מאיר אליהו נ. נציגות הבית המשותף ברח' צבי שץ 16-14

13 1 בבית המשפט העליון רע"א 985/24 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן המבקש: מאיר אליהו נ ג ד המשיבים: 1. נציגות הבית המשותף ברח' צבי שץ 16-14 חולון 2. אביבה לאון 3. ניסים חזן 4. יעקב אגמי 5. לילי אגמי 6. איילה כהן 7. גיל לוי 8. טורן חיכמיאן 9. מאי שדה 10. אידיין סטלומוצנקו 11. טטיאנה גולובוב 12. עוז אלבז 13. משה דרורי 14. חנה דרורי 15. אברהם חזיזה 16. ליאור ישראלי 17. מרדכי ישראלי 18. רבקה אימרה 19. שלמה לוי 20. בן אל לוי 21. יוסף לוי 22. נעמי לוי 23. סטניסלב ספקטור בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.12.2023 בע"א 13578-11-23, שניתנה על ידי כב' השופט י' אטדגי בשם המבקש: עו"ד אהרוני ישראל בשם המשיבים: עו"ד גיל לוי פסק דין השופטת ר' רונן: לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי) בע"א 13578-11-23 מיום 14.12.2023, בגדרה דחה בית המשפט בקשה מטעם המבקש להוספת ראיה בערעור (להלן: ההחלטה). הרקע לבקשה המשיבה 1 היא נציגות הבית המשותף ברח' צבי שץ 14-16 בחולון, ויתר המשיבים הם בעלי הדירות בבית המשותף (להלן: הבניין ו-המשיבים, בהתאמה). המבקש, מר מאיר אליהו, הוא המחזיק במקרקעין המצויים בקומת המרתף בבניין, שהם הנושא למחלוקת העיקרית בין הצדדים בהליך המתנהל בבית משפט קמא (להלן: קומת המרתף או המקרקעין). בתמצית יתואר כי המשיבים הגישו תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו לסילוק ידו של המבקש מקומת המרתף בבניין (ת"א 8430-02-22). בתביעתם, טענו המשיבים כי למרות שקומת המרתף רשומה כרכוש משותף השייך לכל בעלי הדירות – המבקש השתלט עליה שלא כדין, התקין בה תשתיות והקים בה יחידת דיור. כל זאת מבלי שהתקבל כל היתר לשימוש במקרקעין למגורים. מנגד, המבקש טען כי הוא הבעלים החוקי של המקרקעין על אף שאיננו רשום ככזה. לעמדתו, זכויות השימוש בקומת המרתף נמכרו בשנת 1974 על ידי כל בעלי הדירות בבניין לקבלן – מר שלום טוטיאן – בתמורה להשלמת עבודות בנייה ושיפוץ בבניין, במסגרת חוזה מכר שנערך בכתב (להלן: הקבלן ו-החוזה, בהתאמה). על אף שהסכמות אלה לא הושלמו ברישום, מכר הקבלן בשנת 1980 לצד שלישי את זכויות השימוש שרכש לפי החוזה; ובשנת 2020 מכר אותו צד שלישי את הזכויות האלה למבקש. בפסק דין שניתן ביום 19.9.2023, קיבל בית משפט השלום (כב' השופטת כ' האפט) את תביעת המשיבים. הוא פסק כי למבקש אין כל זכות במקרקעין, ומשכך עליו לסלק ידו מקומת המרתף ולהשיבה לבעלי הדירות (להלן: פסק הדין). בית המשפט קבע, בהתאם לעמדת המשיבים, כי החוזה שנערך בין בעלי הדירות ובין הקבלן בשנת 1974 נזנח על ידי הצדדים לאחר זמן מה, וזאת משעה שהם לא הצליחו להשלים את הרישום הנפרד של המקרקעין בהתאם להסכמות ביניהם. כן נקבע בפסק הדין כי לא הוצגה תשתית ראייתית באשר לטיבן של ההסכמות מכוח החוזה, ובפרט לא הוכח כי הוסכם בין הקבלן ובין הדיירים שזכויות השימוש שהוקנו לקבלן לפי החוזה ניתנות להעברה לצד שלישי. הערעור והבקשה לצירוף ראיה המבקש לא השלים עם התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום בפסק דינו, וביום 7.11.2023 הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, עומד המבקש בערעור על זכויותיו במקרקעין וטוען כי ההסכמות בחוזה משנת 1974 לא נזנחו, אלא קוימו על ידי הצדדים במשך שנים ארוכות. בפרט נטען כי העובדה שהרישום של קומת המרתף כיחידה נפרדת לא הושלם, איננה מעידה על ויתור על זכויות השימוש בקומת המרתף שהוקנו לקבלן על פי החוזה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המבקש בקשה להוספת ראיה (להלן: הבקשה להוספת ראיה). במסגרת בקשה זו, עתר המבקש לצרף לערעורו כראיה מסמכים שלא עמדו בפני הערכאה הדיונית