725/10 אבו קטיפאן נ' שר הבינוי והשיכון (12.12.2011)). עוד קודם לכן, בשנת 2009, הגישו כמה מתושבי השכונה עתירה דומה בקשר למקרקעין אחרים, ושנמחקה אף היא בנסיבות דומות (בג"ץ 5545/09 אבו גאנם נ' שר הבינוי והשיכון (1.7.2010)). 7. בשנת 2014 אושרה לבסוף תוכנית המתאר. לפי דברי ההסבר, התוכנית "יוצרת מסגרת תכנונית לשכונת מגורים המותאמת לצרכי האוכלוסיה וכוללת הסדרת הבניה הקיימת, ככל שאינה חלה בתחום שטחי ציבור, תוספת יח"ד, התווית דרכים ותשתיות וקביעת הקצאות קרקע לשטחי ציבור". בסמוך לאחר מכן ובהתאם להוראות תוכנית המתאר, החלו הרשויות להכין מספר תכניות מפורטות, ובכללן תוכנית מספר 406-0441675 (להלן: התוכנית המפורטת) שהמקרקעין מצויים בתחומה. כמו כן, בשנת 2016 נענה בית המשפט לבקשת העותרים-הנתבעים בת"א 2543/07, ודחה את מועד ביצוע הצווים פעם נוספת, עד ליום 31.12.2016. דא עקא, שהשנים חלפו; מועד כניסתם של הצווים לתוקף – הגיע; חרף ההתקדמות במישור התכנוני לא חל כל שינוי "בשטח"; ואין חולק, אפוא, כי לעותרים לא הוקנו זכויות כלשהן במקרקעין. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 8. בגדרה של העתירה דנן, אשר הוגשה ביום 19.12.2016, ימים ספורים לפני כניסת צווי הפינוי וההריסה לתוקף, ביקשו העותרים ליתן צו על תנאי המורה למשיבים לתת טעם "מדוע לא לאפשר לעותרים לרכוש או לחכור את הזכויות במגרשים שעליהם שוכנים בתיהם", כך שהמקרקעין יוקצו להם "בפטור ממכרז ולחלופין, במסגרת מכרז סגור, שמיועד לתושבי השכונה ו/או שנותן להם עדיפות בהקצאה". בעיקרם של דברים העותרים טענו כי על אף שאין להם זכויות במקרקעין, הרי שבנסיבות העניין קמה להם "זכות משפטית" לרכוש את הזכויות בהם. כך נטען, בין היתר, כי המצב התכנוני העדכני מאפשר להכשיר את הבניה הקיימת, ועל כן ניתן להקצות להם את הזכויות במקרקעין; כי לשם כך נועדו הליכי התכנון מלכתחילה; כי על המשיבים חלה חובה לנקוט בהעדפה מתקנת כלפיהם, וליתן להם עדיפות בהקצאת הזכויות במקרקעין; כי יש מספר חלופות ו"מודלים" באמצעותם ניתן לעשות כן בהתאם לדין; כי ההחלטה שלא לעשות כן, אלא לפנותם ולהרוס את בתיהם, הנה בלתי-סבירה ופוגעת בצורה שאינה מידתית בזכויותיהם החוקתיות; וכי נפל בה פגם, שכן המשיבים התעלמו מהנסיבות הייחודיות שתוארו לעיל, ובכך לא שקלו את כל השיקולים הצריכים לעניין. העותרים הרחיבו על אודות הרקע הייחודי של השכונה והמאמצים הרבים לקדם את הסדרתה, וטענו, בין היתר, כי מחדלן של רשויות המדינה הוא שגרם למצוקת הדיור החריפה בשכונה, אשר אילצה את העותרים – בהעדר כל אפשרות לבנות בצורה חוקית, ובהעדר אמצעים לבנות במקום אחר – לעשות כן שלא כדין; כי הבניה בוצעה "בידיעתן ובהסכמתן בשתיקה של הרשויות"; כי מדובר בתוצר של ההפליה ארוכת השנים כלפי תושבי לוד הערבים בתחומי הדיור