ע"א 989/03
טרם נותח
א.חטר -ישי - משרד עורכי דין נ. יעקב חיננזון
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 989/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 989/03
ע"א 1345/03
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת מ' נאור
המערערים בע"א 989/03
והמשיבים בע"א 1345/03:
1. א' חטר-ישי
- משרד עורכי דין
2. עו"ד ד' חטר-ישי
נ ג ד
המשיב בע"א 989/03
והמערער בע"א 1345/03:
יעקב חיננזון
ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בתל אביב ב-ת"א 2808/98 ות"א 2782/99 מיום 17.12.2002 שניתן על
ידי כבוד השופטת ה' גרסטל
תאריך הישיבה:
כ"ה בטבת התשס"ד
(19.01.04)
בשם המערערים בע"א 989/03 והמשיבים בע"א 1345/03:
עו"ד דרור חטר-ישי, עו"ד קרן שחק
בשם המשיב בע"א 989/03
והמערער בע"א 1345/03:
עו"ד יעקב קלדרון, עו"ד חנה קלדרון,
עו"ד גבריאל קרמר
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בת"א (כבוד השופטת ה' גרסטל). בית
המשפט המחוזי קיבל, אם כי לא במלואה, את תביעתו של משרד עורכי דין חטר-ישי (להלן:
חטר-ישי) נגד מר יעקב חיננזון (להלן: חיננזון) לתשלום שכר טרחה בגין טיפול משפטי,
ודחה את תביעתו של חיננזון לחיובו של חטר-ישי בתשלום פיצויים בגין רשלנות מקצועית.
העובדות
2. חיננזון כיהן כמנכ"ל אגודת
"איסת"א" משנת 1978. ב-1980 הוקמה אגודת "איסת"א
ליינס", ובמסגרת חוזה ההקמה הועברו לאיסתא ליינס כל המערכות והפעילות של
איסתא. חיננזון שימש כמנכ"ל איסתא ליינס מיום הקמתה. חיננזון חתם עם שתי האגודות על הסכמי עבודה שפירטו את שכרו. ב-1985 פוטר
חיננזון מעבודתו, ונתגלע סכסוך בקשר לשכרו ולפיצויים עקב פיטוריו.
3. חיננזון פנה בעצת ידידו, עו"ד
יעקובי, לעורך הדין דרור חטר-ישי על מנת שייצגו מול האגודות, וביוני 1985 הגיש
חטר-ישי, בשם חיננזון, שתי תביעות נפרדות לבית הדין האזורי לעבודה. כל אחת
מהאגודות נתבעה לקיים את הסכם העבודה עם חיננזון. האגודות הגישו מצידן תביעה
שכנגד. בבית הדין האזורי סוכם, כי כל התביעות ידונו במרוכז בפני אותו הרכב. בית
הדין קבע, כי בשלב הראשון תוכרע שאלת החבות ובשלב השני יחושבו הסכומים. כעבור כמעט
שתים עשרה שנים מיום הגשת התביעות, ב-5.1.1997, פסק בית הדין האזורי לעבודה כי הוא
מקבל (בעיקרה) את תביעת חיננזון. הוא דחה את טענת האגודות ולפיה מאז תחילת ההסכם
עם איסתא ליינס לא היה עוד תוקף נפרד להסכם עם איסתא, וכי יש להסיק מסקנות מכך
שהסכם איסתא לא יושם עוד בנפרד לאחר חתימת ההסכם עם איסתא ליינס. על פי קביעתו,
קיומם של שני ההסכמים במקביל נועד להבטיח שכר גבוה לחיננזון. בית הדין קבע כי כל
אחת מהאגודות תשא בהתחייבויותיה שלה כלפי
חיננזון. יחד עם זאת, בית הדין קבע רק את העקרונות לחישוב החבות והותיר את קביעת
הסכומים המדויקים לחישוב בידי חשבונאי. לטענת חיננזון, הסכום לו הוא זכאי על פי
פסק הדין עמד על לפחות 22,000,000 ש"ח. האגודות הגישו ערעורים על פסק הדין
לבית הדין הארצי לעבודה וחיננזון הגיש ערעור שכנגד. כעבור זמן קצר הגיש חיננזון,
באמצעות חטר-ישי, גם תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בה
ביקש כי יוצהר, שעל איסתא ליינס לשאת בהתחייבויותיה של איסתא כלפיו מכוח הסכם
ההקמה (המ' 7812/97). הליך זה סולק על הסף ב-26.6.1997 (כב' השופטת סירוטה) מן הטעם שלבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בעניין.
על החלטה זו הגיש חיננזון ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 5685/97).
הליכי הערעור - הן בבית הדין הארצי
לעבודה והן בבית המשפט העליון - לא מוצו, שכן חיננזון הגיע עם האגודות – וליתר
דיוק, עם יו"ר התאחדות הסטודנטים דאז, חברו ערן וינטרוב – לסיכום עיקרי פשרה
ב-30.6.1998 (יום לפני תחילת עבודתו של חיננזון בחברת צ'רטר טור). ב-17.9.1998 חתם
חיננזון בעצמו על הסכם פשרה עם שתי האגודות (להלן: הסכם הפשרה), וזאת ללא ידיעתו של חטר-ישי, אותו פיטר יום קודם לכן
מייצוגו. במועד החתימה יצג את חיננזון עו"ד אריה לוי. לפי הסכם הפשרה,
חיננזון קיבל מהאגודות סכום של 6,873,103 ש"ח. החבות בגין סכום זה הוטלה על
איסתא ליינס בלבד והיא, בערך ובקירוב, חיובה שלה על פי פסק הדין לפי חישובי
חיננזון. בהסכם נקבע עוד, כי עם מתן תוקף של פסק דין להסכם, יחזרו בהם חיננזון
והאגודות מכל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים, וכי כל צד ישא בעצמו במלוא שכר
הטרחה וההוצאות הכרוכות בהליכים אלה. כן נקבע בהסכם, כי רוב רובו של הסכום
(6,542,052 ש"ח) ישולם בגין "הפרשי הצמדה וריבית על הלנת שכר",
באופן שגילם הטבת מס לחיננזון: חיננזון זכה לפטור מניכוי מס עבור הפרשי ההצמדה
והריבית על הלנת השכר עד לסך 6.5 מיליון ש"ח, בעוד שעל יתרת הסכום שולם מס
בשיעור של 30%.
4. ב- 18.9.1998 הגיש חיננזון את הסכם הפשרה
לבית הדין הארצי לעבודה בכדי שינתן לו תוקף של פסק דין. במכתב מיום 20.9.1998
לנשיא בית הדין הארצי לעבודה כתב חיננזון, כי פיטורי עו"ד חטר-ישי אינם
נוגעים לסוגיית שכר הטרחה, וכי לדעתו הושגה הפשרה הטובה ביותר:
"הגם, שהסכום שחושב עפ"י פסק הדין שניתן ע"י בית הדין
האזורי לעבודה הינו גבוה משמעותית מהסכום הכולל שבהסכם הפשרה, הרי שהתמשכות
ההליכים וקשיי הגבייה הביאוני לבחור בדרך הפשרה הטובה ביותר אותה ניתן היה
להשיג. אין לפיטורי עו"ד חטר-ישי כל נגיעה לשכר טרחתו. ביום ו' מייד לאחר
הגשת ההסכם לבית המשפט פגשתיו במשרדו והודעתי כי אשלם את המגיע לו מייד עם קבלת
הכסף".