בבית משפט השלום (להלן: המסמכים), מכוח תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנה 144 ו-התקנות החדשות, בהתאמה). לטענתו, במסמכים אותם ביקש לצרף ישנה הסכמה בכתב של המשיבים לכך שהמבקש יפנה לרשויות ויפעל על מנת לשנות את ייעוד המקרקעין כך שישמשו למגורים. משכך, מעידים מסמכים אלה על כך שהמשיבים ידעו על אודות השימוש של המבקש בקומת המרתף והסכימו לכך. על כן יש לדחות את גרסתם שלפיה הוא השתלט על שטח המקרקעין ללא הסכמתם. המבקש טען כי לראיה זו השפעה ניכרת על תוצאות הערעור וכי הגשתה לבית המשפט דרושה על מנת למנוע עיוות דין, ומשכך יש לאפשר את צירופה בערעור בהתאם לתנאים הקבועים בתקנה 144. מנגד, המשיבים סברו כי אין מקום לאפשר את הגשת הראיה. זאת מאחר שהמסמכים דנא היו מצויים בידיו של המבקש טרם הגשת התביעה העיקרית, והמבקש לא הצביע על טעם או הסבר לכך שלא הגיש אותם בפני הערכאה הדיונית. בתגובתו לתשובת המשיבים, טען המבקש כי השאלה מדוע הראיה לא הוצגה לערכאה הדיונית איננה רלוונטית להכרעה בבקשה בהתאם לתקנות החדשות כפי שהן הותקנו בשנת 2021. לטענתו, תקנה 144 לתקנות החדשות חוללה שינוי בתנאים לקבלת בקשה להוספת ראיה בערעור, כך שדי בכך שיש בראיה להשפיע על תוצאת הערעור ושהיא נדרשת על מנת למנוע עיוות דין כדי להתיר את קבלתה. לגישתו, אין אם כן עוד צורך להידרש להסבר לכך שהראיה לא הוגשה בזמן אמת. בית המשפט התיר למשיבים להשיב לתגובה זו. בתגובתם, המשיבים עמדו על כך שלפי הפסיקה ובהתאם לתקנה 144, על המבקש לצרף ראיה בשלב הערעור להצביע על הסבר לכך שנמנע מהגשת הראיה בפני הערכאה הדיונית, וחרף זאת – המבקש לא עשה כן. ביום 14.12.2023 ניתנה החלטת בית משפט קמא בה נדחתה הבקשה להוספת ראיה. נקבע כי תקנה 144 לא שינתה את הכללים שנקבעו בפסיקה בדבר צירוף ראיות בערעור, אלא עיגנה אותם בלשון התקנות. משכך, ובהינתן הכלל הדיוני שלפיו בעל דין מחויב להביא את מלוא מסכת הראיות מטעמו בפני הערכאה הדיונית, אין מקום לקבל בקשה לצירוף ראיה בערעור כאשר היה ניתן להגישה כבר לערכאה המבררת. על מנת לאפשר צירוף ראיה בערעור לפי תקנה 144, נדרש המבקש להוכיח כי אי-הבאת הראיה במסגרת ההליך בערכאה הדיונית נבעה מסיבות שאינן תלויות בו. עוד צוין כי הימנעות מכוונת מהגשת ראיה רלוונטית בערכאה הדיונית, כשבעל הדין מבקש להגישה לערכאת הערעור ללא מתן הסבר למחדלו – עשויה להוות שימוש לרעה בהליכי משפט. בהתאם, נפסק כי היה על המבקש לנמק מדוע לא הגיש את הראיה לערכאה הדיונית יחד עם מלוא המסכת הראייתית, ומשלא עשה כן – בקשתו נדחית. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. בקשת רשות הערעור המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו, וכי יש מקום לצרף את הראיה לערעור. כאמור, לדברי המבקש המסמכים נושא הבקשה נחתמו בשנים 2019 ו-2020 על ידי המשיבים, והם הביעו בהם את הסכמתם בכתב לכך שהמבקש יפנה לעיריית חולון לצורך שינוי ייעוד המקרקעין למגורים. לשיטת המבקש, הסכמה זו סותרת את גרסת המשיבים, שטענו בערכאה הדיונית כי המבקש השתלט על המקרקעין ללא הסכמתם. טענתו העיקרית של המבקש היא כי תקנה 144 לתקנות החדשות שינתה את הדרישות שיש לעמוד בהן על מנת לצרף ראיות בערעור מהדין שחל קודם לכן. בראייתו, לפי לשון תקנה 144, על בית המשפט להתיר את צירוף הראיה כאשר היא עשויה להשפיע על תוצאות הערעור והיא דרושה על מנת למנוע עיוות דין; וזאת אף אם בעל הדין המבקש לצרף ראיות אינו מצביע על הסבר לכך שהוא נמנע מהצגתן בפני הערכאה הדיונית. לעמדת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה כשיישם לגבי בקשתו לצרף ראיה את המבחנים "הישנים" שחלו מכוח תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 457(א) ו-התקנות הישנות, בהתאמה), ובכללם הדרישה