ראאד סנדוקה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9865/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9865/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערערים: 1. ראאד סנדוקה 2. מוחמד ג'ית 3. מג'די אדריס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25.10.2009, בת.פ. 281/08, שניתן על ידי השופט משה סובל תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו התשע"א (02.12.10) בשם המערער 1: עו"ד מסארווה עלאא בשם המערער 2: עו"ד ברהום דוד בשם המערער 3: עו"ד אבו שחאדה הישאם בשם שרות המבחן למבוגרים גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: המתלונן הוא אזרח זר שעבד בקונסוליה הבריטית בירושלים. בשלהי שנת 2008 הוא הכיר את מוחמד ג'ית בן רפיק (להלן: מוחמד), ובהמשך הכיר באמצעותו גם את שני המערערים האחרים – ראאד סנדוקה (להלן: ראאד) ומג'די אדריס (להלן: מג'די). בתריך 3.12.08 אירח המתלונן את השלושה בביתו, ובשלב כלשהו דרש ממנו מוחמד לתת לו כסף. המתלונן השיב שאין לו, ובעקבות כך אחזו בו המערערים ברגליו, ידיו וצווארו, ועקב חששו מפניהם מסר להם המתלונן את ארנקו. אולם המערערים לא הסתפקו בכך, ואילצו את המתלונן לפתוח את הכספת שבחדרו, ממנה נטלו 1000 ש"ח במזומן, טלפונים ניידים, שתי טבעות זהב ושעון עתיק. בהמשך כפתו המערערים את ידיו של המתלונן, ובעקבות חיפוש נוסף בדירה גנבו מתוכה פריטים רבים בעלי ערך. הם נטלו ממנו גם את כרטיס האשראי, תוך שהם מאלצים אותו למסור להם את הקוד הסודי, ובטרם עזבו את הדירה הם חסמו את פיו וכפתו את רגליו בסרט דביק, תוך שהם מאיימים עליו לבל יפנה למשטרה. לבסוף, נטלו המערערים את מפתחות רכבו של המתלונן ואף גנבו את הרכב עצמו. המערערים הודו בעובדות שיוחסו להם, והודאה זו עמדה בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי להרשיעם בעבירות של שוד וגניבת רכב, לפי סעיפים 402(ב) ו-413ב' לחוק העונשין. לאחר שקוימו ההליכים לעניין העונש נדון כל אחד מהמערערים לשלושים חודשי מאסר, חמישה עשר חודשים מאסר על תנאי, וכל אחד מהם חויב לפצות את המתלונן בסכום של 5000 ש"ח. המערערים סבורים כי בית המשפט המחוזי שגה ברמת הענישה אותה יישם בעניינם, ולהלן אחדים מטעמיהם: אין מדובר במעשה מתוכנן מראש, אלא בהחלטה שנתקבלה ברגע של קלות דעת; לא היה מניע כספי לשוד, וגניבת הרכב נבעה מרצונם של המערערים להסתלק מהזירה; לא ניתן משקל הולם להודאתם, חרטתם, גילם הצעיר ועברם הנקי; המערערים הגיבו כפי שהגיבו עקב פגיעת המתלונן בהם על רקע מיני; האלימות בה נעשה שימוש היתה ברף נמוך. לא שוכנענו כי בית המשפט המחוזי שגה בדרך ענישתם של המערערים. ככל שסברו כי המתלונן חטא כלפיהם בהטרדה מינית, הם היו רשאים לעזוב את דירתו, ומקל וחומר שיכלו לעשות זאת לאחר שכפתו אותו בידיו וברגליו. ולא זו בלבד שהמערערים לא נהגו כך, אלא פתחו בחיפושים בדירה ממנה הסתלקו עם רכוש בעל ערך ניכר. לא זו אף זו, הם אילצו את המתלונן לפתוח בפניהם את הכספת, וכן למסור להם את הקוד הסודי של כרטיס האשראי. כיצד כל אלה אינם מעידים על מניע כספי בביצוע השוד – למערערים הפתרונים. התמונה המצטיירת היא אפוא של שלושה צעירים שתקפו אדם בדירתו, התגברו על התנגדותו וגנבו מרכושו. זו התנהגות עליה היה מצווה בית המשפט להגיב בחומרה, ואפשר אף רבה יותר מזו בה הגיב בפועל. בנסיבות אלו ומשלא מצאנו כי הונחה בפנינו עילה לשנות מגזר-הדין, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ח בכסלו התשע"א (05.12.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09098650_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il