והתשתיות, המהווה אך "נדבך נוסף" של ההפליה ההיסטורית כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל; כי הן תוכנית המתאר שאושרה, והן התוכנית המפורטת (שעתידה להיות מאושרת בקרוב), מייעדות את המקרקעין למגורים באופן שמאפשר להכשיר את בתיהם; וכי נוכח כל זאת, וכן משיקולים של צדק חלוקתי וצדק מתקן, מוטלת על המשיבים חובה ליתן להם, לכל הפחות, עדיפות בהקצאת הזכויות כאמור. ביחס לאופן שבו על המשיבים לממש את חובתם, טענו העותרים כי הדין הקיים מאפשר לעשות כן בדרכים שונות. כך, למשל, נטען כי נוכח שתיקתה של רמ"י יש לראות בעותרים כמי ש"מחזיק[ים] במקרקעין באופן רצוף, עשר שנים לפחות, בהסכמת המינהל", ולהקצות להם את הזכויות בהם בפטור ממכרז בהתאם לתקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות חובת המכרזים). בנוסף, המשיבים הפנו להחלטות 1165 ו-1307 של מועצת מקרקעי ישראל שעניינן "הסדר קרקעות תפוסות ביישובי מיעוטים" (להלן ובהתאמה: החלטה 1165, החלטה 1307 וביחד – החלטות מועצת מקרקעי ישראל), המאפשרות לרמ"י לשווק מקרקעין תפוסים למחזיקים בהם בהתקיים תנאים מסוימים, וכן למתווה ההסדרה הייחודי שנקבע עבור שכונת רמז בלוד, וטענו כי מדובר ב"מודלים מוצלחים" שפותחו לטיפול במקרים ייחודיים מסוג זה, וכי יש ליישם פתרון דומה גם בעניינם. בד בבד עם הגשת העתירה, ביקשו העותרים צו ביניים האוסר על ביצוע צווי הפינוי וההריסה כנגדם, על מנת שלא לייתר את הדיון בעתירה; ובהחלטת השופט א' שהם מיום 19.12.2016 הבקשה התקבלה וניתן צו ארעי כאמור, עד למתן החלטה אחרת. 9. המשיבים 5-1 (להלן: המשיבים) טענו בתגובתם המקדמית כי דין העתירה להידחות, הן על הסף והן לגופה. על הסף, בין היתר, בשל מעשה בית דין נוכח העתירה בבג"ץ 9725/10 הנ"ל, שבגדרה נתבקש סעד זהה לעתירה דנן – החלת החלטות מועצת מקרקעי ישראל על עניינם של העותרים 19-1 – וביחס לאותם המקרקעין; משום שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינן של הערכאות האזרחיות; וכן בשל חוסר ניקיון כפיים של העותרים, אשר כאמור פלשו למקרקעי ציבור ובנו עליהם שלא כדין. לגופם של דברים, נטען להעדר עילה להתערבות בהחלטות המשיבים והערכאות האזרחיות. המשיבים לא חלקו על הרקע הייחודי של השכונה ועל מאמצי ההסדרה בעניינה, אולם טענו כי עניינם של העותרים נבחן, ונקבע כי אין מדובר ב"נסיבות מיוחדות" המצדיקות לחרוג מהכלל, וליתן למחזיק שלא כדין עדיפות בהקצאת זכויות במקרקעין; כי נשקלו כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות הנסיבות כולן ושיקולי צדק חלוקתי; וכי מדובר בניסיון פסול לעקוף פסקי דין חלוטים. עוד נטען כי בניגוד לטענות העותרים, הרי שגם לפי המצב התכנוני העדכני לא ניתן להכשיר את בתיהם, אשר נבנו על שטח ציבורי; וכי ממילא – גם אם הדבר יתאפשר בעתיד – רמ"י