למרות
דברים אלה, חיננזון לא שילם לחטר-ישי את שכר הטרחה. ב-24.9.1998 ניתן להסכם הפשרה
תוקף של פסק דין. ב-27.9.1998 הגיש חטר-ישי תביעה
נגד חיננזון לבית המשפט המחוזי, בה תבע את קבלת שכר הטרחה המגיע לו בגין הייצוג
בערכאות השונות משך כל תקופת ההתקשרות עם חיננזון ובגין יצוגו בהסכם עבודה עם צ'רטר
תור. חיננזון חלק על סכום שכר הטרחה שעליו לשלם, והגיש תביעה נגדית בגין רשלנות
מקצועית בייצוגו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. פסק הדין של בית המשפט המחוזי הכריע בשתי
התביעות:
א.
(ת"א 2808/98): תביעת
חטר-ישי נגד חיננזון לקבלת שכר טרחה (בסך כ- 6.8 מליון ש"ח): התביעה התקבלה בחלקה, על סמך חוזה שכר טרחה סטנדרטי שהיה קיים
במשרד חטר-ישי ואשר פורש והושלם על-פי עדויות בעל-פה. בית המשפט
המחוזי קבע כי על חיננזון לשלם לחטר-ישי את הסכומים הבאים:
1) בגין
הטיפול בהליכים בבית הדין האזורי לעבודה: 1,374,621 ש"ח, כולל
מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש אוגוסט 1998.
2) בגין
הטיפול בערעור לבית הדין הארצי לעבודה: 500,000 ש"ח, כולל
מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש אוגוסט 1998.
3) בגין
הטיפול בהסכם צ'רטר טור: 31,910 ש"ח + מע"מ ובצירוף הפרשי
הצמדה וריבית כחוק מחודש יולי 1998.
4) יתרת
ההוצאות השוטפות שלא שולמו עפ"י דרישת התובע: 7,437 ש"ח, בצירוף
הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן.
5) הוצאות
משפט: ישולמו
בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן.
6) שכר טרחת
עורך דין (בגין התיק הנדון): 150,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה
וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.
ב.
(ת"א 2782/99): תביעת
חיננזון נגד חטר-ישי בתביעה שכנגד בגין רשלנות מקצועית (בסך כ- 12.8 מליון
ש"ח): התביעה נדחתה, על סמך
הקביעה כי לא התקיימו במקרה זה יסודות עוולת הרשלנות.
בית המשפט המחוזי דן בשתי שאלות שהיו
במרכז המחלוקת בין הצדדים: הראשונה, האם התחייב חיננזון בכתב לשלם
לחטר-ישי את סכום שכר הטרחה הנתבע או סכומים אחרים ומהו שיעור שכר הטרחה; השניה,
האם התרשל חטר-ישי בייצגו את חיננזון.
הכרעת בית המשפט המחוזי – התחייבות
חיננזון
6. באשר לשאלה הראשונה קבע בית המשפט המחוזי, כי חיננזון חתם על התחייבות
לתשלום שכר טרחה, במתכונת של התחייבות סטנדרטית כפי שהיתה נהוגה באותה עת במשרד
חטר-ישי (להלן: החוזה הסטנדרטי, אשר צורף
כנספח לתצהיר עדות ראשית מטעם עו"ד חטר-ישי). בית המשפט המחוזי קבע, כי חוזה
זה מסדיר את נושא שכר הטרחה עבור הטיפול בתביעות שהוגשו לבית הדין האזורי לעבודה
בלבד. על אף שחטר-ישי לא הציג עותק של החוזה הסטנדרטי חתום בידי חיננזון, הרי שבית
המשפט שוכנע, על סמך עדויות בעל פה, כי חיננזון חתם על החוזה הסטנדרטי:
"[חטר-ישי] הציג גרסה קוהרנטית וחד-משמעית לכל אורך הדרך.
[חיננזון], לעומתו, שינה גרסתו מספר פעמים באופן שהותיר תחושה עזה של חוסר
מהימנות...
אין לי ספק ש[חיננזון] חתם על התחייבות לתשלום
שכר-טרחה...העובדה
ש[חיננזון] התחמק בפני מהודאה ברורה וחד-משמעית בחתימה על התחייבות לתשלום
שכר-טרחה, כפי שכן עשה בתצהירו, עוררה אצלי ספקות כבדים ביותר לגבי
מהימנותו".
7. באשר לתוכן
ההתחייבות בחוזה הסטנדרטי קבע בית המשפט, תוך הסתמכות על חומר
הראיות, כי שכר הטרחה שהוסכם עליו על-ידי הצדדים, בגין הטיפול בהליכים בבית הדין
האזורי לעבודה, היה 20% מהסכום שייפסק לזכות חיננזון בתביעות שהגיש (להלן: הסכום
המותנה, אותו לא שילם חיננזון), ועוד סכום קבוע נומינלי של 15,000 ש"ח (להלן:
הסכום הבלתי-מותנה, אותו שילם חיננזון במועד). לפיכך, חייב בית המשפט את חיננזון
בסכום השקול ל-20% מסכום הפשרה שהושגה, קרי 1,374,621 ש"ח. האחוז שנקבע – 20% – מופיע בחוזה
הסטנדרטי.
8. בית המשפט סטה מהוראות החוזה הסטנדרטי בשני הקשרים, ובכך דחה את טענות
חטר-ישי: הראשון, סוגיית הוספת
מע"מ לסכום המותנה. בית המשפט קבע, בעיקר בהסתמך על עדויות אודות נסיבות
חתימת החוזה הסטנדרטי, כי הצדדים הסכימו שאין להוסיף מע"מ על הסכום המותנה. לענין
זה קבע בית המשפט:
"אני משוכנעת שהעובדה ש[חיננזון] הגיע למשרד [חטר-ישי] באמצעות
עו"ד יעקובי שעבד שם בעבר, הביאה לקבלת הטבה מסוימת. התובעים לא הפחיתו את
אחוז שכר הטרחה שהם גובים, אך הלכו לקראת הנתבע בכך שקבעו ששכר הטרחה כולל
מע"מ, ולפיכך, אני קובעת שסכום שכר הטרחה המותנה שנקבע על-ידי כ- 20%
כלל מע"מ".
השני, שכר
הטרחה עבור התביעה שכנגד, שהוגשה על-ידי האגודות נגד חיננזון. בית המשפט קבע,
בעיקר בהסתמך על מכתב מטעם חטר-ישי לחיננזון מיום 18.1.1989, כי הצדדים הסכימו
שחיננזון ישלם רק 1% מסכום התביעה שכנגד (ולא 20% כדרישת חטר-ישי), קרי 31,500 ש"ח. חיננזון שילם סכום זה במלואו במהלך הזמן.