להצביע על הצדקה סבירה לכך שהראיה לא הוצגה בפני הערכאה הדיונית. בשולי דבריו הוסיף המבקש כי הסיבה שהראיה לא הוגשה במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית משפט השלום היא בשל טעות של בא-כוחו הקודם, וזאת למרות שהראיה הייתה מצויה בידיו כבר אז. המשיבים סבורים כי אין לאפשר את הגשת הראיה. טענתם המרכזית היא כי המבקש לא הציג סיבה סבירה לכך שהסתיר את הראיה מבית משפט השלום על אף שהייתה ברשותו. משכך הוא לא עמד בתנאים הקבועים בתקנה 144. לשיטתם, שני התנאים המופיעים בתקנה 144 – התנאי שלפיו לא ניתן היה לאתר את הראיה קודם לכן בשקידה סבירה; והתנאי שהגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין – אינם תנאים חלופיים כי אם תנאים משלימים שיש לאזן ביניהם. מכל מקום, לטענתם, המבקש אף לא הוכיח כי אי-קבלת הראיה תגרום לעיוות דין. בהקשר זה הם טענו כי למסמכים אין כל נפקות ביחס למחלוקת המשפטית שבין הצדדים. בהתאם לכך סבורים המשיבים כי אף אם תתקבל עמדתו הפרשנית של המבקש, אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור. בהמשך לכך, המבקש ביקש להשיב לדברי המשיבים בקצרה. בתגובתו לתשובת המשיבים חזר המבקש על משנתו הפרשנית, וטען כי "אין לסיבה מדוע לא הוגשו הראיות בערכאה הדיונית כל משקל וחשיבות". דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בתשובה, ובתגובה לתשובה על נספחיהן, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור על פי הרשות שניתנה. זאת מהטעם שהשאלה שבמחלוקת בין הצדדים – האם משעה שתוקנה תקנה 144 רשאי צד להליך אזרחי לצרף בשלב הערעור ראיות שעשויות להשפיע על תוצאות הערעור ולמנוע עיוות דין, מבלי ליתן כל הסבר לסיבה בגינה לא הוגשה הראיה בפני הערכאה המבררת, טרם נדונה והוכרעה בבית משפט זה. לצד זאת, כפי שיבואר להלן, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. בטרם יידונו הדברים לגופם, יצוין תחילה כי על אף שעסקינן בהחלטת ביניים – מדובר בהחלטה שהתקבלה על-ידי ערכאת הערעור. במצב דברים זה, אמנם בית משפט זה הוא הערכאה השלישית שדנה בתיק, ואולם הבקשה למתן רשות הערעור נסבה על סוגיה שנידונה בפני ערכאה אחת בלבד, ערכאת הערעור. מכאן שבקשת רשות הערעור מצויה בתווך שבין ערעור ב-"גלגול שני" ובין ערעור ב-"גלגול שלישי". בפסיקה נשמעו עמדות שונות בשאלת אמת המידה שלפיה יש לבחון בקשת רשות ערעור המוגשת על החלטה בבקשת ביניים שניתנה על ידי ערכאת ערעור. יש שנפסק כי מן הראוי להחיל במקרים אלה את אמת המידה המחמירה שחלה על בקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", מאחר שמדובר בהחלטת בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור (רע"א 11706/05 גבעת נילי - כפר שיתופי בע"מ נ' חיון, פסקה ו(2) (8.5.2006); רע"א 915/17 וינד נ' נמיר, פסקה 9 (3.5.2017)). קולות אחרים הביעו את העמדה כי יש להחיל גרסה מרוככת של אמת מידה זו, וזאת מאחר שמדובר בהחלטה בסוגיה שמועלית לראשונה בפני ערכאת הערעור – ולא הייתה יכולה להידון לפני כן בפני הערכאה הראשונה (רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל אביב יפו (5.5.2013); בע"מ 5132/12 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (9.7.2012); גישה זו נתמכה גם בספרות המקצועית במסגרת חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 223-221 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). אף שדעתי נוטה לגישה השנייה, אינני סבורה כי יש מקום להכריע במחלוקת האמורה במסגרת ההחלטה הנוכחית, מאחר שאני סבורה כי אף אמת המידה המחמירה מצדיקה דיון בבקשה לגופה. כאמור, מטענות הצדדים עולה כי הבקשה מעלה שאלה בדבר פרשנות תקנה 144 – שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה ואשר