תעמוד על כך שהמקרקעין ישווקו במכרז שוויוני ופתוח לכל. המשיבים הרחיבו וטענו, בין היתר, כי עמדתם העקבית הנה שכאשר מדובר במי שפלש ומחזיק במקרקעין שלא כדין, אין מקום לשווק את הקרקע בפטור ממכרז או במכרז סגור; כי כך נקבע במפורש גם בסעיף 2ה לחוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960 (להלן: חוק רשות מקרקעי ישראל); וכי ניתן לעשות כן רק במקרים חריגים, בהתקיים "נסיבות מיוחדות", שהמקרה דנן אינו נמנה עליהן – המדובר במקרה "מובהק" של פלישה ובניה שלא כדין, המאוחרת לשנת 2000, שטופלה ללא שיהוי ובהינתן פסקי דין חלוטים. עוד נטען, כי אין מקום להחיל על המקרקעין אחד מאותם "מודלים" שציינו העותרים: החלטות מועצת מקרקעי ישראל חלות רק על יישובי מיעוטים, בעוד שלוד היא עיר מעורבת, והנהלת רמ"י כבר החליטה בעבר – בעקבות העתירה בבג"ץ 5545/09, וכפי הובהר כבר במסגרת בג"ץ 9725/10 הנ"ל – שאין מקום להרחיב את תחולתן על השכונה; והוא הדין גם ביחס למתווים שנקבעו עבור שכונת רמז שבלוד, שעניינה שונה בתכלית. 10. עיריית לוד, מצדה, שבה על עמדתה ולפיה יש להימנע מפינוי והריסת הבתים, לפחות עד שתאושר התוכנית המפורטת. נטען, בין היתר, כי העירייה משקיעה מאמצים רבים על מנת להסדיר את השכונה כולה, לרבות המתחם שבו מצויים המקרקעין; כי מטרתה של תוכנית המתאר היא לעשות כן "במכסימום התאמה לבנייה הקיימת, באופן שיצריך מינימום הריסות מבנים קיימים"; כי הכוונה להתחשב רק בבניה ותיקה, שנעשתה עובר לתאריך יעד מסוים; כי עד שתאושר התוכנית המפורטת אין לדעת איזה מבנים ניתן יהיה להכשיר; וכי זו נמצאת בשלב מתקדם, וצפויה בקרוב לעלות לדיון לקראת הפקדה. עוד נטען, כי בהעדר פירוט מספק אין באפשרות העירייה להתייחס באופן פרטני למעמדם של המבנים מושא העתירה. ההליך בבית משפט זה 11. לאחר שביום 23.4.2018 קיימנו דיון בעתירה, החלטנו כי "לאור העובדה שבימים הקרובים אמורה להיות מופקדת תוכנית מפורטת ועל מנת שבפני בית המשפט תהיה התמונה המלאה", תגיש העירייה הודעת עדכון מטעמה בתוך מספר חודשים. לאחר שהעירייה מסרה כי התוכנית אכן הופקדה ופורסמה להתנגדויות, הורינו למשיבים להוסיף ולעדכן את תיק בית המשפט באשר להתקדמות הליכי האישור. בתמצית, במהלך התקופה שבין השנים 2021-2018 עדכנו הצדדים כי התוכנית המפורטת שגובשה אכן מאפשרת, למעשה, להכשיר את הבניה במקרקעין, על אף שבוצעה שלא כדין ועל קרקע שייעודה לשטח ציבורי פתוח; על כך שרמ"י הגישה את התנגדותה לתוכנית בשל כך; ועל כך שזו אושרה ונכנסה לתוקף, חרף התנגדותה. בד בבד, המשיבים שבו והבהירו – פעם אחר פעם – כי אין בכך כדי להקנות לעותרים זכויות כלשהן במקרקעין; והעותרים מצדם מסרו, בין היתר, כי בשנת 2020 מועצת מקרקעי ישראל החליטה להסדיר זכויות במקרקעין תפוסים בשכונות בלתי מוסדרות סמוכות – ס"ח ו-ס"א, וטענו כי יש בכך, ובתנאים שנקבעו שם, כדי לחזק את טענותיהם. 