9. בית המשפט הכריע, במסגרת תביעת
שכר הטרחה, גם באשר לתשלום שכר טרחה עבור הליכים אשר לא
הוסדרו בחוזה הסטנדרטי.
באשר לטיפול בערעורים לבית הדין הארצי לעבודה: בחוזה הסטנדרטי
מצויין כי שכר הטרחה אינו כולל טיפול בערעור. בית המשפט דחה
את טענת חטר-ישי, לפיה יש לפסוק את שכר הטרחה בדיוק לפי כללי לשכת עורכי הדין
(התעריף המינימלי) התשל"ז-1977 שחלו אז. בית המשפט קבע, כי תעריף זה הוא בבחינת
המלצה בלבד לחברי הלשכה ואיננו מחייב (ראו: סעיף 81 לחוק לשכת עורכי הדין,
תשכ"א-1961). כמו כן נקבע, כי במכתב ששלח חטר-ישי לחינננזון ביום 11.8.1998 -
כחודש וחצי לפני הגשת תביעת חטר-ישי נגד חיננזון - לא נכלל כל חיוב בגין הטיפול
בערעורים לבית הדין הארצי לעבודה, זאת ככל הנראה נוכח היחסים הטובים ששררו אז בין
הצדדים. לפיכך, בית המשפט אמד את הסכום לפי שיקול דעתו בדבר השכר הראוי, והעמידו
על 500,000 ש"ח.
באשר להליך המרצת הפתיחה והערעור על דחייתה לבית
המשפט העליון קבע בית המשפט, כי אין לחייב את
חיננזון בשכר טרחה בגינו.
10. עד כאן בכל הנוגע לשכר טרחה בגין ההליכים המשפטיים, בין שהוסדרו בחוזה הסטנדרטי, בין שהיוו סטייה
ממנו, ובין שלא הוסדרו בו. בנוסף להליכים המשפטיים, קבע בית המשפט שכר טרחה בגין הליכי יעוץ שהעניק משרד חטר-ישי במו"מ להתקשרות בין חיננזון לחברת צ'רטר
תור בע"מ (הסכם צ'רטר תור). בעניין זה אימץ בית המשפט את חוות
הדעת המקצועית שהוגשה מטעם חטר-ישי, והעמיד את שכר הטרחה על 31,910 ש"ח.
לסיכום קביעותיו בשאלה הראשונה, היא שאלת
ההתחייבויות לגבי שכר טרחה, קבע בית המשפט:
"ברור מסקירת הטענות דלעיל, ש[חיננזון] אכן הסתיר מ[חטר-ישי] את
העובדה שהגיע להסכם פשרה עם האגודות... התנהגות הנתבע סביב הסכם הפשרה
היתה התנהגות לא נאותה, כלפי מי שלווה אותו משך שנים רבות בהליכים משפטיים, ומי שבמידה רבה בזכותו, למעשה,
זכאי היה הנתבע לפיצוי שקיבל על-פי פסק-הדין".
הכרעת בית המשפט המחוזי – רשלנות חטר-ישי
11. באשר לשאלה השניה, היא
שאלת רשלנותו של חטר-ישי, קבע בית המשפט כי בכל העניינים בהם טען חיננזון לרשלנות
לא התקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות:
"גם
אם הייתי משתכנעת שבמחדל זה או אחר של [חטר-ישי] במהלך הטיפול הממושך ב[חיננזון]
יש כדי הפרת חובת זהירות כלפי [חיננזון], היתה התביעה נדחית בשל העובדה
שהפרה שכזו לא גרמה לנתבע כל נזק, ואם אכן ניזוק הנתבע, בסופו של דבר, אין לו להלין בעניין
זה אלא על עצמו, ועל הדרך שבחר לכלכל צעדיו...
לא מצאתי הפרת חובת זהירות בפעולותיו אלו של עו"ד
חטר-ישי, ומכל מקום, לא מצאתי, כפי שעוד יובהר, כל קשר סיבתי בין מעשים או מחדלים
של עו"ד חטר-ישי לבין הנזק שנטען ע"י [חיננזון] שנגרם לו... קשה מאד להשתחרר מהרושם
שטענות [חיננזון] כלפי [חטר-ישי] הן חכמה שלאחר מעשה".
12. טענתו המרכזית (אם כי לא היחידה) של
חיננזון היתה, שאי איחוד התביעות המקוריות נגד האגודות, ומכל מקום אי יצירת זיקה
בין חיובי איסתא לחיובי איסתא ליינס, מנע ממנו את האפשרות לגבות את חובה של איסתא
(להבדיל מחובה של איסתא ליינס). בית המשפט דחה טענה זו וקבע, כי חיננזון אחראי
לנזקים שגרם לעצמו "עקב הפשרה אליה הגיע בשל מצוקתו האישית ולא מטעמים
ענייניים". עוד קבע בית המשפט, כי לא הוכח שחטר-ישי הפר התחייבות חוזית שנתן
לחיננזון.
13. לסיום,
בית המשפט סיכם את חיוביו של חיננזון, ופסק נגדו גם הוצאות משפט בסך 150,000
ש"ח בצירוף מע"מ, הצמדה וריבית כחוק.
טענות הצדדים בערעור
14. ערעורו של חטר-ישי התמקד בנושא שכר הטרחה.
לטענתו, יש להוסיף מע"מ לסכום המותנה שפסק בית המשפט, לפי הוראות החוזה הסטנדרטי.
עוד נטען, כי התשלום שהוסכם בגין התביעה שכנגד של האגודות, שהוגשו נגד חיננזון
בבית הדין האיזורי לעבודה, איננו 1% אלא 20% מגובה התביעה שכנגד, וכי 1% היווה
מקדמה בלבד, בלתי מותנית ומינימלית, שאמורה היתה להיות מקוזזת משכר הטרחה בהמשך. טענה
נוספת שנטענה בפנינו היתה, כי שכר הטרחה שנפסק עבור הטיפול בערעורים לבית הדין
הארצי לעבודה הינו נמוך מהתעריף המינימלי לפי כללי לשכת עורכי הדין, וכי יש
להעמידו על לפחות 10% משכר הטרחה בבית הדין האזורי לעבודה בתוספת מע"מ. באשר
לנושא הרשלנות, ביקש חטר-ישי כי נאמץ את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי. חטר-ישי
חזר והדגיש, כי נתן לחיננזון שירות טוב ויעיל, וכי לא נגרם לאחרון כל נזק. לגישתו,
חיננזון חתם על הסכם הפשרה מרצונו הטוב ואין לו להלין אלא על עצמו.
