מהרטה אדנה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9862/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9862/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל המערער: מהרטה אדנה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 28.10.08, ב-תפ"ח 531/07, שניתן על ידי כבוד השופטים: ה' חטיב , נ' מוניץ-מנהיים, ז' הווארי תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התש"ע (12.4.10) בשם המערער: עו"ד אלעד רט בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המערער בעבירות של ניסיון לרצח והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירות לפי סעיפים 305(1) ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער ל-14 שנות מאסר, 36 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 50,000 ש"ח. 2. האירועים שעמדו בבסיס ההרשעה התרחשו בתאריך 12.7.07, סמוך לשעה 22:00, בצפת. המערער הבחין בנערה כבת 12 שנים (להלן: ע') ליד אולם אירועים וניסה לשוחח עמה. ע' נרתעה מכך והחלה להתרחק מהמקום, ומשהלך המערער בעקבותיה, היא נכנסה לחנותו של אברהם לוי (להלן: המתלונן), וביקשה ממנו לומר למערער שלא להטריד אותה. משפנה המתלונן למערער התפתח ביניהם דו-שיח, במהלכו סטר המתלונן למערער ודחף אותו, ועל כך הגיב המערער במלים "אני עוד אראה לך מה זה". אותה שעה נשא המערער בתיק שהיה עמו אקדח, בו החזיק מכוח היותו עובד של חברת שמירה. המערער הוציא את האקדח ותוך שהוא הולך בעקבות המתלונן שחזר לעסקו, ירה לעברו מספר כדורים. כתוצאה מכך נפגע המתלונן בכליותיו, בריאות, בסרעפת ובטחול, וכן נגרמו לו שברים בעמוד השדרה והצלעות. המערער נמלט מהזירה ונלכד רק ביום המחרת. 3. במהלך משפטו לא הכחיש המערער כי פציעת המתלונן באה מידיו, אולם טען כי הוא אינו אמור לשאת באחריות בפלילים, הואיל ונאלץ להשתמש בנשק חם כדי להדוף סכנה שנשקפה לו. על פי גרסה זו, תקף אותו המתלונן באגרופיו, ובהמשך הניף לעברו מוט ברזל מתוך כוונה להוסיף ולפגוע בו. נוכח זאת, לא נותרה בידי המערער ברירה זולת הניסיון לבלום את יריבו באמצעות ירי לכיוון הרצפה. בית המשפט המחוזי לא רחש אמון לגרסת המערער, בכלל, ובבית המשפט, בפרט. הוא מצא כי המערער אישר למעשה במהלך חקירתו במשטרה כי פעל משיקולי נקם, ורק משהגיע לבית המשפט הוא אלתר גרסה "משופצת" במטרה להתאימה לקו ההגנה בו בחר. בית המשפט המחוזי נסמך בממצאיו אלה לא רק על עדות המתלונן בלבד (שהכחיש מכל וכל את הניסיון לפגוע ביריבו עם מוט ברזל), אלא גם על עדויות של עדי ראייה – אשר אלמקייס ואברהם אוזן, וכן על דבריה של ע' (שלא היתה עדה לירי עצמו). בערעור שבפנינו מלין המערער על כך שהערכאה קמא דחתה את גרסתו לפיה עומדת לו הטענה של הגנה עצמית, ולחלופין, הוא סבור כי פעל כפי שפעל מתוך הבנה שגויה של המציאות. לחלופי חילופין, מבקש המערער כי נקל בעונשו. 