12. נוכח כל האמור ולאחר שקיימנו דיון נוסף בעתירה, ציינו בהחלטתנו מיום 5.4.2021 כי "לאור רגישות הנושא, ומבלי לקבוע מסמרות, אנו סבורים כי ראוי שהנושא יידון בדרגים הממשלתיים במשיבים 5-1 ובדרג היועץ המשפטי לממשלה, בשיתוף עם עירית לוד, כפי שנעשה בעקבות החלטות הממשלה שבעקבותיהן נעשתה ההסדרה בשכונת ס"ח ס"א בלוד". ואכן, ביום 17.5.2022 עדכנו המשיבים שכך נעשה, וכן עדכנו, בין היתר, כי: "לאחר דיון מעמיק בסוגיה ובחינת כלל השיקולים הרלוונטיים הוחלט, כי בנסיבות המקרה דנן אין הצדקה לחרוג מהמדיניות הנוהגת ברשות מקרקעי ישראל לגבי טיפול בפלישות למקרקעי ישראל, בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ועל כן יש לפעול למימוש צווי הפינוי וההריסה מושא העתירה. החלטה זו היא על דעת מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון ועל דעת מנהל רשות מקרקעי ישראל, והעמדה המשפטית [...] היא על דעת היועצת המשפטית לממשלה" (ההדגשה במקור – י"ע). בהמשך לכך קיימנו ביום 5.12.2022 דיון נוסף בעתירה. בתמצית, העותרים הוסיפו וטענו כי בעניין אלעוקבי המשיבים ציינו כי "ראו לנכון לשאוב" מהחלטה 1165 את המועד הקובע (יום 1.1.2000), ולהחילו גם על המתווה להסדרת שכונות ס"ח ו-ס"א. לשיטת העותרים, בכך, למעשה, החילה המדינה את החלטה 1165 על העיר לוד ונוצר השתק שיפוטי המונע מהמשיבים לטעון אחרת בהליך דכאן. המשיבים, מצדם, הוסיפו כי קבלת העתירה עלולה לתמרץ אחרים שלא לציית לפסקי דין חלוטים לסילוק יד, ולפנות לבית משפט זה בניסיון לבטלם; וכן חזרו והדגישו כי החלטות מועצת מקרקעי ישראל בעניין יישובי מיעוטים אינן חלות על לוד; וכי נוכח השוני המהותי ביחס לשכונות ס"ח ו-ס"א אין במתווה הייחודי שנקבע שם כדי להשליך על ענייננו. כך, למשל, נטען כי שם מדובר היה בפלישות "ותיקות" בהיקף נרחב, בעוד בענייננו מדובר בפלישה חדשה ונקודתית – שאינה שונה מכל פלישה אחרת; שם הרשויות לא טיפלו בפלישות במועד ולא פנו לערכאות בתביעות לסילוק יד, בניגוד למקרה דנן; שם מדובר בשכונות שהוקמו על קרקעות שרובן ציבוריות, בעוד שמרבית הקרקעות בפרדס שניר הן פרטיות, ורק המקרקעין אליהם פלשו העותרים הם מקרקעי ציבור. כמו כן, המשיבים הדגישו כי בכל ההסדרים שהציגו העותרים נקבע כי הקצאת מקרקעין למחזיק בהם תתאפשר רק אם הבניה הבלתי-חוקית נעשתה עד ליום 1.1.2000, ומכאן שממילא אין בכך כדי לסייע לעותרים, אשר כאמור בנו ופלשו למקרקעין במועד מאוחר יותר. לצד כל האמור מסרו המשיבים כי לפנים משורת הדין, הוחלט שככל שהעותרים יפנו את בתיהם בהסכמה, רמ"י תוותר על תביעות דמי שימוש, וכן ישולמו להם דמי התארגנות ושכירות חלופית לתקופה מסוימת. 