15. חיננזון, המשיב והמערער שכנגד, פרש טענותיו
הן באשר לשכר הטרחה והן באשר לרשלנות. לטענתו, אין להתבסס כלל על החוזה הסטנדרטי
לצורך קביעת גובה שכר הטרחה. זאת, כיוון שלא הוצג הסכם שכר טרחה כלשהו אשר חתום
בידיו, וכיוון שהחוזה הסטנדרטי שהוצג לא צורף לכתב התביעה המקורי, אלא רק כנספח
לתצהיר עדות ראשית של עורך הדין חטר-ישי. לשיטתו של חיננזון, קביעת בית המשפט
המחוזי באשר לשכר הטרחה מבוססת על עדויות בעל פה שאינן מהימנות, ואשר אין בכוחן
לבסס קביעה בדבר חתימתו על חוזה שכר הטרחה ותוכנו. חיננזון שב ומדגיש כי גרסתו,
שהובאה בפני בית המשפט המחוזי, היא הנכונה ויש לאמצה. הוא תומך יתדותיו בפסק הדין,
על פיו אין להוסיף מע"מ לסכום המותנה שנפסק וכי התשלום שהוסכם בגין התביעות
שכנגד הינו 1% בלבד מערכן. יחד עם זאת, לגישתו, שכר הטרחה בערעורים לבית הדין
הארצי לעבודה היה כלול בתשלום שכר הטרחה לבית הדין האזורי לעבודה, ואין לשלם תוספת
בגינם. עוד הוסיף, כי בית המשפט המחוזי פסק שכר טרחה מוגזם בגין שירות הייעוץ
להסכם צ'רטר תור.
באשר לסוגיית הרשלנות, קבל חיננזון על
מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא הוכחה במקרה זה רשלנות מצד חטר-ישי. לטענת
חיננזון, רשלנותו של חטר-ישי התבטאה, בין היתר, בכך שלא איחד מראש את התביעות נגד
האגודות ולא יצר זיקה בין החיובים של האגודות, ובכך גרם לאובדן סיכוייו לגבות כספים
שחייבת לו איסתא (להבדיל מאיסתא ליינס). לדידו, מצב משפטי זה הוא שאילצו להתפשר על
חובות איסתא ליינס בלבד, ועל כן אין לומר כי הסכם הפשרה ניתק את הקשר הסיבתי בין
מחדליו של חטר-ישי לבין הנזק הנטען שנגרם לו עקב הרשלנות – אובדן חובות איסתא –
ואשר בהם חב חטר-ישי בגין רשלנותו. לטענות אלה אתייחס ביתר הרחבה בהמשך.
דיון
16. אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי דעתי, אותה
אפרט בהמשך הדברים, היא כי יש לדחות את ערעורו של חטר-ישי, ויש לדחות בעיקרו את ערעורו של חיננזון.
17. בקצרה אומר, כי באשר לנושא שכר הטרחה – טענות הצדדים חוזרות ברובן על הטענות
המקוריות שהועלו בפני בית המשפט המחוזי, וככל שהן שונות מהטענות המקוריות הן
תוקפות את מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנשענות על הערכתו את חומר
הראיות שהוגש בפניו. בדרך כלל, אין זה ראוי להתערב בכגון דא. בענין אחד – שכר
הטרחה בערעורים – הגעתי עם זאת לכלל מסקנה, כי יש לבטלו, הכל כפי שיבואר בהמשך.
18. ובאשר לנושא
הרשלנות – כאן מדובר במסקנות עובדתיות ומשפטיות בדבר הקשר
הסיבתי. לדעתי, הכרעת בית המשפט המחוזי נכונה היא, וגם כאן אין מקום להתערבותנו.
בית המשפט המחוזי שוכנע, כי חיננזון יזם את הפשרה עם האגודות מרצונו החופשי וללא
ידיעתו של חטר-ישי. בנסיבות אלה, ואפילו נניח שהיתה התרשלות, נותק בנסיבות הענין הקשר
הסיבתי בין מחדליו לכאורה של חטר-ישי לבין הנזק הנטען, או בניסוח אחר: חיננזון
מנוע בנסיבות העניין מלדרוש מחטר-ישי, שזה האחרון ישלם לו במקום החייבות (איסתא
ואיסתא ליינס) או מי מהן, את שלטענתו היה מגיע לו מהן.
נושא שכר הטרחה
19. בנושא זה טענות הצדדים מתרכזות, כאמור, בממצאים
עובדתיים אשר נקבעו בערכאה הדיונית.
כך טענת חטר-ישי באשר לסוגיית המע"מ, המתבססת על תצהירו של
עו"ד יעקובי וחקירתו הנגדית וכך גם טענתו באשר לשכר הטרחה בתביעות שכנגד,
המסתמכת על מכתבים שנשלחו לחיננזון ושהיו בפני הערכאה הדיונית.
20. חיננזון מבקש אף
הוא לתקוף ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. הדבר בולט במיוחד, באשר
לשלל טענותיו נגד מהימנות העדים מטעם חטר-ישי, שהובאו כדי לבסס את הטיעון שחיננזון
חתם על החוזה הסטנדרטי.
21. טענות מסוג זה שהעלו הצדדים דינן להידחות. בית
המשפט שלערעור יתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים
וקיצוניים כאשר, למשל, מתגלית שגיאה עקרונית בסיסית בממצאים העובדתיים שנקבעו, אם
משום שאינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, ואם משום שאינם מבטאים נאמנה את שעולה
ממכלול הראיות. בחינת הדברים בדרגה זו מושתתת על התרשמות הערכאה הדיונית
ועל התשתית שהוצבה על ידה בעקבות הדיון. בכל הקשור לתשתית שנקבעה בנושא שכר הטרחה
(למעט נושא שכר הטרחה בערעורים), הן ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי והן מסקנותיו
המשפטיות מבוססים בחומר הראיות שהונח בפניו, ואין יסוד להתערבותנו. אוכל, אפוא,
לקצר במקום שבית המשפט המחוזי הרחיב.
22. עיקר המחלוקת בערעור בנושא שכר הטרחה נסב
סביב השאלה, האם ניתן לפסוק שכר טרחה על בסיס חוזה שכר
טרחה סטנדרטי כאשר חוזה שכר הטרחה הספציפי לא הובא כראיה בפני בית המשפט.
התשובה היא בחיוב. החוזה הסטנדרטי שהוצג בפני בית משפט קמא מהווה ראשית ראיה, אשר
ניתנת להשלמה מכוח עדויות קבילות בעל-פה, ועל יסוד מכלול זה רשאית היתה הערכאה
הראשונה לקבוע את אשר קבעה.
