מדינת ישראל נ. רמי מוסא

פסק-דין בתיק ע"פ 9878/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9878/09 ע"פ 10256/09 - ב' ע"פ 10369/09 ע"פ 10377/09 - ב' ע"פ 10405/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערערת בע"פ 9878/09 והמשיבה בשאר הערעורים: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 9878/09 והמערער בע"פ 10369/09: 1. רמי מוסא המשיב בע"פ 9878/09 והמערער בע"פ 10256/09: 2. אלדד חדד המשיב בע"פ 9878/09 והמערער בע"פ 10405/09: 3. יוסי לוי המשיב בע"פ 9878/09 והמערער בע"פ 10377/09: 4. יניב אשור ערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.7.09 ומיום 25.10.09 בתפ"ח 4067/07 שניתנו על ידי כבוד השופטים: י' אלרון, כ' סעב ור' למלשטריך-לטר תאריך הישיבה: א' באב התש"ע (12.7.2010) בשם המערערת בע"פ 9878/09 והמשיבה בשאר הערעורים: עו"ד ד"ר אוהד גורדון בשם המשיב בע"פ 9878/09 והמערער בע"פ 10369/09 (רמי מוסא): עו"ד עמית בר בשם המשיב בע"פ 9878/09 והמערער בע"פ 10256/09 (אלדד חדד): עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד מיקי חובה בשם המשיב בע"פ 9878/09 והמערער בע"פ 10405/09 (יוסי לוי): עו"ד ארז נוריאלי בשם המשיב בע"פ 9878/09 והמערער בע"פ 10377/09 (יניב אשור): עו"ד רונאל פישר; עו"ד מירב משען; עו"ד אביטל בן נון; עו"ד שטרול בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: "הצבא הוא בטחון המדינה, המשטרה – כבודה. הצד השווה שבהם הוא שאלה ואלה מלומדי מלחמה. אנשי סדר ומשמעת, שחובה קודמת אצלם לכל, אפילו לחיים. בעוד שהצבא כוחו כלפי חוץ, המשטרה – כוחה כלפי פנים. תפקיד הצבא לשחרר, למחוץ ולהשמיד את האויב, והמשטרה – תפקידה לא רק בגלוי פושעים (ואפילו לא רק במניעת פשעים), אלא עליה לתת עזרה והדרכה לכל אזרח קטון וגדול. איש ואשה. בגלל התנאים ההסטוריים נוסף למשטרת ישראל גם תפקיד חנוכי-לאומי. מחובתה לחנך מחדש את העם היושב בארצו לאהוב את מדינתו גם אם מתנגד הוא לממשלתה. מותר לכל אזרח להתנגד לממשלתו, אך לא לפגוע בחוק ... השוטר הוא הגילוי הראשון, המתמיד והיום-יומי בכפר ובעיר, של שלטון המדינה. בדרך ששלטון זה יתגלה על ידי השוטרים, על ידי נקיון כפיים, חריצות, אהבת המולדת, אהבת האומה, עזרה לעולים חדשים ומסירות לתפקידים הקשים המוטלים על המדינה, יווצר יחס חדש לא רק לשוטר אלא גם למדינה ולחוק. החוק בישראל לא גזרה הוא, אלא ביטוי לרצונו וחזונו של העם, ואין דבר נעלה יותר מאשר לשרת את רצון העם המתבטא בחוקים שהוא יוצר לעצמו באורח דמוקרטי" (דוד בן גוריון השוטר ושליחותו שוטר ישראל, חוברת ב' (1950)). ביום 13.7.2009 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 4067/07, כבוד השופטים י' אלרון, כ' סעב, ר' למלשטריך-לטר) ארבעה שוטרים במשטרת ישראל בפרשיה חמורה ביותר, בגדרה נקבע כי השוטרים עשו דין לעצמם, הטמינו מטעני חבלה אותם ייצרו, מתחת לרכב, ועל אדן חלון של דירה בה שהו שלושה אנשים ובהם ילד בן 10. המטען הראשון לא התפוצץ בשל תקלה, והשני התפוצץ ולמרבה המזל גרם נזק לרכוש בלבד. בדרך זו ניסו השוטרים לפגוע בגורמים עבריינים, אשר נחשדו על ידם כמעורבים באיומים כלפיהם, כלפי בני משפחותיהם וכלפי אישי ציבור, ואף בזריקת רימון לעבר ביתו של אחד מהם. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מופנים הערעורים אשר בפנינו. השתלשלות ההליכים עד כה כתב האישום 1. כנגד המערער בע"פ 10369/09 (להלן: המערער 1), המערער בע"פ 10256/09 (להלן: המערער 2), המערער בע"פ 10405/09 (להלן: המערער 3) והמערער בע"פ 10377/09 (להלן: המערער 4) – שוטרים במשטרת ישראל בתקופה הרלוונטית – וכנגד נאשם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של היזק בחומר נפיץ, לפי סעיף 454 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות בנשק, לפי סעיף 144ב וכן 144 (ב2) לחוק העונשין ועבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 248 לחוק העונשין. 2. על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 10.10.2006 הושלך רימון רסס על ידי גורמים עבריינים בעיר נהריה לעבר ביתו של המערער 2. יום למחרת, בעקבות אירוע השלכת הרימון, נפגשו המערער 3 והשוטר מנחם אוחנה (להלן: עד המדינה), יחד עם שוטרים נוספים, ודנו כיצד לנקום באותם גורמים עבריינים, שנחשדו על ידם בהשלכת הרימון. בהמשך התקיימה פגישה נוספת בה נכחו המערערים ועד המדינה. בפגישה זו הועלו מספר הצעות בנוגע לאופן הפגיעה באותם גורמים עבריינים. בין היתר, הועלתה הצעה לפגוע בהם באמצעות השלכת רימוני רסס. בתום המפגש הוחלט, על דעת כל המשתתפים, כי אכן יש לפעול נגדם, אך לא הוחלט באיזה אופן. זמן מה לאחר מכן נפגש מערער 3 עם רן קרוטר, מתנדב עבר במשטרה, שהיה בקשר עם המערערים והואשם אף הוא בפרשה וזוכה בסופה (להלן: הנאשם הנוסף), במטרה להסתייע בכישוריו של זה האחרון לצורך הפעילות נגד הגורמים העבריינים. כעבור פרק זמן נוסף, נפגשו מערער 3, עד המדינה והנאשם הנוסף וסוכם כי ייעשה שימוש במטעני חבלה מסוג צינור נגד אותם גורמים. הנאשם הנוסף הדריך את המערער 3 ואת עד המדינה, כיצד ניתן להכין את מטעני החבלה ואף מסר להם רשימת פריטים בהם יש להצטייד לצורך הכנתם. 3. למחרת היום, רכש עד המדינה צינורות ופריטים נוספים לצורך הכנת מטעני החבלה. בהמשך נפגשו עד המדינה, המערער 3 והנאשם הנוסף והחלו בהכנת המטענים בעזרת הנאשם הנוסף. בשלב זה, נטען בכתב האישום, התגבש בין המערערים ועד המדינה קשר פלילי, במסגרתו הוחלט לפעול נגד הגורמים העבריינים בדרך המתוארת לעיל. כעבור מספר ימים, בתאריך 20.10.2006, רכש המערער 2 בעצת הנאשם הנוסף ציוד לצורך הכנת מטעני החבלה, ובהמשכו של אותו יום, נפגשו המערערים, לצורך הרכבת מטעני החבלה. במהלך ההכנה נטען כי הם החדירו אבק שריפה וכדוריות עופרת לתוך המטען, כל זאת במטרה להגביר את עוצמת הנזק שייגרם כתוצאה מהפיצוץ. בהמשך עד המדינה והמערער 2 ערכו ניסיון להפעלת המטענים, ובעקבות הצלחת הניסוי נפגשו המערערים, ובמסגרת אותו מפגש, הועלו מספר הצעות בנוגע לזהות העבריינים שנגדם יופעלו מטעני החבלה. בסופו של דבר הוחלט, על דעת כל הנוכחים, להניח את מטעני החבלה בביתו של רפי בן שלום ובמכונית של מיכאל מור. בנוסף סוכמה חלוקה העבודה בין המערערים, כך שצוות אחד יניח את מטען החבלה בביתו של בן שלום, ואילו הצוות השני, יניח את מטען החבלה במכוניתו של מור. 4. בלילה שבין 21.10.2006 ל- 22.10.2006 נפגשו המערערים והתחלקו לצוותים, לצורך הנחת מטעני החבלה: צוות אחד, כלל את המערערים 1 ו- 2, נסע ברכב המערער 1 לביתו של מור; ואילו הצוות השני, שכלל את המערערים 3-4 ואת עד המדינה, נסע ברכבו של המערער 4 לביתו של בן שלום. בטרם היציאה אל היעדים האמורים, חימש עד המדינה את מטעני החבלה, על ידי כך שכיוון את שעוני ההפעלה המותקנים בהם לפרק זמן של 35 דקות, במסגרתו היו אמורים המערערים להניח את המטענים במקומות שנקבעו ולהימלט מזירות האירוע לפני הזמן המיועד לפיצוצם. בכתב האישום נטען עוד כי מטעני החבלה הכילו נפץ, אבק שריפה וכדוריות עופרת, אשר היה ביכולתם לפגוע או לגרום למותו של אדם. בהמשך, הגיעו מערערים 1 ו- 2 לביתו של מור, שם הניח המערער 2 את מטען החבלה מתחת לגלגלי רכב מסוג BMW, אשר נמצא בהחזקת מור ומשמש את אשתו. באותו הזמן, הסיע מערער 4 את מערער 3 ועד המדינה אל עבר ביתו של בן שלום. כשהגיעו למקום, נשאר מערער 4 ברכבו ועד המדינה ומערער 3 ירדו מהרכב ופנו לעבר ביתו של בן שלום. בהגיעם אל הבית, סימן מערער 3 לעד המדינה להניח את מטען החבלה על אדן החלון, וזה עשה כן. באותו הזמן, שהו בביתו של בן שלום אימו ואחיו בן ה-10, שישנו בחדר הסמוך לחדר שעל אדן חלונו הונח מטען החבלה. עוד צוין בכתב האישום, כי את מטעני החבלה הניחו המערערים באופן שהיה עלול לגרום לפגיעה גופנית או להביא למותו של אדם מקרב בני משפחתם של מור ובן שלום. כמו כן, עלולים היו המטענים לגרום לפגיעה גופנית או למותם של אזרחים תמימים אשר היו עלולים להיקלע לאחת מהזירות אשר בהן הונחו מטעני החבלה. מיד לאחר הנחת המטענים, נמלטו המערערים ועד המדינה מהזירות הנ"ל בהן הטמינו את מטעני החבלה. כעבור פרק זמן של כ- 35 דקות ממועד חימוש שעוני ההפעלה כמתואר לעיל, התפוצץ מטען החבלה שהונח על אדן חלון ביתו של בן שלום, והרסס שכלל כדוריות עופרת עף לכל עבר בעוצמה רבה, אך למרבה המזל נגרם רק נזק לרכוש. מטען החבלה שהונח מתחת לרכבו של מור לא התפוצץ, וזאת בשל תקלה טכנית. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. ביום 13.7.2009, לאחר שמיעת הראיות, החליט בית המשפט המחוזי, פה אחד, להרשיע את המערערים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. באשר לנאשם הנוסף בפרשה, הוחלט בדעת רוב (כבוד השופטים כ' סעב, ר' למלשטריך-לטר) ובניגוד לדעתו החולקת של השופט י' אלרון, לזכותו מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. 6. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום ולא עומדות להם טענות של הגנה עצמית והגנה מן הצדק. קביעותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על מספר אדנים מרכזיים: (א) גדר מחלוקת מצומצם – בית המשפט המחוזי קבע כי למעשה המשיבה אינה חולקת על כך שהמערערים היו נתונים לאיומיהם של גורמים עבריינים בעיר נהריה. המערערים מצידם לא חלקו על מעורבותם בהנחת מטעני החבלה, כפי שהתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק זה ולאחר תשובתם לכתב האישום. על כן הסוגיה המרכזית שבמחלוקת הינה, האם בנסיבות האמורות עומדת למערערים הגנה כלשהי בפלילים ובפרט הגנה עצמית או הגנה מן הצדק. (ב) המניע של המערערים – נקבע כי התמונה המצטיירת לאחר שמיעת המערערים ועדים אחרים שבאו בפני בית המשפט המחוזי, הינה תמונה בעייתית של תפקוד המשטרה בעיר נהריה, כאשר לא ניתן מענה הולם לפעילות עבריינית חריגה בהיקפה כלפי אנשי משטרה ואנשי ציבור, וזאת לאורך מספר שנים. ללא קשר למאמצים שהושקעו על ידי המשטרה, ומבלי להכריע איזה דרך טיפול עדיפה, הרי במבחן התוצאה נקבע כי מדובר בכישלון מערכתי. על רקע זה קבע כבוד השופט י' אלרון כי מניע המערערים, כפי שעולה מעדותו של עד המדינה, הינו נקמה, ולא רצון להפחיד את מור ובן שלום, על ידי הפעלת "התקן פירוטכני" לא מסוכן שעושה רעש בלבד על מנת לגרות אותם לתגובה עבריינית, כפי שטענו המערערים. נקבע כי המערערים רצו להתנקם במור ובן שלום, על התחמקותם החוזרת ונשנית מזרועות החוק, ועל עבירות התקיפה והאיומים שבוצעו כלפיהם וכלפי חבריהם. הקביעה ביחס למניע הנקמה של המערערים בוססה על ידי השופט י' אלרון על האדנים שלהלן: (1) עדותו של עד המדינה הייתה מהימנה, קולחת וקוהרנטית, ונקבע כי לא היה לו מניע כלשהו להעליל על המערערים. ההפך הוא הנכון – נקבע כי עד זה שילם מחיר קשה כתוצאה ממסירת עדותו לחובתם של המערערים. (2) נקבע כי קיימת התאמה בין מטרת הנחת מטעני החבלה, דהיינו, מניע הנקמה, לבין טיבם של מטעני החבלה עצמם – מטעני צינור המכילים אבק שריפה ורסס של כדוריות מתכת. נקבע כי בכוח מטענים אלו להזיק לרכוש ואף להמית אדם הנמצא בקרבת מקום, ובכך, משיגה הנחת המטען את מטרת הנקמה. לעומת זאת, נקבע כי, בגרסת המערערים קיים חוסר התאמה בין המניע לו טענו – התגוננות בפני מור ובן שלום שסיכנו את חייהם, ובין האמצעי בו החליטו לנקוט – הטמנת "התקן פירוטכני" שבכוחו "לעשות רעש בלבד". כבוד השופט י' אלרון קבע בנוסף כי גרסת המערערים אינה מובנת, ולא ברור כיצד חשבו להגן על עצמם ועל בני משפחותיהם על ידי גירוי "עבריין" כה מסוכן, לשיטתם, ל"פעולה עבריינית"? זאת, בייחוד כשאחד המטענים הונח דווקא תחת רכב בו נוסעת רעייתו של מור, מבלי שיכולתו להוסיף ולהתנקם במניחי המטען נפגעה כלל וכלל. לכן הוא דימה את גרסת המערערים להתגוננות בפני נמר על ידי משיכה בזנבו. לעומת זאת כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר קבעה כי היא מסתייגת מהקביעה, לפיה המניע לפעולת המערערים היה נקמה. היא קבעה כי אין המדובר בקביעה המהווה חוליה בשרשרת ההכרעה הנחוצה, וגם בפן העובדתי מתעורר קושי. היא קבעה כי עד המדינה, משתמש בשפע ביטויים לתיאור מניע הפעולה כמו "להעביר מסר" "להפחיד" "צריך לעשות משהו" "שירגיש מאויים" "להעיר מערכות רדומות" "ליצור דינמיקה בשטח" "שיבין שאי אפשר להמשיך כך" "להרתיע", ועוד. המערערים עצמם טענו כי המניע הוא "פעולת