4. לא מצאנו ממש בערעור המופנה כנגד ההרשעה. האירועים שהסלימו לכדי שימוש בנשק חם, החלו בהטרדתה של הילדה ע' על ידי המערער. מטעמים השמורים עמו הוא הלך בעקבותיה גם בעת שנכנסה לחנותו של המתלונן, ונראה כי התערבותו של זה האחרון בניסיון לגונן על ע', לא היתה לרוחו. גם אם ניתן לטעון כי יש לנהוג בזהירות בעדותו של המתלונן הואיל והוא בעל עניין בתוצאת המשפט, קשה לייחס מניעים פסולים לעדי התביעה האחרים – אוזן ואלמקייס. בית המשפט נתן אמון בעדויות אלו (ראו הכרעת הדין בעמ' 104 בעניינו של אוזן, ו-105 בעניינו של אלמקייס), ולא מצאנו מקום או עילה לשנות מהם. עדויות אלו תומכות בגרסת המתלונן, לפיה "אלימותו" הצטמצמה לכך שהדף את המערער אל מחוץ לחנות, והתנהגות זו אינה יכולה לשמש בסיס לתגובה אלימה בכלל, ומקל וחומר לשימוש בנשק חם. יתרה מכך, המסקנה כי המערער פעל משיקולי נקם ולא הגנה, נלמדת גם מדבריו-שלו בהודעה ת/23 לאמור: "הוא (המתלונן) הביא לי אגרופים ועל זה הוא צריך להיענש. הכל היה עובר בשלום אם לא היה מרים ידיים". מסקנה דומה מתחייבת מדבריו של העד אוזן אשר מסר (ראו עמ' 42 לפרוטוקול), כי "האתיופי אמר לו שאם ירים עלי יד ... אני אעשה לו משהו... הוא עמד על זה ואמר אני יודע איפה הוא גר אני אעשה לו משהו". דברים ברוח דומה נרשמו מפיו של אלמקייס (בעמ' 47): "אז האתיופי התחיל להתעצבן, אברהם [אוזן] אמר לו תירגע ... לא קרה כלום, אז בא אמר תישארו עוד כמה דקות ותראו מה יקרה פה". בשלב זה, כאשר המערער נמצא מחוץ לחנות והמתלונן עשה דרכו פנימה, שלף המערער את האקדח ופתח באש. את הכדור הראשון הוא ירה מחוץ לחנות, בעוד שיתר הכדורים נורו בתוך החנות, ומכך ניתן ללמוד על מסלול תנועתו של המערער תוך שהוא דולק אחר המתלונן כדי להשיב לו כגמולו. זאת ועוד, אותו מסלול תנועה מלמד שבעת שהמערער החל יורה מהאקדח שבידו, המתלונן כבר לא היה בסמוך לו, וממילא כבר לא היווה איום כלשהו. חרף זאת, בחר המערער שלא להסתלק מהמקום ולפנות לרשויות החוק כדי להתלונן על הפגיעה שכביכול נפגע מידי יריבו, אלא החליט לעשות דין לעצמו הואיל ולא היה יכול למחול על הפגיעה בו. באשר לאותה "פגיעה" נדגיש, כי לכך לא הובאו ראיות, וגם השוטר שגבה מהמערער את גרסתו ביום המחרת, לא הבחין בסימני אלימות כלשהם על גופו. ובאשר לטענה הנוספת שהיתה בפיו של המערער, היינו, כי טעה בהבנת המציאות, תהינו כיצד מתיישבת טענה זו עם ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, ועם דבריו של המערער עצמו אשר הבהיר לחוקריו כי ביקש לגמול למערער על מה שנראה בעיניו כפגיעה בל-תיסלח. לבסוף, נעיר כי גם בהחלטה להרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לרצח לא מצאנו פגם. מסקנה זו התחייבה מהנשק בו נעשה שימוש, ריבוי היריות, והאברים אליהם כיוון המערער את נשקו. 5. הנה כי כן, דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות, וכך היא השקפתנו גם ביחס לעונש. המערער שהטריד נערה צעירה בשעת לילה מאוחרת, הוסיף חטא על פשע, כאשר החליט לירות לעבר אדם שכל אשר עשה היה לנסות להגן על נערה אשר נקלעה למצוקה. תגובת המערער והתוצאות הקשות של מעשיו, חייבו עונש מאסר ממושך, ולא מצאנו כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו מעבר למתחייב. אי-לכך, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ט בניסן התש"ע (13.4.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08098620_O04.docהג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il