מטבע הדברים חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים בלבד, ומכאן המקום להידרש לה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). המסגרת הנורמטיבית כלל דיוני בסיסי הוא כי על בעלי הדין להביא ראיותיהם בפני בית המשפט הדן בתביעה באופן מרוכז ו"בחבילה אחת", וכי אין הם רשאים לחשוף את חומר הראיות שבידיהם טיפין טיפין (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (1992)). כל בקשה להוספת ראיות בערכאה הדיונית, טעונה לכן בקבלת רשות מבית המשפט. על המבקש לסטות מנקודת מוצא זו – להוכיח שישנו טעם חריג המצדיק זאת (ראו מיני רבים: רע"א 5727/23 אייש נ' ארביב, פסקה 11 (6.9.2023); רע"א 5628/22 אלח'ורטי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (30.8.2022)). מנקודת מוצא זו נגזרים מספר כללים המעוגנים בתקנות. כך, למשל, נקבע כי כדרך שגרה בית המשפט לא יתיר לבעל דין לצרף ראיות נוספות לאחר שלב ההוכחות, אלא במקרים חריגים המצדיקים זאת (ראו: תקנה 66 לתקנות סדר הדין החדשות). עקרון נוסף הנגזר מכלל זה – והוא החשוב לענייננו – הוא כי ככלל, בעל דין אינו רשאי לצרף בשלב הערעור ראיה שלא הוגשה והתקבלה על ידי הערכאה הדיונית. עקרון זה מעוגן בהוראת תקנה 134(ב)(2) לתקנות החדשות הקובעת כי המערער רשאי לצרף לערעור את "העתקי המסמכים שהמערער מבקש להסתמך עליהם שהוגשו והתקבלו כדין בערכאה הקודמת" (וראו תקנה 140(א)(2) לתקנות החדשות, שקובעת הוראה זהה ביחס לצירוף מסמכים לתשובת המשיב לערעור). בהתאם לכך אף קובעת הרישא של תקנה 144 לתקנות החדשות כי "בעל דין אינו רשאי להגיש ראיות חדשות לבית המשפט שלערעור". העיקרון ביחס להגשת ראיות הוא אפוא שחומר הראיות המוצב בפני ערכאת הערעור צריך להיות זהה לחומר הראיות שעל בסיסו התקבלה ההכרעה בערכאה הדיונית (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 563 (מהדורה שנייה, 2023) (להלן: רוזן-צבי); בן-נון וחבקין, בעמוד 387). הגבלת האפשרות לצירוף ראיות חדשות במסגרת הערעור מתמרצת את הצדדים להציג בפני הערכאה הדיונית את מלוא מסכת הראיות שבאמתחתם; היא מעודדת אותם להשקיע משאבים באיסוף הראיות ובסידורן, ובגיבוש התמונה הראייתית האופטימלית מבחינתם כך שהיא זו שתוצג בפני בית המשפט. לתמריץ זה חשיבות משני טעמים עיקריים. ראשית, יש בכך כדי לשרת את אינטרס הציבור שבניצול יעיל של משאבי שיפוט. זאת מאחר שמתן אפשרות להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור עשויה לגרום במקרים רבים להתמשכות ההליכים, באופן שיחייב את הערכאה הנוספת לכלות את זמנה על פתיחה מחודשת של פרשת הראיות וניתוחן שוב ושוב (בן-נון וחבקין, בעמוד 390). יש בכך משום פגיעה בחלוקת העבודה שבין הערכאה המבררת – שתפקידה להעריך את מהימנות הראיות ואת משקלן, ובין ערכאת הערעור – שאין זו מדרכה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות (ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש.ארצי חברה להשקעות בע"מ, פסקה 24 (11.9.2006)). שנית, תמריץ זה מונע מהצדדים להשתמש באופן פסול בהליך הערעור כ"מקצה שיפורים", ובכך הוא מגן על אינטרס הצד שכנגד שבסופיות הדיון. אלמלא כלל זה, לא מן הנמנע שבעל דין יכול היה לברור את ראיותיו שלא בתום לב על מנת להציג תמונה אחת בפני הערכאה הדיונית; ובמידת הצורך ורק אם טענותיו לא היו מתקבלות, לגבש תמונה חדשה ואחרת שיציג בפני ערכאת הערעור. פרקטיקה מעין זו תכפה על הצד שכנגד לנהל הליך משפטי חדש לגמרי באותו העניין, על בסיס תשתית ראייתית חדשה, לאחר שהאחרון השקיע כבר ממרצו וממשאביו בגיבוש גרסתו ובהוכחתה, כמו גם בהעלאת טענות ביחס לגרסת הצד שכנגד – בפני הערכאה הדיונית (ע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 24 (16.2.2012); בן-נון וחבקין, בעמוד 