גירוי". דהיינו לגרור תגובה עבריינית. על כן היא קבעה כי אין המדובר במצב דיכוטומי – "נקמה" או "פעולת גירוי". על הציר שביניהם נמצאות אפשרויות שונות, וכאמור הן אינן נדרשות לשם הרשעת המערערים. (ג) מטעני חבלה בעלי פוטנציאל קטלני – המערערים טענו כי סוכם להניח "התקן פירוטכני" שייצור "אפקט רעש" ולא מטעני חבלה שעלולים לגרום נזק כבד לרכוש ולגוף. בית המשפט המחוזי לא קיבל עמדה זו וקבע כי המערערים הניחו מטעני חבלה, כפי הנטען בכתב האישום. קביעה זו בוססה על מספר אדנים: (1) בפועל תוצאות הפעלת מטען החבלה שהונח על אדן חלון ביתו של בן שלום מלמדות על מסוכנותו ומסוגלותו הקטלנית של מטען חבלה זה. נקבע כי לא נדרש דמיון רב בכדי להבין מה היה מעולל לגוף אדם הסמוך אליו מטען חבלה שבכוחו לקרוע סורג מתכת ולחדור לקיר בית המרוחק ממנו. עוד נקבע כי דגם מטען החבלה שהונח מתחת לרכבו של מור זהה במהותו למטען החבלה שהונח בביתו של בן שלום ואשר הביא לתוצאה הקשה. (2) בפני בית המשפט המחוזי הונחה חוות דעת של מומחה חבלה מטעם המשיבה. המומחה קבע כי ביחס למטען שהתפוצץ על אדן חלון ביתו של בן שלום יש "בכוחו לגרום למוות", וביחס למטען שהונח מתחת לרכבו של מור כי "בכוחו לגרום למוות בכפוף לתקינות מרכיביו". ביחס לחוות דעת זו נקבע כי נימוקיה נהירים, מובנים מאליהם ושווים לכל נפש. לעומת זאת נקבע כי חוות דעת מומחה מטעם ההגנה לא עוררה ספק סביר במהותם הקטלנית של מטעני החבלה. (3) בנוסף כבוד השופט י' אלרון קבע כי הנחת מטעני חבלה בעלי פוטנציאל קטלני משתלבת עם מניע הנקמה של המערערים ועם עדותו של עד המדינה. נקבע כי עדותו של עד המדינה משתלבת עם עצם הנחת מטעני החבלה ומספקת את ההסבר המתבקש והטבעי ביותר למעשי המערערים. (4) נקבע כי כל אחד מהמערערים היה שותף להכנת המטענים, כפי שעלה מעדותו של עד המדינה: "הנאשם 3 קישר בינו לבין הנאשם 5, רכש עמו צינורות ו'מופות' (פקקים המוברגים משני צידי הצינורות – י.א.) ומאוחר יותר הרכיב עמו המטענים בדירת הנאשם 2; הנאשם 5 נתן להם חומרים (כדורי ציד ונפצים) ייעוץ (הסביר להם כיצד להדביק פקקי המטען ולהפריד בין אבק השריפה לכדוריות המתכת באמצעות פיסת קרטון) ועזרה טכנית (קדח חור בצינור להחדרת הנפץ); הנאשם 2 סיפק להם דירתו כמקום עבודה ורכש שעונים שונים להשהיית המטען; והנאשמים 1 ו– 4 השתתפו בניסיונות ראשונים בהרכבת המטען, בדירת הנאשם 2 (ר' עמ' 219 – 295 לפרו'). לבסוף, התפצלו הנאשמים לצוותים כמבצע צבאי, האחד, להנחת המטען אצל בן שלום והאחר, אצל מור". (5) המערער 1 בחקירותיו במחלקה לחקירות שוטרים עמד כך שהמטענים יכולים לגרום לתוצאה קטלנית של מוות. (6) עוד נקבע כי הגרסה לפיה סוכם על הנחת "התקן פירוטכני" ולא הנחת מטען חבלה, נולדה לראשונה בתשובת המערערים לאישום, מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת לכבישת גרסתם. על כן בהתאם להלכות של בית משפט זה נקבע כי יש לתת לגרסה זו משקל ראייתי מועט. (7) נקבע כי גרסת המערערים לא מתיישבת עם חומר הראיות ועם המניע לו הם טוענים. נקבע כי אם הנחת המטענים מטרתה הייתה "לגרות" את נשוא מטרותיהם ל"תגובה עבריינית" – כגרסת המערערים – לא היה בכך בכדי להסיר האיום המרחף מעל ראשם. כמו כן, נקבע כי הפוטנציאל הקטלני של אבק שריפה בצינור מתכת, עם או ללא כדוריות מתכת, ברור לכל. על רקע זה נקבע כי יש לדחות מכל וכל את גרסת המערערים, לפיה סברו כי מטעני החבלה אינם אלא "התקנים פירוטכניים". יתר על כן נקבע כי: "טענת הנאשמים לפיה לא ידעו כי מטעני החבלה מכילים גם כדוריות מתכת, אף אם הייתה נכונה, אינה מפחיתה כהוא זה ממודעותם לפוטנציאל הקטלני של מעשי ידיהם. במה דברים אמורים? הבה נניח, לצורך הדיון, כי אכן הונחו מתחת לחלון בית בן שלום ומתחת לרכבו של מור מטעני חבלה כגון אלו להם טוענים הנאשמים, דהיינו, אבק שריפה "בלבד" מוטמן בצינור מתכת באורך 15 ס"מ ובקוטר 5 ס"מ. היעלה על הדעת כי מטען כגון זה נועד "ליצור רעש" בלבד? סבורני שלא. גם לעניין זה, אין צורך בחוות דעת מומחה חבלה כדי לעמוד על הפוטנציאל הקטלני של פיצוץ אבק שריפה בצינור מתכת כאמור לעיל, ודי בניסיון החיים והשכל הישר. למעלה מן הצורך, הוסיף מומחה החבלה מטעם המאשימה ... והבהיר נחרצות את קטלניות המטען גם ללא כדוריות המתכת, ולו כתוצאה מעוצמת הדיפת קרעי צינור המתכת עקב הצתת אבק השריפה". אשר על כן, בסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים החליטו להניח מטעני חבלה בקרבת מור ובן שלום. כל המערערים השתתפו בהכנת המטענים, במידה זו או אחרת, ואין נפקא מינה, לעניין זה, אם כל אחד ואחד מהם היה מודע לכדוריות המתכת במטענים או אם לאו, שכן ממילא השימוש בהן לא חרג מההחלטה המשותפת להכין מטעני חבלה. מה גם, שנקבע כי כל המערערים היו מודעים לכך שבמטענים הוכנסו כדוריות מתכת. (ד) הרשעת המערערים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום לאור מעשיהם – בית המשפט המחוזי קבע כי מעשי המערערים ממלאים את היסודות הנדרשים להרשעה בעבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום: (1) עבירות בנשק, לפי סעיפים 144ב ו-144 (ב2) לחוק העונשין – נקבע כי במעשיהם ייצרו המערערים נשק שלא כדין, שכן כולם היו שותפים בהכנת מטעני החבלה, אשר באים בגדר הגדרת נשק בעבירה זו. כמו כן, נקבע כי הם נשאו והובילו את המטענים ממקום מפגשם בחורשת יחיעם לרכבו של מור וביתו של בן שלום, ועל כן הם נשאו נשק שלא כדין. (2) עבירה של היזק בחומר נפיץ, לפי סעיף 454 לחוק העונשין – נקבע כי אין מחלוקת שהמערערים פגעו בבית בן שלום (עיקום הסורג והפגיעה בקיר) וכן כי עשו זאת שלא כדין באמצעות חומר נפץ. בכך גם הם סיכנו חיי אדם ממש, כעולה מיכולת המטענים להמית אדם, המיקום המסוכן בו הונחו, וכן מהודאת המערער 1 בדבר קטלניות המטענים. לחילופין, נקבע כי הוכחה התקיימות חלופת נוכחות אדם במקום המעשה. לעניין היסוד הנפשי נקבע כי מודעות המערערים לסיכון חיי אדם הגלום במעשיהם מתבטאת בהחלטתם המשותפת להניח ולהפעיל מטעני חבלה מתחת לחלון מגורים ומתחת לכלי רכב. עוד נקבע כי אין נפקא מינה, לעניין היסוד הנפשי, אם המערערים התכוונו לפגוע באדם ורכוש או אם התכוונו "להפחיד" בלבד, כטענתם. עבירת "היזק בחומר נפיץ" אינה דורשת "כוונה" אלא "מודעות" בלבד, ובכלל זה מודעות לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה. נקבע כי "נטילת סיכון בלתי סביר" בהנחת המטענים, לכל הפחות, המוגדרת בחוק העונשין כ"קלות דעת", והיא מספקת למען הוכחת היסוד הנפשי בעבירה זו. (3) עבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 248 לחוק העונשין – נקבע כי בהתאם לפסיקה של בית משפט זה המערערים ביצעו את מעשיהם בזיקה לתפקידם במשטרת ישראל. הם ניזונו ממידע מודיעיני אליו נחשפו בתוקף תפקידם, כמו כן תפקידם אפשר להם לאתר את מקום מגוריהם של מור ובן שלום ולהניח שם מטענים, ותפקידם כשוטרים אפשר להם גם לגייס את עזרתו של הנאשם הנוסף. יתר על כן, הם עצמם נמנים עם השוטרים שנקראו לזירות הנחת המטענים לאחר מעשה, על מנת "לחקור" את הנחתם. על כן נקבע כי המערערים ניצלו את תפקידם הממלכתי באופן ציני. בנוסף לכך נקבע כי המערערים הפרו אמונים פגעו בציבור ופעלו בניגוד גמור לתפקידם כשוטרים האמונים על קיום מצוות החוק. בית המשפט המחוזי קבע כי "מקום בו היה זה מתפקידם להבטיח את הנפש – סיכנוה; מקום בו היה זה מתפקידם להבטיח את הרכוש – השחיתוהו; ומקום בו היה זה מתפקידם למנוע עבירות – עברו אותן במו ידיהם". כמו כן, נקבע כי המערערים סיכנו לא רק את אותם "גורמים עבריינים" – הזכאים אף הם להגנה – אלא גם את בני משפחותיהם המתגוררים עימם, עוברי אורח לו נקלעו למקום בשעת הפיצוץ, ואף את חבריהם חבלני המשטרה, שנאלצו לפרק את המטען שהונח מתחת לרכבו של מור. בנוסף לכך נקבע כי מתקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו. (ה) הגנות – בית המשפט המחוזי קבע כי למערערים לא עומדות טענות הגנה עצמית או הגנה מן הצדק, שכן הם אינם ממלאים את היסודות הנדרשים להקמת הגנות אלו, כפי שיפורט להלן: (1) הגנה עצמית – נקבע כי המערערים לא עומדים באף אחד מהתנאים הנדרשים על מנת להקים הגנה עצמית. ראשית, במקרה דנן לא התקיימה "תקיפה שלא כדין" כנדרש בהגנה עצמית. נקבע כי כל התקיפות כלפי המערערים וחבריהם, מבלי להפחית מחומרתן, הינן תקיפות שהסתיימו לפני אירועי כתב האישום. יתר על כן, נקבע כי אם המערערים היו נתונים ב"תקיפה שלא כדין" מצד מור ובן שלום, לא ניתן לקבל טענתם לפיה מעשיהם היו דרושים על מנת "להדוף" תקיפה זו, שכן אין מעשיהם משום הדיפת התקיפה, אלא להפך החרפת המצב בעיר נהריה. בנוסף בהטמנת מטעני החבלה קיים סיכון לחייהם של אחרים שאינם קשורים לתקיפה, ואין לקבל פעולה זו כחלק מיסודות ההגנה העצמית. שנית, נקבע כי במקרה דנן לא הייתה סכנה מוחשית, בהתאם לפרשנות תנאי זה בפסיקתו של בית משפט זה. נקבע כי יש לראות במסכת הראיות שהוצגה, בדבר איומי הגורמים העבריינים כלפי שוטרים במשטרת נהריה לכל היותר, כאיום מתמשך שמועד ומקום התממשותו בלתי מוגדרים, וככזה, אין הוא עולה בגדר "סכנה מוחשית" כנדרש בסייג ההגנה עצמית. שלישית, נקבע כי מעשה המערערים לא עומד בדרישת המיידיות שהיא דרישה מרכזית בסייג ההגנה העצמית. רביעית, נקבע כי מעשה המערערים אינו בא בגדר דרישת הנחיצות, שכן גם אם יונח כי קיימת סכנה מוחשית ומיידית, אזי האמצעי בו השתמשו המערערים – הפעלת מטעני חבלה בקרבת מור ובן שלום, לא זו בלבד שלא התאים להדיפת האיום שנשקף להם, אלא שהוא כלל לא היה נחוץ: "מחומר הראיות עולה כי הנאשמים גיבשו תכניתם בידיעה כי תגבורת משטרתית משמעותית צפויה להתחיל עבודתה על ארגונו של מור תוך ימים ספורים, ואף הזדרזו להוציאה אל הפועל בטרם זו תחל עבודתה. ואכן, התרופה למעשי מור ואנשיו באה, בסופו של דבר, בדמות מאמץ משטרתי זה, שבוצע בדל"ת אמות החוק, הוביל למעצרו והעמדתו לדין של מור. לא בכדי, אם כן, הביע הנאשם 3 אמון בלתי מסויג ביכולת המשטרה להתמודד עם מור וארגונו, כשנחקר במשרדי המחלקה לחקירות שוטרים, והדגיש כי סמך על המשטרה "בעיניים עצומות" (ת/6). מעשי הנאשמים, אם כן, לא תרמו במאומה להפסקת פעילות מור ואנשיו אלא להתנקמות בו בלבד, ואם בכלל, רק הוסיפו והעמיסו על מערכת אכיפת חוק העמוסה ממילא. משכך, לא ניתן לומר אף כי היו "נחוצים" לשם הדיפת "תקיפה שלא כדין" כנדרש בחוק". חמישית, בית המשפט המחוזי קבע כי מעשי המערערים חורגים מגדר דרישת הסבירות. נקבע כי מיקום הנחת המטענים סיכן את בני משפחותיהם של מור ובן שלום, דיירי השכונה, עוברי אורח תמימים ושוטרים שהגיעו לזירה על מנת לנטרל את המטענים. (2) הגנה מן הצדק – בית המשפט המחוזי קבע כי בשש השנים שקדמו לאירועי כתב האישום ועד לאירועי כתב האישום עצמם, התבצעו עשרות אירועים אלימים בנהריה, שכללו פגיעות וניסיונות לפגוע, בין היתר, בשוטרים, בני משפחותיהם, ראש העירייה ועוד. כבוד השופט י' אלרון ציין כי נשגב מבינתו כיצד למעלה משש שנים הטילו גורמים עבריינים את חיתתם על עיר שלמה, מבלי להירתע מלתקוף את גורמי אכיפת החוק עצמם בנשק חם, ומבלי שאיש מהם, נכון ליום מתן הכרעת הדין, נתן על כך את הדין. עוד הוא הוסיף כי מבלי לגרוע מהאמון המלא שבית המשפט רוחש, לאנשי רשויות האכיפה, על פניו, מצב דברים זה אינו מתקבל על הדעת ואינו עולה בקנה אחד עם התפקוד המצופה מרשויות החוק במדינה מתוקנת. על כן נקבע "כי אי עשייה מספקת של רשויות האכיפה לשמר את שלטון החוק בנהריה היה בין הגורמים שתרמו לביצוע העבירות על ידי המערערים, אשר למעשה נטלו את החוק לידיהם". עם זאת, נקבע שאין בתרומה זו בכדי להצדיק ביטול האישום בהתאם לתנאי הסייג של הגנה מן הצדק, שכן האיזון בין כלל השיקולים מחייב את המשך ניהול ההליכים כנגד המערערים. נקבע כי במקרה דנן, כל שניתן לטעון כלפי הרשויות הינו לכול היותר כי הן התרשלו בתפקידן, אך לא היה להן כל מידע בדבר כוונות המערערים. בנוסף במקרה דנן מדובר בעבירות אלימות שהיה בהן לסכן חיי אדם ממש ושבוצעו על ידי אנשי חוק. נקבע כי מעשיהם אלו עומדים בניגוד לרציונאליים העומדים בבסיס ההגנה מן הצדק. יתרה מכך נקבע כי הימנעות מניהול הליך פלילי כנגד המערערים תהיה לה השלכות שלא ניתן להשלים איתן מבחינת שלטון החוק, זכויות הפרט ומטרות ההליך הפלילי. בנוסף נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי המערערים הפכו את ההליך הפלילי על ראשו ושמו עצמם שופטים ותליינים כאחד, תוך שהם מניחים מראש את אשמתם של מור ובן שלום ומענישים אותם כראות עיניהם, בין היתר, על ידי העמדתם והעמדת בני משפחותיהם בסכנת חיים. על כן נקבע, כי חרף המצב יוצא הדופן ששרר בעיר נהריה עובר למעשי המערערים, לא ניתן להשלים עם מעשיהם. במקום להשיב את שלטון החוק על כנו הוסיפו המערערים והרחיקוהו, ו"במקום לגשר על תהום אובדן שלטון החוק שנפערה בעירם הוסיפו והעמיקוה". אשר על כן, נקבע כי במקרה דנן לא עומדת למערערים הגנה מן הצדק, שכן הימנעות מניהול הליך פלילי בעניינם תחתור תחת אמון הציבור ברשויות האכיפה, שלטון החוק, מטרות ההליך הפלילי וזכויות הקורבנות, שנשללה מהם זכותם הלכה למעשה לניהול הליך הוגן. לצד זאת נקבע כי המצב הקשה ששרר בעיר נהריה יובא בחשבון כחלק משיקולי הענישה, וכן עצם העובדה כי סוגיה זו זכתה לליבון ודיון במסגרת הכרעת הדין ככל הנראה תביא לבדיקה מעמיקה של תפקוד רשויות האכיפה בנהריה בתקופה זו, ולהפקת הלקחים הנדרשים. 