חזי דחבש נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 988/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 988/05 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: חזי דחבש נ ג ד המשיב: בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 16.12.04 בתיק א' 2456/04 שניתן על-ידי כבוד השופט י' זפט תאריך הישיבה: ח' בכסלו התשס"ז (29.11.06) בשם המערער: עו"ד שי ארז בשם המשיב: עו"ד חנה קומט; עו"ד אהוד מזרחי פסק-דין השופטת ד' ברלינר: המערער והגב' אורה דחבש (להלן: אורה) היו רשומים כבעלים משותפים בזכויות בדירת מגורים בגוש 3930, חלקה 289, תת חלקה 5 ברחוב ר' יוסף קארו 9 בראשון לציון (להלן: הדירה). בשנת 1996 היו המערער ואורה בהליכי גירושין. המערער רצה לרכוש את זכויותיה של אורה בדירה ולצורך כך פנה למשיב – בנק דיסקונט למשכנתאות (להלן: הבנק) כדי לקבל הלוואה בסך 200,000 ש"ח. המערער חתם ביום 7.7.96 על הסכם עם המשיב לצורך קבלת אותה הלוואה. במסגרת ההסכם, בסעיף 6(א) התחייב המערער לרשום בלשכת רישום המקרקעין: "מיד לאחר שתיווצר האפשרות לכך משכנתא ראשונה על הנכסים/זכויות החכירה לגבי הנכסים לטובת הבנק". בפועל, חתם המערער עם מתן ההלוואה על שטר משכנתא ראשונה לטובת הבנק במחצית הדירה ועל שטר משכון המשעבד את זכויותיו החוזיות במחצית הדירה של אורה. על חלק זה נרשמו גם הערות אזהרה לטובת המבקש והבנק. אורה חתמה על התחייבות לרישום משכנתא על זכויותיה בדירה. חרף התחייבותו לא רשם המערער את המשכנתא על מחצית הדירה שאותה קנה מאורה ובדיעבד הוא מנסה להיאחז בעובדה זו ולטעון, בחוסר תום לב כפי שיובהר מיד, כי למעשה שיעבד לבנק רק את מחצית הדירה בתמורה להלוואה. המערער קיבל לידיו את ההלוואה, דא עקא את התשלומים שהתחייב להם לא פרע כסדרם. בין המערער לבנק התנהלו הליכים לאורך כל השנים שבין 1996 ועד להגשת התביעה הנוכחית שהוגשה בשנת 2004. בשנת 2001 מונה כונס נכסים על זכויות המערער. הכונס עמד לפנות את המבקש מהדירה. המערער פנה אל כונס הנכסים וביקש ממנו לפנים משורת הדין שלא לפנות אותו מהדירה. המערער התחייב בפני הכונס "לפנות את הדירה נשוא תיק זה ולמסור החזקה בה לכונס הנכסים עד שבעה ימים לפני המועד שיקבע בחוזה המכר (שייחתם בין כונס הנכסים לבין הקונה) למסירת החזקה בדירה לקונה ובתנאי שחוזה המכר יקבל את אישור ראש ההוצל"פ". הכונס התחייב כי הפינוי לא יקדם משלושה חודשים מיום חתימת החוזה. בשנת 2002 נערך הסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה) בין המערער לבנק שבעיקרו נועד לפרוס את התשלומים בהם היה המערער חייב. במסמך זה התחייב המערער פעם נוספת "לרשום את הנכס על שמו בלבד בלשכת רישום המקרקעין ואת המשכנתא על מלוא זכויותיו בנכס לא יאוחר מיום 1.9.02". גם בהתחייבות זו לא עמד המערער וכפי שניתן להבין לא עמד גם בתשלומים שנקבעו לו. הבנק ביקש פעם נוספת בשנת 2003 לממש את המשכנתא ורק אז בהליכי הוצאה לפועל, טען כי שיעבד לבנק את זכויותיו במחצית הדירה בלבד. לדבריו, הן המשכנתא והן המשכון נרשמו על מחצית הדירה אותה רכש מאורה ולא על מחצית הדירה שהיתה שייכת לו מלכתחילה. בתאריך 28.10.04 הוגשה התביעה הנוכחית לסעד הצהרתי הכולל שלושה ראשים. האחד- הצהרה על כך שהמשכון והמשכנתא שנרשמו חלים על אותה מחצית בדירה וכי על הזכויות במחצית השניה של הדירה לא נרשם משכון. השני- הצהרה כי הסכם הפשרה בטל עקב הטעייה מצד כונס הנכסים והבנק וכן בשל אי מילוי חובות חקוקות של הבנק - חובת תום הלב, חובת גילוי נאות ועוד. והשלישי – כי המערער הוא דייר מוגן במחצית השניה של הדירה שרכש מגרושתו ואין לפנות אותו ממנה. בית משפט קמא, כבוד השופט י' זפט, סגן נשיא, דחה את העתירה על כל ראשיה ומכאן הערעור שבפנינו. בפסק הדין הפנה בית המשפט להסכם ההלוואה ולהגדרת הנכס באותו הסכם. הנכס הוגדר כדירה בת ארבעה חדרים בכתובת שצוינה לעיל. בהמשך הפנה בית המשפט לאותו סעיף שהוזכר כבר, קרי: סעיף 6(א) להסכם ולהתחייבותו של המערער "לרשום מיד שתיווצר האפשרות המתאימה לכך משכנתא על הנכס". מסקנתו של בית משפט קמא שהתבססה על מסמך זה ומסמכים נוספים היתה כי "התובע פעל לשעבוד