מוחמד דמירי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 986/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 986/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערער: מוחמד דמירי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 49522-03-11 שניתנה ביום 11.10.2011 ועל גזר דינו שניתן ביום19.12.2011 על ידי כב' השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: י"ז בכסלו התשע"ד (20.11.2013) בשם המערער: עו"ד א' כץ בשם המשיבה: עו"ד ע' פרג'ון בשם שירות מבחן למבוגרים: הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (הכרעת דין מיום 11.10.2011; גזר דין מיום 19.12.2011) שניתן בת"פ 49522-03-11 (כב' השופט צ' גרופינקל), בגדרו הורשע המערער בביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות ונגזרו עליו, בין היתר, עשר שנות מאסר לריצוי בפועל. כמו כן מונח בפנינו ערעור על החלטת ביניים שניתנה בתיק זה ביום 11.9.2011. כתב האישום 2. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי המתואר בכתב האישום, המערער היה בן זוגה של דורה, שהיא בתה של המתלוננת, קשישה ילידת 1943. נטען כי ביום 17.3.2011 הגיע המערער לביתה של המתלוננת בשעות אחר הצהריים, לכאורה על מנת לתקן את מנעול דלת הכניסה לביתה. משהגיע המערער למקום הוא קרא למתלוננת שהיתה בחדרה. כשהגיעה המתלוננת, תקף אותה המערער בעזרת צרור מפתחות בפניה ובסנטרה וחנק אותה באמצעות חבל עד שנפלה. מיד לאחר מכן, שדד המערער את תיקה האישי של המתלוננת שהכיל סכומי כסף גדולים (כ-96,000 ש"ח ו-7,000 דולר) ומסמכים אישיים. כתוצאה מהמעשים נגרמו למתלוננת חבלות שונות, בין היתר בפניה ובצווארה והיא נזקקה לאשפוז רפואי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט קבע כי הוכח מעבר לספק סביר כי המערער ביצע את המעשים. נקבע כי עדותה של המתלוננת מהימנה וכי היא זיהתה את המערער, שהיה מוכר לה, כתוקף. בית המשפט ציין כי המתלוננת הייתה "נחושה וחד משמעית" בנוגע לזיהויו של המערער מרגע שפקחה את עיניה בבית החולים ועד לעדותה בבית המשפט. בית המשפט אף קבע כי אין באי הדיוקים ובבלבול שבגרסתה של המתלוננת כדי לפגום במהימנותה, כיוון ש"תאור השתלשלות האירועים כמו גם לוזו של האירוע נותר איתן, קוהרנטי וזהה בכל גרסאותיה". כמו כן, נקבע כי קיימות ראיות חיצוניות התומכות בגרסת המתלוננת, ביניהן: גרסת המערער עצמו בנוגע למועד יציאתו מבית המתלוננת; עדותה של בת המתלוננת (אחותה של דורה) לפיה המתלוננת נמצאה כשהיא שרועה על הרצפה ודלת דירתה נעולה – המפריכה את האפשרות שהשוד בוצע על ידי גורם שלישי זר; העובדה שרק התיק עם הכסף נלקח וזאת מבלי שניכרו סימני חיפוש בבית, מצביעים על כך שלשודד היה מידע מוקדם על המקום בו הוחזק תיק הכסף ועל תכולתו; בסמוך לאחר אירוע השוד עשה המערער קעקוע שעלותו כמה מאות שקלים, על אף שהעיד שהוא אינו עובד אלא מתקיים מכספים שנותנים לו אחרים. לצד האמור קבע בית המשפט, כי אין בעדויות ההגנה בעניין קשריו העכורים של המערער עם המתלוננת כדי להפחית ממשקל הראיות הקושרות אתו לביצוע המעשים, אלא כל שיש בהן הוא ביסוס הטענה בדבר היחס השלילי של המתלוננת אליו. בנוסף, בית המשפט עמד על כך שטענת האליבי של המערער הופרכה. בסיומם של דברים נקבע, כי הוכח שהמערער הוא זה שתקף את המתלוננת וכן כי באותו אירוע נלקח אף תיקה. משמצא בית המשפט כי המערער הוא היחיד שיכול היה לקחת את התיק, נקבע כי הוכחו יסודות עבירת השוד. 4. בטרם ניתן גזר הדין הוגש לבית המשפט תסקיר בעניינו של המערער ממנו נלמדות, בין היתר, נסיבות חייו הקשות, חשיפתו של המערער מגיל צעיר לסביבה עבריינית והתמכרויותיו השונות. כאמור, ביום 19.12.2011 גזר בית המשפט המחוזי על המערער תשע שנות מאסר בפועל; הופעל מאסר מותנה לתקופה של שנים עשר חודש, שבו חויב המערער בת"פ 316/09 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לריצוי במצטבר, כך שסך הכל ירצה המערער עשר שנות מאסר בפועל. כמו כן נגזרו על המערער שמונה עשרה חודשי מאסר על תנאי. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת המעשים המיוחסים למערער אשר אופיינו ב"אכזריות ורשעות"; על הנזקים שנגרמו למתלוננת בגינם; על עברו הפלילי של המערער הכולל הרשעות בעבירה של דרישת נכס באיומים ובשתי עבירות של החזקת סכין שלא כדין, אשר בגינן עמד כנגד המערער עונש מאסר מותנה ואשר לא הרתיעו אותו מלבצע את המעשים. אל מול אלו, סבר בית המשפט כי הנסיבה המקלה היחידה העומדת למערער היא גילו הצעיר. בית המשפט אף נתן משקל לכך שהשוד לא היה מתוכנן, אך השווה את עניינו של המערער למקרים אחרים של שוד קשישים, המצדיקים ענישה מחמירה. הערעור 5. הערעור שבפנינו נסב הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין והן על החלטת ביניים שנתנה בדיון מיום 11.9.2011. 6. במסגרת הערעור על החלטת הביניים שניתנה ביום 11.9.2011, טען המערער, כי היא הביאה לקיומם של פגמים משמעותיים בהליך אשר מצדיקים להורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי ועל שמיעתו מחדש. לטענת המערער, במועד האמור, העמידו בית המשפט במצב בו היה עליו לבחור בין המשך ייצוגו על ידי עורך דין אשר בו הוא לא היה מעוניין, לבין ייצוגו על ידי עורך דין שלא הכיר את התיק, מאחר שהוא קיבל לידיו את הייצוג רק ארבעה ימים לפני הדיון. לטענת המערער, מפי בא-כוחו הנוכחי שלא ייצגו בבית משפט קמא, על אף בקשתו סירב בית המשפט לדחות את הדיון למועד קרוב. בכך, נטען, העדיף בית המשפט שיקולי יעילות דיונית על פני זכותו של המערער לייצוג ראוי ולהוכחת חפותו, ותוצאת הדברים היא שנגרם לו עיוות דין והגנתו לא מוצתה. בעניין זה מפנה המערער לחקירתה הנגדית של המתלוננת אשר לגרסתו הייתה חלקית וחסרה, ולקשיים ולסתירות בחומר החקירה שכלל לא הוצגו בפני בית המשפט. 7. במסגרת ערעורו על הכרעת הדין טוען המערער כי היא מבוססת בעיקרה על שיקולים ונימוקים שבהיגיון וניסיון החיים וככזו היקף ההתערבות בה אינו מצומצם. לטענתו, בית המשפט התעלם מהסתירות המהותיות המצויות באחת מהראיות המרכזיות – עדות המתלוננת – באשר לפרטים רבים הנוגעים לאופן התרחשות האירוע; ביניהם: מועד התרחשותו; מיקום התיק ותכולתו; האופן בו הותקפה המתלוננת והאם התקיים מאבק במקום. עוד טוען המערער כי עדותה של המתלוננת זוהמה מאחר שבמהלך אשפוזה היא נשאלה על ידי בנה על האירוע עוד בטרם חקירתה על ידי המשטרה. עוד בעניין עדותה של המתלוננת טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי משנתן משקל רב לעדותה על אף שהוכח כי היא נטרה לו טינה רבה על רקע יחסיו עם דורה, אותם לא ראתה בעין יפה. כמו כן טוען המערער, כי הקביעה לפיה הוא תקף את המתלוננת אינה מתיישבת עם ההיגיון. לטענתו, הוא ממילא היה בתוך דירתה, לו חפץ הוא היה יכול לקחת את תיק הכסף מבלי לתקוף אותה, ובודאי לא לתקוף אותה כשהוא גלוי פנים. המערער אף משיג על עצם האפשרות להרשיעו בעבירת השוד. לטענתו, אף אם בוצעה על ידו עבירות התקיפה והגניבה, הרי שאין מדובר בשוד מאחר שלא מתקיים הקשר הנדרש בין התקיפה לגניבה. עוד בעניין זה נטען, כי מחומר הראיות עולה בברור כי בשל מצבה הגופני של המתלוננת, כדי לגנוב את תיקה כלל לא הייתה נדרשת הפעלת כוח. ומכל מקום, נטען, לא הוכח אחד מיסודות עבירת השוד כי התקיפה הייתה לשם השגת הדבר הנגנב. לטענת המערער, גם אם יוכח כי הוא ביצע הן את התקיפה והן את הגניבה, אין בכך לשלול את האפשרות שהתקיפה לא הייתה לצורך הגניבה אלא על רקע היחסים העכורים בינו ובין המתלוננת. ההליכים בבית משפט זה 8. ביום 23.5.2013 התקיים דיון ראשון בערעור. במסגרתו, בין היתר, טען המערער כי בידו ראיה, אשר לטענתו היא בעלת פוטנציאל מזכה, ואשר לא הוגשה לבית המשפט המחוזי. בטענתו זו כרך המערער אף טענות הקשורות בטיב ייצוגו בבית המשפט המחוזי. נוכח האמור הופסק הדיון בערעור ונתנה החלטה לפיה: "בא כוח המערער הציג בפני באת כוח המשיבה ראיה שלא הוצגה בפני בית המשפט המחוזי ואשר יש לה חשיבות לענין ההכרעה בערעור זה. באת כוח המשיבה, ברוב הגינותה ולאחר שעיינה בראיה זו, הודיעה לבית המשפט כי ראיה זו תובא לידיעת הגורמים הרלבנטיים בפרקליטות לשם גיבוש עמדתה, ולצורך כך ביקשה דחיית מועד הדיון למועד אחר. בא כוח המערער הביע הסכמתו לכך. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור למועד אחר אשר ייקבע על ידי המזכירות. המשיבה תגיש הודעה מעדכנת מטעמה תוך 30 יום מהיום. לאחר קבלת ההודעה נחליט בדבר אופן המשך הטיפול בערעור". ביום 15.7.2013 הגישה המשיבה הודעת עדכון בה מסרה כי היא עיינה בראייה, שהיא הודעת עד שהייתה חלק מחומר החקירה ואשר בא כוחו הקודם של המערער בחר שלא להגישה. המשיבה הודיעה כי היא אינה מתנגדת לכך שבית המשפט יעיין בראייה, אך היא מתנגדת להגשתה בשלב זה. זאת מאחר שלטענתה הראייה אינה עומדת במבחנים להגשת ראייה חדשה במסגרת הליכי הערעור. מכל מקום, המשיבה טענה כי "אף לגופם של דברים, המשיבה סבורה, כי אין בראייה זו כדי לשנות לעניין הכרעה בערעור זה". 9. נוכח האמור בהודעת העדכון הגיש המערער שתי בקשות. בקשה להגיש שתי ראיות בערעור (הראיה הנ"ל שהוזכרה בדיון ביום 23.5.2013 וראייה נוספת) ובקשה מוסכמת לצירוף פנייה לסנגורו הקודם של המערער. באשר לבקשה האחרונה, הוגשה על ידי בא כוח המערער פנייה לסנגור הקודם, עו"ד ר' ברוש, בה התבקשה התייחסותו לטענות המערער בדבר כשלים בייצוג בבית המשפט המחוזי, בעיקר בשל טענות הגנה שלא הועלו ולא מוצו ובשל חלקיות חקירתה הנגדית של המתלוננת. בתשובתו לפנייה זו דחה עו"ד ברוש את הטענות, וכך בין היתר השיב: "קיבלתי את חומר החקירה מעו"ד מאהר עזיזה ולמדתי היטב את חומר החקירה באותם מספר ימים שלפני הדיון. נלחמתי בעבור דימרי [המערער] כאריה. הגעתי אליו מספר פעמים, לפני, ובין הדיונים לצורך הבהרות. בעת ביקוריי העליתי ושאלתי את הנאשם מספר רב של קושיות ושאלות – והנאשם ענה לי". ביום 20.11.2013 התקיים דיון נוסף בערעור. בדיון זה הוגשו בהסכמה שתי הראיות שהגשתן התבקשה על ידי המערער. האחת, הודעתו של בנה של המתלוננת מיום 18.3.2011, והשנייה הודעת בתה של המתלוננת שנגבתה אף היא ביום 18.3.2011. בדיון טען המערער כי צירוף האמור בהודעות שהוגשו, מהן, לטענתו, עולות סתירות לעדות המתלוננת, יחד עם הטענות בדבר כשל בייצוגו, מבססים את המסקנה כי נגרם לו עיוות דין. על כן ביקש המערער שעניינו יוחזר לשמיעה נוספת בבית המשפט המחוזי. לאחר דין ודברים בין הצדדים התגבשה הסכמה לפיה המערער מוותר על בקשתו להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי, ואילו הראיות הנוספות שהגשתן התבקשה יונחו בפנינו ובנתונים הללו תינתן ההכרעה בערעור גופו. עמדת המשיבה 10. עמדת המשיבה היא כי דין הערעורים כולם להידחות. לטענת המשיבה, המתלוננת זיהתה את המערער באופן וודאי כמי שתקף אותה, היא העידה שאיבדה את ההכרה ואכן במצב זה היא נמצאה, כאשר בית המשפט המחוזי מצא את גרסתה כמהימנה. בקביעות מסוג זה, טוענת המשיבה, אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב. לזיהוי איכותי זה, טוענת המשיבה קיימות ראיות תמיכה נוספת: המערער קשר עצמו לזירת העבירה בכך שהודה שהגיע במועד הנידון לתקן את דלת דירתה של המתלוננת; האליבי אותו הוא מסר נמצא שיקרי; האופן בו בוצעה הגניבה מלמד כי לגנב הייתה היכרות מוקדמת עם המקום ועם המתלוננת; המערער מסר בעדותו כי הוא ידע שהמתלוננת מחזיקה כסף בתיקה; בסמוך לאירוע המערער עשה קעקוע יקר זאת כאשר אין לו כל הכנסה. באשר להשגות המערער על הרשעתו בעבירת השוד, טוענת המשיבה, כי מבחן השכל הישר מוביל למסקנה ברורה כי יסודות עבירת השוד התקיימו. שכן, בוצעה תקיפה קשה שבסופה נגנב תיק עם כסף. בעניין זה ציינה המשיבה כי מהעדויות עלה כי המתלוננת שמרה על התיק בקרבתה, ובנסיבות אלו היכולת לגנוב אותו מבלי שהיא תשים לב לכך הייתה מוגבלת. מכל מקום, המשיבה טוענת כי אף אם היה המערער מורשע בגרימת חבלה חמורה ובגניבה, הדבר לא היה מיטיב עמו בעונש, מאחר שהעונש הקבוע בצידה של עבירת גרימת חבלה חמורה הוא 20 שנה. לעניין הטענות הנוגעות להחלטת הביניים ולכשל בייצוגו של המערער, טוענת המשיבה, כי בנסיבות בהן נוהל התיק בבית המשפט המחוזי, החלטת בית המשפט שלא לדחות את הדיון הייתה סבירה. לטענת המשיבה, גם אם תתקבל טענת המערער כי ייצוגו לא היה אידיאלי, הרי שאין זה המבחן, אלא עליו להראות כי אלמלא הייצוג הכושל תוצאת ההליך היתה עשויה להיות שונה. לטענת המשיבה, המערער