7. ביום 25.10.2009 גזר בית המשפט המחוזי את דינם של המערערים. בדעת רוב (כבוד השופטים כ' סעב, ר' למלשטריך-לטר) נגזרו על כל אחד מהם 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיהם של המערערים מפליגים בחומרתם, והלכה למעשה שוטרי משטרת ישראל האמונים על שלטון החוק עשו דין לעצמם והפרו אותו ברגל גסה תוך שהעמידו בסכנת נפשות ממשית לא רק את מי שנחשדו בעיניהם כעומדים מאחורי פעילות עבריינית אלא גם אחרים חפים מפשע. עוד נקבע כי דווקא הידרדרות שלטון החוק בנהריה בתקופת מעשיהם של המערערים הפכה את תפקידם זה לחיוני במיוחד שכן, בפרט בזמנים קשים כגון אלה, זקוקים האזרחים לתפקוד מקצועי, אחראי, שקול ונטול פניות מצד אנשי המשטרה ולבטח לא פעולות המדמות פעולות של כנופיות פשע. עוד צוין כי אם תחושת העדר הביטחון וההפקרה, כלשונם, היא זאת שהביאה אותם לעשות את המעשים נשוא ההרשעה, מה יאמר האזרח הפשוט כאשר הוא חש כי בטחונו האישי נפגע ופניותיו לרשות האכיפה אינן נענות? האם אז יעשה דין לעצמו, כפי שעשו לא אחרים מאשר שוטרים ותיקים ומנוסים כדוגמת המערערים? על כן נקבע כי בהעדר מענה הרתעתי למעשי המערערים, עלולים אנו למצוא עצמנו מאבדים את שלטון החוק כאשר כל אזרח ייטול יעשה דין לעצמו, על דעת עצמו. סכנה גדולה מאיימת על שלטון החוק כאשר שוטרים מאמצים דפוסי התנהגות עבריינית, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. עם זאת, נקבע כי בשלב גזירת הדין חובה להביא בחשבון את כלל השיקולים במסגרת זו, והענישה חייבת להיות, מדתית, ראויה והולמת את נסיבות העבירה, הרקע לביצועה, תוצאותיה ואת נסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם ובוודאי שאסור שתהיה ענישה אכזרית וחורגת מהענישה ההולמת. במקרה דנן נקבע כי המערערים, אשר ניסו לאכוף את החוק בעיר נהריה, נחשפו ביחד עם בני משפחותיהם לסכנות רבות בידי גורמים, שעיקרון כיבוד החוק והציות לו, אינו נחלתם ואינו נר לרגליהם. בנוסף נקבע שיש להביא בכלל חשבון את המצב הקשה ששרר בעיר נהריה עובר למעשיהם, את תפקודם כשוטרים למופת עד האירועים נשוא כתב האישום, את ההדחה והפיטורין משירות במשטרת ישראל, את תסקירי שירות המבחן החיוביים שהוגשו בעניינם, אשר מבטאים את הכאב, ההתלבטות, החרדה, הפחד וחוסר האונים שלהם אל מול האירועים שהפכו אותם ואת בני משפחותיהם למטרה על ידי גורמים שראו בהם כמי שכובלים את חופש פעולתם, בשטחי העיר נהריה. כמו כן, נקבע כי יש להביא בכלל חשבון את העונש שנגזר על עד המדינה (שישה חודשי מאסר בפועל שבוצעו במסגרת עבודות שירות), ובאיזון בין כלל השיקולים גזרו שופטי הרוב על המערערים את העונשים שפורטו לעיל. דעת המיעוט (כבוד השופט י' אלרון) סברה כי באיזון בין כלל השיקולים יש להשית על כל אחד מהמערערים 36 חודשי מאסר בפועל, ו-12 חודשי מאסר על תנאי. עוד יש להדגיש כי על דעת כל שופטי ההרכב נקבע כי אין לאבחן בין חלקו של כל אחד מהמערערים ונכון להשית עליהם בסופו של דבר עונש אחיד. טענות הצדדים 8. בפנינו ערעורם של המערערים על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי. בתחילת הדרך עמד בפנינו גם ערעורה של המשיבה על קולת העונש (ע"פ 9878/09), אולם ביום 18.7.2010 הודיעה המשיבה כי היא חוזרת בה מערעורה, וזאת תוך הדגשה כי היא רואה בתיק זה כבעל חשיבות רבה בכל הנוגע לעקרון שלטון החוק וחובת הציות לחוק. 9. המערערים בעיקרו של דבר חוזרים על טענותיהם בבית המשפט המחוזי. בתחילה אפרט את קווי הטיעון המשותפים להם, ולאחר מכן אפרט בקצרה את הטיעונים הפרטניים של כל מערער ומערער. קווי הטיעון המשותפים הינם: (א) לטענתם לא היה במטעני החבלה כדי לסכן חיי אדם, כפי שנדרש להרשעה לפי סעיף 454 לחוק העונשין. בטיעון זה נסמכים המערערים בעיקר על חוות דעתו של מומחה ההגנה שהובאה בבית המשפט המחוזי. (ב) כמו כן, לטענתם הם כלל לא היו מודעים לפוטנציאל הסיכון שבמטענים, שכן לגרסתם עד המדינה הוא אשר הרכיב את המטענים בסטייה מהסיכום עמם, ותוך הוספת רכיבים לצינור המתכת, והטעה אותם לחשוב כי מדובר במתקנים שמשמיעים רעש בלבד. (ג) המערערים חוזרים על גרסתם כי הם לא פעלו מתוך מניע נקם, והם חוזרים על הטיעון כי מעשיהם נועדו "לגרות" את מור, לעורר את המשטרה לפעולה ולהרתיעו מפני המשך ההתנכלות להם ולבני משפחותיהם. (ד) המערערים חוזרים על הטענה כי במקרה זה – לאור ייחודו ולאור המצב הקשה ששרר בעיר נהריה עובר למעשים מבלי שרשויות אכיפת החוק הצליחו לאכוף את החוק בעיר – עומדות להם הגנות בפלילים בדמות הגנה עצמית והגנה מן הצדק. (ה) לחילופין לערעורם על הכרעת הדין, טוענים המערערים כי לאור הנסיבות יוצאות הדופן של המקרה הנוכחי יש להקל באופן משמעותי בעונשם. 10. המערער 1 מדגיש בהודעת הערעור כי שגה בית המשפט עת הרשיע אותו בעבירה של היזק בחומר נפץ, לפי סעיף 454 לחוק העונשין. לטענתו אין די בכך שהתביעה תוכיח כי המטען היה בעל פוטנציאל קטלני, אלא יש להוכיח כי המעשה סיכן חיי אדם בפועל. לטענתו במקרה הנדון לא הוכח כי כוונתם הייתה לפגוע בחיי אדם, ואף לא הוכח שאדם כלשהו היה נתון בסכנה של ממש בעקבות מעשיהם. בנוסף לכך המערער 1 שב ומדגיש את המחדל המתמשך של רשויות אכיפת החוק בנהריה, ואת כישלונן באכיפת החוק כנגד מיכאל מור, אשר במשך שנים התנכל להם ולבני משפחותיהם. על כן לטענתו שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענותיהם בדבר הגנה מן הצדק והגנה עצמית. יתרה מכך, לטענתו מניע פעולתם לא היה נקמה, אלא "פעולת גירוי" לצורך תפיסתו של מיכאל מור בעת ביצוע עבירה. לשיטתו לשאלת המניע יש השפעה משמעותית על בחינת טענת ההגנה מן הצדק. לחילופין, טוען המערער 1 כי יש להקל בעונשו ולהשוותו לעונשו של עד המדינה, שכן בעדותו במחלקה לחקירת שוטרים הוא מסר גרסה מלאה על מעשיו, ובכך הפליל את עצמו ואת האחרים, והוא היחיד שעשה כן מבין המערערים, ויש לתת לעובדה זו משקל בעת גזירת הדין בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה. בנוסף הוא טוען כי ישנם שיקולים נוספים אשר מחזקים את עמדתו כי יש לאבחנו מיתר המערערים, בין היתר, לטענתו חלקו במעשים היה קטן יותר, והוא לא ידע על החדרת כדוריות הברזל למטען. כן יש, לטענתו, לתת משקל יתר לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו. 11. המערער 2 בהודעת ערעור מפורטת ומנומקת מדגיש כי עד המדינה היה הרוח החיה מאחרי ההתארגנות. הוא אשר דחף, יזם, פעל, הרכיב וכיוצא בזה. לטענתו כל ההחלטות בנוגע לפעולה היו של עד המדינה, תוך שהוא אינו משתף אותו בטיב המטענים ובתכולתם, והוא מציג לו מצג שווא כי מדובר במתקנים שהאפקט שלהם שווה בעוצמתו לזה שאמור לעשות זיקוק. עוד הוא טוען כי הסכם עד המדינה לוקה בפגמים מהותיים, שכן המחלקה לחקירת שוטרים חתמה על ההסכם עם המבצע העיקרי, וזאת בניגוד להוראות הדין ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה. בכל הנוגע לעבירה לפי סעיף 454 לחוק העונשין טוען מערער 2 כי הוא ניתק את חוטי המטען לפני הנחתו ובכך הביא לנטרולו, ולכן לא נשקפה כל סכנה ממטען זה. בנוסף הוא טוען כי לא מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו, שכן כל שידע הוא שמדובר במתקן הדומה לזיקוק ובאפשרותו לגרום רעש בלבד, והוא כלל לא חשד כי מדובר במטען חבלה בעל פוטנציאל לפגיעה ממשית. לחילופין טוען המערער 2 כי לאור נסיבותיו יוצאות הדופן של מקרה זה יש להקל בעונשו באופן משמעותי ולהימנע משליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח. 12. המערער 3 שב ומדגיש את חלקו של עד המדינה בפרשה, ולטענתו, כפי שטוענים האחרים, עד המדינה סטה מהתוכנית המוסכמת, הכין מטעני חבלה והחדיר אליהם כדוריות, מבלי שהוא ידעו על כך, תוך שהוטעה לחשוב כי מדבור במתקן שלכל היותר יעשה רעש. בנוסף שהוא טוען כי שמכיוון שלא מדובר בפעולת נקם, אזי לא מתקיימים יסודות עבירת המרמה והפרת האמונים. בנוסף הוא טוען למחדלי חקירה ולחדירה של מיכאל מור לתוך שורות המשטרה, וקבלת מידע פנימי על הפעולות שתוכננו כנגדו. בנוסף אף הוא טוען כי יש להקל משמעותית בעונשו לאור הנסיבות המיוחדות של העושה ושל המעשה, כפי שפורטו בהודעת הערעור. 13. המערער 4, אף הוא הגיש הודעת ערעור מפורטת ומנומקת הנפרסת על עמודים רבים, ובה הוא מדגיש כי פרשה זו מחייבת התייחסות שיפוטית מיוחדת, עד שייתכן וכללי המשפט לבדם אינם יכולים לפרשה זו, נוכח חריגותה והנסיבות הקיצוניות שהובילו להתרחשותה. לטענתו מקרה זה הוא יוצא מן הכלל, וכללים לא נועדו אלא להיות מופרים בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל. בנוסף הוא טוען כי כלל לא ידע על טיב המטענים ותוכנם, ובית המשפט המחוזי נתן תוקף לאמרתו של עד המדינה כבסיס לממצא עובדתי, מבלי לתמוך את עדותו בראיה מסייעת כנדרש על פי פקודת הראיות. על כן, לטענתו לא היה מקום להרשיעו בעבירה של היזק בחומר נפיץ. עוד הוא טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר יצר דבוקה של אחריות פלילית היפה למערערים כולם ובמידה שווה, וזאת בניגוד לחומר הראיות ולמושכלות ראשונים של המשפט הפלילי. כמו כן לדידו ההתנהלות הדיונית שאפיינה את בירור המשפט בפני בית המשפט המחוזי גרמה לפגיעה בזכות היסוד שלו לניהול הליך הוגן ואפשר שהגיעה עד לכדי עיוות דין של ממש. לחילופין כמו יתר המערערים, טוען המערער 4 כי יש להקל באופן משמעותי בעונשו, שכן בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבות יוצאות הדופן של המקרה דנן. בנוסף מציין המערער 4 כי הוא נכון לקבל על עצמו כל תוצאה משפטית, תהא קשה ככל שתהא, ובלבד שלא יהיה בה כדי לגדוע באחת את המשך שירותו במשטרה. בכך נבדל ערעור זה, לטענתו, מערעורים אחרים, שעל דרך הכלל מבקשים להתמודד עם ההרשעה, העונש או שניהם גם יחד, ואילו כאן עניינו המהותי בתוצאותיהם של ההרשעה והעונש על המשך שירותו. 14. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה המערערים חוזרים על טענות שהועלו בבית המשפט המחוזי והוכרעו על ידו עובדתית, ועל כן אין מקום להתערבותה של ערכאת ערעור בסוגיות אלו, בהתאם להלכות של בית משפט זה. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי: (א) טענת המערערים בדבר חלקו של עד המדינה בפרשה, וכי הוא פעל שלא על דעתם, אינה יכולה לעמוד. לטענתה מחומר הראיות עולה בבירור, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי כל המערערים פעלו בצוותא עם עד המדינה והיו שותפים לתכנון, להכנה ולבצוע של העבירות נשוא כתב האישום. יתרה מכך, המשיבה פירטה בהודעת הערעור את חלקו של כל האחד מהמערערים בתכנון וביצוע העבירות, כפי שעולה מחומר הראיות. (ב) שאלת המניע אינה רלוונטית להרשעתם של המערערים, ואף אם תתקבל טענתם, אזי אין בכך כדי לשנות מהרשעתם בעבירות נשוא כתב האישום. בנוסף טוענת המשיבה כי כל השופטים בבית המשפט המחוזי דחו את טענת ה"גירוי" של המערערים, ונראה כי כולם הסכימו שהמערערים ניסו להטיל אימה על מיכאל מור ולשבש את חייו, כפי שהוא עשה להם. (ג) למערערים לא עומדת הגנות בפלילים, ובסוגיה זו סומכת המשיבה ידיה על דרך הניתוח של בית המשפט המחוזי. (ד) אין צורך בסיוע לעדותו של עד המדינה לכל נקודה שבמחלוקת, ובפרט לשאלת המודעות בדבר טיב המטענים. לטענת המשיבה בהתאם להלכות של בית משפט זה נדרש סיוע לגרעין המהותי של ביצוע העבירה, ובמקרה דנן קיימות ראיות סיוע למכביר, כפי שפורט בעיקרי הטיעון מטעם המדינה. דיון 15. בפרשיה אשר לפנינו הואשמו המערערים – שוטרים במשטרת ישראל, שהם הביטוי היום יומי של שלטון החוק ברחבי המדינה – עשו דין לעצמם פשוטו כמשמעו. הם החליטו לפעול, באמצעות הנחת מטעני חבלה, כנגד מי שנחשד על ידם כמעורב במעשי אלימות ואיומים כנגדם, כנגד שוטרים נוספים וכנגד נבחרי ציבור. מסכים אני עם המערערים, כי פרשיה שכזו, על כל היבטיה, אינה מגיעה לבתי המשפט כדרך השגרה, וטוב שכך הוא הדבר. במקרה זה השתזרו שאלות של שלטון החוק והשלטת החוק בשאלות של לחימה בפשיעה והגנה על אוכפי החוק. בכל אלה נעסוק מתוך זווית ראייה משפטית. מעשי המערערים הסעירו את הציבור לאור הרקע לביצועם, אך לא סערה זו היא המכוונת את דרכנו. אנו פועלים על פי אמות המידה של המשפט הפלילי, ועל פי עקרונות יסוד משפטיים, המשקפים את ה"אני מאמין" של חיינו ואת תפיסות היסוד הממלכתיות של קיומנו כמדינה דמוקרטית שומרת חוק. הכרעות שיפוטיות יש לעצב, אף במקרים קשים, מכוחם של עקרונות ועל יסודם, ואפילו אם הדבר רצוי מבחינת צורכי הרגע או רגשות הרוב (השוו בג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 585 (1986) (להלן: פרשת ברזילי); ע"ב 2/84 ניימן נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד לט(2) 225, 259 (1985) (להלן: פרשת ניימן)). עקרון שלטון החוק ועקרון השוויון בפני החוק מחייב אותנו לבחון את הפרשיה אשר לפנינו בראי הדין הנוהג, כפי שהתגבש על ידי המחוקק ועל ידי בית משפט זה במהלך השנים. לא קיימת מערכת כפולה של דינים פלילים, ואין לקיים פנקסנות כפולה, האחת כלפי המערערים והשנייה כלפי שאר אזרחי המדינה. קיימת מערכת פלילית אחת החלה כל אדם במדינת ישראל. זהו מהותו של השוויון בפני החוק. זהו מהותו של שלטון החוק. זהו שוויון בהפעלת החוק ובשימוש בו. אין שלטון החוק קיים, אם מפלים בין שווים (ראו פרשת ברזילי, עמ' 622). אם נבחן מעשי שוטרים במשטרת ישראל בגדריו של דין פלילי השונה מהדין הפלילי של כל אזרח אחר במדינת ישראל יפגע שלטון החוק. יתרה מכך, אין למתוח את הגדרות המשפט הפלילי, והגנות המשפט הפלילי לכל עבר. יש לתת למשפט הפלילי ולהגנות שבו את הפרשנות התכליתית. זו לא פרשנות מצמצמת או מרחיבה אלא פרשנות ראויה המשקפת את הבנת המשפט הישראלי והחברה ישראלית, את מהותו של המשפט הפלילי וההגנות הנמצאות בו. יש לעשות זאת תוך התחשבות בערכי ובבסיסי, תוך דחיית הארעי והחולף (השוו בג"צ 7052/03 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פס' 107 לפסק דינו של הנשיא ברק (טרם פורסם, 14.5.2006) (להלן: פרשת עדאלה)). מובן הוא שחלוף הזמן יש בו כדי לשנות את תפיסות היסוד שלנו, וכדי להשפיע על הפרשנות שאנו נותנים מעת לעת לעקרונות המשפט. תפקידנו כשופטים הוא לגשר בין המשפט לבין המציאות החברתית (ראו אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 55 (2004) (להלן: ברק שופט בחברה דמוקרטית)). איננו שוקדים על השמרים, אך איננו משנים את כללי המשפט הפלילי – שנוצרו עקב בצד אגודל ממקרה למקרה בזהירות ובאחריות רבה – רק לשם התאמתם לתוצאה הרצויה מבחינתם של המערערים. המשפט בכלל והמשפט הפלילי בפרט נמצאים כל העת בתנועה מתמדת כמו הנשר הדואה בשמיים. ניסיונם של המערערים לשנות את נתיבו של אותו הנשר, בצורה כה קיצונית, עלול להמיט אסון על חברתנו וליצור כללים משפטים שבטוחני שלא הם או באי כוחם היו רוצים לחיות תחתם, כפי שיפורט בהמשך. אשר על כן, טענות המערערים והראיות בפרשיה זו יבחנו בהתאם לדין הנוהג, תוך יישום המקרה הפרטני בגדריו. 16. לאחר הדיון שנערך בפנינו נראה כי הלכה למעשה רוב המערערים מסכימים כי גדר המחלוקת בין הצדדים הינו מצומצם ביותר. המערערים השליכו את עיקר יהבם על המצב הקשה אשר שרר בנהריה עובר לאירועים נשוא כתב האישום, אשר הוביל אותם לפעולה כנגד אותם גורמים עבריינים שנחשדו על ידיהם כעומדים מאחורי מעשי האלימות והאיומים. לשיטתם מצב זה, בו הם הרגישו מופקרים לחלוטין אל מול אותם גורמים עבריינים, עמד בבסיס מעשיהם ויש להביא זאת בכלל חשבון בכל אתר ואתר בגדרו של ערעור זה. אין לכחד, כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומהעדויות השונות שהובאו בפניו, נראה כי בעיר במדינת ישראל של שנות ה-2000 הצליחו גורמים עבריינים להטיל חיתתם על שוטרים ואישי ציבור נוספים מבלי שניתן מענה הולם מצד רשויות אכיפת החוק. בשנים שקדמו לאירועי כתב האישום התבצעו עשרות אירועים אלימים בנהריה, שכללו פגיעות וניסיונות לפגוע, בין היתר, בשוטרים, בני משפחותיהם, ראש העירייה ועדי תביעה. בית המשפט המחוזי ציין כי: "נראה כי התמונה המצטיירת לאחר שמיעת הנאשמים ועדים אחרים שבאו בפנינו, הינה תמונה בעייתית של תפקוד המשטרה בעיר נהריה, כאשר לא ניתן מענה הולם לפעילות עבריינית חריגה בהיקפה כלפי אנשי משטרה ואנשי ציבור וזאת, לאורך מספר שנים.ללא קשר למאמצים שהושקעו על ידי המשטרה, ומבלי להכריע איזה דרך טיפול עדיפה, הרי, "במבחן התוצאה", מדובר בכישלון מערכתי ... מצב דברים חסר תקדים ושערורייתי זה התקיים במדינת ישראל של שנות ה- 2000, מדינה שהינה מדינת חוק מתוקנת השוקדת על ביטחונם האישי של תושביה ... נשגב מבינתי כיצד למעלה משש שנים הטילו גורמים עבריינים את חיתתם על עיר שלמה, מבלי להירתע מלתקוף את גורמי אכיפת החוק עצמם בנשק חם, ומבלי שאיש מהם, נכון להיום, נתן על כך את הדין. מבלי לגרוע מהאמון המלא שבית המשפט רוחש, כמובן, לאנשי רשויות האכיפה, על פניו, מצב דברים זה אינו מתקבל על הדעת ואינו עולה בקנה אחד עם התפקוד המצופה מרשויות החוק במדינה מתוקנת". בעקבות כך קבע בית המשפט המחוזי כי אי עשייה מספקת של רשויות האכיפה לשמר את שלטון החוק בנהריה היה בין הגורמים שתרמו לביצוע העבירות על ידי המערערים, אשר למעשה עשו דין לעצמם. מסכים אני עם בית המשפט המחוזי ועם המערערים כי במדינה שומרת חוק אין להשלים עם מעשי בריונות ואלימות כנגד נציגי החוק ואוכפיו. אל מול אלימות שכזו יש להגיב באגרוף של ברזל כנגד אותם גורמים עבריינים המנסים לרמוס את שלטון החוק ולפגוע בנציגיו ואוכפיו. אולם אגרוף זה יופעל אך ורק במסגרת החוק. רק החוק הוא היוצק תבונה בשריר, והוא ורק הוא המחליט האם יקפץ האגרוף ויכה, ואם לאו. עשיית פעולה שלא במסגרת החוק, גם כנגד מפירי חוק, אינה עולה בקנה אחד עם שלטון החוק. עובדי ציבור הפועלים שלא במסגרת הסמכויות שניתנו להם בחוק, מוציאים עצמם מגדריו של החוק ומקרבים עצמם לאותם גורמים עבריינים שלא פעלו במסגרת החוק ורמסו אותו ברגל גסה. אכן השאלה העיקרית שעומדת לפתחנו במקרה זה היא מה היה על המערערים לעשות, בהתחשב במצב הקשה אשר שרר בעיר נהריה עובר לאירועים נשוא כתב האישום, שעליו ככל הנראה אין חולק. התשובה על כך ברורה – היה עליהם ועל רשויות אכיפת החוק לעשות כל מעשה חוקי לשם מלחמה באותם גורמים עבריינים. ודוק – מעשה חוקי בהתאם לחוק החל במדינת ישראל, ולא מעשה שהוא מחוץ לגדריו של החוק. העבירות נשוא כתב האישום 17. השאלה המרכזית היא האם המערערים עשו את פעולותיהם במסגרת החוק? בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה, וקבע כי במעשיהם הפרו המערערים את החוק במדינת ישראל. הם הורשעו בעבירה של היזק בחומר נפיץ, לפי סעיף 454 לחוק העונשין; עבירות בנשק, לפי סעיף 144ב וכן 144 (ב2) לחוק העונשין ועבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 248 לחוק העונשין. כבר עתה אציין כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לגופן לא מצאתי לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר מבוססות כדבעי על חומר הראיות. קביעתי זו מבוססת בראש ובראשונה על כך שהמערערים לא הצליחו להצביע על טעם מיוחד להתערבותנו בקביעותיו העובדתיות ובממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 30.11.2009) (להלן: פרשת גואטה); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009). ראו גם ע"פ 6395/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007)). כן יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט זילברג: "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה, בגדר דק-מן-הדק עד-אין-נבדק על ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ע"פ 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1074 (1963)). המערערים לא הצביעו על טעם מיוחד המצדיק את התערבותנו בפסק דינו המנומק והמבוסס של בית המשפט המחוזי אשר שמע את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי (ראו ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.3.2008)). מכל מקום, רוב טענותיהם של המערערים גם לגופן אינן חדשות, והן נידונו על ידי בית המשפט המחוזי ונדחו אחת לאחת בפסק הדין. נראה כי "בדיקת הראיות על ידי בית המשפט המחוזי נעשתה בקפידה ואין אבן אשר לא נהפכה על ידו במסעו המפורט והקפדני לגילוי האמת" (פרשת גואטה, פס' 41 לפסק דינה של השופטת ארבל). 18. בנוסף לכך אציין כי מסכים אני עם כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר אשר קבעה כי הכרעה בסוגיית המניע של המערערים אינה נדרשת במקרה דנן, שכן אין היא מהווה חוליה בשרשרת ההכרעה הנחוצה. שאלת המניע לביצוע המעשים אינה נדרשת לבחינה כחלק מיסודות העבירות הנדונות. "המניע הוא גורם השייך לעולמו הפנימי של האדם ולעמקי נפשו, שדוחף, מדרבן, ממריץ, או מביא את האדם לעשיית המעשה בנתונים הקונקרטיים שעשויים להקנות לו פליליות. המניע אינו נעוץ תמיד בשיקול אחד ויחיד; ואף אינו מעוגן תמיד במישור אחד ויחיד של חיי הנפש ... המוטיבציה עשויה להיות נעלה ולאו דווקא שפלה, על אף שהיא עומדת מאחורי ביצוע עבירה פלילית ... בקיצור, המניע הוא בבחינת אותו 'מדוע' פנימי שהביא את האדם לביצוע העבירה והמוצא פורקן בהשלמתה. היסוד הנפשי שבעבירה הוא זהות נפרדת מן המניע לעשייתה, למרות מעמדו כשורשה הסובייקטיבי" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א' 507-508 (תשמ"ד)). המניע שעמד מאחורי פועלו של העבריין אינו מעלה ואינו מוריד לעניין בחינת הרשעתו. ברוב המקרים אין למשפט הפלילי עניין במוטיבציה שאפיינה את מבצע העבירה, אלא אם נקבע במפורש כי מוטיבציה זו הינה חלק מיסודות העבירה הנדונה (ראו ע"פ 3116/99 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 193, 202 (2000); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ב 211 (2009) (להלן: הלוי)). במקרה דנן אין לנו צורך להכריע בשאלת המניע של המערערים והמוטיבציה שעמדה מאחורי מעשיהם. סוגיה זו כלל אינה נחוצה להכרעה בגדרן של העבירות נשוא כתב האישום בפרשה דנן. בין אם מדובר במניע של נקמה – כפי שקבע כבוד השופט י' אלרון בבית המשפט המחוזי – ובין אם מדובר ברצון לגרות את מור ובן שלום לתגובה עבריינית, אין לכך כל השפעה על בחינת יסודות העבירות נשוא כתב האישום. אף אם נקבל את גרסת המערערים למניע שעמד מאחורי מעשיהם חשוב להדגיש כי "מניע, יהיה תם לב ככל שיהיה, אין בו כדי להסיר מן המעשה האסור את אופיו כעבירה, שהוטבע בו על ידי דיני העונשין" (ע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, 279 (1990)). יסודות העבירות הנדונות אינם תלויים במניע כלשהו. יתרה מכך "ההשקפה, כי המטרה או המניע מקדשים את האמצעים ויוצרים מראש פטור מאחריות פלילית, פירושה האימוץ של האנטי תיזה למשטר דמוקרטי, המעוגן בכיבוד החוק ובשלטונו של החוק במקום שלטונם ושרירותם של יחידים, המבקשים להגשים רעיונותיהם ללא התחשבות במהות פועלם" (שם, עמ' 279. ראו גם הלוי, עמ' 141-145)). גם רובין הוד, נסיך הגנבים, אשר על פי האגדה נהג לגנוב מעשירים ולחלק לעניים, היה מורשע בעבירת הגניבה אם היו מוכחות יסודותיה, והוא היה נושא באחריות פלילית, בדומה לגנב אשר עשה זאת למען בצע כסף או מתוך קנאה או נקמה. סוגיית המניע יכולה לקבל משקל מסוים בשלב גזירת הדין, אך בשלב בחינת התקיימות יסודות העבירה אין לסוגיה זו מקום, אלא אם היא אחת מדרישות העבירה הפלילית. (א) היזק בחומר נפיץ 19. העבירה העיקרית אליה המערערים מכוונים את חצי ערעורם הינה היזק בחומר נפיץ, לפי סעיף 454 לחוק העונשין. המערער 1 טוען כי לא הוכח שהמטענים סיכנו חיי אדם ממש, ולא די בהוכחת קטלניות תיאורטית של המטען לצורך הרשעה בעבירה זו. המערער 2 טוען כי אין במטענים נשוא כתב האישום כדי לסכן חיי אדם ממש, וגם לא היה אדם במקום. בנוסף הוא טוען כי לא מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו, שכן כל שידע