390). אף שזהו הכלל, ישנם בצדו חריגים. תקנות סדר הדין האזרחי קובעות היקף צר של מקרים בהם רשאי להתיר בית המשפט לבעל דין להגיש ראיות חדשות בשלב הערעור. בעבר, קודם לרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי, החריג המרכזי שנקבע לכך היה מעוגן בהוראת תקנה 457(א) לתקנות הישנות שקבעה כדלקמן: 457. אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות. חריג זה נוסח באופן כוללני, באופן שהקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלת צירוף הראיה. לאורך השנים התוותה הפסיקה את השיקולים והתנאים השונים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לדון בבקשה לצירוף ראיה בערעור. כך, נקבע כי במקרים בהם הראיה נועדה להוכיח עובדה שהתרחשה לפני מתן פסק הדין של הערכאה המבררת, על המבקש להראות כי לא ידע על אודות הראיה, ולא יכול היה לגלותה בשקידה סבירה (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן, פסקה 16 (12.8.2009); ע"א 9011/09 מקור הנפקות וזכויות בע''מ נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (6.10.2010)). עוד נקבע כי בית המשפט יתיר גילוי ראיה רק כאשר שוכנע שהראיה עשויה להשפיע על תוצאות הערעור וכי המבקש פעל בתום לב וללא שיהוי (ע"א 2723/05 עאצי נ' רשות הפיתוח, פסקה 17 (18.12.2007); ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 458 (1995) (להלן: עניין קבלו); ע"א 3518/16 פוגל נ' עיריית טבריה, פסקה 26 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (25.10.2018); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1025-1023 (מהדורה 13, 2020); רע"א 4543/07 אביסדריס נ' קצין התגמולים, פסקה 5 (6.12.2007) (להלן: עניין אביסדריס)). בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות שנכנסו לתוקף בשנת 2021, הוחלפה תקנה 457 לתקנות הישנות בתקנה 144 – שהיא כאמור התקנה העומדת במרכז המחלוקת בין הצדדים שלפניי. תקנה 144 קובעת כך: 144. בעל דין אינו רשאי להגיש ראיות חדשות לבית המשפט שלערעור; ואולם בית המשפט רשאי להתיר הגשת ראיות חדשות אם שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאות הערעור וכן שמתקיים אחד מאלה: (1) לא היה ניתן לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הראשונה במועד המתאים לכך; (2) הגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין. בסיס המחלוקת בין הצדדים נסב על פרשנות תקנה 144 ויישומה. כזכור, המבקש סבור כי תקנה 144 באה במקומה של מערכת הכללים שהתוותה הפסיקה לאורך השנים בנוגע לצירוף ראיות בערעור. משכך, לשיטתו, במקרים בהם מוכח כי אי-הגשת הראיה תביא לעיוות דין כך שמתקיים התנאי הקבוע בתקנה 144(2), ממילא אין צורך להצביע על כל הסבר לכך שהראיה לא הונחה בפני הערכאה המבררת. כפי שיבואר להלן, לטעמי, על אף שכעולה מלשון התקנה, התנאים הקבועים בתקנה הם תנאים חלופיים, פרשנות המבקש – לפיה, בהתקיים התנאי הקבוע בתקנה 144(2) לא נדרש בעל הדין להצביע על כל הסבר המניח את הדעת למחדל בשלו לא הוצגה הראייה בפני הערכאה הדיונית – איננה הפרשנות הלשונית המתחייבת מהתקנה; והיא אף אינה מתיישבת עם תכלית התקנה, שכן היא מאיינת את הכלל הבסיסי הקבוע בתקנות שלפיו בעל דין נדרש להביא את ראיותיו במרוכז, ואת מערך התמריצים שכלל זה נועד להגשימו. כעולה מלשון התקנה, כמו גם מדברי ההסבר לתקנות החדשות (ראו: עמודים 44-43 לדברי ההסבר), תקנה 144 מגדירה את קשת המקרים שבהם תתקבל בקשה לצירוף ראיה באופן מצומצם וברור יותר בהשוואה לתקנות הישנות. זאת, תוך עיגון התנאים שנקבעו בפסיקה לאפשרות של בעל דין לצרף ראיה בערעור. על-פי האמור בתקנה 144, בית המשפט רשאי להתיר הגשת ראיה חדשה בערעור במקרים בהם אותה ראיה עשויה להשפיע על