לא עמד בנטל זה. דיון והכרעה הערעור על החלטת ביניים מיום 11.9.2011 והטענות בדבר כשל בייצוג 11. ביום 11.9.2011 ביקש הסנגור שייצג את המערער באותה עת, עו"ד עזאיזה מהאר, להשתחרר מהייצוג. ניתן להבין מפרוטוקול הדיון ומההחלטה עצמה כי בית המשפט התנה את שחרורו על אתר של עו"ד מהאר מהייצוג בכך שהדיון לא יידחה וחקירת העדים על ידי הסנגור שמינויו התבקש על ידי המערער – עו"ד רוני ברוש – תחל לאלתר. כלפיי החלטה זו משיג המערער. ואולם, סבורני כי לצורך בחינתה יש להציג את מכלול הנתונים הנוגעים להתנהלות המערער בבית המשפט המחוזי. מתיק בית המשפט עולה כי תחילה היה המערער מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית באמצעות עו"ד פאדי חמדאן. ביום 11.4.2011 הוקרא כתב האישום למערער, תשובתו לאישום לא ניתנה במעמד זה אלא לבקשתו היא נדחתה ליום 4.5.2011. במועד זה, לבקשת בא כוחו, נדחה הדיון פעם נוספת ונקבע ליום 25.5.2011. גם בדיון שהתקיים ביום 25.5.2011 נדחה מתן המענה לאישום פעם נוספת ליום 27.6.201. ביני לביני, ביום 9.6.2011 הגיש עו"ד עזאיזה מהאר בקשה לבית המשפט, בה נאמר כי המערער שכר את שירותיו, ועל כן התבקש שחרורה של הסנגוריה הציבורית ועו"ד פאדי חמדאן מייצוגו של המערער. בית המשפט קיבל את הבקשה. ביום 26.6.2011 הגיש עו"ד מהאר בקשה לדחיית מועד הדיון (כאשר הדיון קבוע ליום 27.6.2011), בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי הדיון ידחה אך הוסיף כי: "כתב האישום הוגש לפני כשלושה חדשים, וביום 9.6.11 נדחה כבר הדיון לאור החלפת הייצוג והצורך לאפשר לימוד חומר החקירה ... אני מאפשר דחייה אחת נוספת ו א ח ר ו נ ה ללימוד חומר הראיות, והדיון יידחה ליום 3.7.11" (ההדגשה במקור – צ.ז.). ואכן, בדיון שהתקיים ביום 3.7.2011 ניתן מענה לאישום ונקבע מועד להוכחות ליום 11.9.2011. ביום 22.8.2011 הגיש עו"ד מאהר הודעה לבית המשפט לפיה עקב חילוקי דעות מקצועיים עם המערער הוא מתפטר מייצוגו. ביום 24.8.2011 ניתנה החלטת בית המשפט בעניין זה, בה נאמר כי בית המשפט אינו מאשר את התפטרות הסנגור מהייצוג. בית המשפט עמד על העיכובים והדחיות השונות בתיק והוסיף כי "על הסניגור להתייצב לדיון שנקבע ליום 11.9.2011 ולהיות מוכן לחקירת העדים, אלא אם ביום הדיון יתייצב עו"ד אחר, שיהיה מוכן לחקירת העדים, ורק במקרה כזה יאושרו חילופי הייצוג" (ההדגשה הוספה – צ.ז.). בהחלטתו מיום 25.8.2011 חזר בית המשפט על סירובו לאפשר לעו"ד מאהר להתפטר מייצוגו של המערער. בעקבות בקשת הבהרה שהוגשה על ידי המשיבה שב והבהיר בית המשפט בהחלטתו ביום 2.9.2011: "למען הסר ספק, הדיון בים 11.9.11 קבוע להוכחות לשמיעת העדים. עו"ד עזאיזה מאהר ל א שוחרר מהייצוג, ועליו להתייצב לדיון". על אף השתלשלות העניינים המתוארת, ביום הדיון – 11.9.2011 – הודיע עו"ד מאהר כי הוא מבקש להשתחרר מייצוגו של המערער ובמקומו ייצג את המערער עו"ד רוני ברוש, וכאמור, שבה והתבקשה דחיית מועד הדיון. ואלו דברי עו"ד ר' ברוש בדיון: "לשאלת ביהמ"ש אם אני מוכן לשמיעת העדים היום משיב שקיבלתי את חומר החקירה לפני 4 ימים, ישבתי ולמדתי את התיק, התברר שיש חומר חקירה נוסף שמתייחס לנאשם, עו"ד מאהר עדיין לא צילם אותו, אם ננהל היום את ההוכחות בלי שיהיה לי את חומר החקירה הנוסף זה יפגע בהגנתו, אבקש דחיה קצרה. לאור עמדת ביהמ"ש שלא ידחה את התיק מאחר שהוגש כבר לפני 6 חודשים, אני מודיע שאני מסוגל לנהל את התיק ואחקור היום את העדים". הנה כי כן, נראה כי עו"ד ברוש העדיף לא לקיים את הדיון במועד זה, אך נוכח עמדת בית המשפט הודיע כי הוא מסוגל לנהל את התיק ולחקור את העדים. כאמור, לטענת המערער החלטת בית המשפט, בצירוף עם הסכמתו של עו"ד ברוש לנהל את הדיון כשהוא אינו מכיר את התיק על בוריו, פגעו באופן ממשי בהגנתו. 12. כפי שצוין לעיל, המערער חזר בו מבקשתו להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי, כך שנפקות טענותיו בדבר השלכותיה של החלטת הביניים אינה אלא לעניין סוגיית הכשל בייצוג. אציין, כי לטעמי, נוכח מהלך הדברים בתיק, הדחיות החוזרות והנשנות, ההחלטות הברורות שנתנו עובר לדיון לפיהן הדיון לא ידחה ויתקיים ביום 11.9.2011, לצד אמירתו המפורשת של עו"ד ברוש כי הוא מסוגל לנהל את התיק, מביאים למסקנה כי החלטת בית המשפט הייתה סבירה בנסיבות העניין. 