הוא שמדובר במתקן הדומה לזיקוק ובאפשרותו לגרום רעש בלבד, והוא כלל לא חשד כי מדובר במטען חבלה בעל פוטנציאל לפגיעה ממשית. המערער 4 טוען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר כרך את מעשיו יחד עם מעשי שאר המערערים בכריכה אחת. זאת למרות שמחומר הראיות עולה כי הוא לא היה מודע לכך שהוכנו מטעני חבלה, לא היה שותף להחלטה להניח מטעני חבלה ולא היה שותף להחלטה היכן להניח את מטעני החבלה. טיעוניו של המערער 3 דומים בסוגיה זו. סעיף 452 לחוק העונשין קובע את דינו של ההורס נכס או פוגע בו במזיד ושלא כדין. סעיף 454 לחוק העונשין מהווה נסיבה מחמירה של עבירה זו, והוא קובע כי "העובר עבירה כאמור בסעיף 452 על ידי חומר נפץ, דינו - מאסר חמש-עשרה שנים, והוא אם היה אדם במקום המעשה או אם ההרס או הפגיעה סיכנו חיי אדם ממש". בכל הקשור ליסוד העובדתי עבירה זו דורשת מעשה של הרס או פגיעה בנכס – כלומר תוצאה – על ידי חומר נפץ כאשר נוכח אדם במקום או קיימת סכנה לחיי אדם בעקבות המעשה. לעניין היסוד הנפשי עבירה זו דורשת מודעות לרכיבי היסוד העובדתי ופזיזות כלפי התממשותה של התוצאה (ראו סעיף 90א(1) לחוק העונשין. ראו גם יעקב קדמי על הדין בפלילים חוק העונשין חלק שני 1010 (2005)). בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת שבעקבות הנחת המטען נפגע ביתו של בן שלום, וכן נקבע כי במעשה זה הוסיפו המערערים וסיכנו חיי אדם ממש, כעולה מיכולת המטענים להמית אדם, המיקום המסוכן בו הונחו (מתחת לחלון חדר מגורים ומתחת לכלי רכב) וכן מהודאת המערער 1 בדבר קטלניות המטענים. לחילופין, נקבע כי הוכחה התקיימות חלופת נוכחות אדם במקום המעשה, שכן, כאמור, אימו של בן שלום וילדיה נכחו בדירה בזמן התפוצצות המטען. לא מצאתי בטיעוני המערערים כל טעם להתערב בקביעותיו אלו של בית המשפט המחוזי. בכל הקשור ליסוד העובדתי נראה כי מרגע שנקבע שיש להעדיף את גרסת מומחה המשיבה אזי ברור הוא כי מתקיים יסוד זה. לעניין היסוד הנפשי מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש לדחות מכל וכל היתממות המערערים לפיה סברו כי בכוח המטענים לייצר "רעש בלבד", באשר זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות ואינה סותרת חזקת המודעות לתוצאות הטבעיות של מעשיהם. יתרה מכך על אף טענותיהם, נראה, בהתבסס על חומר הראיות וקביעות בית המשפט המחוזי, כי ניתן לקבוע כי לכל הפחות כל אחד מהם אשר ראה את המטען חשד שאין מדובר רק במתקן ש"עושה רעש" ועלה בו חשד סובייקטיבי בדבר קיום הנסיבות, וכפי שמורה סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין "רואים אדם שחשד... בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם". הוראת סעיף זה ידועה כ"עצימת עיניים" המהווה תחליף למודעות. "מצב של עצימת עיניים מתקיים כאשר הנאשם חשד בנוכחותה של העובדה הנדונה אך נמנע מלחקור בדבר, הואיל ו'לא רצה לדעת', פן תתאשר העובדה ואז לא יוכל להכחיש ... שידע אודותיה ... שומה על הפרט לוודא את המצב לאשורו בטרם יבצע את המעשה, ואין הוא רשאי להישען על אי הידיעה הפורמלית ולהסתתר מאחוריה, גם אם מתקשה הוא לערוך את הבירור עובר למעשה" (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 296 (2008) (להלן: רבין וואקי). ראו גם ע"פ 538/89 ורשבסקי נ' מדינת ישראל , מד (2) 870 (1990)). כמו כן, בכל הקשור לתוצאות המעשה המערערים לכל הפחות נהגו בקלות דעת ונטלו סיכון בלתי סביר (ראו סעיף 20 (א)(2)(ב) לחוק העונשין). 20. באשר לטיעונו של המערער 2, בדבר ניתוק חוטי המטען, אף בטענה זו לא מצאתי כל ממש. מדובר בטענה כבושה, כפי שציינה המשיבה, שאין לתת לה משקל ממשי. מומחה החבלה מטעם המשיבה ציין כי יתכן והחוטים נותקו במהלך פעולת הנטרול של המטען (ראו פרוטוקול מיום 7.4.2008, עמ' 534). אך מעל הכול מקובלת עלי עמדת המשיבה בסוגיה, אשר תוקפת את הגיונה של טענה זו. לו חשב המערער 2 כי המטען איננו אלא גורם שעושה רעש אזי מדוע יש לנתקו, ואם ידע כי מדובר במטען חבלה בעל פוטנציאל קטלני, כיצד העז למשוך ולקרוע את חוטי מנגנון ההפעלה, כשהוא מחזיק את המטען בידיו? וכל זאת כאשר הוא שב ומדגיש כי אין לו ידע טכני. לתהיות אלו, לטעמי, למערער 2 אין תשובה ממשית, ומכל מקום, אין לקבל טיעון זה. 21. באשר למערער 4, אשר טוען כי כלל לא היה מעורב באופן פעיל בהכנת המטענים ובהנחתם, אין לי אלא לחזור על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי כי כל אחד מהמערערים, וביניהם גם מערער 4, היה מעורב בכל שלבי התוכנית העבריינית והוצאתה לפועל. לא מצאתי בטיעוניו של המערער 4 טעם להתערב בקביעות עובדתיות אלו אשר מבוססות על חומר הראיות, כפי שפורט גם בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה. יתרה מכך, לאורו של טיעון זה עלינו לחזור למושכלות יסוד של המשפט הפלילי בדבר ביצוע בצוותא. סעיף 29 (ב) לחוק העונשין קובע כי "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר" המבצע בצוותא הוא חלק מהעשייה העבריינית הכוללת. אין צורך לדוק פורתא ולומר במדויק ולפרטי פרטים מה חלקו של כל אחד מהמבצעים בצוותא בביצוע ולבחון האם במעשיו ביצע את העבירה המושלמת. "ההרשעה כמבצעים בצוותא – אינה מבוססת על יחוד תפקיד מסוים לכל אחד מחברי החבורה, אלא על כך שמדובר בפעולה משותפת בתוכנית כוללת להגשמת הפעילות העבריינית ... הדגש הוא על השתלבותו של פלוני במעגל העברייני שיכול ויהיה מורכב מחוליות רבות שונות בגודלן ובחשיבותן ובלבד שכולן יחד יוצרות את המעגל " (ע"פ 8407/05 אביכזר נ' מדינת ישראל, פס' 5 לפסק הדין (טרם פורסם, 5.7.2007). ראו גם ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 254 (1996); דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 20 (1998)). עמד על כך בית משפט זה: "הביצוע בצוותא מחייב תכנון משותף ומבוסס על חלוקת עבודה בין המבצעים ... על חלקו של המבצע בצוותא להיות מהותי להגשמת התכנית המשותפת, עליו להיות 'חלק פנימי של המשימה העבריינית' ... ודוק: חלוקת העבודה הכרוכה בביצוע בצוותא והמשמעות הרחבה הניתנת למונח "ביצוע" שבסעיף 29(ב) ... אינן מחייבות נוכחות פיזית של כל אחד מן המבצעים בעת ביצוע העבירה ... בכך בא לידי ביטוי העיקרון לפיו שותפותו של אדם במעשה העבירה תיבחן בהתאם לתרומתו המהותית בביצוע המסכת העבריינית ולא בהתאם לנוכחותו בעת הביצוע ... עוד נקבע כי אין זה מתחייב כי כל אחד מן המבצעים יבצע את כל יסודותיה העובדתיים של העבירה וכי אין זה נדרש כי מעשהו של כל אחד מן המבצעים בצוותא יהווה עבירה מושלמת כשלעצמו" (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פס' 48 לפסק הדין (טרם פורסם, 31.12.2008)). בהתאם לכך לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית כי המערערים הינם מבצעים בצוותא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. אין נפקה מינה אם כל אחד מהמערערים ביצע את העבירה המושלמת במעשיו או אם אך תרם להשלמת העבירה באופן חלקי. תכניתם המשותפת להניח ולהפעיל את המטענים במכוניתו של מור ובביתו של בן שלום, שעבירת היזק בחומר נפיץ הינה חלק ממנה, מהווה ביצוע בצוותא, השקול להשלמת העבירה על ידי כל אחד ואחד מהם. מכאן שאין מקום לטענות המערער 4 ולטענת כל מערער אחד אשר מנסה "להקטין" את חלקו, שכן נקבע כי כל אחד מהם, ביחד עם עד המדינה, נטל חלק מהותי במעגל הפנימי של ביצוע העבירות. (ב) הפרת אמונים 22. גם בכל הנוגע להרשעתם בעבירה של הפרת אמונים, לפי סעיף 248 לחוק העונשין, כיוונו המערערים את חצי ביקורתם. עבירת הפרת האמונים נועדה לשמור על מספר ערכים מוגנים: הערך הראשון הינו אמון הציבור בעובדי הציבור. הערך השני הינו טוהר המידות של פקידי הציבור. הערך השלישי הינו אינטרס הציבור שעליו מופקד עובד הציבור (ראו דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס (פ"ד נט(4) 385, 408 (2004) (להלן: פרשת שבס)). הערך הראשון נועד להבטיח את "תדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור, האמון שרוחש הציבור לתקינות פעולותיו וטוהר המידות של עובדיו הם תנאים הכרחיים לקיומו של שלטון תקין, ועל כן הינם אינטרסים חברתיים, הראויים להגנת המשפט הפלילי" (ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663, 692 (1991)). הערך השני נועד להבטיח את טוהר המידות של עובדי הציבור. "שירות ציבורי שמידותיו אינן טהורות ושכפיו אינן נקיות הוא שירות ציבורי לא מוסרי. זהו שירות ציבורי שאינו משרת עוד את הציבור. הוא מופקע מן הסמכות המוסרית לפעול בשם הציבור ולמענו. אכן, הערך של הבטחת טוהר המידות בא לבער את נגע חוסר ההגינות וחוסר היושר ממסדרונות השלטון" (פרשת שבס, עמ' 410). הערך השלישי נועד להבטיח התנהגות ראויה של עובדי הציבור, ולמנוע מהם לסטות מן השורה. "זאת בין לקידום צרכיו האישיים, בין לקידום צורכיהם של צדדים שלישיים ובין לקידום אינטרס הציבור. אכן, סטייה מן השורה אינה מוצדקת גם אם היא נובעת מרצון לקדם את אינטרס הציבור" (שם, עמ' 411). גם עובד הציבור אשר מאמין כי פעולתו נועדה להיטיב עם הציבור, אולם פעולה זו סוטה מן השורה, יתקל בסנקציה הפלילית בדמות עבירת הפרת האמונים. "ההוראה העונשית בדבר הפרת אמונים באה להגן על הציבור לא רק מפני עובדי ציבור, המפיקים טובת הנאה בדרך של סטייה מהשורה, אלא גם מפני עובדי ציבור, המוכנים לסטות מהשורה כדי לקדם את משימתם הציבורית. אלה כאלה פוגעים באמון הציבור ובטוהר המידות של עובדי הציבור" (ע"פ 645/81 פניץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 67, 70 (1982)). 23. בית המשפט המחוזי בחן את יסודות עבירת הפרת האמונים, כפי שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה, ולא מצאתי כל טעם להתערב בקביעותיו המנומקות, אשר מבוססות כדבעי על חומר הראיות וההלכה הפסוקה. במקרה הנדון, בדין נקבע כי המערערים הפרו אמונים לציבור במעשיהם. אף אם אניח כי מניע פעולתם לא היה נקם אישי, אלא, כפי טענתם, "פעולת גירוי" על מנת שרשויות אכיפת החוק ישימו על מור את ידיהן, יש בכך משום הפרת אמונים מהותית לציבור. שוטרים במשטרת ישראל, כפי שציינתי וכפי שאפרט בהמשך, מחויבים בראש ובראשונה לפעול במסגרת החוק. עליהם לשמור על החוק ולא לרומסו. החוק צריך להיות נר לרגליהם בכל פעולותיהם. "השימוש באלימות בידי גורמי אכיפת החוק אינו עולה בקנה אחד עם הדרישה הבסיסית הראשונית כי גורמים אלה, בראש וראשונה, יכבדו הם עצמם, את החוק במסגרת מילוי תפקידם" (בג"ץ 7141/05 ויתקון נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, פס' 14 לפסק הדין (טרם פורסם, 27.2.2006) (להלן: פרשת ויתקון)). במקרה דנן פעלו המערערים מחוץ למסגרתו של החוק, אפילו מניעיהם היו למען הציבור הרחב, יש בכך משום סטייה מהותית וחמורה ביותר מדרך פעולתם של שוטרים במשטרת ישראל (ראו ע"פ 7474/02 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2003); ע"פ 8856/02 מדינת ישראל נ' שוקרון (לא פורסם, 14.4.2003); ע"פ 6831/05 רזיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.2006)). עמד על כך בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי המערערים במקרה דנן סיכנו לא רק את מור ובן שלום, אלא גם את בני משפחותיהם המתגוררים עימם, עוברי אורח לו נקלעו למקום בשעת הפיצוץ, ואף את חבריהם חבלני המשטרה, שנאלצו לפרק את המטען שהונח מתחת לרכבו של מור. אך יתרה מכך, במעשיהם פגעו המערערים בשלטון החוק ופעלו מחוץ לגדריו הברורים. התנהגות מסוכנת שכזו מצד שוטרים במשטרת ישראל הפועלים מחוץ לגדר סמכויותיהם בחוק, עלולה במהירות לדרדר את חברתנו למציאות קשה. מציאות של בוקה ומבוקה ומבולקה. על כן הסנקציה הפלילית "נועדה להבטיח כי הנאמנות תישמר, וכי כוח השלטון לא ייהפך לשלטון הכוח. רוצים אנו לקיים בישראל חברה מתקדמת, הבנויה על מינהל ציבורי תקין, על שלטון החוק ועל יחסי אנוש המעוצבים על בסיס של יושר, הגינות וטוהר מידות. האיסור הפלילי על הפרת אמונים נועד להבטיח מטרות אלה" (פרשת שבס, עמ' 406). בנוסף לכך חשוב להדגיש כי מעשי שוטרים שיש בהם פגיעה באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק צריכים להיתקל בתגובה הולמת שכן "אמון הציבור הוא נכס חיוני לתפקודה התקין של הרשות השלטונית בישראל. יש להגן על אמון זה תוך עמידה על כך ששוטרי ישראל ימלאו את תפקידם למען הציבור ביושר, ניקיון כפיים, ושמירה על גדרי החוק; אמון