23. לטענת חיננזון, כאמור, אין להתבסס על החוזה
הסטנדרטי לצורך קביעת גובה שכר הטרחה. אכן, החוזה הספציפי בנוגע לשכר הטרחה לא הוצג בפני בית המשפט המחוזי בידי מי
מהצדדים. חטר-ישי הסביר, כי שני ההעתקים שהיו בעבר במשרדו נעלמו (האחד מתיקו של
חיננזון והשני עקב פריצה למשרד). בית המשפט המחוזי קיבל זאת. מנגד, חיננזון הסביר
בתחילה, כי הוא לא מוצא את העותק שהיה ברשותו, ובהמשך טען בבית המשפט המחוזי כי
הוא כלל "לא זוכר" אם חתם על חוזה ספציפי ואם חוזה זה נכרת בכתב או בעל
פה. בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת נסיבות היעלמות החוזה הספציפי, שכן שאלה זו לא היתה דרושה לצורך הכרעה. בית המשפט
המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי נחתם בין
הצדדים חוזה ספציפי על בסיס החוזה הסטנדרטי. חטר-ישי הגיש לבית המשפט את החוזה
הסטנדרטי שהיה נהוג באותה עת במשרדו. בנוסף הובאו עדויות בעל-פה.
24. לכלל הראיה הטובה ביותר ישנם חריגים. ניתן
להוכיח תוכנו של מסמך באמצעות ראיות משניות, אם הוכח כי המסמך המקורי אבד (ע"א
455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב (1) 177, 188), אף אם האבדן נבע
מרשלנות חמורה (ע"פ 869/81 שניר נ' מ"י,
פ"ד לח (4), 169, 211). בעניינינו, חטר-ישי הוכיח כי החוזה הספציפי אבד, ועל כן רשאי היה להוכיח את תוכנו של החוזה הספציפי באמצעות ראיות אחרות – החוזה הסטנדרטי, אשר הווה ראשית ראיה לעניין שכר הטרחה ואשר הושלם
על ידי עדויות בעל-פה. בניגוד לחטר-ישי, חיננזון לא הוכיח כי ההסכם הספציפי שהיה ברשותו אבד. במצב עניינים זה, היה על חיננזון לספק
טעם משכנע אחר להיעלמו של ההסכם הספציפי שהיה
ברשותו (ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר,
פ"ד נה (5) 71, 87).
25. חיננזון לא סיפק טעם משכנע כנדרש. חיננזון
שינה גרסתו מספר פעמים בסוגיה זו, באופן ש"הותיר תחושה עזה של חוסר
מהימנות". עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי גרסת חיננזון "לבשה ופשטה
צורות". להתנהלות זו יש מחיר משפטי. הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית מבלי
לספק טעם משכנע לכך, מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד
שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד, ובענייננו, ראיותיו של
חטר-ישי. כך במשפט הפלילי (ע"פ 728/84 חרמון נ' מ"י, פ"ד מא (3), 617, 625) וכך במשפט האזרחי (ע"א
2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות
בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 615-614, וראו גם: י' קדמי על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד, כרך ג) 1649-1648).
לסיכום נקודה זו: בצדק
קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן להסתמך על החוזה הסטנדרטי לצורך הכרעה בשאלת שכר הטרחה, וכי ניתן להשלימו מכוח עדויות בעל פה. המקרים בהם סטה בית המשפט
מנוסחו של ההסכם הסטנדרטי נעשו על סמך התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הדיונית
מהעדים שהעידו בפניה ואשר היו מהימנים עליה. הממצאים העובדתיים באשר לשיעור שכר
הטרחה לכאן או לכאן מעוגנים היטב בחומר הראיות, ואין יסוד להתערבותנו בהם. טענותיהם
של חיננזון ושל חטר-ישי, אשר תוקפות את הכרעת בית המשפט המחוזי באשר לשיעור שכר
הטרחה, רובן ככולן עוסקות בשאלות של מהימנות עדים וממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה
הראשונה. דינן דחיה.
בענין אחד, מוצאת אני עם זאת לנכון לקבל
את טענת חיננזון, ולסטות מקביעת בית המשפט המחוזי: פסיקת שכר הטרחה עבור הערעור
לבית הדין הארצי לעבודה. דעתי היא, כי לא היה מקום לחייב את חיננזון בשכר טרחה
בעבור הליך זה. עד להגשת תביעת שכר הטרחה בבית המשפט המחוזי לא דרש חטר-ישי שכר
עבור הטיפול בערעור. תביעה זו לא נזכרה במכתב הפירוט "המעודכן" (מיום
11.8.1998) ששלח חטר-ישי לחיננזון, כחודש וחצי לפני חתימת הסכם הפשרה. בית המשפט
ציין, כי באותה עת היו יחסים טובים בין הצדדים; אך גם בבקשה לעיקול כספי הפשרה
שהשיג חיננזון (מיום 20.9.1998) אין זכר לדרישה בגין שכר טרחה עבור הערעור. חטר-ישי
פירט בבקשה לעיקול את הסכומים המגיעים לו, לטענתו, כדלקמן: שכר טרחה בשיעור 20%
מסך הפשרה, שכר טרחה בגין המרצת הפתיחה, שכר טרחה בשיעור 20% מהסך שנחסך מחיננזון
בגין התביעה שכנגד, מע"מ על הנ"ל ו-"הוצאות, שטרם נישומו ע"י
[חטר-ישי] מפאת דוחק הזמן". זאת ועוד: עו"ד דרור חטר-ישי העיד בחקירתו
הנגדית בבית המשפט המחוזי, כי לא נחתמה כל התחייבות
לגבי תשלום שכר טרחה בעבור הליך הערעור:
"לא נחתמה כל התחייבות לגבי הליך הערעור. בהתחייבות שנחתמה בשנת
1985 [החוזה הספציפי – מ"נ] נאמר במפורש שההתחייבות הזאת אינה כוללת טיפול
בהליכי ערעור והליכים שלאחר פסק הדין, כגון הליכי גבייה ואכיפה. לא נחתמה התחייבות
לאחר מכן." (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, בע' 33).
בנסיבות אלה דעתי היא, כי אין מקום לחייב
את חיננזון בתשלום שכר טרחה עבור הליכי הערעור, ויש מקום לסברה כי הוא כלול כבר
בשכר הטרחה שניתן עבור הטיפול בבית הדין האזורי לעבודה, אשר בוסס על 20% מסכום
הפשרה שהשיג חיננזון. יש לזכור, כי שכר הטרחה לפי החוזה הסטנדרטי מבוסס על מנגנון
של שכר מותנה. במילים אחרות, שכר הטרחה הוא נגזרת של ההצלחה בתיק ולא של כמות
העבודה שהושקעה בו. כפי שהעיד חטר-ישי: "שיטת העבודה אצלנו היא לפי ההישג
ולפי התוצאה ולא לפי שעות עבודה" (פרוטוקול, בע' 49). הצלחה זו נמדדת לפי פסק
הדין הסופי והחלוט בתביעה. משכך, אין הצדקה לקבוע כי כוונת הצדדים היתה שישולם שכר
טרחה נוסף בגין הליכי הערעור לבית הדין הארצי, אם
יהיה ערעור. בעניין זה יש לדעתי לקבל את ערעורו של חיננזון, ולהפחית מהסכומים
שנפסקו לטובת חטר-ישי סך של 500,000 ש"ח (כולל מע"מ, בצירוף ריבית
והפרשי הצמדה מאוגוסט 1998).