תוצאות הערעור, וזאת באחד משני תרחישים חלופיים. התרחיש הראשון, המעוגן בתקנה 144(1) – מתייחס למקרים שבהם הראיה לא הייתה מצויה בידי בעל הדין בשלב ההוכחות בערכאה הדיונית, ולא היה בידיו לאתר אותה בשקידה סבירה. במקרים אלה יש הצדקה לאפשר לבעל הדין לצרף את הראיה בערעור, שכן לא הייתה לו אפשרות מעשית סבירה להביאה בפני הערכאה הדיונית (וזאת כאמור בכפוף לתנאי הבסיסי לפיו בית המשפט שוכנע שמדובר בראיות שעשויות להשפיע על תוצאות הערעור). התרחיש השני, המעוגן בתקנה 144(2) – מתייחס למקרים שבהם הראיה הייתה בהישג ידו או ידיעתו של המבקש, ואולם הגשתה בשלב הערעור חיונית למניעת עיוות דין. המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים נוגעת לשאלה האם די בכך שהמבקש להוסיף ראיה יניח את דעת בית המשפט בכך שהגשת הראיה חיונית למניעת עיוות דין כדי להרים את הנטל המוטל עליו. לטעמי, התשובה על כך היא בשלילה. ראשית, על אף שהוראות התקנות קובעות שני תנאים חלופיים, הרי שבהתאם ללשון התקנה עצמה, בית המשפט "רשאי" להתיר את צירוף הראייה בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה 144. מכאן כי לשופט היושב בדין נותר שיקול דעת האם להתיר בנסיבות המקרה שלפניו את צירוף הראיה, אם לאו. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, כפי שהותווה לאורך השנים בפסיקה, מאפשר לבית המשפט לערוך את האיזון הראוי בין שיקולי יעילות מערכתיים ואינטרס הצד שכנגד בסופיות הדיון; ובין הצורך בקבלת הראיה במקרים בהם מוצדק לעשות כן לשם גילוי האמת במקרה הקונקרטי. לצורך כך, כדי להכריע בשאלה אם יש להתיר את צירוף הראייה בשלב מאוחר בהליך, ועל אחת כמה וכמה בשלב הערעור – על בית המשפט לבחון, מעבר להשפעתה הצפויה של הראיה על ההליך, גם את התנהלות הצדדים ואת תום ליבם הדיוני (ע"א 7414/08 תרו תעשיה רוקחית בע"מ נ' Sun Pharmaceutical Industries Ltd, פסקה 35 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (7.9.2010); ע"א 6913/18 שקדי נ' הרודיום השקעות בע"מ, פסקה 29 (4.8.2020)). בית המשפט צריך לאזן בין השיקולים הללו המשליכים זה על זה. מסקנה זו אף מתחייבת מהאופן שבו יש לפרש את תקנה 144 בראי יתר הוראות סדרי הדין. תקנה 144(2) איננה מתקיימת בחלל ריק. ככל הוראה דיונית, יש לקרוא אותה על רקע מכלול סדרי הדין, לרבות הכלל שלפיו ראיות הצדדים יובאו כולן במרוכז בפני הערכאה הדיונית (לדיון בפרשנות חקיקה על רקע מכלול ההסדרים החקיקתיים הרלוונטיים, ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, בעמ' 328-327 (התשנ"ג)). מכאן כי הגם שתקנה 144(2) מאפשרת לבעל דין לצרף ראיה שהייתה בהישג ידו עוד בהליך שהתנהל בפני הערכאה הדיונית בשל החשש מעיוות דין, אין בכך כדי לשחרר אותו מיתר חובותיו הדיוניות ובהן החובה להגיש את ראיותיו בחבילה אחת וללא שיהוי, כמו גם חובתו לנהוג בתום לב דיוני. אם כן, פרשנותו הנכונה של התרחיש השני המעוגן בתקנה 144(2) היא שלצורך יישומו על בית המשפט להתייחס הן לשאלת עיוות הדין שעלול להיגרם למבקש אם הראיה הנוספת לא תוגש לערכאת הערעור; והן לשאלה מדוע הראיה הנוספת לא הוגשה לבית משפט קמא. התנאים הללו ייבחנו במסגרת מקבילית כוחות. כך, ככל שהראיה נחוצה יותר והעדרה עלול לגרום לעיוות דין חמור ומשמעותי יותר (כגון כאשר מדובר בראיית זהב שבכוחה לשנות את התוצאה באופן מובהק), כך ניתן יהיה להקל בדרישה ביחס לטעמים בשלהם הראיה לא הוצגה בערכאה דלמטה; ולהיפך – ככל שהחשש מעיוות דין שעליו יצביע המבקש יהיה פחות מוחשי וברור, כך יהיה מקום להכביד את הנטל על המבקש להציג סיבה משכנעת למחדלו. באותם מקרים בהם אין למבקש כל הסבר שהוא למחדלו, ובעיקר כאשר ערכאת הערעור חוששת שמדובר בהתנהלות אסטרטגית ובחוסר תום לב דיוני של המבקש שנמנע במכוון