זה עומד בבסיס תפקודן של רשויות אכיפת החוק, ובלעדיו לא יוכלו למלא את משימותיהן" (פרשת ויתקון, פס' 14 לפסק הדין. ראו גם בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י מח(2) 748, 774-775 (1994) (להלן: פרשת סויסא)). על האמנה החברתית, שלטון החוק והמלחמה בפשיעה 24. מעשיהם הבלתי חוקיים של המערערים, שוטרים במשטרת ישראל, מחייבים אותנו לשוב אל מושכלות היסוד של חברתנו הדמוקרטית. תפיסת היסוד של המדינה המודרנית מושתתת על "אמנה חברתית" בין אזרחי המדינה, תוך מתן סמכויות לריבון, וויתור על סמכויות אשר קיימות לפרט ב"מצב הטבעי". "אחד מהגורמים העיקריים שהביאו להתארגנות בני האדם בחברה, תוך הקניית סמכויות פוגעניות שונות לרשויות של אותה חברה, ובפרט לרשויות אכיפת החוק ... הוא השאיפה לקדם את ההגנה על הביטחון האישי והסדר הציבורי" (בג"צ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, פס' 23 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (טרם פורסם, 19.11.2009) (להלן: פרשת המרכז האקדמי)). זו תפיסת היסוד של ראשוני ההוגים בהיסטוריה של הפילוסופיה המדינית המודרנית, המכונים "הוגי האמנה החברתית", כדוגמת ג'ון לוק, תומס הובס וז'אן ז'אק רוסו. המעבר מהמצב הטבעי למצב המדיני מקנה לאדם יתרונות רבים והוא מחלץ עצמו ממצב של מלחמה מתמדת ומקנה לעצמו חירות מדינית אזרחית אשר עדיפה על אותה חירות הנתונה לחוקי המצב הטבעי, כפי שציין ז'אן ז'אק רוסו בספרו על האמנה החברתית: " אף על פי שבמצב זה [המצב האזרחי ס' ג''] מונע הוא מעצמו הרבה יתרונות שהעניק לו הטבע, רוכש הוא תמורתם יתרונות גדולים כול כך ... על ידי האמנה החברתית מפסיד האדם את חירותו הטבעית וזכות בלתי מוגבלת לכל דבר שנפשו חושקת בו ושיכול הוא להשיגו; והוא זוכה בחירותו האזרחית וגם בקנין של כל מה שיש לו. כדי שלא נטעה שנשקול את זה לעומת זה, מן הראוי שנבחין בבירור בין החירות הטבעית, אשר אין לה גבולות זולת גבולותיהם של כוחות היחיד, לבין החירות האזרחית, המוגבלת על ידי הרצון הכללי ... רוכש האדם במצב האזרחי, את החירות המוסרית, שהיא בלבד עושה את האדם באמת אדון לעצמו. כי דחיפת תשוקה גרידא היא עבדות, והמשמעת לחוק שקבענו לעצמנו היא חירות" (המחשבה המדינית מבחר כתבים 283 (ברוך זיסו ודוד צור עורכים, 1990)). אך, כאמור המעבר למצב המדיני באמצעות האמנה החברתית מחייב את הפקדת הכוח בידי הריבון ונציגיו, ונטילתו מכל אחד מיחידי החברה. לריבון, ורק לריבון יש את הסמכות להפעיל את הכוח. הריבון הוא בעל המונופול על הכוח. "תפיסה זו בדבר אחריות החברה או הריבון (והפועלים מטעמם) לאכיפת החוק הפלילי ולשמירה על הסדר הציבורי הפכה במרוצת השנים לאבן יסוד בהגות המדינית המודרנית של המדינות הדמוקרטיות ... העיקרון המשטרי הבסיסי, לפיו המדינה באמצעות הגופים השונים הפועלים במסגרתה היא האחראית לביטחון הציבור ולאכיפת החוק הפלילי נותר בעינו ... והוא חלק מהאמנה החברתית המקיימת גם את המדינה הדמוקרטית המודרנית" (פרשת המרכז האקדמי, פס' 23 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). עמד על כך גו'ן לוק בספרו על הממשל המדיני: " במצב בטבעי ... נתונים בידי האדם שני כוחות. האחד הוא הכוח לעשות כל מה שמוצא האדם לנכון לשם שמירה על עצמו ועל אחרים כפי שמתיר החוק הטבעי ... הכוח השני שיש בידי האדם במצב הטבעי הוא הכוח לענוש על פשעים הפוגעים בחוק זה ... אשר לכוח הראשון ... הנה מוותר הוא עליו כדי שיווסת על פי החוקים שקובעת החברה, במידה שתצריך זאת השמירה על עצמו ועל שאר בני החברה ההיא; ומבחינות רבות מגבילים חוקי החברה הללו את החירות שהעניק לו החוק הטבעי. שנית, מוותר הוא כליל על הכוח להטיל עונשים, ויועד את כוחו הטבעי ... לסייע לרשות המבצעת של החברה, במידה שיצריך זאת החוק הנקבע בתוכה" (המחשבה המדינית מבחר כתבים 248-249 (ברוך זיסו ודוד צור עורכים, 1990)). במצב המדיני אומנם מוותר הפרט על כוחו הטבעי, אך כאמור הוא נהנה מיתרונות רבים שלא היו לו במצב הטבעי, שכן כל בני החברה מוותרים על כוחם ומעניקים אותו לריבון. בעקבות הפקדת הכוח בידי המדינה צומחות לה חובות כלפי הפרטים בחברה. "השלטון ... מחויב לשרת את הציבור – להבטיח שלום וסדר; לספק שירותים חיוניים; להגן על הכבוד והחירות של כל אזרח; לעשות צדק חברתי" (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 320 (1998) (להלן: פרשת קונטרם). הלכה למעשה השלטון חב חובת הגינות כלפי הפרט בחברה. חובה זו מוטלת על כל מי שבידו סמכות שלטונית. היא מוטלת כלפי כל פרט באשר הוא אדם. לשלטון אין לו כלום משל עצמו וכל כולו למען הציבור, עמד על כך השופט ח' כהן, בציינו: "לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן, וכשלעצמה אין לה זכויות או חובות נוספות על אלה, או שונות ונפרדות מאלה, אשר הן נובעות מנאמנות זו או הוקנו לה או הוטלו עליה מכוח הוראות חקוקות" (בג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, ירושלים, כה(1) 325, 331(1971)). גישה זו ביחס לתפקידו של השלטון מבוססת על הכרה בזכויות האדם של הפרט בחברה. "זכויות אלה טבעיות הן לאדם באשר הוא אדם. זכויות אלה לא באו לו לאדם מהשלטון, והן קודמות לשלטון. תפקידו של השלטון הוא לקיים חברה אשר תכבד זכויות אדם. כמובן, החיים המשותפים בחברה מחייבים לעתים לפגוע בזכויות האדם. לא ניתן להגן על זכויות האדם בלא לפגוע בזכויות האדם ... משטר דמוקרטי מאפשר פגיעה בזכויות אדם כדי לקיים מסגרת חברתית השומרת על זכויות האדם ... תפקיד השלטון הוא לדאוג לציבור. לשלטון בתור שכזה, אין אינטרס "פרטי" משלו. השלטון קיים למען הפרטים. השלטון אינו קיים למען "עצמו". לאנשי השלטון אין אינטרס "עצמי" שיש להגן עליו. עליהם לפעול להגשמת אינטרס הכלל" (פרשת קונטרם, עמ' 346-347). 25. במסגרת חובתו של השלטון כלפי הפרט הנגזרת מהאמנה חברתית, מוטל עליו לדאוג לאכיפת החוק במדינה ולמנוע פגיעה בבני החברה מפני המבקשים רעתם. עמד על כך תומס הובס: "לביצוע. – פקידים ציבוריים הם גם כל אלה שייפוי-כוח להם מאת הריבון להביא לידי ביצועם של פסקי-הדין שניתנו, לפרסם את פקודותיו של הריבון, לדכא מהומות, לתפוש ולכלוא עבריינים, ולפעול פעולות אחרות שתכליתן שמירת השלום, כי כל פעולה שהם פועלים על-פי ייפוי כזה, היא פעולתה של הקהיליה; ושירותם מקביל לשירותן של הידיים בגוף טבעי" (תומס הובס לויתן 238 (תרגום, יוסף אור, תשכ"ב). ראו פרשת המרכז האקדמי, פס' 23 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). אכן, "בהתאם לעקרונות המשטר האמורים ועל פי תפיסות היסוד החברתיות והמדיניות של שיטת המשטר בישראל, המדינה - באמצעות הממשלה והגופים הכפופים לה – נתפסת כגורם שעליו מוטלת האחריות להבטחת הביטחון והסדר הציבורי ולאכיפת החוק הפלילי. זרועות הביטחון השונות במדינה – ובהן צה"ל, המשטרה, שירות בתי הסוהר ושירות הביטחון הכללי – כפופות למרות הממשלה, וככלל ראשיהן ממונים על ידה" (פרשת המרכז האקדמי, פס' 24 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). 26. גוף מרכזי שתפקידו להבטיח את הסדר הציבור ואכיפת החוק הוא משטרת ישראל. סעיף 3 פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. משטרת ישראל היא הלכה למעשה הגילוי היום יומי של שלטון החוק במדינת ישראל, ומוטלים עליה תפקידים רבים במדינתנו רווית הקשיים, המתחים והאיומים, ונדמה כי אף גוף משטרתי במדינה דמוקרטית לא נאלץ להתמודד עם האתגרים הרבים הניצבים בפני משטרת ישראל, החל מגילוי פשעים ומניעתם וכלה בהתמודדות עם מתקפות טרור אכזריות. שוטרי משטרת ישראל, כמו אנשי שאר זרועות הביטחון, עושים לילות כימים למען שמירה על ביטחון הציבור, ועל כן מחויבים אנו לעשות ככל שניתן על מנת להגן עליהם מפני מי שמנסים להלך עליהם אימים ולפגוע בעבודתם החשובה, אשר נעשית למען כלל הציבור ולהבטחת ביטחונו האישי. ללא הגנה ראויה על אוכפי החוק לא תוכל המדינה להבטיח לציבור הרחב אכיפה יעילה של החוק והבטחת הסדר הציבור, ועלולים אנו להתדרדר לאותו מצב טבעי ממנו ביקשנו לצאת באמצעות ה"חוזה" או ה"אמנה" החברתית המטפורית שנכרתה בין המדינה לבין האזרחים המתגוררים בה, שבמסגרתה מסרו לה האזרחים מרצונם את הסמכות לשלול חירויות ולעשות שימוש בכוח כופה, בין היתר, לשם הבטחת הגנתם וביטחונם ושמירה על קניינם, וזאת גם באמצעות המשטרה (השוו פרשת המרכז האקדמי, פס' 2 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). הדעת אינה סובלת מעשי תקיפה על נציגי החוק אשר עושים את עבודתם נאמנה למען שמירת הסדר הציבורי ובטחון הציבור. יש להוקיע מעשים בהם אדם עושה דין לעצמו ומפריע לעובדי ציבור במילוי תפקידם בכלל ולשוטרי משטרת ישראל בפרט. מעשי תקיפה ואיומים כלפי שוטרי משטרת ישראל, רק מפני שהם ממלאים את תפקידם כחוק, מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה בנציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, כפי שציינתי, וזאת על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. הציבור נותן את מבטחו בשוטרי משטרת ישראל, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפנים ומאיימים" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.1988)). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם (רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.8.2008)). שומה על רשויות אכיפת החוק לספק הגנה אפקטיבית לשוטרי משטרת ישראל לאור הצורך החברתי, כי הם יבצעו את תפקידם ללא כל מורא (ראו רע"פ 5940/06 גל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.2006). ראו גם ע"פ 6642/09 מדינת ישראל נ' גביש (טרם פורסם, 30.12.2009); רע"פ 5579/10 קריה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.8.2010)). 27. לצד השמירה על ביטחונם של אנשי החוק ואוכפיו, מוטלת עלינו, כחברה, חובה להבטיח כי בידיהם יהיו כלים יעילים למלחמה בפשע ובאלימות. "אינני חש עצמי כמי שיושב במגדל שן. בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב: אני בו והוא בי" (בג"צ 4128/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573 (1994)). אני מודע לפגיעה הקשה של הפשע והאלימות אשר מכרסמים ביסודות חברתנו, ופוגעים בגוף ובנפש ללא רחם. מידי יום ביומו במשך שנים ארוכות אני יושב על כס המשפט, וראיתי מקרוב באופן בלתי אמצעי את חוליי החברה הישראלית, את הפושעים, הגנבים, האנסים וכל אותם אלו המבקשים לפגוע בבני החברה ולהפר את חוקי המדינה. ככל ישראלי אחר אני מכיר בצורך להגן על המדינה ועל אזרחיה מפני פגיעתה הקשה של העבריינות. הפשע והאלימות מחייבים תגובה קשה וכואבת על מנת לגדוע נגעים אלו במהירות האפשרית. אסור לנו לאפשר מצב בו כל דאלים גבר, כמו במצב הטבעי. מצב בו כוח הזרוע עדיף על כוחם של החוק, הצדק והתבונה. על מנת שהמלחמה בפשיעה תהיה יעילה יש לתת כלים בידי רשויות אכיפת החוק על מנת להילחם באלימות ובבריוניות בכלל ובפשיעה המאורגנת בפרט. 28. הפשיעה המאורגנת מחייבת התמודדות מיוחדת וכלים חוקיים מיוחדים. התפתחות רשתות פליליות, מהן ממוסדות יותר ומהן פחות, הפכו לתופעה חמורה ביותר המאיימת על כלל בני החברה ויש להפעיל כנגדה אמצעים בלתי שגרתיים. "אין מדובר בשיתוף פעולה אד הוק לביצועו של מעשה עבירה יחיד כי אם בהקמתו של מערך פשיעה הפועל באורח מחזורי ושיטתי, באמצעות עבריינים הפרוסים במקומות שונים בתבל ולוקחים, איש-איש ומשימתו, חלק בקידומה של העשייה הפלילית. עליהם מנצחת צמרת הארגון, הנוטלת חלק בהתוויית הפעילות ובמימונה, ולרוב חבריה הם גם הנהנים העיקריים מפרותיה של הפעילות" (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 394 (2005) (להלן: פרשת רוזנשטיין)). ראו גם מנחם אמיר "פשע מאורגן בין לאומי" תחילתה של תיאוריה ושיקולי מדיניות" מגמות בקרימינולוגיה: תאוריה מדיניות ויישום 639 (2003); מנחם אמיר "פשע מאורגן" פלילים ד' 189 (תשמ"ד)). חובה על מערכת אכיפת החוק ועל בתי המשפט להילחם מלחמת חורמה בתופעה הקשה של פשיעה מאורגנת. העבירות של חברות בארגון פשיעה, הן מהחמורות שבספר החוקים (ראו בש"פ 6471/08 מדינת ישראל נ' אסי אבוטבול (טרם פורסם, 29.7.2008); ע"פ 7125/09 מדינת ישראל נ' מטודי (טרם פורסם, 5.11.2009)) "פשיעה מאורגנת מסוג זה דומה לנגע סרטני ממאיר המעכל את היסודות הבריאים לקיומה של חברה חופשית" (בש"פ 8331/05 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.2005)). בעקבות