פלוני נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 9885/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9885/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' דנציגר העותרים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשס"ט (1.12.08) בשם העותרים: עו"ד יהודה טוניק; עו"ד יואל ברוך בשם המשיבים: עו"ד דנה מנחה פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: עניינה של העתירה לפנינו בדרישת העותרים כי נורה על ביטולו של פסק הדין שניתן בעניינם ביום 27.8.2007 בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בגדרו נקבע כי תביעת העותרים התיישנה וכי נורה על המשיבים (להלן: המדינה) להשיבם לשירות בצבא הקבע או בשירות הביטחון הכללי. 1. העותרים הועסקו בכוחות הביטחון למעלה מעשור. ביום 16.1.1994 פוטרו על רקע פרשה מצערת אשר התרחשה מספר שנים קודם לפיטוריהם ובה נפטר נחקר במסגרת חקירה בשירות הביטחון הכללי. בגין הפרשה הוקמה בשנת 1991 ועדת בדיקה משותפת לשירות הביטחון הכללי ולפרקליטות המדינה, אשר גבתה עדויות גם מן העותרים, אולם נוכח חיסיון שהוטל בעניין לא הועברו להם הממצאים והחלקים החסויים של הדו"ח (להלן: דו"ח ועדת סוכר). בעקבות מסקנות דו"ח ועדת סוכר הוחלט להעביר את העותרים לשרת בתפקיד שונה בתוך שירות הביטחון הכללי. כעבור חצי שנה נענו העותרים להצעת ראש שירות הביטחון הכללי לעבור ולשרת בצה"ל, כאשר לטענתם הובטח להם שהדבר יעשה תוך שמירת זכויות הגמלה והזכויות הסוציאליות שלהם. כשנה לאחר מכן, הודע לעותרים כי "גורמים משפטיים" מבקשים להפסיק את שירותם במערכת הצבאית בשל אותה הפרשה והעותרים זומנו לראיון בו הודיע להם קצין מודיעין ראשי על שחרורם הצפוי מצה"ל. בסופו של יום, כאמור, פוטרו העותרים ושירותם הסתיים ביום 16.1.1994. העותרים, אשר השיגו על פיטוריהם ועל הקביעה כי נטלו חלק בפרשה האמורה, העלו את עניינם – בטרם פוטרו ואף במהלך השנים לאחר מכן – בפני גורמים רבים ובכירים בשירותי הביטחון השונים ובפרקליטות המדינה, אך ללא הועיל ומבלי שעניינם נסתיים לשביעות רצונם. 2. לדברי העותרים, חרף ההבטחות לסייע להם מצד אותם גורמים אליהם פנו, לרבות ראש שירות הביטחון הכללי ופרקליטת המדינה, לא נתאפשר להם להשמיע את טענותיהם כראוי או להמשיך בשירותם. משכך, פנו ביום 5.6.2002 בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בדרישה כי זה יורה על מתן סעד הצהרתי לאמור כי העותרים לא היו אחראים לתוצאות הפרשה האמורה שהובילה לפיטוריהם; כי הופלו ביחס לעובדים אחרים אשר היו מעורבים בפרשה; כי פיטוריהם נעשו שלא כדין; כי יש להשיב את העותרים לעבודה בשירות הביטחון הכללי או בצה"ל; כי יינתן להם סעד כספי שיעמידם במצב בו היו לולא פוטרו בעל כורחם וכי יותר להם לעיין בחלקים החסויים של מספר דוחות שנערכו לבחינת אופן ביצוע החקירות בשירות הביטחון הכללי. המדינה מצידה טענה שיש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנותה ומחמת חוסר סמכות עניינית בנוגע לפיטורי העותרים מהצבא. בית הדין האזורי קיבל את עמדת המדינה ודחה את תביעת העותרים על הסף בקובעו כי עילות התובענה התיישנו. בכל הנוגע לשירותם בשירות הביטחון הכללי נקבע כי עילת התביעה התיישנה עוד בחודש יולי 1999, בחלוף שבע שנים מפיטוריהם בשירות הביטחון הכללי ואילו באשר לעבודתם בצה"ל נקבע (ללא צורך בהכרעה בשאלת סמכות בית הדין בעניין) כי עילת התביעה התיישנה בחודש ינואר 2001. 3. על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזה קיים דיון בערעור. בתום הדיון הוחלט כי פסק הדין ישוגר לצדדים, אלא שבחלוף למעלה משנה ומחצה לאחר הדיון האמור, ניתנה ביום 9.1.2007 החלטתה של סגנית הנשיא בדימוס להורות למדינה למסור לידי העותרים את החלקים החסויים הנוגעים לפרשה מדו"ח ועדת סוכר וכן מדו"ח מבקר המדינה בעניין מערך החקירות בשירות הביטחון הכללי לשנים 1988‑1992 (להלן: החלטת סגנית הנשיא). המדינה לא העבירה את המסמכים האמורים לידי העותרים בהתאם להחלטת סגנית הנשיא, ותחת זאת הגישה ביום 8.3.2007 בקשה לעיון חוזר בהחלטה. בבקשתה טענה המדינה כי החלטת סגנית הנשיא, אשר ניתנה בדן יחיד, בטלה וכי אין ליתן לעותרים את הסעד האופרטיבי שנתבע על ידם בכתב התביעה קודם להכרעה בסוגיית ההתיישנות. בנוסף, נטען כי חשיפת הדוחות כלל לא נתבקשה בכתב הערעור שהוגש ושהסמכות להכריע בעניין גילויו של דו"ח מבקר המדינה נתון לוועדה לענייני ביקורת המדינה. 