סברה ריזק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9886/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9886/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: סברה ריזק נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין שניתנה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 23.9.03, בתיק פ"ח 981/02, שניתנה על ידי כבוד השופטים: י' פלפל, ו' מרוז, ר' כץ תאריך הישיבה: כ"ו באדר ב' תשס"ה (6.4.2005) בשם המערער: עו"ד יעקב גסר בשם המשיבה: מתורגמן לשפה הערבית: עו"ד ענת חולתא מר עלאם דיאב פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער, ריזק סברה, בעבירות אינוס והתפרצות, ובעקבות כך גזר לו 13 שנות מאסר. בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. 2. העובדות העומדות בבסיסה של ההרשעה הן אלו: בין המערער למתלוננת היתה קיימת הכרות שטחית, ובשעות הערב של יום 1.7.02 הם נפגשו בחנות באילת. המערער הזמין את המתלוננת ללגום בירה, ומשהיא עזבה את המקום בשעה 20.00 לערך והחלה עושה את דרכה לביתה, הלך המערער בעקבותיה. בשלב כלשהו אחז המערער בידה של המתלוננת ואמר לה "אני רוצה אותך", והיא הדפה אותו והמשיכה בדרכה. אולם המערער לא הרפה, ושעה שפתחה את דלת דירתה, התנפל על המתלוננת ודחף אותה פנימה. לגרסת המשיבה, הפיל המערער את המתלוננת על הספה, קרע את בגדיה ואנס אותה, חרף צעקותיה והתנגדותה. משסיים המערער לבצע את זממו, נמלטה המתלוננת והתדפקה על דלתה של דירה שכנה, אולם המערער יצא בעקבותיה, אחז בשערות ראשה, וגרר אותה בחזרה לדירתה. לאחר מספר דקות עזב המערער את המקום. 3. המערער התגונן בפני העבירות שיוחסו לו באומרו כי הוא אמנם תקף את המתלוננת, אולם לא על רקע מיני. לגרסתו, הוא נכנס לדירה בהסכמת המתלוננת, ובאותו מעמד היא ביקשה ממנו סכום של 2,000 דולר כדי לממן את נסיעתה לצרפת כדי לבקר את בתה. המערער דחה את בקשת המתלוננת, ולטענתו, בתגובה היא אמרה לו שתתלונן נגדו כי אנס אותה. המערער הוסיף ומסר, כי משניסה לצאת מהדירה, אחזה המתלוננת בחולצתו, והוא הדף אותה, וברגע של אובדן עשתונות גם תקף אותה. 4. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסה זו של המערער, ולהשקפתי בדין נהג כך. להלן אבהיר את מסקנתי זו: א. במרכז ראיותיה של המשיבה ניצבה עדותה של המתלוננת. זו תיארה אירוע קשה במהלכו נקט המערער נגדה באלימות, ובלשונה: "הוא רצה לקחת אותי בכוח, הוא קרע לי את הבגדים ונתן לי מכות. הוא נתן לי מכות באזור הזרועות והחזה והחזיק אותי בכוח ... הוא קרע גם את התחתונים ... הוא עשה לי סקס. זה היה בסלון ... אני יודעת שהוא אנס אותי, שהוא נכנס בתוכי ... הוא לקח אותי בכוח". ב. גרסה זו של המתלוננת נתמכת בממצאיה של בדיקה שנערכה זמן לא רב לאחר האירוע, ובה נתגלו סימני חבלה בפלג גופה העליון של המתלוננת. ג. במהלך הדיון בפנינו נטען, כי כאשר תיארה המתלוננת במשטרה את סיפור תקיפתה, היא לא הזכירה תחילה את האונס. אולם, עיון בתעודה הרפואית ת/10 מלמד, שכשעה לפני שנרשמה מפיה ההודעה ת/10, היא כבר התלוננה בפני הרופא שבדק אותה כי נאנסה, ואתה מתקשה להניח כי היא תבדה גרסה מסוג זה מליבה, כשנהיר לה כי הבדיקה הרפואית עלולה להפריך את גרסתה. ד. לבית המשפט הוגשה בהסכמה הודעה שנרשמה מפיה של שכנתה של המתלוננת, שעל דלתה היא התדפקה בעקבות תקיפתה על ידי המערער. עדה זו מסרה כי הציצה מבעד לעינית הדלת, וראתה את המתלוננת מוטלת על הרצפה ו"בחור מושך אותה מהשערות לדירה" (ראו ת/9). 