מ.ד. נאור בע"מ נ. משרד הבינוי והשיכון - מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 9887/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9887/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות המערערת: מ.ד. נאור בע"מ נ ג ד המשיבה: משרד הבינוי והשיכון - מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.9.04 בת.א. 393/05 שניתן על ידי כבוד השופט נאמן תאריך הישיבה: כ"ו באדר א' תשס"ה (8.3.05) בשם המערערת: עו"ד נ' סלע בשם המשיבה: עו"ד ר' גורדין פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כספית נגד המשיבה בסכום העולה על 2 מיליון ש"ח. בפסק הדין (שניתן על ידי כב' השופט מ' נאמן) חוייבה המשיבה לשלם למערערת סכום של 175,000 ש"ח. על פי האמור בפסק הדין, הוא ניתן על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - החוק). טענת המשיבה בערעור היא שבית המשפט לא היה מוסמך ליתן פסק-דין על דרך הפשרה, יען כי לא הייתה הסכמה למתן פסק-דין כאמור. 2. בית המשפט שמע את כל המשפט ואף הוגשו לו סיכומים. ביום 29.6.2004 נתקיימה ישיבה בה הציע בית המשפט לבעלי הדין להסכים, כי פסק הדין יינתן על פי סעיף 79א לחוק. בהחלטתו של בית המשפט מאותו יום נכתב, כי הצדדים יודיעו תוך 10 ימים אם הם מסכימים למתן פסק דין על דרך הפשרה. עוד נאמר בהחלטה, כי נרשמה הסכמתה של המערערת (התובעת) למתן פסק דין בדרך המוצעת. המשיבה (הנתבעת) קיבלה ארכה למתן תשובה להצעה. ביום 18.8.04 נתנה המשיבה הודעה בכתב בה נאמר, כי היא מסכימה להצעה והוסיפה וכתבה: "... ובלבד שפסק הדין שיינתן, ינוע בטווחים שבין דחיית התביעה בכללותה, מצד אחד, לבין מתן פסק דין בסכום מרבי העומד על 50% מסכום התביעה המקורי בלבד, מצד שני". ביום 1.9.04 שלחה המערערת הודעה בתגובה להודעתה של המשיבה. בהודעה זו של המערערת נאמר, כי נדהמה לגלות שהמשיבה אינה מסכימה להצעתו של בית המשפט וכי הודעתה של המשיבה "יצרה הצעה חדשה, אשר זיכרה לא בא כלל בין הצדדים". פסק דינו של בית משפט קמא ניתן ביום 8.9.04. כאמור, בפתח פסק הדין נאמר, כי הוא ניתן על פי סעיף 79א לחוק. 3. דעתנו היא, כי דינו של הערעור להתקבל. התנאי הבסיסי הקבוע בסעיף 79א לחוק, לשם מתן פסק דין על דרך הפשרה, הוא הסכמה של בעלי הדין לפסיקה על דרך הפשרה. מהשתלשלות העניינים כמתואר, מתבקשת המסקנה כי במקרה זה לא הייתה הסכמה בין בעלי הדין. ברי, כי הסכמתה של המערערת, שניתנה בישיבה בה הציע בית המשפט שיינתן פסק דין על דרך הפשרה, לא הייתה הסכמה מוגבלת ומותנית בתנאי כלשהו. משמע, שמבחינתה של המערערת רשאי היה בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה בלא הגבלה כלשהי, ובוודאי בלא הגבלה לפיה סכומו של פסק הדין לא יעלה על 50% מסכום התביעה. לעומת זאת, עמדתה של המשיבה הטילה מגבלה על כוחו של בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, באופן שהוצבה תקרה לפיה בית המשפט לא יהיה רשאי לחייב את המשיבה ביותר ממחצית מסכום התביעה. אילו הגיבה המערערת ואמרה, כי היא מסכימה לאמור בהודעתה של המשיבה, ברור שרשאי היה בית המשפט ליתן פסק דין על דרך הפשרה ובלבד שלא יחייב את המשיבה בסכום העולה על 50% מסכום התביעה. דא עקא, המערערת כתבה במפורש בהודעתה מיום 1.9.04, כי הודעתה של המשיבה יצרה הצעה חדשה. אין שום אפשרות לומר, כי ניתן היה להבין את הודעתה של המערערת כהסכמה למתן פסק דין במגבלה שהציבה המשיבה. זאת ועוד, אין שום דרך לומר לאחר מעשה, כי פסק הדין לא היה משתנה אלמלא ההגבלה שנקבה המשיבה בהודעתה. במלים אחרות, אין לדעת האם בית המשפט היה פוסק את שפסק, אף אם שני בעלי הדין היו מסכימים להצעתו למתן פסק דין על דרך הפשרה שלא כללה הגבלה כלשהי. 