4. לאחר פרישת סגנית הנשיא הוחלט כי תחתיה יישב בדין נשיא בית הדין הארצי לעבודה השופט ס' אלדר. ביום 27.8.2007 דחה בית הדין הארצי את הערעור בקובעו כי התביעה התיישנה "באופן שבית הדין לא יזקק לה". לטעמו של בית הדין הארצי השאלה המרכזית שהצריכה הכרעה הייתה שאלת התיישנותה של תביעת העותרים, ולכן בחן תחילה את טענות העותרים לעניין זה. בית הדין הארצי עמד על התכלית בבסיס מוסד ההתיישנות ועל המסגרת הנורמטיבית הדרושה לעניין וקבע כי תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא שבע שנים. נוכח העובדה שחלפו למעלה משבע שנים ממועד פיטוריהם של העותרים ועד ליום הגשת התביעה נקבע כי תמה תקופת ההתיישנות בהתייחס לפיטוריהם של העותרים מצה"ל; וכי אין לקבל את טענתם של העותרים כי נעלמו מעיניהם העובדות המקימות את עילת תביעתם עד להוצאת הפרסומים השונים בנוגע לפרשה שהובילה לפיטוריהם. בכך, אימץ בית הדין הארצי את עמדת בית הדין האזורי, בקובעו כי: עילת תביעתם...מושתתת, אפוא, על התרחשויות שהם היו עדים להם או לכל הפחות היו מצויות בידיעתם. ככל העולה מחומר הראיות, אירוע החקירה, כמו גם הצעדים המשפטיים שננקטו כנגד הגורמים המעורבים בו, היו ידועים למערערים בזמן התרחשותם ולא הונחה בפנינו תשתית עובדתית שתביא למסקנה אחרת (עמוד 10 לפסק הדין). עוד נקבע כי היה בפרטים המופיעים בדוחות השונים, לכל היותר, בכדי לסייע לעותרים לבסס את עילת תביעתם, שנולדה "בזמן התרחשות האירועים מושא דיוננו", אך לא כדי ליצור "יש מאין" לגבי האירועים מושא התביעה. מעבר לאמור, נקבע כי אותן הטענות שהעלו העותרים בתביעתם הוצגו גם בפני הגורמים אליהם פנו העותרים לשם סיוע, וזאת עוד קודם לשחרורם מצה"ל. בית הדין הארצי מצא חיזוק למסקנתו בכך שהעותרים לא הצביעו על מועד קונקרטי ממנו ניתן להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, שכן לפי שיטת העותרים תקופה זו כלל לא החלה לאור אי העברת המסמכים לידם. בית הדין הארצי אף דחה את טענת העותרים כי המדינה פעלה בחוסר תום לב וכי זו לא העלתה את טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, ופסק שאין בהגשת בקשות להארכת מועד להגשת כתב הגנה (או בתשובות הגורמים השונים שנתבקשו לסייע בעניינם) בכדי לשנות מקביעה זו. בסיום פסק דינו מצא בית הדין הארצי לנכון לציין כי: משבאנו לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור, מתייתר הדיון בבקשת המשיבה לעיון חוזר בהחלטת סגנית הנשיא מיום 9.1.2007. מבלי להידרש לשאלת בטלותה של ההחלטה, מעת שנקבע כי תביעתם של המערערים [העותרים] התיישנה, אין המשיבה [המדינה] נדרשת עוד להמציא לעיונם של המערערים את הדו"חות הנזכרים בהחלטה מיום 9.1.2007... (עמוד 14 לפסק הדין). כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי הוגשה העתירה דנן. 5. העותרים סבורים כי יש להורות על ביטולו של פסק דינו של בית הדין הארצי ולחייב את המדינה לקיים את החלטת סגנית הנשיא או לחילופין להורות על החזרת הדיון לבית הדין. לשיטתם, בפסק הדין נפלו פגמים מהותיים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. כך, בין השאר, העותרים טוענים כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות, חוסר צדק ותוך פגיעה בזכויותיהם החוקתיות. לטענתם, בית הדין הארצי לא יכול היה ליתן את פסק דינו מבלי שקוימה החלטת סגנית הנשיא אשר התנתה לדבריהם את המשך ההליך בחשיפת הדוחות. עוד נטען, כי בקשת המדינה לעיון חוזר בהחלטת סגנית הנשיא אינה מעוגנת בהליך אשר מוסדר בדין ומהווה למעשה ערעור על החלטת ביניים לעניין סעד ביניים, הליך שגם הוא אינו קיים בדין. בנוסף, נטען כי בקשת העותרים ליתן פסק דין בעקבות אי קיומה של החלטת סגנית הנשיא התייחסה רק לפסק דין שינתן "לטובתם". מעבר לטענות האמורות, חוזרים העותרים על הטענות שהעלו בתביעתם, לרבות טענתם כי הופלו ביחס לעובדים אחרים אשר היו מעורבים בפרשה ואשר המשיכו לעבוד בכוחות הביטחון לאחריה. המדינה, מצידה, סומכת ידיה על פסק דינו של בית הדין הארצי וסבורה כי דין העתירה להידחות, משלא הצליחו העותרים להצביע על עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. 6. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה ושמידת ההתערבות בפסיקתו תהא מצומצמת ורק בהתקיים אמות המידה שנקבעו בפסיקה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)). בענייננו, לא מצאנו כי מתקיימות העילות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. לא ניתן לעמוד על טעות משפטית מהותית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי או באופן קבלתו ואין בנסיבות העניין שיקולים לבר משפטיים המחייבים התערבות שכזו. כך, למשל, ניתן לציין כי בית הדין צדק בבוחנו תחילה את טענותיה של המדינה בדבר התיישנותה של תביעת העותרים, שהרי לאחר שמתבררת שאלת ההתיישנות עשוי להתייתר הצורך לבחון את הראיות. כך נעשה גם בענייננו. בית הדין (הן האזורי והן הארצי) קבע שתביעת העותרים אכן התיישנה ומכאן שלא ראה מקום להורות על גילוי הדוחות. מסקנתו זו התבססה על בחינת הדוחות וטענות הצדדים ועל הקביעה כי הפרטים שבדוחות, לכל היותר, מחזקים את העובדות שהיו ידועות לעותרים כבר בעת פיטוריהם. במסקנה זו לא מצאנו לנכון להתערב. עוד יודגש, כי בית הדין אינו מחויב להמתין עד לביצועה של החלטת ביניים על ידי מי מהצדדים בכדי שיוכל לפסוק בערעור אם סבור היה כי יבוא הסכסוך על פתרונו (ראו סעיפים 107, 110 ו-124 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 וכן סעיפים 29(ב) ו-36 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). במקרה שלפנינו, ממילא, בית הדין לא התעלם מהחלטת סגנית הנשיא, אלא כפי שמוסבר לעיל, קבע שאין עוד צורך להידרש לסוגית גילוי הדוחות לאור התיישנותה של התביעה. בנוסף, נציין כי בנסיבות העניין ולאור השתלשלות האירועים כפי שתוארו לעיל (ובפרט יש לציין את העובדה שהתקיים בערעור דיון בו נשמעו טענות הצדדים), אין ממש גם בטענת העותרים כי נדרש היה לקבל את הסכמת העותרים למתן פסק הדין. 7. בחנו, למעלה מן הצורך, אף את הטענות בנוגע לשאלת הסמכות במתן החלטת סגנית הנשיא בדן יחיד. מעיון בטענות הצדדים ובכתבי הטענות שהוגשו לבית הדין הארצי עולה, כי הסעד שעניינו בגילוי החלקים החסויים שבדוחות המוזכרים התבקש על ידי העותרים בכתב הערעור באופן מרומז בלבד ובדרך מפורשת רק בדיון עצמו לפני בית הדין הארצי. נמצא, אפוא, שעניין חשיפת הדוחות הינו אחד מן הסעדים שנתבקשו על ידי העותרים – ואין מדובר בסעד ביניים בערעור – ועל כן לא ניתן להורות על גילויים במסגרת החלטת ביניים ושלא על דעת המותב כולו; קל וחומר שלא ראוי לנהוג כך מקום שבו טרם נתבררה טענת הסף בדבר התיישנותה של התביעה. עם זאת, דומה כי צדקה סגנית הנשיא בציינה שהחלקים החסויים בדוחות המתייחסים לפרשה נוגעים באופן אישי לעותרים, ולכן היה מקום מלכתחילה להעביר לידם את הדברים ולאפשר להם לעיין במסקנות הנוגעות להם. אולם, אין בכך בכדי לסייע לעותרים בעתירה דנן. טוב היו עושים העותרים אילו דרשו מיד לאחר פרסום הדוחות – בהליכים המתאימים לכך ומהגורמים המוסמכים לדבר – את גילוי החלקים החסויים הנוגעים באופן אישי להם, אך משלא פעלו כך אין מקום בעתירה זו להורות על כך. יחד עם זאת, לשיטתנו, ראוי כי המדינה תשקול מחדש את עמדתה בעניין העברת החלקים הללו בדוחות לעותרים – ולו בכדי להביא לידיעתם את המסקנות שנתקבלו בנוגע לחלקם בפרשה האמורה. 8. נוכח כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"ד בטבת התשס"ט (20.1.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07098850_P10.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il