13. סיכומו של דבר, שחרף אישורה של התוכנית המפורטת והסרת המשוכה התכנונית, המחלוקת באשר למישור הקנייני עומדות בעינן: העותרים טוענים שעל רמ"י להסדיר את זכויותיהם במקרקעין, באופן דומה לזה שנעשה בקרקעות תפוסות בשכונות דומות בעיר; העירייה עומדת על כך שהמצב התכנוני הנוכחי מאפשר לעשות כן, לפחות ביחס לחלק מהבתים; ואילו המשיבים, מצדם, עומדים על מימוש צווי הפינוי וההריסה כנגד העותרים. דיון והכרעה 14. אקדים ואומר כי לנוכח רגישות הנושא טוב היה אילו היו הצדדים מצליחים להגיע לפתרון מוסכם. ברם, משלא כך הם פני הדברים, בחלוף כשש שנים מהגשת העתירה וכעשור מהמועד שבו הפכו פסקי הדין כנגד העותרים לחלוטים – אין מנוס מלהכריע בעתירה. 15. כפי שציין גם המותב שדן בעתירה בבג"ץ 9725/10 הנ"ל, הפתרון הראוי לסוגיה שלפנינו אינו בהכרח במישור המשפטי. קשה להלום כי בית משפט זה יתן ידו לפלישה ובנייה בלתי חוקית על מקרקעי ציבור, ולאחר שניתנו כבר פסקי דין חלוטים בעניינם של העותרים (ראו והשוו לבג"ץ 5545/09 הנ"ל). בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין חלוטים, כך על דרך הכלל וכך גם בעיר לוד (וראו בג"ץ 9539/10 בקאא' לענייני תכנון ובניה נ' ממשלת ישראל, פסקה 4 (16.2.2011)). לכן, מטבע הדברים, הפתרון אינו בהכרח בזירה המשפטית, אלא בזירות אחרות. ואכן, גורמים שונים בדרגים הממשלתיים ובדרגים המוניציפליים, חברו יחדיו, שילבו ידיים והשקיעו משאבים רבים על מנת להגיע להסדרה תכנונית של המצב שנוצר בשטח, ואין אלא לברך על כך. ברם, מאחר שקניין לחוד ותכנון לחוד, דומה שלא די בהסדרה התכנונית כדי לפתור את הבעיה. עמדת רמ"י הייתה עקבית לכל אורך הדרך, ולפיה לא קיימת לעותרים אפשרות לרכוש זכויות במקרקעין ללא מכרז. עמדת רמ"י מעוגנת בתקנות חובת המכרזים ובסעיף 2ה לחוק רשות מקרקעי ישראל הקובע כלהלן: הרשות לא תקצה מקרקעין המוחזקים שלא כדין, אלא בנסיבות מיוחדות ולפי החלטת מנהל הרשות ובאישור היועץ המשפטי לממשלה. כאמור, ביקשנו כי הנושא ייבחן על יד הדרגים הבכירים, וכפי שנמסר, היועצת המשפטית לממשלה מצדדת בעמדת רמ"י גם כיום, לאחר אישור התכנית. 16. בנסיבות אלה, לאחר שעניינם של העותרים נבחן לאורכו ולרוחבו על ידי המשיבים, לאורך שנים רבות; לנוכח פסקי הדין החלוטים במסגרתם נדחתה טענת העותרים להבטחה שלטונית או לרישיון מפורש או מכללא, ונדחתה גרסתם כי החלו או סיימו את הבנייה בשנים 1997-1996; ובחלוף למעלה משבע שנים מיום הפינוי שנקבע ליום 30.12.2015 במסגרת ההסדר הדיוני בין הצדדים – בהינתן כל אלה, איננו רואים מנוס מדחיית העתירה. 