13. בהקשר זה נטען על ידי המערער כי האופן בו ניהל עו"ד ברוש את הגנתו עולה כדי כשל בייצוג, אשר הביא לפגיעה קשה בהגנתו. אף אם יש בסיס מסוים לטענות המערער כי עו"ד ברוש לא מיצה את הגנתו ובכלל זה את חקירות עדי התביעה, הרי שטענה זו תתקבל רק מקום בו יוכח כי בשל הכשל בייצוג נגרם עיוות דין של ממש. וכך נפסק לעניין זה: "המבחן לקיומו של עיוות דין בהקשר זה הוא מבחן סיבתי-תוצאתי, קרי יש להראות כי אלמלא היה הייצוג כושל, אפשר שתוצאת ההליך הייתה משתנה. מבחן זה הוא אובייקטיבי במסגרתו תבחן השאלה האם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול הדעת השיפוטי והגדילה את הסבירות להרשעת שווא" (ע"פ 8868/11 בגימוב נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (23.8.2012)). לפיכך, אין די שהמערער יצביע על קו הגנה חלופי בו ניתן היה לנקוט (ראו: 10153/07 קייסי נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (30.7.2012)), אלא, כאמור, עליו להראות כי אלמלא ייצוגו זה אפשר שבית המשפט היה מגיע לתוצאה שונה. סבורני כי במקרה דנא, גם אם נקבל את טענת המערער כי הייתה בעייתיות מסוימת בייצוגו (מבלי להביע עמדה נחרצת בעניין זה), אין הדברים מגיעים לכדי עיוות דין. עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי עדי התביעה נחקרו וטענות הגנה הועלו והן נדונו ונבחנו על ידי בית המשפט בפסק דינו. אך חשוב מכך, לאחר עיון מדוקדק בראיות ובטענות המערער, לטעמי, כפי שיבואר להלן, הרשעתו של המערער מעוגנת ומבוססת בראיות, וכך גם אין בראיות שהוגשו במסגרת הערעור לשנות מהמסקנה האמורה. מהימנותה של המתלוננת 14. הראיה המרכזית הקושרת את המערער לביצוע המעשים היא עדותה של המתלוננת אשר מסרה כי המערער הגיע לביתה, קרא לה, תקף וחנק אותה עד שהיא נפלה ואיבדה את הכרתה. המתלוננת מסרה גרסה זו מיד כשהתעוררה בבית החולים, ושבה וחזרה עליה בפני חוקרי המשטרה ובעדותה בבית המשפט. המתלוננת זיהתה את המערער זיהוי ברור כמי שביצע את התקיפה. למערער טענות שונות כנגד קביעת המהימנות בנוגע למתלוננת, אשר עיקרן הן סתירות המצויות בין הודעותיה השונות והמניע העומד בבסיס גרסתה. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בקביעות מהימנות היא מצומצמת, ושמורה למקרים בהם, בין היתר, הסתירות הנטענות יורדות לשורש העניין ולא ניתן להן הסבר מניח את הדעת (ראו למשל: ע"פ 5459/12 אבו טיר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (30.7.2013)). בענייננו, סבורני כי לא מתקיימות אותן הנסיבות המקימות עילה להתערבות בממצאים שנקבעו כפי שיפורט להלן. 15. מעיון בהודעות המתלוננת במשטרה ובעדותה בבית המשפט עולה כי לכל אורכן תיארה המתלוננת את אופן התרחשות הדברים באופן עקבי וכשהיא שבה וחוזרת על עיקרי הדברים באופן זהה. בצדק ייחס בית המשפט המחוזי משקל משמעותי לכך שהמתלוננת מסרה את שמו של המערער כתוקף מיד כשהתעוררה וכאשר היא שרויה במצב פיזי קשה, מאחר שזיהוי זה הוא זיהוי מיידי ואותנטי. כאמור, על זיהוי זה שבה וחזרה המתלוננת ביתר הודעותיה ובעדותה בבית המשפט. כאמור, בדיון שהתקיים בפנינו, טען המערער כי בגרסת המתלוננת מצויות סתירות אשר לטענתו יש בהן לפגוע במהימנותה ולהשמיט את הבסיס להרשעתו. בעניין זה, מבקש המערער להיבנות, בין היתר, מהודעת בנה של המתלוננת מיום 18.3.2011 (שהוגשה בהסכמה במסגרת הערעור) בה מסר בנה כי כשהמתלוננת התעוררה היא סיפרה לו כי לאחר שהמערער חנק אותה, הוא יצא מהבית והיא קמה וסגרה את הדלת. יצוין, כי בהודעה שנגבתה יום לאחר מכן, המתלוננת מסרה כי לאחר שהמערער חנק אותה היא איבדה את ההכרה והיא לא זוכרת מה ארע אחר כך (נ/1). בהודעה מיום 8.5.2011 מסרה המתלוננת שלאחר שהמערער חנק אותה היא התעלפה, הכרתה התערפלה ואז המערער יצא מהבית ונעל את הדלת (נ/2). בעדותה בבית המשפט מסרה המתלוננת דברים דומים, היינו, שהמערער הוא שנעל את דלת הבית. טענה נוספת שהועלתה בעניין זה על ידי המערער היא כי המתלוננת בלבלה בינו ובין אדם אחר הנושא שם זהה לשלו (מוחמד), וגם הוא היה (בעבר) בן זוגה של דורה. המערער סומך דבריו אלו על הודעת המתלוננת מיום 19.3.2011 בה היא נשאלה אודותיו והשיבה כי "הוא חבר של הבת שלי דורה כבר 3 שנים" (נ/1). תיאורה זה של המתלוננת, טוען המערער, מבחינת אורך הקשר עם דורה, מתאים למוחמד השני ולא לו. בנוגע להודעה זו, טוען המערער, כי דברי המתלוננת תורגמו על ידי בנה ובכך זוהמה הודעתה. 