הסכנות המיוחדות הכרוכות בפשיעה המאורגנת נתן המחוקק בידי רשויות אכיפת כלי מיוחד בדמות חוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003. עמד על כך בית משפט זה: "מאמץ ניכר – מדינתי ובין-לאומי כאחד – מוקדש למאבק ברשתות עבריינים המשתרעות על פני תבל. על רקע זה גובשה אמנת האו"ם נגד פשע מאורגן בין-לאומי (United Nations Convention Against Transnational Organized Crime(2000)), ובעקבותיה נחקק בישראל חוק מאבק בארגוני פשיעה הנ"ל, שתכליתו ייעול ההתמודדות עם סכנה חדשה זו. החוק רואה בעצם הפעילות במסגרתה של רשת עבריינית עבירה פלילית, ובצדה עונש חמור הנע, על פי מהות הפעילות, בין 10 ל-20 שנות מאסר (סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה). זאת, נוסף על אחריות פלילית מכוחו של כל חיקוק אחר, אשר נושאת אף היא ממד של חומרה יתרה מקום שבו בוצעה עבירה במסגרתו של ארגון פשיעה (סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה). סעיף 1(3) לחוק, המצוטט לעיל, חוזר ומעגן את עקרונות תחולתם של דיני העונשין הישראליים, לרבות הרחבתה של התחולה במקרים המתאימים אף על מעשים שנעשו מחוץ לשטח ישראל" (פרשת רוזנשטיין, עמ' 395). אכן, המאבק בפשיעה בכלל ובפשיעה המאורגנת בפרט מחייבת התמודדות בלתי שגרתית של רשויות אכיפת החוק, אולם התמודדות זו יכולה להיעשות אך ורק במסגרת החוק ולא מחוצה לו. 29. לצד החובה להבטיח את התפקוד היעיל של רשויות אכיפת החוק בכלל והמשטרה בפרט – בין באמצעות מתן הגנה לאנשי המשטרה מפני המאיימים לפגוע בהם ובין באמצעות מתן כלים חוקיים להתמודדות עם נגע הפשע והאלימות – מוטלת על המשטרה, אשר היא חלק מהשלטון, חובה לנהוג בהגינות ולכבד את זכויות הפרטים בחברה. המשטרה קיבלה סמכויות נרחבות ביותר של מרות וכוח כלפי בני החברה המפרים את כללי ההתנהגות, ופוגעים בכך בסדר החברתי. "לצורך כך, ניתנו לרשות השלטונית סמכויות חקירה, מעצר, משפט, ענישה וכליאה. השימוש בסמכויות אלה טומן בחובו, מעצם טיבו, פוטנציאל פגיעה בזכויות היסוד של הפרט – בחירותו, בעיסוקו, בקניינו, בפרטיותו ופעמים אף בכבודו ... פוטנציאל הפגיעה בזכויות האדם, הטמון בשימוש בכוח המרות השלטוני במסגרת ההליך הפלילי, מחייב הגדרה קפדנית של גבולות השימוש בכוח השלטוני. ואכן, בכללי השימוש בכוח השלטון מוטמעת ומובנית מערכת ריסונים, המגדירה את מגבלותיו" (פרשת המרכז האקדמי, פס' 5 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). כל אחד מבני החברה זכאי לזכויות אדם, שמחובתה של המדינה, ובכלל זה המשטרה, לכבדם (ראו סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו), ואין לפגוע בהם אלא בהתאם לאמות המידה אשר מאפשרות פגיעה בזכויות חוקתיות (ראו דיון מקיף באהרון ברק מידתיות במשפט הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה (2010)). פעולה של שוטרי משטרת ישראל שהינה מחוץ לגדר החוק ובאופן שאינו הולם את כבוד האדם וזכויותיו עלולה לפגוע פגיעה אנושה בתפקוד המשטרה ובאמון הציבור בה. "יכולתה של המשטרה למלא את תפקידיה מותנית באמון הציבור ביושר כפיהם, בהגינותם ובסבירותם של השוטרים. בלא יחסי אמון בין המשטרה לבין הקהילייה שהיא משרתת, לא תוכל המשטרה לקיים את משימותיה" (פרשת סויסא, עמ' 783). מכאן נגזרות חובות המשטרה לפעול במסגרת החוק בסבירות ובמידתיות: ראשית, משטרת ישראל מחויבת לפעול אך ורק במסגרת החוק. אין לשוטרי משטרת ישראל אפשרות לבצע פעולה אשר נמצאת מחוץ למסגרת החוק. זהו ביטוי לשלטון החוק בשלטון. הרשות המבצעת על כל זרועותיה וענפיה מחויבת לפעול במסגרת החוק. אין למשטרה כוחות, אלא עד כמה שאלה הוענקו לה בחוק. החוק הוא הנותן את הכוח, ולא הכוח הוא הקובע את החוק (ראו ברק שופט במדינה דמוקרטית, עמ' 118). עמד על כך בית משפט זה עוד בשנתה הראשונה של המדינה בבג"צ 7/48 אל כרבוטלי נ' שר הביטחון, פ"ד ב (5) 15 (1948): "השלטונות כפופים לחוק כמו כל האזרחים במדינה, ושלטון החוק הוא אחד היסודות האיתנים במדינה. יהיה נזק חמור לציבור ולמדינה גם יחד אם השלטונות ישתמשו בכוח הניתן מטעם המחוקק, אף באופן זמני, תוך התעלמות גמורה מהסייגים המוצבים על ידי המחוקק על דרך השימוש בכוח זה". זהו שלטון החוק העומד בניגוד לשלטון האדם. "ביטויו העיקרי של שלטון החוק הוא בכך שהוא אינו שלטונם של אנשים-לפי החלטותיהם, שיקוליהם ומאווייהם הבלתי מוגבלים - אלא בכך שהוא נשען על הוראותיהן של נורמות יציבות, השוות לכול ואשר מחייבות את הכול במידה זהה" (פרשת ניימן, עמ' 262). חשוב להדגיש כי "גם שוטרים העוסקים במלאכת אכיפת החוק, הנאלצים להתמודד עם מצבים קשים, כפופים להוראות החוק. על כן בבואם לאכוף את החוק עליהם לעשות כן תוך שימוש באמצעים שהחוק מעניק להם" (ע"פ 8133/09 מזרחי נ' מדינת ישראל, פס' 14 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (טרם פורסם, 21.7.2010) (להלן: פרשת מזרחי)). עמד על כך בית משפט זה: "שוטרי ישראל, מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה דברים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה. עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דוקא משום שמלאכתם מחייבת לעתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכח. המעבר מ"כח סביר" לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול" (ע"פ 64/86 אשש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.1986). שנית, על משטרת ישראל להפעיל את סמכויותיה החוקיות אשר פוגעות בזכויות חוקתיות המעוגנות בחוקי היסוד רק בהתאם לאמות המידה המצויות בפסקת ההגבלה ובמרכזם התכלית הראויה ודרישת המידתיות. "כוח האכיפה הנתון למדינה במסגרת ההליך הפלילי הוא כוח מוגבל, המתוחם להשגת תכלית האכיפה ולא מעבר לה, ובנוי על תפיסה של מידתיות: אין לפגוע בזכויות אדם במסגרת ההליך הפלילי אלא לקיום אינטרס ציבורי חיוני, ובמידה שאינה עולה על הנדרש במובנו החוקתי של מושג זה. גורמי החקירה המשטרתיים, המופקדים על השימוש בכוח החקירה הפלילית ובידיהם סמכויות חקירה, מעצר וחיפוש, כפופים למגבלות השימוש בכוחות הנתונים להם לצורך הגנה על זכויות הנחקר, ובהן - חירותו, כבודו ופרטיותו" (פרשת המרכז האקדמי, פס' 9 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). זהו ביטוי לכך שכל סמכות מוגבלת בכוחה ומחויבת לכבד את זכויות האדם. זהו ביטוי לכך שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. המלחמה בפשיעה אינה חזות הכול. המטרה הראויה של הגברת הביטחון האישי ומאבק בפשיעה מאורגנת אינה מקדשת פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. זוהי מהותה של דמוקרטיה המנסה לאזן בין צורכי הכלל לבין זכויות הפרט. "הדמוקרטיה שלנו מתאפיינת בכך, שהיא מציבה גבול ליכולת לפגוע בזכויות האדם; כי בבסיסה עומדת ההכרה כי סביב לפרט נבנית חומה המגינה על זכויותיו, אשר גם הרוב אינו יכול לפרוץ לתוכה" (פרשת עדאלה, פס' 93 לפסק דינו של הנשיא ברק). כך לדוגמא בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פס' 44 לפסק הדין (טרם פורסם, 4.5.2006) הוכרה הגישה כי המטרה של אכיפת החוק אינה מקדשת את האמצעים להשגתן של ראיות מפלילות, ולצד אינטרס שבאכיפת החוק, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ישנם אינטרסים ועקרונות נוספים הראויים להגנה כגון עשיית הצדק, שמירה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו וכן הגנה על כבודו של הנאשם וחירותו."חברה דמוקרטית, שוחרת חופש, אינה מוכנה שחוקרים ישתמשו בכל האמצעים על מנת לחשוף את האמת" (בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 835 (1999) (להלן: פרשת הוועד הציבורי נגד עינויים)). ההכרה כי סמכויותיה של המשטרה במלחמתה בפשיעה מוגבלות ועליה לכבד זכויות אדם, אינה מחלישה את כוחה אלא ההפך הוא הנכון. הפעולה במסגרת החוק, תוך כיבוד זכויות האדם הינה מרכיב חיוני והכרחי בביטחון הלאומי. ללא שמירה על זכויות הפרט תפגע האמנה החברתית בין כלל בני החברה וביניהם לבין הריבון. בפרפראזה על דברי הנשיא א' ברק בפרשת הוועד הציבורי נגד עינויים ניתן לומר כי זה גורלה של משטרה במדינה דמוקרטית, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות שנוקטים העבריינים ומפרי החוק פתוחות לפניה. לא פעם נלחמת המשטרה במדינה דמוקרטית כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של המשטרה במדינה דמוקרטית על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפיסת הביטחון של המדינה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה. 30. המערערים אשר לפנינו הינם שוטרים במשטרת ישראל. תפקידם הוא בראש ובראשונה לשמור על שלטון החוק ולאכוף אותו, בהתאם לכוח החוקי שניתן בידם, ולאורה של האמנה החברתית. בעקבות פועלם כנגד העבריינים ומבקשי הרעה נחשפו הם, חבריהם ובני משפחותיהם למסכת איומים וסכנות. אין ספק כי החובה הבסיסית הינה להגן על המערערים מפני אלו המנסים לפגוע בהם ולמנוע מהם להגן על הציבור. על רשויות אכיפת החוק היה להבטיח כי הם יבצעו את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי זרוע, מתוקפנים ומאיימים. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, חובה זו הופרה כלפי המערערים אשר בפנינו. אולם תגובתם להפרה זו – בדמות הנחת מטעני חבלה תחת לרכב ועל אדן חלון בבית מגורים – אינה יכולה להתקבל במדינה דמוקרטית שומרת חוק. אין מתקנים רעה אחת ברעה אחרת. בתגובתם המסוכנת, יהיו מניעיהם אשר יהיו, קירבו עצמם המערערים לאותם גורמים עבריינים אשר רומסים את שלטון החוק. מעשיהם של המערערים עלולים להוביל במהירות את חברתנו בחזרה למצב הטבעי בו כל דאלים גבר, שכן אם שוטר המופקד על אכיפת החוק עושה מעשה שכזה, מה יעשה אזרח מן השורה אשר ירגיש מאוים ויחשוב שאינו זוכה למענה ראוי מרשויות אכיפת החוק. מסכים אני עם בית המשפט המחוזי אשר קבע כי המערערים במעשיהם עשו בדיוק את ההפך מן המצופה מהם. במקום להשיב את שלטון החוק על כנו הוסיפו והרחיקוהו, ובמקום לגשר על תהום אובדן שלטון החוק שנפערה בעירם הוסיפו והעמיקוה. דווקא מהמערערים, שהיו עד למעשים נשוא כתב האישום אנשי חוק למופת, היה מצופה שינהגו בצורה שונה אל מול המציאות הקשה ששררה בעיר נהריה. אסור היה להם להשתמש באותם אמצעים בהם השתמשו אלו שניסו להלך עליהם אימים. לא כך נוהג שוטר במשטרת ישראל, כך נוהגים עבריינים שאינם מכבדים את שלטון החוק. מן המערערים היה מצופה שינהגו אך ורק במסגרת החוק, ולא ינטשו את החוק גם כאשר הרגישו שהוא נטש אותם. במצב זה עלינו להזכיר את סוקרטס אשר החליט שלא לברוח מהכלא. הוא כיבד את החוק גם כאשר החוק לא כיבד אותו. הוא ציין כי הציות לחוק מקורו בהסכמה החברתית, ויש לציית לו כי הסכמנו לציית לו, ותהיה זו כפיות טובה שלא לקיים את החוק, גם כאשר הוא אינו מקובל עלינו (ראו אפלטון חייו ומותו של סוקרטס (שמעון בוזגלו תרגם, מהדורה שנייה, 2004); ראו גם ברק שופט במדינה דמוקרטית, עמ' 117). המערערים שרוממותו של שלטון החוק ואכיפתו היה למשלח ידם היו צריכים להוות דוגמא לכל אזרח כי גם במצבים הקשים ביותר יש לשמור על החוק ולפעול במסגרתו. אולם הם לא עשו כן ובמו ידיהם פגעו במושכלות היסוד של ההליך הפלילי בחברה דמוקרטית. הם שמו עצמם לשופטים ותליינים כאחד, תוך שהם מניחים מראש את אשמתם של נפגעי העבירה. בתוך כך הם העמידו את בני משפחותיהם של מור ובן שלום ואת הציבור הרחב בסכנה. מעשיהם מהווים הפרה קשה ביותר של האמנה החברתית בין בני החברה וביניהם לבין השלטון. במעשיהם עזרו המערערים לנפץ את שלטון החוק, דווקא מקום שהיו צריכים לשמור אותו מכל משמר. הגנות 31. המערערים שבו וטענו בפנינו כי מעשיהם חוסים בצילן של הגנות מן המשפט הפלילי – הגנה עצמית והגנה מן הצדק. אולם נראה כי אף הם סבורים כי על מנת שהם ייהנו מהגנות אלו יש לשנות את הגדרתן ולמתוח את גבולותיהן. כך לדוגמא מציין המערער 2 כי "לא מדובר במקרה קלאסי של הגנה עצמית, אלא במקרה גבול, מקרה יוצא דופן בנסיבותיו שראוי כי תחול לגביו ההגנה העצמית" (סעיף 253 להודעת הערעור). המערער 1 מציין בסעיף 55 להודעת הערעור כי דרישות ההגנה העצמית צריכות לקבל פרשנות אחרת במקרה זה. טיעונים אלו, כאמור, אין בידי לקבל. כפי שציינתי אנו פועלים על פי אמות המידה של המשפט הפלילי, ועל פי עקרונות יסוד משפטיים, המשקפים את ה"אני מאמין" של חיינו. לא הלכי