17. למרות התוצאה אליה הגענו, אנו סבורים כי ספק אם המציאות שנוצרה בשטח והמורכבות של העיר לוד ושל השכונה מושא דיוננו, מצדיקה גישה של "ייקוב הדין את ההר". רמ"י חדלה בכך שפנתה בדרישות ראשונות לסילוק יד רק בשנת 2006, לאחר שבניית הבתים כבר הסתיימה, והגם שאין בחלוף הזמן כדי להקנות לעותרים זכות כלשהי במקרקעין, עולה מפסקי הדין החלוטים שניתנו בעניינם של העותרים, כי אין מדובר בבנייה תוך הפרה של צווים מינהליים או שיפוטיים שהוצאו במהלך הבנייה. כפי שנמסר לנו על ידי הצדדים, על פי התוכנית המאושרת ניתן להכשיר כמעט את כל הבתים הבנויים, למעט מספר בתים. ברם, לשיטתה של רמ"י, לגבי כל הבתים מושא העתירה שנבנו ללא היתר בנייה כדין – "הריסה תחילה", ולאחריה שיווק השטח הפנוי במכרז. לא למותר לציין כי ייתכן שאלה שיזכו במכרז הם העותרים עצמם, שיחזרו ויקוממו את הריסות ביתם על אותו שטח. 18. מכל מקום, לאור החלטת הממשלה 2371; לנוכח ההתקדמות-רבתי במישור התכנוני; לנוכח ההסדרה בשכונות ס"ח ו-ס"א; לנוכח השאיפה להסדרה כוללת של הבנייה בעיר לוד תוך התחשבות במורכבות של העיר, והמאפיינים הייחודיים של האוכלוסייה הרלוונטית – חזקה על כל הגורמים הרלוונטיים, כי יחזרו וישקלו את הדרך המיטבית לפתרון הבעיה. לסיום, יפים לענייננו דבריה-שאלותיה של השופטת ד' ברק-ארז בעניין אלעוקבי: "האם התוכנית להסדרת הבנייה בחלק משכונותיה של העיר לוד אכן תשיג את המטרות שלשמן קודמה? האם תסייע לקידום רווחתן של האוכלוסיות המתגוררות בהן או שמא, ולו בעקיפין, תביא לדחיקתם של אנשים מבתיהם מבלי שיהיה להם אופק ממשי לקורת גג חוקית על-פי התכנון החדש או מענה סוציאלי מספק?" (שם, פסקה 1 לפסק דינה). התשובות לכך הן במגרש של מקבלי ההחלטות. 19. סוף דבר, שאציע לחברותיי לדחות את העתירה. הצו הארעי שניתן על ידי השופט א' שהם ביום 19.12.2016 (והוארך על ידו בהחלטתו מיום 25.12.2017) יבוטל החל מיום 1.9.2023 . עד אז יחזרו המשיבים וישקלו את הדברים, כאמור בפסקאות 18-17 לעיל. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם פסק דינו של חברי השופט יצחק עמית. בה בעת טוב יעשו הגורמים הרלוונטיים, הממשלתיים והעירוניים, אם ישלבו ידיים עם העותרים שמצידם נדרשים לשיתוף פעולה, על מנת שיימצא מענה הולם למצוקת הדיור של העותרים תושבי שכונת דבורה הנביאה ב"פרדס שניר" שבעיר לוד. באומרי כן אינני מעלימה עין מתרומת העותרים למצבם, אך גם אין להתעלם מן הצורך לקדם פתרון מעשי, למצער בהיבט הסוציאלי, על מנת שהעותרים לא ימצאו עצמם בלא קורת גג ותלויים בחסדי שמיים. בהינתן המורכבות של העיר לוד ובתוך כך השכונה שבה מדובר, פינוי והריסת המבנים שבהם מתגוררים העותרים יפתרו אולי בעיה אחת אך ייצרו חדשה. על כן וכפי שציין חברי "לנוכח רגישות הנושא טוב היה אילו הצדדים היו מצליחים להגיע לפתרון מוסכם", ולאו דווקא בזירה המשפטית. ש ו פ ט ת השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ט' באדר התשפ"ג (‏2.3.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 16098920_E36.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1