16. סבורני, כי אין בטענות אלו לשנות מקביעות המהימנות בעניינה של המתלוננת. סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע: "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות" (ראו גם: ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 133, 185-184 (1991)). כפי שעמדתי על כך לעיל, המתלוננת שבה על גרעין הדברים ואופן התרחשות האירועים באופן עקבי, ואין הסתירות האמורות יורדות לשורשם של דברים. אומנם, בנה מסר בהודעתו כי המתלוננת אמרה לו כי היא סגרה את הדלת לאחר צאתו של המערער מהבית. אולם, יש להביא בחשבון, לעניין זה, לא רק את העובדה שדברים אלו אינם אלא מכלי שני, אלא אף את מצבה של המתלוננת באותה העת והקושי לתקשר עמה ולהבינה, כפי שהדבר עולה אף מדברי בנה (בהודעה הנ"ל): "ניסיתי לדבר איתה כמה שיכולתי וכמה פעמים אך לא הצלחתי כי היא לא מתקשרת טוב. אך בסוף איכשהו הצלחתי להבין ממנה לאט לאט שמי שעשה לה את זה ותקף אותה ... ". בנסיבות אלו, יתכן שהמתלוננת עצמה לא דייקה או לא הובנה כראוי, אך אין בדבר לפגום במהימנותה. כך גם באשר להודעה בה מסרה המתלוננת כי מוחמד "חבר של הבת שלי כבר 3 שנים". אומנם, תיאור זה לא מתאים למשך תקופת הקשר באותה העת בין דורה למערער, אך למעט פרט זה, ברור כי גם בהודעה זו וגם ביתר הודעותיה ובעדותה של המתלוננת היא מתכוונת למערער. המתלוננת מוסרת כי התוקף הוא בן זוגה בהווה של דורה בשונה ממוחמד שהיה בן זוגה בעבר; בנוסף, המתלוננת תיארה את מערכת היחסים בין דורה לבין המערער ובינה ובין המערער, את ביקוריו בביתה ופרטים נוספים הקושרים בין התוקף לבין מי שהיה בן זוגה של דורה באותה העת. כך שברור כי כוונתה של המתלוננת הייתה שהתוקף הוא המערער ולא מוחמד השני. כך גם לא מצאתי ממש בטענה בדבר זיהום עדותה של המתלוננת. בעניינו, עצם תרגומם של דברי המתלוננת על ידי בנה, אשר לא היה קשור באירועים, אין בו כשלעצמו, לטעמי, להביא לזיהום הודעתה. יתרה מכך, ככלל, נפקות זיהומה של עדות יהיה לעניינן משקלה של העדות ולא יביא לפסילתה (ע"פ 4936/11 ישועה נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (31.12.2012)), בעניינו, סבורני, כי לא הוכח כי ההודעה זוהמה וממילא אין הדבר צריך להשפיע על משקלה. 17. יודגש, כי נוסף על זיהויו הברור של המערער על ידי המתלוננת, ישנן ראיות חיצוניות הקושרות את המערער לביצוע המעשים. כך, המערער קשר עצמו לאירוע ומסר כי הוא הגיע באותו היום לבית המתלוננת על מנת לתקן את דלתה ומשהחלה המתלוננת לקללו הוא עזב את המקום (הודעת המערער ת/4; הודעת המערער ת/7). יצוין כי קיימת התאמה בין שעת ההגעה של המערער לבית המתלוננת אותה מסרה המתלוננת (18:00), לבין המועד אותו הוא עצמו מסר (17:40-17:30). המתלוננת מסרה כי המערער תקף אותה באמצעות מפתחות, ואף הוא עצמו מסר כי הוא החזיק בידיו מפתחות (ת/4). בנוסף, טענת האליבי שמסר המערער נשללה. כך, תחילה מסר המערער כי ביום האירוע בשעות הערב הוא ישב לשתות, בין היתר, עם חברו עלא (ת/7), כאשר עלא מסר למשטרה כי המערער ביקש ממנו להגיד כי הם היו יחד ביום האירוע. בהמשך טען המערער, כי עלא הוא זה שביצע את המעשים (ת/11). עבירת השוד 18. טענתו המרכזית של המערער לעניין הרשעתו בעבירת השוד היא כי לא הוכח שהוא גנב את תיקה של המתלוננת, ואף אם הוכח כי הוא שגנב את התיק, הרי שלא הוכח הקשר הנדרש לקיום עבירת השוד בין התקיפה ובין הגניבה, וכי לא ניתן לשלול כי התקיפה נעשתה אך על רקע היחסים העכורים בינו לבין המתלוננת. סעיף 402 לחוק העונשין מגדיר את עבירת השוד: "(א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד – מאסר ארבע-עשרה שנים". הנה כי כן, יסודותיה העובדתיים של עבירת