רוח חולפים מכוונים את גישתנו אלא תפיסות יסוד ממלכתיות של קיומנו כמדינה דמוקרטית שומרת חוק. הכרעות שיפוטיות יש לעצב, אף במקרים קשים, מכוחם של עקרונות ועל יסודם ולא על פי טעמיה ומניעיה של מדיניות, הבנויה על מה שנראה כרצוי מבחינת צורכי הרגע או רגשות הרוב. עקרון שלטון החוק ועקרון השוויון בפני החוק מחייב אותנו לבחון את הפרשייה אשר לפנינו בראי הדין הנוהג, כפי שהתגבש על ידי המחוקק ועל ידי בית משפט זה במהלך השנים. יישום מקרה זה על כל היבטיו במבחני ההגנה העצמית והגנה מן הצדק מוביל ללא כל ספק לדחיית תחולתן של הגנות אלו במקרה דנן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. לא מצאתי בטיעוני המערערים כל טעם לשנות מקביעותיו המנומקות של בית המשפט המחוזי, אשר מבוססות על חומר הראיות וההלכה הפסוקה. יתרה מכך, כפי שציינתי, קבלת טיעוניהם בסוגיה זו עלולה להמיט אסון על חברתנו וליצור כללים משפטים שבטוחני שלא הם או באי כוחם היו רוצים לחיות תחתם. 32. בכל הנוגע להגנה העצמית רק אציין כי ברור הוא כי במקרה דנן לא התקיימה מיידיות הסכנה. תנאי זה קובע כי על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מיידי כדי לעצור את התקיפה, וכי עליה להיפסק מרגע שההתגוננות אינה נדרשת עוד לשם עצירת התקיפה (השוו פרשת מזרחי, פס' 9 לפסק הדין). הכרה בכך שהמקרה דנן עונה על תנאי המיידיות עלול להרחיב את גבולות ההגנה העצמית מעבר לראוי, ולהביא לכך שכל איום של אדם כלפי רעהו יענה על תנאי זה. נראה כי גם בא כוחו של המערער 2 הסכים במהלך הדיון שנערך בפנינו שקיימת סכנה בהחלת סייג ההגנה העצמית על מקרה זה (ראו עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 12.7.2010). יתרה מכך, ברור הוא שאף תנאי הנחיצות אינו מתקיים במקרה דנן. תנאי זה בוחן האם ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך אחרת שהיא פחות פוגענית כלפי התוקף, ושואל האם היו אלטרנטיבות אחרות לפעולה, והאם ניתן היה לנקוט כוח מועט יותר לשם הדיפת הסכנה. בכל הנוגע לתנאי זה כפי שהבהרתי הייתה על המערערים חובה לפעול בגדריו של החוק והיתה בידיהם ברירה מעין זו, ובכל מקרה הנחת מטעני חבלה אינה מתיישבת עם דרישת הסבירות. אשוב ואדגיש כי בקבלת טיעונים אלו יש משום עיוות סייג ההגנה העצמית וסכנה אמיתית לפגיעה במושכלות יסוד של חברתנו הדמוקרטית. 33. בכל הנוגע להגנה מן הצדק, אציין כי המקרה דנן אינו נכנס לגדרה של הגנה זו על פי פרשנותה כיום. יתרה מכך ידוע הוא כי אחד מהתנאים לתחולתה של הגנה זו הוא איזון אינטרסים. הגנה זו אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. בתוך כך ידוע הוא כי ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 808 (2005)). כפי שהדגשתי קודם לכן, חרף המצב הקשה בו היו נתונים המערערים, הייתה עליהם חובה לשמור על החוק גם במצב קשה זה. עוד ציינתי כי לא מתקנים רעה אחת ברעה אחרת. בתגובתם המסוכנת, יהיו מניעיהם אשר יהיו, קירבו עצמם המערערים לאותם גורמים עבריינים אשר רומסים את שלטון החוק. אשר על כן במקרה דנן, דווקא מכיוון שמדובר בשוטרים, קיים אינטרס משמעותי וכבד משקל בהעמדתם לדין ומיצוי הדין עימם. מתן פטור מהעמדה לדין במקרה שכזה עלול לשלוח מסר חמור ביותר לציבור בכלל ולאנשי זרועות אכיפת החוק בפרט, כי רשאים הם לעשות דין לעצמם במצבים מסוימים ולפגוע בערכי היסוד של המשפט הפלילי ובזכויות האדם הבסיסיות ביותר. אין לכחד שלתוך קדירת השיקולים יש למצב הקשה אשר שרר בעיר נהריה, עובר למעשים, משקל, אולם האינטרס שמנגד, אשר תומך בהעמדתם לדין, הוא משמעותי ביותר ומחייב את ניהול ההליך המשפטי כנגדם. נראה כי הימנעות מניהול הליך פלילי במקרה חמור שכזה הוא אשר עומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. 34. בסיכומו של דבר אין ממש בטיעוניהם של המערערים, ומכל מקום אין בטיעוניהם כדי להביא לזיכויים. על כן, בדין הורשעו המערערים בעבירות נשוא כתב האישום, ובדין נקבע כי לא עומדת להם הגנה בפלילים. על כן אציע לחברי לדחות את הערעורים על הכרעת הדין. הערעורים על גזר הדין 35. מלאכת גזירת הדין הינה מלאכה קשה שבקשות, ודורשת איזון עדין בין שיקולי הענישה השונים. גזירת הדין בפרשה מעין זו הינה קשה שבעתיים ומעוררת התחבטות והתלבטות רבה. הליך האיזון הינו קשה ביותר וקשה להחליט מהו המשקל הראוי שיש לתת לכל שיקול ושיקול, שהרי: "ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה 'משוקללת' – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת 'שקלול' זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט" (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979)). אכן, המלאכה אינה פשוטה בנסיבות העניין. על הכף האחת יש להניח את נסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה הנדון, את התחושה הקשה של המערערים והרגשתם כי הופקרו לחסדיו של עבריין אלים. הם הרגישו חוסר אונים אל מול האיומים שהופנו כלפיהם וכלפי בני משפחותיהם. רצונם היה, כך לפי טענתם, להביא לכך שמור ייתפס בידי רשויות אכיפת החוק. כן, יש להביא בכלל חשבון את המערערים עצמם, את נסיבותיהם האישיות, את שירותם המוערך כשוטרים במשטרת ישראל, את הפגיעה הקשה במשפחתם – כפי שבאה לידי ביטוי בדבריה הנוגעים ללב של רעייתו של המערער 4 בדיון שנערך לפנינו – וכן את אובדן מקום עבודתם ואת תסקירי שירות המבחן החיוביים שניתנו בעניינם והונחו לפנינו. מן הצד השני, יש להניח על הכף את המעשים הקשים אותם ביצעו. מעשים אלו עומדים בניגוד מוחלט לתפקידו של שוטר במשטרת ישראל. כפי שציין בית המשפט המחוזי מקום בו היה זה מתפקידם להבטיח את הנפש – סיכנוה; מקום בו היה זה מתפקידם להבטיח את הרכוש – השחיתוהו; ומקום בו היה זה מתפקידם למנוע עבירות – עברו אותן במו ידיהם. על החומרה הרבה שבמעשיהם ועל הסטייה הקשה מן השורה עמדתי בהרחבה קודם לכן ואין צורך להוסיף על כך. 36. אודה כי התלבטתי בשאלת העונש הראוי במקרה דנן. אין ספק כי נסיבותיו של מקרה זה חריגות, וכפי שציינתי פרשיה שכזו, על כל היבטיה, אינה מגיעה לבתי המשפט כדרך השגרה, וטוב שכך הוא הדבר. אולם בסיכומו של דבר נחה דעתי כי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי איזנה כראוי בין השיקולים השונים, וכבוד השופט כ' סעב שיקלל בגזר דינו את כלל ההיבטים הייחודים של פרשיה זו והגיע לתוצאה ראויה, אשר מאזנת כראוי בין נסיבותיהם הפרטניות של המערערים ובין האינטרס הציבורי, לאור חומרת המעשים. לטעמי לא ניתן להגיע לתוצאה אשר יש בה כדי לפטור את המערערים ממאסר בין כותלי בית הכלא. חומרת המעשים מחייבת זאת, אך מאידך השיקולים הרבים לקולה מחייבים כי תקופה המאסר תהיה קצרה עד כמה שניתן בנסיבות המקרה דנן. על כן, חרף טיעוני המערערים, לא מצאתי לנכון להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת גם בשים לב להלכה כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאתי סטייה שכזו, ואין זה אחד מאותם מקרים חריגים בו יש להתערב בעונש שנגזר בבית המשפט המחוזי. בנוסף לא מצאתי טעם להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לאבחן בין חלקו של כל אחד מהמערערים ונכון להשית עליהם בסופו של דבר עונש אחיד. 37. בסיכומו של דבר, לא מצאתי בטענות, מי מהמערערים, כדי לשנות את האיזון שנערך על ידי בית המשפט המחוזי בשלב גזירת דינם, ולכן אציע לחברי לדחות את הערעורים על גזר הדין. סוף דבר 38. המערערים אשר לפנינו הינם שוטרים במשטרת ישראל. רשויות אכיפת החוק לא הצליחו להבטיח כי הם יבצעו את תפקידם ללא מורא וללא פחד, ובעקבות עבודתם במשטרת ישראל הופעלה כנגדם וכנגד בני משפחותיהם מסכת איומים, אשר כללה גם ניסיונות פגיעה של ממש. אולם, כפי שציינתי, תגובתם – בדמות הנחת מטעני חבלה – אינה יכולה להתקבל במדינה דמוקרטית שומרת חוק. אין זו דרכם של שוטרי ישראל לפעול למיגור הפשיעה באמצעות הנחת מטעני חבלה. דווקא מהמערערים, שהיו עד למעשים נשוא כתב האישום אנשי חוק למופת, היה מצופה שינהגו בצורה שונה אל מול המציאות הקשה ששררה בעיר נהריה. אסור היה להם להשתמש באותם אמצעים בהם השתמשו אלו שניסו להלך עליהם אימים. המערערים לצערי אימצו לעצמם שיטת פעולה של עבריינים ולא של אנשי חוק, והפכו ממגן החוק לתוקפו. כמו אותה מחלה אוטו-אימונית התוקפת את גוף האדם ואת התאים האמונים על שמירתו, כך המערערים פגעו בשלטון החוק עליו היו אמונים. במעשיהם אף פגעו המערערים באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק, "לאור תפקידו המיוחד של השוטר וסמכויותיו, לאור חשיפתו לציבור ומגעיו עמו, נדרשת מהשוטר הקפדה מיוחדת על קלה כחמורה, כדי לקיים את אמון הציבור בו" (פרשת סויסא, עמ' 783). השמירה על שלטון החוק עומדת במבחן דווקא בזמנים קשים, והמערערים נכשלו במבחן זה כשלון חרוץ ועליהם לתת על כך את הדין. 39. בשולי הדברים אני מצטרף לקריאתו של בית המשפט המחוזי כי פרשיה קשה זו מחייבת בדיקה מעמיקה של תפקוד רשויות האכיפה בנהריה בתקופה הרלוונטית לאמור בכתב האישום, ולהפקת הלקחים הנדרשים. זו חובתה של משטרת ישראל כלפי הציבור ועליה להבטיח כי מצב מעין זה לא ישנה, ופרשיות מעין אלו לא יחזרו על עצמן במדינת ישראל. 40. לו תישמע דעתי דין הערעורים אשר לפנינו (ע"פ 10369/09, ע"פ 10256/09 ע"פ 10405/09, ע"פ 10377/09) להידחות, וערעורה של המדינה (ע"פ 9878/09) ימחק, כאמור בפיסקה 8 לפסק דיני. 41. נוכח המורכבות הטבועה במאסרם של שוטרים בכלל, ובנסיבות המקרה בפרט – יתן שירות בתי הסוהר דעתו לגבי תנאי הכליאה שיבטיחו את שלומם ובטחונם של המערערים. כמו כן, לאור האמור בתסקיר שירות המבחן של המערער 2, ישלים שירות בתי הסוהר את אבחונו הנפשי, ובהמשך ידאג למתן טיפול נאות עבורו בין כותלי הכלא. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. 1. בית משפט קמא ובאי כוח הצדדים התייחסו למערערים כמי ש"נטלו את החוק לידיהם". דומני כי הגיעה העת להרהר אחר משמעותו של הביטוי "נטל את החוק לידיו", ביטוי שנפוץ בקרב הציבור, ואנצל הזדמנות זו כדי להציע לשרש אחת ולתמיד את השימוש בו בהקשר של מעשים כגון דא. המערערים לא נטלו את החוק לידיהם, באשר החוק לא מאפשר הנחת מטעני חבלה בביתם של עבריינים. החוק מאפשר לעצור אדם, להעמידו לדין ולגזור עליו עונש והדברים פשוטים. בביטויים נוסח "נטל את החוק לידיו" יש, לעיתים, משום רומנטיזציה של המעשה הפלילי, כאשר נגד עיני השומע והקורא עולות דמויותיהם של קלינט איסטווד כ"הארי המזוהם" או ג'ון ויין המשליט סדר במערב הפרוע. 2. משהזכרנו את המערב הפרוע, אציין כי למקרא טיעוני המערערים עולה תמונה של תושבים המסתגרים בבתיהם בפחד ובאימה כאשר העבריינים בהם מדובר מסתובבים ברחובות העיר נהריה. גם אם התיאור דרמטי ומוגזם-משהו, התמונה המצטיירת היא של עבריינים שלא היססו לאיים על השוטרים ועל בני משפחותיהם. לא ניתן להתעלם מהרשימה הארוכה של אירועים אלימים שהתרחשו בנהריה במהלך השנים לרבות ירי טיל לאו לעבר תחנת המשטרה ומספר רב של אירועי השלכת רימונים במקומות שונים, כולל לעבר תחנת המשטרה. באחד המקרים נפצע המערער 3 שעה שנחלץ לעזרתה של אשה שנפגעה מהתפוצצות של רימון רסס - מקרה בגינו קיבל ציון לשבח - ורימונים הושלכו על ביתם של המערערים 1 ו-3, ושכנתו של המערער 3 אף נפצעה. כך נוצר בנהריה של אותן שנים מצב מיוחד במינו, עליו עמד כבוד השופט אלרון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 3. בהתחשב בייחודיותו של המקרה, הסכימה המדינה לחזור בה מהערעור על קולת העונש, למרות שעל המערערים נגזר עונש מתון עד-מאוד נוכח המעשים המיוחסים להם. אל לעונש זה להקהות את המסר החד-משמעי שעולה מפסק דיננו. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות כאותן מדינות בהן מתנהלים קרבות וחיסולים בין שוטרים לפושעים, מתכון בטוח לאנרכיה שסופו מי ישורנו. מסר זה יש להפנים בתוך שורות המשטרה "בלי מדוע ובלי כיצד בלי היכן ובלי איך ולמה", כך כפשוטו וללא "קריצה" של הבנה או הזדהות עם מעשיהם של המערערים. אין לי אלא להביע תקוותי כי המקרה שבפנינו הוא הראשון והאחרון, וכי התופעה של התארגנות שוטרים לפעולה כנגד עבריינים מחוץ למסגרת המשטרתית לא תישנה במקומותינו. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ב בתשרי התשע"א (20.9.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09098780_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il