5. עינינו הרואות, כי גזרת המחלוקת בין הצדדים צרה ביותר, והיא עוסקת בשאלה אם תקיפת המתלוננת היתה על רקע מיני. לעניין זה היפנה בא-כוחו המלומד של המערער לכך שעל פלג גופה התחתון של המתלוננת לא נמצאו סימני חבלה כלשהם, אף שלטענתה היה האונס אלים. ועוד נטען, כי לא בגופה של המתלוננת ולא באזור בו בוצע, לטענתה, האינוס, לא נמצאו סימני זרע של המערער. אדרבא, סימני הזרע היחידים שנמצאו שם שייכים לאדם עמו קיימה המתלוננת יחסי מין בלילה הקודם. אכן, אלו הן שאלות אשר נותרו ללא מענה, אולם זה אינו מקרה חריג שההליך הפלילי לא מספק תשובות לכל השאלות העולות במהלך הדיון. חרף זאת, רשאי בית המשפט לגבש מסקנה מרשיעה, ובלבד ששוכנע כי יש בראיות התביעה כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. ובאשר למקרה הנוכחי – המתלוננת הותקפה בביתה-שלה על ידי מי שהכרותה עמו שטחית. לעובדה זו הוצעו שני הסברים אפשריים, האחד הוא זה שנשמע מפיו של המערער, לאמור, הוא הגיב על תקיפתה של המתלוננת שעה שסרב לבקשתה להלוות לה כספים. ההסבר האחר הוא זה שהמתלוננת טענה לו, היינו, שהמערער תקף אותה כדי לכפות עליה קיומם של יחסי מין. בית המשפט המחוזי אימץ את האפשרות השנייה, ואינני סבור כי יכול היה לנהוג אחרת לנוכח מופרכות גרסתו של המערער. לעניין זה יש לזכור, כי גרסת המערער היתה שהמתלוננת תקפה אותו בעת שעמד לעזוב את הדירה, ומצאתי את עצמי תוהה כיצד מתיישבת גרסה זו עם העובדה שגם כאשר המתלוננת נמלטה מהדירה כדי לבקש את עזרתה של שכנתה, לא זו בלבד שהמערער לא ניצל את ההזדמנות כדי להסתלק משם, אלא אף טרח וגרר את המתלוננת כשהוא אוחז בשערות ראשה לתוך הדירה, ואחר כך טרק את הדלת על שניהם. כך לא נוהג מי שבאמת ובתמים ביקש להימלט על נפשו, אלא דווקא מי שעשה בקורבנו ככל העולה על רוחו. אם תוסיף לכך את היתרון שעמד לרשותה של הערכאה הראשונה להתרשם, באופן ישיר ובלתי אמצעי, מהמתלוננת והמערער בעת שהעידו בפניו, סבורני כי אין מנוס מהמסקנה כי גם לנוכח התהיות אותן העלה בא-כוחו המלומד של המערער, לא נמצאה לנו עילה לדחות את המסקנה המרשיעה של בית משפט קמא. 6. באשר לעונש – המערער חטא בעבירות קשות ומכוערות כאשר תקף אישה בביתה, וחרף התנגדותה ותחנוניה, ביצע בה מעשה שבדרך כלל מותיר צלקות בנפשה של הקורבן, צלקות שרישומיהן מלוות אותה לעתים עד ליומה האחרון. מצוותה של הלכה הפסוקה היא כי בעבריינים מסוג זה יש לנהוג ביד קשה, ולאור השקפה זו לא נוכל לומר כי גילינו בעונש שנגזר למערער פן של חומרה או חריגה מרמת הענישה המקובלת, שהם התנאים להתערבותו של בית משפט שלערעור. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ה' בניסן תשס"ה (14.4.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03098860_O02.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il