השוד הם: מעשה גניבה; מעשה אלימות לרבות איום בביצועו; סמיכות זמנים בין מעשה הגניבה לבין מעשה האלימות; מעשה האלימות נעשה לצורך השגת החפץ הנגנב. בהתאם לכך, יש לבחון האם יש במצע הראייתי הקיים להקים את יסודות עבירת השוד. כפי שעמדתי בהרחבה לעיל, סבורני כי בהסתמך על גרסת המתלוננת, ניתן לקבוע כי הוכח ברמה הנדרשת בפלילים, כי המערער הוא שביצע את מעשה התקיפה במתלוננת. לאחר מעשה התקיפה נעלם מביתה של המתלוננת תיקה האישי של המתלוננת שהכיל סכומי כסף גדולים. בתה של המתלוננת, אשר מצאה את המתלוננת לאחר התקיפה, מסרה בהודעתה (אשר אף היא הוגשה בהסכמה במסגרת הערעור) כי מיד לאחר התקיפה היא חיפשה את תיקה האישי של המתלוננת כדי לקחת את מסמכיה האישיים, אולם לא עלה בידה למוצאו. כאמור, לטענת המערער לא הוכח כי הוא זה שנטל את התיק. ואולם, לטעמי, מבחן השכל הישר מוביל למסקנה חד משמעית כי המערער הוא שנטל את תיקה של המתלוננת. נקודת המוצא היא הקביעה כי המערער הוא שתקף את המתלוננת. בתה של המתלוננת מסרה כי דלת הדירה הייתה נעולה כשהגיעה למקום מאחר ואמה, המתלוננת, לא ענתה לטלפונים. נתון זה שולל את האפשרות כי גורם שלישי נכנס לבית לאחר תקיפת המתלוננת ונטל את התיק. יתרה מכך, ממצאי הזירה העלו כי נוטל התיק הכיר את הבית, והיה בעל ידע מוקדם על קיומו של התיק ועל מקום הימצאו. בנוסף, בחקירתו, מסר המערער, כי הוא ידע שהמתלוננת מחזיקה בביתה תיק עם כסף (ת/4). יצוין, כי בעדותו בבית המשפט ניסה המערער להתנער מאמירתו זו ומסר כי לא ידע שיש כסף בתיק, ואילו בהמשך אמר כי ידע שיש כסף בתיק אך לא ראה אותו (עמ' 30 לפרוטוקול). לא רק נוכחותו של המערער בזירה קושרת אותו לביצוע המעשים, אלא אף התנהלותו בסמוך לאחר אירוע. כפי שמסר המערער עצמו, מצבו הכלכלי היה קשה באותה העת; הוא לא עבד, אלא בימים ספורים, לא היה לו כסף והוא נאלץ לבקש עזרה כספית מאחרים. עם זאת, ביום האירוע המערער עצמו מסר כי הוא נסע ליפו במונית ספיישל, קנה משקאות חריפים ויום לאחר מכן עשה קעקוע בעלות של 500 ש"ח (ת/7; עמ' 31-30 לפרוטוקול). יצוין, כי המערער טען כי את הכספים הוא קיבל מאחיו ומאדם נוסף שאת שמו אינו יודע, אולם, הללו לא מסרו הודעתם למשטרה ולא הובאו לעדות. 19. אין בידי אף לקבל את טענות המערער כי לא הוכח הקשר הנדרש בין מעשה התקיפה לגניבה. בעניין זה כבר נפסק כי: "על-מנת שיוכח קשר סיבתי בין האלימות לגניבה, אין נדרש שהאלימות תתרחש בד בבד עם נטילת הנכס. על-פי נוסחו של סעיף 402(ב), די שהאלימות תתרחש בתכוף לפני הגניבה ואפילו לאחריה, ולעתים יהיה די גם באלימות שנוקט נאשם שלא למטרת שוד, אם בסמוך להשגת המטרה האחרת הוא עושה שימוש ביודעין באותה אלימות – על-ידי הפחד שאלימות זו כבר נטעה בלבו של קורבנה – על-מנת לגנוב דבר מקורבן האלימות (ראה ע"פ 361/88 מצרי נ' מדינת ישראל)" (ע"פ 5974/00 ערקאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 265, 270-269 (2001) (להלן: עניין ערקאן). דהיינו, לא נדרשת סימולטאניות מלאה בין מעשה האלימות לבין נטילת החפץ, אלא סמיכות וקשר ביניהם. במקרה דנא, נטילת התיק ארעה לאחר תקיפת המתלוננת, כאשר לא ידוע מרווח הזמנים המדויק בין השניים, אך, ברור כי תקיפת המתלוננת היא שנטרלה את התנגדותה ואפשרה את נטילת התיק. בהקשר זה יצוין כי המתלוננת מסרה כי התיק היה צמוד אליה, היא שמרה עליו, ולפני שהמערער הגיע לביתה התיק היה במקומו הרגיל (נ/1; נ/2). בעניין זה, סבורני, כי אין נפקות לטענת המערער כי לא ניתן לשלול כי התקיפה ארעה על רקע היחסים העכורים בינו ובין המתלוננת. ראשית, לא הובאה לכך כל ראיה. שנית, על פי האמור בעניין ערקאן, אף אם מעשה האלימות לא ננקט מלכתחילה למטרת שוד, אך אם בפועל נעשה שימוש ביודעין בתוצאתו לשם ביצוע מעשה השוד – די בכך בכדי לקבוע כי התקיים הקשר הנדרש. נוכח האמור, סבורני כי מעשיו של המערער מקימים את יסודות עבירת השוד בנסיבות הקבועות בסעיף 402(ב) לחוק העונשין, ואין מקום להתערב בהרשעתו בעבירה. אוסיף, כי אין בהודעת בתה של המתלוננת (שהוגשה, כאמור, בהסכמה במסגרת הערעור) לפיה גם בעבר נגנב מבית המתלוננת כסף, בעת שיפוצים, כדי לשנות ממסקנתי זו. הערעור על גזר הדין 20. במסגרת הערעור על גזר הדין טוען המערער כי העונש שנגזר עליו חורג באופן ממשי מרמת הענישה המקובלת בעבירת אלו. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט משהפעיל את עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד כנגדו במצטבר לעונש שהוטל עליו בתיק זה. כמו כן נטען, כי לא ניתן משקל בגזירת העונש לגילו הצעיר ולנסיבות חייו הקשות. מנגד טוענת המשיבה כי אומנם נגזר על המערער עונש משמעותי אך הוא הולם את נסיבות ביצוע המעשים וחומרתם. המשיבה הדגישה את עברו הפלילי של המערער, את המאסר המותנה שהופעל במסגרת גזר הדין, כמו גם את סמיכות הזמנים בין שחרורו של המערער ממאסר לביצוע המעשים. 21. בראשית הדברים ייאמר, כי לאחר העיון בגזר הדין ובטענות הצדדים אמליץ לחבריי כי נקבל את הערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, כפי שיפורט להלן. אומנם, ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בעונש שגזרה ערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (29.1.2009)). ואולם, בענייננו, אני סבור כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לגילו הצעיר של המערער, לנסיבות חייו הקשות ולרמת הענישה הנוהגת במקרים דומים. יודגש, כי אין באמור להפחית מחומרת מעשיו של המערער, אשר ניצל את היכרותו המוקדמת עם המתלוננת, את גילה המבוגר ומצבה הגופני הקשה לשם ביצוע שוד אשר לווה באלימות קשה ואכזרית. המערער נקט באלימות חמורה במידה שיכלה לסכן את חייה של המתלוננת והכל על מנת להשיג את ממונה. בית משפט זה שב ועמד על חומרת פגיעתם הקשה של מעשי שוד, כדוגמת זה, בתחושת הביטחון האישי בכלל ובפרט בזו של קשישים (ראו למשל: ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל, פסקה ו' (12.12.2005); ע"פ 5213/06 וונדמו נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (9.5.2007)) 22. ואולם, גם כאשר עסקינן במעשים קשים המעוררים שאט נפש, ענישתם צריכה להלום את רמת הענישה הנוהגת והמקובלת בעבירות דומות. בעבירות שוד מנעד הענישה רחב, ניתן לאתר מקרי קצה, בהם עונשי המאסר שנגזרו דומים לאלו שהושתו על המערער, אך גם ניתן למצוא פסקי דין בהם נפסקו עונשים קלים באופן משמעותי. כך למשל: בע"פ 7600/11 דיאב נ' מדינת ישראל (8.7.2013) נגזרו על המערער תשע שנות מאסר בפועל, ואולם למערער יוחסו עבירות נוספות, נסיבות ביצוע השוד היו חמורות יותר, הוא בוצע בצוותא, תוך שימוש בסכין ונקיטה באלימות חמורה שלוותה בהשפלה ונמשכה פרק זמן לא קצר ובנוסף נגנבו כלי נשק. בע"פ 4921/11 דלאשה נ' מדינת ישראל (9.7.2012) נגזרו על המערערים עונשי מאסר של 9 ו-6 שנות מאסר, בשל ביצוע שוד בחבורה של זוג קשישים בביתם תוך שימוש באלימות וגרימת חבלה, המערערים כולם היו בעלי עבר פלילי מכביד. בע"פ 1114/10 אואנונו נ' מדינת ישראל (14.11.2011) נגזרו על המערער 10 שנות מאסר, כאשר המערער ביצע את המעשה בשעה שהיה אסיר ברישיון ולחובתו עבר פלילי מכביד במיוחד הכולל הרשעה בעבירת רצח. מנגד, בע"פ 8030/11 חדור נ' מדינת ישראל (23.5.2013) יוחסו למערער עבירות שונות נוסף לעבירת השוד, כאשר השוד בוצע בחבורה, תוך תכנון מוקדם ושימוש באלימות ונגזרו על המערער 5 שנות מאסר בפועל. כך גם בע"פ 2515/09 אורגד נ' מדינת ישראל (29.4.10) נגזרו 5 שנות מאסר בגין מעשה שוד (ועבירות נוספות), כאשר הייתה היכרות מוקדמת, שימוש באלימות, אם כי החבלה שנגרמה לא הייתה חמורה. 23. נוכח המכלול, סבורני כי, בצד דחיית הערעור על הכרעת הדין, יש לקבל את הערעור על גזר הדין ולהעמיד את עונש המאסר של המערער על שש וחצי שנים. שניים עשר חודשי המאסר המותנה שנגזרו על המערער בת"פ 316/09 בבית המשפט המחוזי ירושלים, ירוצו במצטבר, כך שסך הכל יירצה המערער שבע וחצי שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. המאסר המותנה שגזר בית המשפט המחוזי על המערער יוותר על כנו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ז' באייר התשע"ד (‏7.5.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12009860_L06.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il