הדירה כולה לטובת הבנק ... גילה דעתו ... שלהבטחת פרעון ההלוואה שביקש מהבנק הסכים לשעבד גם את זכויותיו הקנייניות בדירה וגם זכויותיו החוזיות מכח ההסכם עם גרושתו". טענתו העיקרית של המערער בפנינו הינה כי בית המשפט התעלם מכך שמדובר בשני מסמכי שיעבוד: משכנתא ומשכון. משטר המשכנתא, כך לטענת המערער עולה כי החלק המשועבד הוא מחצית הדירה. הבנק צירף בפתיחת תיק ההוצאה לפועל צילום מוקטן של שטר המשכנתא שממנו לא ניתן היה לראות כי מדובר רק במחצית הדירה. העובדה שהמשכנתא הינה בפועל רק על מחצית הנכס התגלתה לטענתו רק אחרי אישור המכר של הדברים בעקבות ההליכים שננקטו על-ידי הבנק משלא עמד בתשלומי ההלוואה. הטענה היא כי המשכנתא והמשכון הינם על אותה מחצית דירה ומכאן בעלותו של המערער על החצי האחר. עוד טען בא-כֹח המערער כי טעה בית המשפט כאשר קבע בניגוד "להלכות משפטיות ברורות" כי ניתן לממש שיעבוד מסוג משכון בהליכי הוצאה לפועל. לא מצאנו ממש בטענותיו של המערער. מקובלת עלינו קביעתו העיקרית של בית משפט קמא לפיה מהות העסקה שנכרתה בין התובע לבנק היתה ברורה. התובע ביקש ללוות סכום של 200,000 ש"ח והסכים בתמורה לשעבד את כל זכויותיו בדירה - הן הקנייניות והן החוזיות. לענין המשכון: בדין אמר בית המשפט כי המערער לא תבע סעד בקשר לטענתו המשפטית לפיה הבנק איננו יכול לממש משכון על חובות חוזיות במסגרת הוצאה לפועל, די בכך כדי להביא לדחיית הטענה. משכך ומשום שלא על כך יפול או יקום דבר בתיק זה, איננו רואים לדון בשאלה המשפטית באשר ליכולת מימוש משכון בהליכי הוצאה לפועל. הדגש בפסק הדין הושם על התנהלותו של המערער לאורך כל הדרך המצביעה על כך שהוא שיעבד את הדירה כולה להבטחת פירעון החוב, כאשר העמדה המאוחרת שהוא מציג "נגועה בחוסר תום לב המצדיק את דחייתה". מסקנה זו, מבוססת כדבעי על המסמכים שהיו בפני בית משפט קמא ומשום כך אין להתערב בה. רק לשם המחשה יובאו להלן מספר דוגמאות המצביעות על ידיעתו הברורה של המערער כי הדירה כולה שועבדה. בהסכם ההלוואה מולאו פרטי הדירה בכתב יד. הדעת נותנת כי אם סבר המערער שמדובר רק במחצית הדירה היה מקום לציין זאת במפורש באותו שלב (נספח ה' למוצגי המשיב). במכתב שיועד לכונס הנכסים עורך דין ש' פרידמן, ציין המערער כי נמנע מלהשלים את רישום הזכויות בשל חוב לעיריית ראשון לציון. גם כאן לא נאמרה מילה וחצי מילה על כך שממילא שועבדה רק מחצית הדירה. בתצהיר שהגיש המערער ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה להכריז עליו כחייב מוגבל אמצעים אמר בין היתר "כחלק מתנאי הגירושין בשנת 96 ... נחתם ... הסכם חלוקת רכוש אשר גרם לי למשכן את הדירה לטובת בנק דיסקונט למשכנתאות...". גם כאן אין התייחסות לכך שמדובר במחצית הדירה בלבד. כל אלה – על דרך ההדגמה בלבד, וקיימים מסמכים נוספים. על פני הדברים, לא היה כל היגיון ברישום משכנתא ומשכון גם יחד אם מדובר באותה מחצית הדירה. מכל מקום די בהתחייבותו של המערער לרשום משכנתא על כל הדירה, כדי להביא לכלל מסקנה שאכן מלוא הזכויות החוזיות והקנייניות בדירה שועבדו. בהחלטה שניתנה בתיק זה בבקשה לעיכוב ביצוע, אמר כב' השופט א' רובינשטיין כי "קשה מאוד להלום, שאדם המקבל הלוואה גבוהה תמורת שיעבוד דירה, יוצא מן ההנחה כי במקרה של אי תשלום לא יהא פינוי אחת מן הסנקציות שניתן לנקוט, וכי חרף אי תשלום חובו, לא יינתן לממש את השיעבוד, על יסוד טענות שקשה לראותן כתואמות את כוונתם של הצדדים בשעת עריכת השיעבוד". חוסר ההגיון, עליו מצביע כבוד השופט רובינשטיין הוא היבט נוסף של חוסר תום הלב שבעצם העלאת הטענה, 6 שנים לאחר קבלת ההלוואה, תוך שהמערער מנצל את העובדה שהוא לא עמד בהתחייבויותיו החוזרות "לרשום את הנכס על שמו בלבד ואת המשכנתא על מלוא זכויותיו בנכס". סוף דבר: לשיטתנו, מלכתחילה לא היה מקום להגשת התביעה, והיא נגועה כפי שקבע בית משפט קמא בחוסר תום לב. הערעור נדחה. המערער ישא בשכר-טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח. ניתן היום, ח' כסלו התשס"ז (29.11.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05009880_Z20.doc אב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il