מהצעת הראיה בערכאה הדיונית – יימנע בית המשפט מקבלת הראיה, אף אם היא עשויה להועיל למבקש ולשפר את סיכוייו לזכות בערעור. אם כן, על פי תקנה 144(2) ערכאת הערעור עשויה לקבל את הבקשה להגשת הראיה הנוספת, כאשר המבקש נמנע מלהגישה מסיבות שאינן תלויות בו או כאשר יש לו הסבר משכנע אחר למחדלו, גם כאשר היא הייתה בהישג ידו (ראו: רוזן-צבי, בעמוד 567). יחד עם זאת, כדי שבקשה להגשת ראיה שהייתה בהישג ידו של המבקש תתקבל, נדרש המבקש להניח את דעתו של בית המשפט כי בהעדרה עלול להיגרם לו עיוות דין. עיון בפסיקת בית משפט זה שניתנה לאחר תיקון התקנות החדשות מלמד כי בית המשפט אכן המשיך לפרש את התנאים לקבלת ראיה בערעור בהתאם להוראות שנקבעו בפסיקה. בכלל זה הוא לא פטר את המבקש מהחובה להציג טעם מבורר לכך שנמנע מהגשת הראיה בזמן אמת לערכאה הדיונית אף שהראייה הייתה בהישג ידו באותה עת (וראו, למשל: ע"א 7812/22 רוה נ' מדינת ישראל - רשות האכיפה והגביה, פסקה 3 (15.5.2023); ע"א 1232/22 קייזמן נ' טרגטמץ בע"מ (27.8.2023)). על כך יש להוסיף כי יש לבכר פרשנות זו אף בראי תכליתה של תקנה 144. כפי שהובהר לעיל, נקודת המוצא שנקבעה ברישא של תקנה 144 – ובתצורתה הקודמת, תקנה 457(א) – היא ש"בעל דין אינו רשאי להגיש ראיות חדשות לבית המשפט שלערעור". כאמור נקודת מוצא זו נועדה על מנת לתמרץ את הצדדים להביא את כל ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית באופן מרוכז מכל הנימוקים שהובהרו לעיל. בצדה, קבעה תקנה 144 חריגים לנקודת מוצא זו – המגדירים מקרים בהם ראוי לסטות מהכלל. תכליתם של חריגים אלה היא לאפשר לערכאת הערעור ליתן את פסק הדין שהערכאה הקודמת הייתה צריכה לתתו אילו היו בפניה כל הראיות הרלוונטיות, ובד בבד להבטיח את הניצול היעיל של הזמן השיפוטי ולהגן על זכותו של הצד שכנגד לסופיות ההליכים. הפרשנות המוצעת על ידי המבקש אינה עולה בקנה אחד עם תכליות אלה, ואף חותרת תחתיהן. פרשנות זו מקנה לבעל הדין שהפסיד אפשרות כמעט בלתי מוגבלת לשוב ולפתוח מחדש את קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית כל אימת שיציג ראיה חדשה מכל סיבה שהיא, ובלבד שהיא עשויה להשפיע על תוצאות הערעור ונדרשת למניעת עיוות דין. בכך מאיינת פרשנות זו במידה רבה את הדרישה מבעלי הדין להגיש את ראיותיהם במרוכז בפני הערכאה הדיונית, ומרחיבה את החריג הקבוע בתקנה 144 עד כדי כך שהכלל נבלע בתוכו. פרשנות שכזו תרחיב באופן ניכר את קשת המקרים בהם פרשת ההוכחות לא תסתיים ב"סבב דיוני" אחד. זאת ועוד – פרשנות שכזו מעקרת את התמריץ הקיים לצדדים להשקיע את מרצם ומשאביהם על מנת לאסוף את כל הראיות הרלוונטיות, לרכזן ולהגישן לבית המשפט באסופה אחת. זאת מאחר שהיא מעניקה לבעלי הדין כלי דיוני המאפשר להם לתקן את שגיאותיהם כמעט ללא הגבלה בשלב הערעור. יתרה מכך, וכעולה מהאמור לעיל, מדיניות כזו עלולה גם לתמרץ בעלי דין לפעול באופן אסטרטגי, ולברור מלכתחילה את ראיותיהם שלא בתום לב – בהתבסס על הידיעה כי זכות הערעור תקנה להם הזדמנות נוספת לנקוט באסטרטגיה חלופית ולהציג תמונה ראייתית שונה בפני ערכאת הערעור. כתוצאה מכך עלול ההליך בערכאה המבררת להפוך במקרים מסוימים למעין "חזרה גנרלית", שאחריה ניתנת הזדמנות נוספת לבעל הדין שהפסיד וערער לטוות מחדש את פרשת הראיות – וזאת אין לאפשר. מנגד, הותרת הנטל על המבקש לצרף ראיה להסביר את המחדל בשלו לא הוגשה הראייה לערכאה הדיונית, תוך הימנעות מקבלת הראיה בהעדר כל הסבר כזה, תמנע מהצדדים מלהשתמש לרעה בזכויותיהם הדיוניות, תשמר את מערך התמריצים של הצדדים בקשר לסדר הבאת הראיות, ותעודד אותם להתנהלות דיונית יעילה. מן הכלל אל הפרט במקרה דנן, אין חולק כי למבקש הייתה אפשרות מעשית להגיש את המסמכים לבית משפט השלום. לטענתו, המסמכים נחתמו על