נושא הרשלנות
26. חיננזון טוען, כזכור, כי חטר-ישי התרשל
כלפיו. הוא התייחס, בין השאר, לאיחורים לדיונים בבית הדין ולטענות אחרות, שאף אם
יש בהן ממש, ברור שלא גרמו נזק לחיננזון. המעיין בפסק דינו של בית הדין האזורי
לעבודה מגלה, שבסופו של יום הושגה בו תוצאה "יפה" לטובת חיננזון. לא
ראיתי צורך איפוא להרחיב בעניין רוב הטענות – פרט לטענה המרכזית: הטענה המרכזית
היא, כי רשלנותו של חטר-ישי התבטאה בהגשת תביעות נפרדות נגד איסתא ואיסתא ליינס
למרות הידיעה, שהראשונה היא חדלת אמצעים, ולמרות העובדה שנחתם בין האגודות הסכם
הקמה, לפיו נטלה על עצמה איסתא ליינס את כל חובות איסתא. חיננזון טען, כי בשום שלב
בדיון הממושך בבית הדין האזורי לא ניסה חטר-ישי ליצור זיקה בין חיובי האגודות.
לדידו, חטר-ישי השתהה "שיהוי רבתי" בן 12 שנים וזנח את זכות התביעה
שעמדה לחיננזון נגד איסתא ליינס לחיובה בחובות איסתא מכוח הסכם ההקמה. זאת ועוד:
ניסיונו של חטר-ישי להשיג חיוב שכזה, באמצעות הגשת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי,
נדון לכשלון, כיוון שהעניין איננו בסמכות בית משפט אזרחי אלא בסמכות בית הדין
לעבודה, ועל כן מדובר – לטענת חיננזון – בהליך נפל רשלני נוסף של חטר-ישי. בנסיבות
אלה, משעה ש"לא היה עוד כל סיכוי סביר" לקבל את חובות איסתא ליינס
ואיסתא גם יחד, נאלץ חיננזון, לטענתו, להתפשר ולזכות בשיעור החוב של איסתא ליינס
בלבד, בסך כ-7 מיליון ש"ח, ולזנוח את זכותו לזכות בשיעור החוב של איסתא, בסך
15 מליון ש"ח נוספים, אותם תבע מחטר-ישי בגין רשלנותו.
27. חטר-ישי דחה טענות אלה מכל וכל והקדיש לכך
חלק נרחב בסיכומיו. לטענתו, עניינו של הסכם ההקמה בין איסתא לאיסתא ליינס נדון
במהלך ההליכים בבית הדין האזורי
לעבודה, היה חלק מהראיות בתביעות נגד האגודות, והאגודות אף לא התכחשו לו. חטר-ישי
הוסיף, כי משטרם ניתנו הכרעות בערעורים על-ידי בית הדין הארצי לעבודה, ממילא לא ניתן לטעון לשיהוי; כל זאת כאשר
הגשת ההסכם לבית הדין האזורי כאמור אף הניבה עיקולים בכסף ובמניות ששוויים כ-22
מליון ש"ח, שיכלו לכסות, ככל הנראה, גם את חובות איסתא. חטר-ישי גם סמך את
ידיו על קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה נותק הקשר הסיבתי בין פעולותיו לבין הנזק
הנטען, משעה שחיננזון בחר להתפשר, על דעת עצמו ובלא ידיעתו של חטר-ישי, על סכום
נמוך בהרבה מהסכום לו היה זכאי, וזאת - לטענת חטר-ישי - מתוך מחשבה כי יוכל להתחמק
מתשלום עתידי של שכר הטרחה. לגישתו, חיננזון בחר להתפשר היות והוא אמור היה להתחיל
את עבודתו בחברת צ'רטר תור יום לאחר החתימה על הסכם הפשרה, והוא העריך כי המשך
ההליכים המשפטיים יזיק לו בעבודתו וכי הזמן להשיג פשרה אוזל. בנסיבות אלה, חיננזון
לא נתן בידו את האפשרות למצות את ההליכים, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו, ואין
כל רשלנות המונעת מחטר-ישי לממש את זכותו לקבלת שכר הטרחה.
28. מקשה עו"ד קלדרון, בא כוחו של חיננזון,
ושואל: חיננזון מחזיק בידו פסק דין ששוויו הוא, לפי הערכה מינימליסטית, 22,000,000
ש"ח. נניח שעליו לשלם שכר טרחה כפי שקבע בית המשפט המחוזי; מדוע יתפשר, ועוד
באופן שמה שיקבל - או לפחות נתח נכבד ממנו - יעבור לידי עו"ד חטר-ישי? לטענתו
אין הגיון בפשרה, אלא אם נקבל שהיא נעשתה בשל הבנתו של חיננזון, שלא יוכל לגבות את
מה שנפסק נגד איסתא (לטענתו כ-15,000,000 ש"ח), ותש כוחו (וכספו) להמשיך
בהתדיינות המשפטית ארוכת השנים. מנגד, עו"ד חטר-ישי טען, כי חיננזון התפשר
בשל רצונו לעבוד בצ'רטר תור ולקבל במסגרת זו "את הנתח הסטודנטיאלי",
כחלק מהסכם הפשרה. חטר-ישי הצביע על סמיכות הזמנים בין הסכם הפשרה אותו השיג
חיננזון מאחורי גבו (של חטר-ישי) לבין תחילת עבודתו החדשה. בית המשפט המחוזי לא
קבע ממצא בשאלה מדוע התפשר חיננזון. בדיון בפנינו ציין חטר-ישי, כי לאמיתו של דבר
גם הוא אינו יודע ידיעה פוזיטיבית מה הניע את חיננזון להתפשר. הוא הסיק מסקנות
מעצם עשיית הפשרה מאחורי גבו.
בפתח הדיון בסוגיית הרשלנות יש לזכור, כי
בשיטת המשפט שלנו אין לעורך הדין חסינות מפני תביעות רשלנות לגבי אופן ניהול המשפט
(ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון,
פ"ד לט (1) 113, 144). אף באנגליה נקבע כי אין הצדקה לחסינות שכזו (Arthur J.S. Hall v. Simons [2000]
3 All E.R. 673 (H.L.);
ראו גם: ע' אזר "רשלנות מקצועית של עורך דין" הפרקליט מה(ב) (תשס"א) 279, בע' 290-289). עם זאת, עדיין הנטל
על התובע להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות. בהקשר זה, על התובע הנטל להוכיח, כי אלמלא התרשלות עורך הדין תוצאת פסק הדין הייתה משתנה לטובתו
(ראו: א' יעקב "רשלנות בין כותלי בית המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי
דין במסגרת הדיון המשפטי" עיוני משפט כו
(תשס"ב) 5, בע' 22-21, 58-57). זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה
בהליכי משפט יודע, כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן
פסק דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו היו ההליכים מתנהלים באופן
שונה.
אני מוכנה להניח לצורך העניין, אף שבית המשפט המחוזי לא קבע זאת,
שעו"ד חטר-ישי היה מיטיב לעשות אילו תבע את איסתא ליינס גם בגין חיוביה של
איסתא, וכי התרשל בכך שלא עשה זאת. גם בהנחה זו דין ערעורו של חיננזון להידחות.