4. איננו רואים צורך להידרש לשאלה האם כל דקדוקי דיני החוזים חלים לענין התנאי שבסעיף 79א לחוק, באשר להסכמה של בעלי הדין. על כן, אין לנו צורך לקבוע, כי לגבי ענין כאמור חל סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע, כי "קיבול שיש בו תוספת, הגבלה, או שינוי אחר לעומת ההצעה, כמוהו כהצעה חדשה". נעיר, כי הסיטואציה בהקשר למקרה הנוכחי, ולמקרים רבים אחרים של פסק דין על דרך הפשרה, היא שההצעה באה מצידו של בית המשפט ואינה מועלית על ידי אחד מבעלי הדין. מכל מקום, וכפי שאמרנו, אין יסוד לטענתה של המשיבה, כי הודעת התגובה של המערערת צריכה להתפרש כהסכמה. 5. המקרה הנוכחי מצביע על הצורך בגישה זהירה ודווקנית מצידו של בית המשפט בכל הנוגע למתן פסקי דין על דרך הפשרה (בין אם על פי סעיף 79א לחוק, ובין אם בהתאם לסעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ד-1975). דרך ההכרעה המיוחדת של פסק דין של פשרה הינה בעלת יתרונות שונים ונזכיר את חלקם. היא מאפשרת לכל אחד מבעלי הדין להקטין את סיכוניו מפני פסק דין שיקבל באופן מלא את טענותיו של הצד שכנגד. ביקורת ידועה על דרך ההכרעה הרגילה בהליך שיפוטי היא שבית המשפט רשאי לפסוק באופן בינארי, או כפי שלעיתים מבוטא הדבר "הכל או לא כלום". פסק דין על דרך הפשרה מאפשר לבית המשפט למצוא נקודת איזון במתח הקיים לעיתים בין תחושת הצדק לגבי התוצאה הראויה, לבין דרישותיו של הדין. למהלך של פסק דין על דרך הפשרה יש אף יתרון נוסף של חסכון הן במשאבים שיפוטיים והן במשאביהם של הצדדים. אם בית המשפט פועל ונותן פסק דין על דרך הפשרה שעה שלא הייתה הסכמה בין הצדדים, או תוך חריגה מהסכמתם, עלול הדבר לפגוע בנכונותם של בעלי דין להסכים להכרעה על דרך הפשרה. 6. נשאלת השאלה כיצד צריך היה לפעול בית משפט קמא שעה שהתברר לו, כי המשיבה מתנה את הסכמתה בכך שסכומו של פסק הדין לא יעלה על מחצית מסכום התביעה. אפשרות אחת הייתה ליתן פסק דין בדרך הרגילה, שהרי הודעתה של המשיבה יצרה מצב חדש ולאור הודעתה לא ניתן היה לומר, כי קיימת הסכמה של שני בעלי הדין. אפשרות אחרת, שלכאורה נראית עדיפה, הייתה לזַמן את בעלי הדין על מנת לנסות להביאם להסכמה, בין אם על פי ההצעה המקורית, בין על פי הצעתה של המשיבה ובין אם על דרך רעיון יצירתי אחר, ובלבד שתהא הסכמה אמיתית של שני בעלי הדין. למרבה הצער, דרכו של בית המשפט בניסיון לקצר ולחסוך במשאבים, נמצאת בסופו של יום מביאה להארכת הדרך. 7. אשר על כן, הערעור מתקבל ופסק הדין מבוטל. העניין יחזור לבית המשפט המחוזי לשם סיום ההליך שבפניו. אפשר שעדיין פתוחה הדרך להביא את בעלי הדין להסכמה. אנו ניסינו לעשות כן, אך דרכנו לא צלחה. המשיבה תישא באגרת הערעור וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ח באדר א' תשס"ה (9.3.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04098870_S03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/