ידי המשיבים לבקשתו, בימים 28.3.2019 ו-10.5.2020; מדבריו עולה כי הם מצויים בידיו מאז – ומכאן כי לא מתקיים התנאי הקבוע בתקנה 144(1). צירוף הראיה מבוקש כאמור מכוח תקנה 144(2). לטענת המבקש המדובר בראייה שאם לא תצורף עלול להיגרם עיוות דין. זאת מאחר שלטענתו, מהמסמכים נובעת מסקנה בדבר הסכמה של המשיבים למגוריו במרתף. ועל כן מדובר ב"ראיה הסותרת סתירה חזיתית ומוחלטת את עילת תביעתם של המשיבים". ברם, המבקש לא ציין כל טעם מבורר לכך שראיה זו – שעל משקלה ומרכזיותה הוא מכביר במילים – לא הובאה בפני הערכאה הדיונית. מסמך זה לא הוזכר בהליך דלמטה – לא בכתב ההגנה שהוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו ביום 6.4.2022 ואף לא לאורך פרשת ההוכחות. חלף זאת, בקשת רשות הערעור – רובה ככולה – ממוקדת בטענה כי יש לקרוא את תקנה 144 ככזו שאינה דורשת ממנו לספק הסבר למחדלו. כפי שפורט לעיל, אינני מקבלת פרשנות זו. בשולי דבריו ציין המבקש כי "למעלה מהצורך בהתחשב בהוראות התקנות החדשות הרי שבא כוחו הקודם של המבקש טעה בדרך בה ניהל את ההליכים המשפטיים ולכן לא הוגשה הראיה המבוקשת בהגשה כעת". ההסבר הזה נטען בעלמא, ללא פירוט והבהרה ואין מקום לקבלו. אין די בהחלפת הייצוג ובשגיאה של עורך דין קודם כדי לבסס טעם שהמבקש יוכל להיבנות ממנו כדי להצדיק את החריג של קבלת ראיות נוספות במסגרת הערעור. הערעור איננו כלי שנועד לעריכת מקצה שיפורים עבור עורך דינו הנוכחי של המבקש, לתקן את הטעויות שנעשו לתפיסתו על ידי עורך דינו הקודם (וראו: עניין אביסדריס, פסקה 5). משכך, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא שלא להתיר את צירוף הראייה. סוף דבר; הערעור נדחה. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 4,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. טענת המערער כי תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות) באה להקל בתנאים לקבלת ראיה נוספת בערעור, לעומת הכללים שנקבעו בפסיקה לגבי הוראת תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - אינה יכולה להתקבל. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם דברי ההסבר לתקנות שם נקבע כי ההסדר בתקנה 144 "מצמצם את העילות להגשת ראיות נוספת בערעור כפי שהיו קבועות בתקנה 457 לתקנות הקודמות" (הדגשה הוספה – י"ע). לכך יש להוסיף כי הלכה למעשה, הפסיקה הנוגעת לסוגיה זו יושמה גם לאחר כניסת התקנות לתוקף (שקד יעקב סדר הדין האזרחי החדש 756 ה"ש 374 והאסמכתאות שם (מהד. 3 2023). ועיקרו של דבר, הטענה מנוגדת לחלוטין לרוח התקנות החדשות ולעקרונות היסוד שהם סעיפי המטרה (overriding objective) הקבועים בתקנות 5-1. תקנות אלה נועדו להעביר את המסר והתכלית של הרפורמה שנעשתה בסדר הדין האזרחי, ורוחן מרחפת על כל התקנות כאמור בתקנה 5א הקובעת כי "עקרונות היסוד שבחלק זה ישמשו את בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו לפי תקנות אלה או לפי כל חיקוק אחר". עקרונות היסוד מבשרות לקורא כי בכל תיק אזרחי המתנהל בין הצדדים, יש צד נוסף הסמוי מן העין והוא הציבור. כך עולה מתקנה 5 הקובעת כלהלן: איזון אינטרסים 5. בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; 'אינטרס ציבורי' לעניין זה – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי. הציבור הוא צד סמוי לדיון בהיבט זה שיש להתחשב במשאב הציבורי שהוא משאבי השיפוט, וברי כי התרת הרסן בקבלת ראיות חדשות בשלב הערעור, פוגעת באינטרס הציבורי כמוגדר לעיל. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ר' רונן. ניתן היום, ‏ט"ז באדר ב התשפ"ד (‏26.3.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24009850_P04.docx נס מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1