29. בית המשפט המחוזי היה נחרץ במסקנתו כי
בסופה של הדרך, היה חיננזון מצליח לגבות מאיסתא ליינס את חובה של איסתא:
"פשרה זו מעוררת תמיהה לנוכח העובדה שסיכויי הגביה הובטחו
ע"י התובע בהליכים שנקט... במצב דברים זה, בו מופקד סך 22,000,000 ₪ בידיים
נאמנות להבטחת ביצוע פסק-הדין, ולאגודות יש אינטרס ראשון במעלה להתפשר, כשלנתבע יש
סיכויים מצויינים, בין בהליך זה ובין בהליך אחר, להביא לחיובה של איסתא ליינס
בחובות איסתא,
לא ברור כלל ועיקר מדוע נחפז הנתבע והתפשר על סכום כה נמוך. חיפשתי תשובה הגיונית לשאלה
האמורה, ולא מצאתי".
30. כשלעצמי, לא הייתי מתבטאת באופן כה נחרץ
לגבי סיכוייהם של הליכים משפטיים שלא הגיעו לכלל סיום: הליך הערעור בבית הדין
הארצי לעבודה; הערעור האזרחי שהוגש לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ונושא הגביה בפועל מאיסתא. לא ניתן לדעתי לקבוע בצורה נחרצת, או אפילו לפי מאזן
ההסתברות, שבסופו של יום, ואילו נוצרה "זיקה" בין חיובי האגודות, היה
חיננזון מקבל מאיסתא סכום של 15,000,000 ש"ח אותו הוא תובע מחטר-ישי. כדי
להגיע למסקנה שחיננזון זכאי לקבל מחטר-ישי את הסכום שנתבע על ידו או סכום אחר, יש
לצאת משורה של הנחות: האחת שערעורן של
האגודות לבית הדין הארצי היה נדחה אילו
התברר עד תומו; השניה שערעורו שלו
(של חיננזון) לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה נדחה אף הוא;
שלישית שלא היה עולה בידו, באמצעות הליך נוסף
בבית הדין לעבודה נגד איסתא ליינס, לקבוע שהיא תישא גם בחובות איסתא; רביעית שהליכי הגביה נגד איסתא היו עולים בתוהו; חמישית שהחוב של איסתא ואיסתא ליינס יחדיו אכן עמד על
22,000,000 ש"ח. אציין, כי בעניין האחרון אין בפנינו קביעה שיפוטית כזו, אף
שכך עולה מתחשיב שהגיש חיננזון, באמצעות חטר-ישי. בית המשפט המחוזי התבקש, למעשה,
לתת אגב הדיון ברשלנות הנטענת שורת פסקי דין היפוטטיים במקום הערכאות הדיוניות המתאימות.
אגב, יש יסוד לסברה כי חיננזון לא הפסיד
מהגשת שתי תביעות נפרדות, אלא דווקא הרוויח מכך: עו"ד הראל, ממשרד חטר-ישי,
העידה בחקירתה הנגדית – ועדותה היתה מהימנה על בית המשפט המחוזי – כי הגשת התביעה
נגד שתי האגודות בנפרד נועדה להגדיל את היקף החוב הכספי הנטען כנגד האגודות:
"בדיעבד, אלמלא היתה מוגשת התביעה בצורה כזאת, [חיננזון] לא היה
זוכה בפסק הדין כפי שהוא זכה. מכיוון שכל התיזה של התביעה [של חיננזון בבית הדין
האזורי לעבודה – מ"נ] הייתה בנויה על העובדה שמדובר בשתי מעסיקות נפרדות ושני
מעסיקים נפרדים, וזה מה שאיפשר לבית המשפט לקבל את המסקנה שהיו שני הסכמי עבודה
נפרדים" (פרוטוקול, בע' 7).
ונזכור כי טענת האגודות היתה, כי שני
ההסכמים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת זה עם זה!
חיננזון מבקש, שנחייב את חטר-ישי לשלם לו בגין
רשלנות מקצועית במקום החיובים המוטלים, לטענתו, על החייבים האמיתיים. אכן, קיומם
של חיובים שלא ניתן לגבותם אינו שולל את האפשרות להוכיח, במקרים מתאימים, רשלנות
של עורך דין בדרך של קביעה, ולו לפי מאזן ההסתברות, בשאלה "מה היה קורה אילו"
נהג עורך הדין כהלכה: כך נעשה, למשל, בע"א 8001/95 קורן נ' ויסברג, עו"ד ואח' (לא פורסם), שניתן בערעור על פסק
דיני בבית המשפט המחוזי ב-ת"א (י-ם) 369/93 קורן נ' ויסברג, עו"ד ואח' (לא פורסם). בעניין זה התרשל עורך
דין בהגשת תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, והתביעה
התיישנה, מבלי שעורך הדין התרה בלקוח שהתביעה עומדת להתיישן. במקרה זה, בו האחריות
לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים היא (בדרך כלל) מוחלטת, ניתן לערוך חישוב "מה
היה קורה אילו" הוגשה התביעה. עורך הדין חויב בחלק מסכום הפיצויים שהיה נקבע,
בניכוי רשלנות תורמת של התובע. אולם, הדבר אינו ניתן בענייננו. על חיננזון היה
לעבור, בגדר חובת תום הלב וחובת הקטנת הנזק, את מסלול הבירור המשפטי ומסלול הליכי
הגביה עד תום, בטרם ינסה "לגלגל" את חיובן של החייבות על עורך דינו.
31. כאמור, בית המשפט המחוזי לא קבע ממצא ברור
מדוע התפשר חיננזון. לא היתה לו תשובה לשאלה זו. קשה לקבוע זאת במקומו. יתרון אחד
בודאי צמח לחיננזון: במסגרת הסכם הפשרה (להבדיל מפסק דינו של בית הדין האזורי)
הועמד רוב החיוב על סכומים הפטורים ממס. בכך הודה חיננזון בחקירתו בערכאה הראשונה.
יתכן וחיננזון אף חשש מהמשך ההליכים ומתוצאת ערעורן של האגודות לבית הדין הארצי;
עיינתי בהודעת הערעור של האגודות לבית הדין הארצי לעבודה, ולכאורה ישנן טענות
כבדות משקל נגד חיובה של איסתא (להבדיל מחיובה של איסתא ליינס).
גם לעניין התחשיבים נראה, לכאורה, כי היה
לחיננזון ממה לחשוש: בקשת העיקול שהגיש חיננזון על כספי האגודות עמדה על 11 מליון ש"ח
"בלבד". בנימוקי הבקשה לעיקול נכתב, כי סכום התביעה על פי כללי השיערוך
שנקבעו בפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה עומד – נכון למועד הגשת בקשת העיקול
(7.1.1997) – על כ-11 מליון ש"ח:
"ואלו נימוקי הבקשה: ביום 5.1.96 נתן בית משפט נכבד זה את פסק
דינו בתיק זה, במסגרתו קיבל את תביעת [חיננזון] כנגד כל אחת מן [האגודות]. סכומן
המצטבר של תביעות אלו, כמפורט בכתב התביעה, נאמד היום, על פי כללי השערוך אשר
נקבעו בפסק הדין, בכ-11,000,000 ₪".
האגודות השיבו לבקשת העיקול ביום
10.1.1997 בטענה, כי אין יסוד לתחשיב זה:
"נסיונה של ב"כ [חיננזון] ל'מלא בתוכן' את פסק הדין העקרוני
ע"י קביעתה, כי שיעור החיוב הנובע מפסק הדין העקרוני הינו כ-11 מליון
ש"ח הינו חסר נפקות ובלתי מבוסס. ב"כ [חיננזון] לא צירפה כל תחשיב או
בסיס אחר ל'קביעתה' בדבר שיעור החיוב".
בסיכומים שהגיש חיננזון לבית המשפט
המחוזי הוא הסביר את מקור התחשיבים הגבוהים יותר, שעמדו על טווח של 22-39 מליון ש"ח: תחשיבים אלה נערכו לבקשת
חיננזון על-ידי רו"ח יוסף שחק והוצגו לאגודות בעת המשא-ומתן לפשרה בין
חיננזון לאגודות.
אם צודק חיננזון בטענתו, כי אכן יכול היה
לקבל 22 מליון ש"ח, הפשרה שעשה אכן תמוהה היא. אך יתכן כי ההערכה האמיתית עמדה על 11 מליון ש"ח. או-אז, פשרה על סכום
הקרוב ל-7 מליון ש"ח, ובו הטבות מס משמעותיות, הינה פשרה הגיונית.
יהא הדבר אשר יהא, ואין אפשרות לקבוע
ממצא בענין זה, חיננזון אינו יכול לנקוט בדרך קיצור זו, המקבלת מראש את דעתו
שהחיובים בהם חוייבו האגודות היו עומדים על כנם בערעור, כי הסכום הנטען נכון הוא
וכי לא היתה אפשרות גביה מאיסתא. בין אם תאמר שהקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת
לתוצאה לא הוכח או נותק, כפי שהתבטא בית המשפט המחוזי, ובין אם תאמר שחיננזון מנוע
מלנקוט בדרך זו – דין ערעורו של חיננזון בנושא הרשלנות המקצועית להידחות. אין
אפשרות לקבוע בהליך שלפנינו, ולו לפי מאזן ההסתברות, כי אילו תבע חטר-ישי את איסתא
ליינס לתשלום חובה של איסתא היה חיננזון זוכה, בסופו של יום, ב-22,000,000
ש"ח וכי אילו נמשכו ההליכים לא היה עולה בידו להיפרע מאיסתא.
לא מן המותר להפנות בהקשר זה לדברי כבוד
השופטת סירוטה, בהחלטתה המנומקת מיום 29.6.1997, בה כתבה – לטובת חיננזון – כי
לכאורה עומדת לו עילת תביעה כנגד שתי האגודות:
"לא ראיתי עין בעין עם ב"כ [האגודות], כי תביעתו של
[חיננזון] התיישנה, כמו כן הנני סבורה של[חיננזון] לכאורה עילת תביעה גם כנגד
[איסתא]... הותרתי שאלות אלה פתוחות וכן את השאלה בדבר התיישנות והשתק עילה לדיון
בפני הערכאה המוסמכת".
32. למעלה מן הצורך יוער, כי הליך המרצת הפתיחה,
שכשל בשל חוסר סמכות, היה הליך משני; לחיננזון לא נגרם נזק מדחיית המרצת הפתיחה
והוא לא חוייב בתשלום שכר טרחה בגין הליך זה.
יצויין כי חיננזון עצמו, בזמן אמת, לא
חשב שנגרם לו נזק. ב-26.6.1997, מיד לאחר שהודיעה כבוד השופטת סירוטה על מחיקת
המרצת הפתיחה, הוא כתב לעו"ד הראל ממשרד חטר-ישי כי:
"הפסד בקרב אחד לא מכריע מערכה... יש לפנות לבית הדין לעבודה
ולנסות לקבל החלטה בתואנה שחבות של איסת"א נוצרה רק לפני 1/2 שנה... אם נפסיד
בערעור ובבית הדין לעבודה עדיין יש מקום, לאחר שיהיה תחשיב ופסק דין
חלוט, לפרק את התאגיד איסת"א, ואז, מתוקף הרמת מסך, לתבוע את איסתא ליינס".
הבקשה
להשלמת טיעונים
33. חטר-ישי הגיש בקשה להשלמת טיעונים. הוא
ביקש להשלים טיעונים שכל כולם הפניות לפסק דין מחוזי בעניינו של חיננזון שניתן
ביום 28.6.2004 (ת"א (ת"א) 1125/97 חיננזון נ' קסטן (לא פורסם)). בקשתו כללה הפנייה לציטוטים נרחבים
מפסק הדין, המבקשים להתייחס, לכאורה, לאמינותו של חיננזון. חיננזון התנגד לבקשה
זו. דין הבקשה להידחות. מה שנקבע בהליך אחר הוא עדות סברה בהליך הנוכחי. ממילא,
אין צורך בדבר, לאור המסקנות אליהן הגעתי. בית המשפט המחוזי עמד בענייננו בהרחבה ובהקשרים
שונים על חוסר מהימנותו של חיננזון, ועניין זה הוא הקובע.
סוף דבר
34. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות, פרט
לביטול חיובו של חיננזון לשאת בשכר טרחה בערעור לבית הדין הארצי לעבודה (500,000
ש"ח כולל מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מאוגוסט 1998). הוצאות המשפט
ושכר טרחת עורך דין שהוטלו על חיננזון בערכאה הראשונה יופחתו באופן פרופרציונאלי
לסכום שהופחת. בערעורים ישא כל צד בהוצאותיו.
ש
ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים לפסק דינה של חברתי, השופטת
נאור. לעניין תביעתו של חיננזון שוכנעתי, שלא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין מעשי
ההתרשלות (הנטענים) לבין הנזק (הנטען). בחירתו של חיננזון לכרות את הסכם הפשרה עם
האגודות היא שהביאה ל"נזק", ולא מעשיו או מחדליו של חטר-ישי. ממילא שלל
הסכם הפשרה כל אפשרות מעשית לברר את סיכוייו של חיננזון לזכות בסכום גבוה יותר.
בנסיבות אלה, איני נדרש לחוות דעה באשר לטיב ההליכים שלא הושלמו או לסיכויי מי
מהצדדים להם. כן איני מוצא לצריך לדון בסוגיית מניעותו של חיננזון מהעלאת טענות
אלו מלכתחילה.
ה
נ ש י א
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ'
נאור.
ניתן היום, ט"ז בשבט, תשס"ה
(26.1.2005).
ה נ ש י א ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03009890_C09.docעע
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il